הפרת הסכם רכישת מנוי עסקי
פסק דין
1. כללי
בפני תביעה כספית בסך של 45,920 ₪ בגין חובם של הנתבעים הנובע מהסכמים לרכישת מנוי עסקי ל- 24 מכשירי טלפון סלולאריים אשר נרכשו על ידי הנתבעים עבור העסק המשפחתי הרשום על שם הנתבע 1.
ביום 3.12.06 ניתן בהסכמה כנגד הנתבע 3 פסק דין על מלוא סכום התביעה.
הצדדים הסכימו כי הם אינם חלוקים לגבי גובה והרכב הסכומים הנתבעים, ומשכך המחלוקת וההכרעה בה הינם אך לעניין חבותם של הנתבעים 1-2.
2. אי הגשת סיכומים במועד
בהחלטה מיום 3.12.06 קבעתי כי ב"כ הנתבעים יגיש סיכומיו ביום 18.1.06.
לאחר שחלף המועד הגיש ב"כ הנתבעים בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים, מהטעם שמשרדו לא תפקד בשל הצפת מים, נעתרתי לבקשתו וכך נאמר בהחלטה: "ניתנת לב"כ הנתבעים אורכה להגשת סיכומיו עד ליום 11.2.07 שעה 12:00. הסיכומים יוגשו ישירות ללשכתי במסירה אישית..."
ואולם ב"כ הנתבעים הגיש את סיכומיו למזכירות ביום 13.2.06 וזאת ללא כל הסבר למחדלו זה.
המדובר באי קיום החלטות ביהמ"ש ובאי מתן הסבר לכך, לא מראש לגבי המועד הראשון ולא בדיעבד לגבי המועד השני.
הסנקציה בגין אי הגשת סיכומים בכתב קבועה בתקנה 160 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1987 (להלן: "התקנות"), המפנה לתקנה 157 (3) לתקנות.
לשם הנוחיות אביאן כלשונן:
"160 (ד)- דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראת אחרת".
157 (3)- התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; הגיש הנתבע תביעה שכנגד, רשאי הוא להוכיח אותה עד כמה שנטל ההוכחה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר".
בפסיקה עניפה הובעה סלידת בתי המשפט מאי הגשת סיכומים במועד.
וכך נאמר בת.א 03 / 21412 אל סיבוני אופירה נ' גרא דה שליט [פדאור (לא פורסם) 05 (26) 7], עמוד 1-2:
"אי הגשת סיכומים במועד היא בגדר רעה חולה. נציבת תלונות הציבור על שופטים נדרשה לסוגיה זו...והגדירה את המתנתו של בית המשפט לקבלת סיכומים מעבר למועד שנקבע -
"כדרך ניהול משפט שאינה ראויה ואינה הכרחית, המתנה כזו גורמת לתקלות מיותרות ולהארכת המשפט ללא הצדקה".
לסיכום גילוי דעתה, כותבת הנציבה:
"אין להשלים עם השתהות מן הסוג הנדון ועל צד שאינו מגיש סיכומים בזמן - לשאת בתוצאות שנקבעו בחוק והכול לפי שיקול דעתו של בית המשפט".
לפיכך, בשל מחדל זה ניתן היה למחוק / לדחות את התביעה, ואולם מעבר לדרוש ומשום שבתי המשפט נוטים להעדיף בכל מקרה את התכלית של עשיית משפט צדק על פני שמירה בלתי מתפשרת על כללי הפרוצדורה, (ראה זוסמן סדרי הדין אזרחי מהד' 7 תשנ"ה עמ' 739-738), והואיל ובפועל הוגשו הסיכומים ניתן פסק הדין בהתייחס לתובענה לגופא ולאחר עיון בסיכומים.
3. טענות התובעת
הנתבע 1 הינו העוסק המורשה של העסק אשר עבורו נרכשו המכשירים הסלולאריים.
