פסק דין השאלות העומדות לדיון הן: 1) 1) האם על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב איחור הרכבות שהיא מפעילה? אם כן; 2) 2) מהו סכום הפיצוי שעליה לשלם לתובע? כללי: התובע הינו אדם הנוסע בקווי הרכבת שמפעילה הנתבעת מתחנת לוד לבאר שבע. בגין נסיעות אלו רוכש התובע כרטיס חופשי-חודשי על פי תחנות המוצא והסיום. התובע טוען כי הנתבעת לא עומדת בלוח הזמנים שהיא מפרסמת לציבור. התובע צירף רשימה של ששה עשר מקרים בהם אחרה הרכבת, ובה איחורים כדלקמן: 1) 1) ביום 10.8.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר-שבע צפון בשעה 08.26 יצאה בשעה 08.45, איחור של 19 דקות; 2) 2) ביום 13.8.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 07.17 יצאה בשעה 07.27, איחור של 10 דקות; 3) 3) ביום 22.8.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 07.17 יצאה בשעה 07.43, איחור של 26 דקות; 4) 4) ביום 22.8.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מבאר שבע צפון ללוד בשעה 16.43 יצאה בשעה 16.55, איחור של 12 דקות; 5) 5) ביום 23.8.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מבאר שבע צפון ללוד בשעה 17.43 יצאה בשעה 17.56, איחור של 13 דקות; 6) 6) ביום 30.8.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 07.17 יצאה בשעה 07.27, איחור של 10 דקות; 7) 7) ביום 11.9.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 08.26 יצאה בשעה 08.38, איחור של 12 דקות; 8) 8) ביום 27.9.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 07.17 יצאה בשעה 07.37, איחור של 20 דקות; 9) 9) ביום 5.10.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 07.17 יצאה בשעה 07.28, איחור של 11 דקות; 10) 10) ביום 29.10.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מבאר שבע צפון ללוד בשעה 16.43 יצאה בשעה 16.57, איחור של 14 דקות; 11) 11) ביום 1.11.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 08.26 יצאה בשעה 08.44, איחור של 18 דקות; 12) 12) ביום 6.11.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 08.26 יצאה בשעה 08.26, איחור של 10 דקות; 13) 13) ביום 7.11.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 08.26 יצאה בשעה 08.37, איחור של 11 דקות; 14) 14) ביום 12.11.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 07.17 יצאה בשעה 07.36, איחור של 19 דקות; 15) 15) ביום 13.11.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 08.26 יצאה בשעה 08.43, איחור של 17 דקות; 16) 16) ביום 14.11.06 רכבת שהיתה צריכה לצאת מלוד לבאר שבע צפון בשעה 08.26 יצאה בשעה 08.39, איחור של 13 דקות; טענתו השניה של התובע היא שבתחנת הרכבת בלוד הנתבעת לא מכריזה איזו רכבת יוצאת לאיזה יעד, מה שגרם לו ביום 14.8.06 לעלות על רכבת הנוסעת לכיוון ירושלים, כאשר באותה עת הייתה אמורה לצאת הרכבת מלוד לבאר שבע עליה הוא היה אמור לעלות. טענתו השלישית של התובע היא כי בתאריך 15.9.06 הפסיקה הרכבת את פעילותה בקו לוד באר שבע וחזרה בשעה 10:00, ובתאריך 19.9.06 לא היו כלל רכבות בקו האמור, הדבר נעשה עקב עבודות במסילת הרכבת. התובע הוא בעל כרטיס חופשי