פיצויים על אי עליה לטיסה
פסק דין
בפניי תביעה כספית בגובה 17,800 ₪. לפי התביעה, הזמינו התובעים ושתי בנותיהם חופשה בעיר מלגה שבספרד שתוכננה ליום 7/4/04 (להלן: "החופשה"). התובעים טוענים, כי לאחר נחיתתם בשדה התעופה בברצלונה, פנו לנציגת "איבריה קווי תעופה ספרדיים בע"מ" (להלן: "הנתבעת") על מנת לוודא את המועד ומספר השער לטיסת ההמשך מברצלונה לעיר מלגה. לטענת התובעים, נמסר להם על ידי נציגת הנתבעת בשדה, כי טיסת ההמשך תצא כמתוכנן בשעה 22:15 משער מס' 21.
התובעים קובלים על כך שלמרות שנהגו בהתאם להנחיות נציגת הנתבעת והתייצבו בשער מס' 21 ובמועד, הטיסה המיועדת המריאה ליעדה בלעדיהם וכתוצאה מכך נאלצו התובעים ושתי בנותיהם להגיע לעיר מלגה באופן עצמאי תוך שנגרמו להם ההפסדים הבאים:
א. עלות כרטיסי הטיסה שלא נוצלו - 800 יורו.
ב. עלות נסיעה באוטובוס לאלמירה - 211 יורו.
ג. עלות נסיעה במונית מיוחדת מאלמירה למלגה - 300 יורו.
ד. הוצאות שונות (ביגוד נסיעות ואש"ל) - 500 יורו.
ה. אבדן יחסי של ימי חופשה - 2,000 יורו.
==================================
סה"כ - 3,811 יורו (התביעה הועמדה ע"ס 17,800 ₪).
מנגד טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לגופה של התביעה, טוענת הנתבעת כי התובעים נחתו בברצלונה בשעה 20:44 וזאת כאשר טיסת ההמשך למלגה אמורה היתה להמריא בשעה 22:25, אך לבסוף המריאה מסיבות ביטחוניות בשעה 22:51, כך שעמדו לרשות התובעים למעלה משעתיים להתייצב בשער העליה למטוס, אך מסיבות השמורות עימם לא עשו כן והמטוס למלגה המריא בלעדיהם.
לאור האמור, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף ולחייב התובעים בהוצאות משפט.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות המצוי בתיק ביהמ"ש, החלטתי לדחות התביעה מחמת התיישנותה וזאת מהנימוקים הבאים:
א. סעיף 10 לחוק התובלה האווירית התש"מ-1980 קובע כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר...". לבד מסעיף זה, המייחד את עילת התביעה בכל הנוגע לתביעות שאמנת וורשה חלה עליהן, מוסיף סעיף 14 לחוק הנ"ל הוראה בדבר פקיעת הזכות לדמי נזק: "על אף האמור בכל דין אחר תהיה התקופה לפקיעת זכות לדמי נזק התקופה האמורה בסעיף 29 לאמנה".
ב. סעיף 14 לאמנה מפנה לסעיף 29 הקובע בסעיף קטן (1) "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת התובלה".
ג. בענייננו, אין חולק כי המועד שבו מטוס הנתבעת הגיע ליעדו לעיר מלגה היה 7/4/04 או לכל היותר 8/4/04 ואילו כתב התביעה הוגש לבית משפט זה ביום 27/8/06. קרי, בחלוף כשנתיים וארבעה חודשים מהמועד שבו נולדה עילת התביעה.
ומכאן עולה השאלה, האם בחלוף התקופה שנקצבה בסעיף 29(1) לאמנה נחסמה דרכם של התובעים להגיש תביעת פיצויים כנגד הנתבעת או שניתן להאריך התקופה באמצעות הזדקקות להוראות חוק ההתיישנות המקומי?
ד. בע"א 20/83 דדון ואח' נגד אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד לח(3) 785 (להלן: "פסק דין בעניין דדון") דחה בית המשפט את טענות המערערים לפיהן יש להחיל את סעיפים
8-10 לחוק ההתיישנות על תקופת השנתיים שקוצבת אמנת ורשה, ועל ידי כך להאריך את התקופה שבה ניתן להגיש תביעת נזק על פי האמנה. בית המשפט בפסק דין זה הגיע למסקנה שהתקופה הנקבעת באמנת ורשה להגשת תביעה הינה אבסולוטית ואיננה ניתנת להארכה כלשהי עפ"י הכללים הקבועים בחוק ההתיישנות.
ה. בית המשפט העליון ישב בהרכב של חמישה שופטים בדיון נוסף על פסק הדין בעניין דדון ונקבע ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ברק כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין דדון תיוותר על מכונה. כב' השופט לוין סיכם את ההלכה בציינו: "דעתי היא, שאף שעקרונית וכשלעצמו אין בקיומו של הסדר התיישנות ספציפי כדי לדחות לחלוטין או חלקית את רגלי הוראות החוק הכללי, הרי שפרשנות נכונה של אמנת ורשה ובחינת המטרות שאותן בקשה להשיג מחייבות את המסקנה, שבכל האמור בקביעת משך תקופת ההתיישנות, הרי שתקופת השנתיים הקבועה בסעיף 29(1) היא אבסולוטית וממצה עד שהיא דוחה לחלוטין את תחולת הוראות ההארכה שבחוק הכללי המקומי". ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נגד אייר פרנס, פ"ד מא(1), 589, 600.
ו. לאור האמור, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.
ז. לא מצאתי להשית על התובעים הוצאות משפט וזאת על מנת שלא להכביד עימם יתר על המידה.
חיפוש פנימי באתר