הנתבעת 2 הינה אחותו של הנתבע, והיא בעלת כרטיס האשראי וחשבון הבנק באמצעותם שולמו החשבוניות החודשיות בגין שירותי ההתקשרות.
הנתבע 3 שהינו אביהם של הנתבעים 1-2 התקשר עם התובעת בשמם ולכן התקשרותו מחייבת אותם.
4. טענות הנתבעים
הנתבע 3 חתם על הסכמי הרכישה עם התובעת שלא בידיעתם ושלא בהרשאתם של נתבעים 1 ו- 2, משכך אין חתימתו על הסכמי הרכישה מחייבת אותם.
בנוסף, טוענים הנתבעים כי לא השתמשו בשירותיה של התובעת.
5. דיון והכרעה
לאחר עיון מעמיק בכתבי הטענות, המסמכים המצורפים ושמיעת כל העדויות שהובאו הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל כפי שיפורט להלן.
התובעת העידה מטעמה את מר פייסל חאטום אשר שימש מתאם של המגזר הערבי באזור הצפון ושני עובדים אשר עבדו אצלה בעבר: מר מאור כהן שעבד אצלה החל מיום 18.11.01 וכן מר קאסם אברהים אשר עבד אצלה בשנים 2001 – 2003 כמנהל לקוחות עסקיים גדולים במגזר הערבי.
הנתבעים בחרו שלא להעיד עדים מטעמם.
6. חובת ההוכחה
נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות.
נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין שנושא בו חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו.
ככלל, נטל השכנוע מוטל, על התובע עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
מידת ההוכחה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע באשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.
די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב- 51% מתוך 100%
המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו ואין נפקא מינה שנותרים 49%
של אי וודאות. (ראה בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 154והפסיקה המובאת שם).
7. נטל השכנוע מוטל על התובעת להוכיח עילת תביעה כנגד נתבעים 1 ו- 2.
מחד גיסא התובעת הביאה מסמכים לשם הוכחת גרסתה (הסכמי ההתקשרות עם הנתבעים הנושאים את פרטי הנתבע 1, הוראה לחיוב חשבון של הנתבעת 2, מכתב ממנהל הבנק בו מתנהל חשבון הבנק של הנתבעים 1-2 ועוד) בנוסף היא העידה מטעמה את מר פייסל חאטום ושני עובדים לשעבר . לאחר עדויות אלה נותרה גרסתה איתנה ולא נסתרה.
מאידך גיסא הנתבעים לא הגישו תצהיר עדות ראשית והסתפקו בתצהיר כללי ובו הכחשה גורפת אשר צורף לכתב ההגנה של הנתבעים, וכן לא הובאו עדים מטעמם לביסוס טענותיהם.
לכן גרסתם של הנתבעים נותרה חסרה, רעועה ועומדת על בלימה.
הימנעות מלהעיד
8. הנתבעים 1-2 בחרו שלא להעיד במשפט. להווי ידוע כי אי העדת עד רלוונטי מקימה חזקה לפיה עדותו הייתה פועלת לרעתו.
ע"א 90 / 2275 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג מז (2) 605:
"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע , את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו , חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.
548/78: "..כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם ימנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו... וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
במקרה שבפני המדובר באי העדת בעלי דין. יעקב קדמי עמד על המשקל הראייתי שבאי העדת בעל דין להבדיל מאי העדת עד אחר.
יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1665 :
"במישור האזרחי, לא עמדה – ולא עומדת – לבעל דין "זכות השתיקה"; ועל כן – רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד; שבעל דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי". (ההדגשה אינה במקור מ.ס.)
עדותם של הנתבעים 1 –2 חיונית ביותר והיה בכוחה לשפוך אור על המחלוקת נשוא התביעה.
לפיכך, העובדה שהנתבעים נמנעו מלהעיד מקימה כנגדם חזקה שבעובדה שלו היו מעידים, הרי שעדותם היתה פועלת לרעתם.