חודשי, ובשל הפסקת נסיעת הרכבת בימים אלו נאלץ התובע ליסוע ברכבו הפרטי לעבודתו ביישוב עומר. לפיכך תובע התובע את הסכומים כדלקמן: 1) 1) נזק כתוצאה מהאיחורים -1,200 ₪; 2) 2) נזק עקב נסיעה לירושלים במקום לבאר שבע -200 ₪; 3) 3) נזק בגין שני הימים שהרכבת לא פעלה- 300 ₪; 4) 4) הפסד יום עבודה וחצי - 1,200 ₪; 5) 5) אגרת ביהמ"ש-100 ₪ סך כל תביעתו של התובע מגיעה ל-3,000 ₪. טענות הנתבעת: בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כדלקמן: 1) 1) אע"פ שאינה חייבת לפי כל דין להכריז על יציאת הרכבות הרי שהיא עושה זאת לנוחות הנוסעים; 2) 2) מרציף 1 בתחנת הרכבת בלוד, בו עולה התובע לרכבת, פועלת מערכת כריזה, ויש שילוט על הרכבת על יעד הנסיעה, ישנם פקחי רכבת המצויים על הרכבת המכריזים על התחנה הקרובה, ניתן לפנות אל עובדי הרכבת המצויים בעמדות המודיעין ובקופות המוצבות בדרכם של הנוסעים אל הרציף. לכן התובע טעה טעות סובייקטיבית בכך שעלה על הרכבת לכיוון ירושלים במקום לעלות על הרכבת לכיוון באר שבע שכן נוסע סביר היה יכול בקלות להימנע מטעות זו; 3) 3) לעניין הפסקת תנועת הרכבות בתאריכים 15.9.06, 29.9.06 טוענת הנתבעת כי תנועת הרכבות הופסקה עקב עבודות הנדסיות ופיתוח הקו , והנתבעת משתדלת לבצע עבודות אלו בימי שישי ובמוצאי שבת בהם תנועת הנוסעים דלילה. כמו כן הודעות לציבור בדבר הפסקת תנועת הרכבות בתאריכים אלו פורסמו בעיתונות ובמקומונים באזור הדרום והנגב. בכל התחנות פורסמו השינויים הצפויים במקומות בולטים לעין כדוגמת קופות הכרטיסים ולוחות המודעות. התובע היה מודע לכך והיה עליו להיערך בהתאם לנסיעה בתחבורה חילופית; 4) 4) סגירת תנועת הרכבות נעשתה בהתאם לסמכותו של מנהל הרכבת הקבועה בתקנה 6(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת) תש"ס-2000. על כן לא מוטלת על הנתבעת חובה שבדין לפצות נוסעים בגין שינוי לוח הזמנים; 5) 5) לעניין פיצוי בגין איחורי הרכבת טוענת הנתבעת כי הדבר מוסדר בתקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת, תש"ס-2000. מנהל הרכבת קבע כי בגין איחור של 30 דקות יפוצה הנוסע בכרטיס נסיעה באותו הקו ובגין איחור של 60 דקות יפוצה הנוסע בזוג כרטיסי נסיעה באותו הקו. הנתבעת צירפה טבלה המפרטת את האיחורים בזמנים אותם נקב התובע וגם בטבלת האיחורים שצירף התובע אין איחור העולה על 30 דקות לכן אין התובע זכאי לפיצוי בגין איחורים אלו; 6) 6) הסכומים אותם תובע התובע הינם מופרכים ואין להם כל בסיס ראייתי והתובע מנסה להתעשר שלא כדין. העדויות: מטעם התובע העיד התובע בלבד, וחזר על כל טענותיו העובדתיות שטען בכתב התביעה. התובע העיד כי האיחורים גורמים לו לנזק כספי שכן גם בתחנת באר שבע צפון וגם בלוד מחכה לו נהג המקבל כסף על ההמתנה ואשר אמור להסיעו לביתו או לעבודה. התובע אמר כי הוא קונה כרטיס חופשי חודשי ולכן הפיצוי שהציע לו מנהל התחנה בגין הפסקת פעולת הרכבות, בדמות כרטיס נסיעה חינם לא מועיל, אלא אם היה מציע לו זיכוי כספי בעלות של הכרטיס החופשי חודשי של החודש הבא. התובע אמר כי הוא לא מבקש פיצוי כפי שכתוב בתקנות אלא החזר הוצאות. התובע ביקש שביהמ"ש יקבע את הפיצוי לאיחור של פחות מ-30 דקות. עוד אמר התובע כי על הנתבעת היה להודיע עוד בזמן קניית כרטיס