תביעת פיצויים בגין נחיתת ביניים
פסק דין
התובע עותר לחייב את הנתבעת בנזקים ועגמת נפש שנגרמו לו בשל נחיתת ביניים בשדה התעופה עובדה בטיסה מפריז לישראל, שעה שנחיתה זו ועיכוב בן 3 שעות שם, לא היתה ידועה לו מראש. לטענתו אי ידועו ואי ציון נחיתת הביניים בכרטיס הטיסה מהוה הפרת ההתקשרות החוזית על ידי הנתבעת ופעולה שלא בתום לב.
הנתבעת טוענת כי לא היתה כל סיבה שהתובע "יופתע" שכן נחיתת הביניים היתה מתוכננת מראש ודבר זה היה ידוע מבעוד מועד לסוכן הנסיעות שהזמין את כרטיסי הטיסה והאחרון צריך היה לעדכן את התובע. לראיה מצרפת הנתבעת את דוח פרטי הנוסע (היסטורית ההזמנות) לפיה שעת ההמראה מפריז היא 07:05 ושעת הנחיתה בתל אביב היא 14:45. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות כי מדובר בפער זמנים של למעלה מ- 4 שעות, שזה זמן הטיסה מפריז לתל אביב ולהבין שיש נחיתת ביניים. הסוכן האמון על קריאת דוחות ההזמנה לא יכול לטעון שלא היתה כל אינדיקציה לנחיתת ביניים. לטענת הנתבעת, אין חיוב בדין לרשום בכרטיס הטיסה את העובדה שיש נחיתת ביניים ועל כן, ככל שיש לתובע טענות לפיהן לא ידע על הנחיתה המתוכננת מראש, היה עליו להפנותן לסוכן.
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, דין התביעה להדחות. יצוין כי אני מאמינה לתובע שלא ידע מראש על נחיתת הביניים בעובדה ואולם לטענתו, גם סוכן הנסיעות לא ידע על כך וטענה זו עומדת בסתירה חזיתית לטענה העובדתית של הנתבעת לפיה הסוכן ידע גם ידע. בנסיבות אלה הסברתי לתובע בפתח הדיון כי מוטב אולי, נוכח הסתירה העובדתית, לצרף את הסוכן כנתבע והתובע דחה את ההצעה. לחילופין הצעתי לו לזמן את הסוכן כעד מטעמו על מנת שיפריך את טענת הנתבעת ואף הייתי נכונה לדחות את הדיון לשעה מאוחרת יותר באותו יום ואפילו לישיבה במועד מאוחר יותר, הכל כדי לאפשר לו את יומו בבית המשפט. התובע סרב לכל ההצעות ועמד על קיום הדיון וסיומו באותו יום. בנסיבות אלה לא הוכח בפני שסוכן הנסיעות לא ידע או לא צריך היה לדעת כי מתוכננת מראש נחיתת ביניים בשדה התעופה עובדה. לפי דוח הנוסע שצורף ניתן לראות שהסוכן הזמין במקור טיסה ל- 10.3.06 מפריז לתל אביב ולפי השעות הרשומות שם, ההמראה היא בשעה 07:05 והנחיתה בשעה 12:30. מתחת לשורה זו מופיעה הזמנה חדשה מעודכנת ליום 12.3.06 ושם נרשם כי ההמראה מפריז היא ב- 07:05 והנחיתה בתל אביב ב- 14:45. כל אדם בר דעת יכול להיווכח מדוח זה ומפער הזמנים בין הנחיתה המתוכננת המקורית בשעה 12:30 לבין ההזמנה החדשה, לפיה הנחיתה ב- 14:45 כי לא מדובר בטיסה ישירה. קל וחומר, סוכן נסיעות שרואה מידע זה צריך להבין ואם יש לו ספק, לברר, ואם אין לו ספק, להעביר מידע זה ללקוח.
נמצא אם כן כי הטענה לפיה לא היתה כל אינדיקציה ממנה ניתן ללמוד שיש נחיתת ביניים, לא עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית שהוגשה והואיל והסוכן לא התייצב לעדות, טענת הנתבעת בענין זה לא נסתרה.