חבות הנתבע 1
9. מר קאסם אברהים העיד בדיון מיום 3.12.06 עמ' 11:
"אם רשום חאסקיה וליד בתעודת עוסק מורשה ומי שחותם זה חאסקיה מחמוד צריך שיהיה יפויי כוח כדי שאראה אם יש לו זכויות ואת יפויי הכוח עם כל החומר אני מעביר לחברה לבדיקה".
עדותו של מר אברהים הייתה אמינה, בהירה ומשכנעת. בעניין זה יש לציין כי מר אברהים הינו עובד לשעבר של התובעת ולכן אין לו עניין במשפט.
מכאן, שבאותה עת בה התקשר הנתבע 3 עם התובעת היה מצוי בידיו יפויי כוח מאת הנתבע 1 לביצוע הרכישה ולכן יש לראות את הנתבע 3 כשלוחו של הנתבע 1.
סעיף 2 לחוק השליחות תשכ"ה-1965 קבוע כדלקמן:
"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח".
הנתבעים טוענים כי על אף שהסכמי ההתקשרות נושאים את שם העסק של הנתבע 1 וכן את מספר תעודת הזהות שלו, הרי שהנתבע 3 פעל באופן עצמאי ולא כשלוח.
ואולם, הנתבעים לא הצליחו להניח את התשתית העובדתית כדי להוכיח טענתם זו, וגרסתם בעניין זה נותרה לוטה בערפל.
ע"א 72 / 357 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני כז (1) 741:
"בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע כי זו אכן מתקיימת".
לאחר ביצוע עסקת ההתקשרות עם התובעת הופקו החשבוניות החודשיות על שם הנתבע 1 ונשלחו לכתובתו שבעיר טירה.
לא נעשתה כל פניה מצד הנתבע 1 אל התובעת בטענה כי העסקה נעשתה שלא בהסכמתו ולכן יש לבטלה. נהפוך הוא, הנתבע 1 השתמש במכשירים הללו.
שתיקתו מעידה על כך שאכן העסקה נעשתה על דעתו וכי אביו, הנתבע, 3 נשלח בשמו לבצעה.
אשר על כן הוכחה חבותו של נתבע 1.
חבות הנתבעת 2
10. מהראיות בתיק עולה כי הנתבעת 2 הינה שלוחה של העסק המשפחתי בכל אשר נוגע לניהול החשבונות.
כך למשל חתמה הנתבעת 2 על הוראת קבע לחיוב חשבונה בגין חיובי התובעת.
לאחר שביום 7.4.02 ביטלו הנתבעים את ההרשאה לחיוב החשבון, שילמה הנתבעת 2 ביום 16.4.02 סך של 2,000 ₪ במזומן לחשבון התובעת.
ולאחר שביום 30.4.02 חזרה חשבונית חודש 4/02, שולם סך של 879 ₪ באמצעות כרטיס האשראי שבבעלות הנתבעת 2.
הנה כי כן, הנתבעת 2 שילמה באמצעי תשלום שונים (הוראות קבע, מזומן, כרטיס אשראי) את התשלומים לחשבונה של התובעת בגין העסקה האמורה, אך לא הציגה כל ראיה כי ביקשה בשלב כלשהוא להפסיק לחייבה משום שהדבר נעשה שלא בהרשאתה ושלא בהסכמתה.
לכן, הנתבעת 2 יצרה בפני התובעת מצג לפיו היא מסכימה לקבל את חיובי הנתבע 1, וכל עוד לא הודיעה על בטול ההסכמה אשר על בסיסה סיפקה התובעת שרותים הרי שהיא ממשיכה להיות אחראית אישית לתשלומים.
לכך כמובן מצטרפת העובדה שהנתבעת 2 (בדומה לנתבע 1) בחרה שלא להביא תמיכה לביסוס טענתה כי פעולתו של אביה נעשתה שלא בהרשאתה וכי היא אינה קשורה לעסקה האמורה.
אשר על כן הוכחה חבותה של נתבעת מס' 2.