חופשי חודשי על הפסקת תנועת הרכבות במועדים המתוארים, שכן החלטה זאת לא יוצאת בין רגע והיא מהווה שיקול לעניין קניית הכרטיס אם לאו. הנתבעת לא הביא עדים מטעמה, כך שלא הוכיחה את טענותיה העובדתיות. דיון ומסקנות: פיצוי בגין איחור ביציאת הרכבת: תקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת)תש"ס-200 קובעת כדלקמן: "במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות." לא התייחסתי לשאלת סמכות שר התחבורה להתקין את הגבלת הפיצוי, שכן טענה זו לא נטענה על ידי התובע. לאור האמור לעיל ניתן אכן לקבוע שהסמכות לקביעת שיעור הפיצויים נתונה למנכ"ל הרכבת. בסעיף 5 להוראות נוהל של רכבת ישראל נכתב כדלקמן: "5.1. זכאות לפיצוי 5.1.1 5.1.1 זכאי לפיצוי, כל נוסע שרכש כרטיס והרכבת איחרה ביותר מ-1/2 שעה או יותר מ/1 שעה בהגעה לתחנת היעד. על פי שני משכי האיחור משתנה גובה הפיצוי כמפורט בסעיף 5.2 להלן. 5.1.2 5.1.2 בכדי להסיר ספק מובהר בזאת כי הליך פיצוי זה לא יחול במקרה של ביטול רכבת. המענה שינתן במקרה של ביטול רכבת יהיה זיכוי הכרטיס לנסיעה אחרת או החזר מחיר הכרטיס כנגד קבלת כרטיס נסיעה שלא מומש ובאישור מנהל התחנה. "5.2 גובה הפיצוי 5.2.1 5.2.1 כרטיס נסיעה באותו קו נסיעה אותו רכש הנוסע כאשר מדובר על איחור מעל 1/2 שעה. 5.2.2 5.2.2 שני כרטיסי נסיעה באותו קו נסיעה אותו רכש הנוסע כאשר מדובר על איחור מעל 1 שעה. "5.4.10 נוסעים בעלי כרטיס חופשי-חודשי או חודשי-שבועי א) א) נוסע בעל כרטיס חופשי-חודשי או חודשי-שבועי שזכאי (כאמור בסעיף 5.1) וירצה לממש זכותו לקבלת פיצויבגין איחור יפעל כדלקמן 1) 1) הנוסע יגש למנהל התחנה לקבלת כרטיס פיצוי..." כאשר קוראים את הוראות נוהל אלו נוכחים אנו לדעת כי הפיצוי לנוסע שקונה כרטיס חד פעמי והפיצוי לנוסע שקונה כרטיס חופשי חודשי או חודשי שבועי הינו אותו פיצוי. ההוראה של מנהל הרכבת אינה סבירה, פוגעת קשות ברוכשי הכרטיסים מסוג חופשי חודשי או חופשי שבועי. וכי מה יעשה אותו נוסע מתמיד שקונה כרטיס חופשי חודשי או שבועי בכרטיס בודד, כאשר הוא רוכש כרטיס נסיעה ברכבת לתקופה של חודש או שבוע ולא לנסיעה בודדת? את שאלה זו היפנה התובע למנהל התחנה, בעת שבא לדרוש פיצוי, ונאמר לו שהוא יכול למכור את הכרטיס לאדם אחר. וכי מי יקנה מהתובע כרטיס בודד של נסיעה ברכבת? האם יש להטריח את הנוסע לא רק לדרוש את הפיצוי, אלא גם לטרוח ולמכור אותו? סביר היה שמנהל הרכבת יקבע פיצוי במקרה מעין זה, למשל, בהנחה של קניית כרטיס נסיעה ברכבת מסוג חופשי חודשי או חופשי שבועי. דהיינו, שיהיה יחס כלשהו בין סוג הכרטיס אותו רכש הנוסע לבין הפיצוי הניתן לו. אשר על כן סבור אני שהוראת נוהל זו אינה סבירה לחלוטין ואין להתחשב בה כלל, ויש לראות בהוראות המנהל כמי שלא נקבע בהן כל פיצוי לגבי מי שרכש מהרכבת כרטיס נסיעה חופשי-חודשי או חופשי-שבועי. אם אין להתחשב בהוראת הנוהל הנ"ל, ממילא לא חלה תקנה 8(א) הנ"ל, ובית המשפט רשאי לקבוע פיצוי בהתאם לנסיבות הענין. בנוסף, יש לדון בשאלה האם ניתן להעלים עין מאיחורים יום יומיים אף שאינם עולים על 30 דקות וזאת בתואנה שהפיצוי נקבע רק לאיחור של למעלה מ-30 דקות. סבור אני שהמחוקק התכוון לפצות בגין איחורים חד פעמיים ולכן קבע שהפיצוי יחול רק על איחור