עוד יש לציין כי על פי עדות התובע הוא שוחח עם סוכן הנסיעות בעת נחיתת הביניים בעובדה ודרש הסבר לאותה נחיתה ולטענתו, הסוכן פנה לנציג אל על בחיפה וזה אמר לו שמדובר בנחיתה בלתי מתוכננת ולא ניתן היה לדעת עליה מראש. עדות עובדתית זו כאמור נסתרה בעדות הנתבעת לפיה נחיתת הביניים היתה מתוכננת ולא היתה בגדר הפתעה ועל כן גם בעניין זה המנעות התובע מהבאת הסוכן לעדות, פועלת לרעתו.
נשאלת השאלה האם עצם אי ציון נחיתת הביניים בכרטיס הטיסה עצמו מהוה הפרה חוזית ו/או הפרה אחרת על פי דין. בענין זה לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי הנתבעת הפרה חובה כאמור. הדין קובע כי ביחס לתובענה נגד מוביל אווירי יחולו ההוראות המיוחדות לפי חוק התובלה האווירית התש"מ – 1980 (להלן: חוק התובלה האווירית) ולפי אמנת וורשה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית 1999, שמדינת ישראל הצטרפה אליה (להלן: אמנת וורשה). סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, שעניינו ייחוד העילה, קובע כי: "אחריותו של המוביל עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". בענייננו ולפי התשתית הראייתית שנפרשה לפני, לא הוכיח התובע שהנתבעת התרשלה במובן הסעיפים הרלבנטים באמנת וורשה, בנקיטת אמצעים למניעת הנזק, לו הוא טוען, ולכן גם מטעם זה דין התביעה להדחות.
עוד יצוין כי משנשאל התובע איזה נזק נגרם לו ענה כי בני משפחה באו לחכות לו בשדה התעופה ונאלצו לנסוע ולחזור חזרה כעבור כשלוש שעות וכן כי בשל האיחור התבטלה המסיבה שהיתה מיועדת לכבודו באותו ערב. אין בידי לקבל את הטענה. בניגוד לטענת התובע בכתב התביעה (סעיף 2 למכתב התלונה לאל על מיום 17.3.06) לפיה הופתע לגלות רק לאחר העלייה למטוס בפריז, סמוך להמראה, שהטיסה תנחת בעובדה, התובע העיד בפני כי כבר בעת הבידוק בשדה התעופה נאמר לו שהטיסה מתוכננת לנחות בעובדה. נוכח דברים אלה לא ברור מדוע לא יכול היה התובע להודיע כבר אז לבני משפחתו שיש נחיתת ביניים בעובדה ועל כן יש לבוא לאסוף אותו בשעה מאוחרת יותר. עוד יצוין כי היתה לתובע הזדמנות נוספת להודיע לבני משפחתו לא לבוא לשדה התעופה בן גוריון וזאת שעה שבילה שלוש שעות בשדה התעופה עובדה, כפי שהעיד. מתוך עדותו עולה שהוא התקשר בזמן שהיה בעובדה לסוכן הביטוח ודרש הסבר לנחיתת הביניים, משמע שהיתה נגישות ואפשרות לטלפן למשפחתו בעוד מועד ולהודיע להם לא לבוא. קשה גם להבין מדוע צריך היה לבטל את המסיבה שהיתה מתוכננת לערב, שעה שהתובע נחת בשעה 14:45 (במקום 12:30) ומן הסתם את ההכנות עשו אלה שנשארו בארץ ולא הוא.
אני מסכימה כי מוטב שעל גבי כרטיס הטיסה תהינה רשומות נחיתות ביניים, ככל שמתוכננות ואולי ראוי לעשות כן ואולם, התובע לא הצביע על מקור שבדין לחיוב הנתבעת לרשום על גבי הכרטיס עצמו את נחיתת הביניים, לא הוכיח כי הנתבעת הפרה חובותיה ו/או התרשלה באיזושהי דרך.
אשר על כן, אני דוחה את התביעה. אין צו להוצאות בנסיבות הענין.
זכות בקשת רשות ערעור לבימ"ש מחוזי תוך 15 יום מהיום.
חיפוש פנימי באתר