הסתירות בהגנת הנתבעים
11. ב"כ הנתבעים הצהיר במהלכו של המשפט הצהרות בשמם של הנתבעים, ואולם הללו הופרכו ע"י התובעת, כפי שאדגים להלן:
א. דיון מיום 28.12.04 בעמ' 4 שו' 9 - 10:
"חשבון מספר 123502 בנק הפועלים סניף 506 אינו חשבון הבנק של הנתבע.
לנתבע אין כל חשבון בסניף 506 של בנק הפועלים סניף טירה".
נספח ג' לתצהיר העדות הראשית של התובעת הינו מכתב מטעם מנהל הבנק של סניף 506:
"מפתיעה אותי טענת הנתבע.. החשבון מס' 123502 מתנהל בסניפנו ע"ש חאסקיה ניל מחמוד...והיא אחותו של הנתבע, ובחשבונה מתנהלת מרבית הפעילות של המשפחה, לנתבע חשבון בסניפנו וגם בחשבון זה חאסקיה ניל מורשית לפעול".
ב. בדיון מיום 1.9.05 בעמ' 7 אמר ב"כ הנתבעים:
"הבן אדם שחתם הוא שנתן את כרטיס האשראי של נתבעת 2. שמו הוא מחמוד חאסקיה – האבא של הנתבעים. זה לא היה בהסכמה ובידיעה של הנתבעים. הנתבעת 2 גם לא חתמה על הוראת הקבע".
נספח ג' לתצהיר עדות ראשית של התובעת :
"וכאן נעשתה הרשאה לחייב את חשבונה, אודות החיובים של אחיה בסלקום, ההוראה חתומה ע"י ניל חאסקיה...". (ההדגשה אינה במקור מ.ס.).
ג. ובהמשך בעמ' 8 אמר ב"כ הנתבעים:
"החותמת המופיעה על גבי טופס ההזמנה "חאסקיה וליד" ... אינה החותמת של הנתבע. אין לו עסק תחת השם הזה, הוא עובד כשכיר".
נספח ד' לתצהיר עדות ראשית של התובעת הינו מכתב מטעם מר מייזליק – הממונה האזורי על מע"מ נתניה.
מכתב זה דן במר חאסיקה וליד. וכך נאמר בזו הלשון: "הנידון רשום כעוסק מורשה מאז 5/2000".
עיננו רואות כי גרסתם של הנתבעים איננה עקבית באשר נתגלו בה סתירות הנוגעות לשורש הענין, ואשר אינן מאפשרות לתת בה אמון.
לעומת זאת גרסת התובעת קוהרנטית, מסתברת יותר ואמינה בעיניי.
הנתבעים נהלו עסק משפחתי
12. מכלל הראיות שהובאו עולה בבירור כי שלושת הנתבעים נהלו עסק משפחתי משותף כאשר כל אחד מהם תורם את תרומתו לעסק המשותף.
העסק נרשם ע"ש נתבע 1 ונתבעת 2 היתה אחראית לצד הכספי, תשלומים ופעילה בחשבונות הבנק ונתבע 3 סייע לעסק לרבות התקשרותו עם התובעת בעסקת המכשירים הסלולאריים לצורך העסק.
מכוח דיני השליחות, דיני השותפות אחראים שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לכל ההתחייבויות שעפ"י הסכמי ההתקשרות שנחתמו עם התובעת.
סיכום
13. במבחן מאזן ההסתברויות, בהליך אזרחי עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה.
לאור כל האמור לעיל אני מקבל את התביעה.
אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובעת ביחד ולחוד סך של 45,920 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה 30.10.03 ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
הוצאות המשפט ושכ"ט יהיו צמודים למדד וישאו ריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
פסק דין זה סולידארי עם פסה"ד שניתן ביום 3.12.06 כנגד נתבע 3.
ב"כ התובעת תגיש לחתימה פסיקתא משותפת לכל הנתבעים.
חיפוש פנימי באתר