העולה על 30 דקות אולם סבור אני שאם האיחורים מתרחשים בתדירות גבוהה כפי שעולה מהנתונים אותם הציגו התובע והנתבעת והאיחורים מגיעים עד כדי 18 דקות ,19 דקות ואף 24 דקות, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגינם, שכן נוסע העולה על רכבת בוחר לעשות כך בידיעה שאין לרכבת את החסרונות שיש לתחבורה הציבורית הנוסעת בכבישים, כגון פקקי תנועה, מכיוון שהרכבת נוסעת על מערכת מסילות נפרדת. לכן אדם הנוסע ברכבת מתאים את זמנו וסדר יומו לפי לוח הזמנים שמפרסמת הנהלת הרכבת. כאשר הרכבת מאחרת לעיתים תכופות הרי שהיא משבשת את סדר יומו של הנוסע ועליה לפצותו על כך גם אם איחוריה אינם עולים על 30 דקות. הימים בהם הרכבת לא פעלה: התובעת לא הביאה ראיות שאכן היו פרסומים בלוחות המודעות בתחנות הרכבת או ליד הקופות. אמנם התובעת צירפה לכתב ההגנה נוסח של מודעות, אך לא הביאה ראיות שאכן הודבקו הודעות אלו על לוחות מודעות בתחנות הרכבת בכלל, ובתחנות הרכבת בלוד ובבאר שבע צפון בפרט. התובעת צירפה העתקי הודעות שפרסמה לטענתה בעיתונות המקומית באזור הדרום בדבר ביטול תנועת הרכבות בימים הנקובים בהם. אלא שסבור אני שהפרסומים צריכים להיות לא רק באזור הקו בהם מבוטלת תנועת הרכבות, אלא גם לאורך האזורים מתחנת המוצא ועד לתחנת היעד הסופית בהם נוסעת הרכבת כדרך שבשיגרה. זאת מכיוון שהנוסעים מתכננים את זמנם ואופן נסיעתם בהתאם להודעות הרכבת, ולרשות יש את האחריות כלפי נוסעים אלו, כמי שיש לה את המונופול על הפעלת הרכבת. הנתבעת לא פרסמה את ההודעות על הפסקת פעילות הרכבת לישובים לאורך כל הקו בו היתה אמורה ליסוע הרכבת, מתחנת המוצא ועד תחנת היעד. על כן, עליה לפצות את התובע בגין הנסיעה ברכבו בימים בהם לא פעלה הרכבת. הנסיעה לירושלים: לענין זה יש רק את העדות של התובע. הנתבעת לא הביאה כל עדות לתמיכה בטענותיה. לאור זאת אין מנוס מלקבל את טענת התובע בענין זה, ועל הנתבעת לפצותו בגין הנסיעה המיותרת לירושלים. יש לזכור שהרכבות לא תמיד יצאו בזמן, והאיחורים הרבים היה בכוחם להביא את הנוסעים בכלל, ואת התובע בפרט, לגבי יעד הנסיעה של כל רכבת ורכבת. מכאן החשיבות של ההכרזה במערכת הכריזה לגבי היעד של כל רכבת ורכבת היוצאת מהתחנה ומאיזה רציף היא יוצאת. הפיצוי: סבור אני שבנסיבות הענין ראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך 1,500 ₪, שהוא פיצוי נאות בנסיבות הענין. הערה לסיום: בשולי פסק הדין אעיר שבעת בדיקת הסמכויות של שר התחבורה להתקין תקנות מצאתי כי בסעיף 57(א)(1) לפקודה ניתנה לשר התחבורה סמכות להתקין תקנות בקשר "תנאי נסיעה לרבות תנאי האחריות בשל חבלה לנוסעים". סמכות זו עומדת בסתירה לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, אשר קובע בהגדרת המונח "רכב מנועי" או "רכב", ככולל גם רכבת. משמע מחוק הפיצויים שיש לרשות הרכבות אחריות מוחלטת לגבי פגיעת גוף שנגרמה לנוסע, אם כן אילו תנאי אחריות יכול לקבוע שר התחבורה בתקנות לגבי מקרים שחל עליהם חוק הפלת"ד? סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: 1) 1) את הסך 1,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 2) 2) את הוצאות המשפט בסך 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. פיצוייםאיחור רכבתרכבת