פסק דין 1. המערערת היא אישה קשישה אשר נתונה לאפוטרופסות של אחד מילדיה, והגישה תביעה ביום 6.5.97 נגד אחד מבניה, המשיב, למתן סעד הצהרתי שעל פיו מחצית נכס, הרשומה היום בשם המשיב, שייכת לה מכוח חזקת השיתוף של רכוש ביחד עם בעלה המנוח שנפטר בשנת 1968. המשיב העלה את טענת ההתיישנות, ומשזו נתקבלה והתביעה נדחתה בגלל התיישנות - הוגש הערעור הנוכחי. 2. מבחינת לוח זמנים, חשוב לציין כי המערערת היתה נשואה לאבי ילדיה שנים רבות, לכן חל לגבי מערכת היחסים שביניהם נושא חזקת השיתוף. שני בני הזוג גרו בבית שהיה על מגרש מסוים ברחובות שהיה רשום כולו בשם הבעל המנוח. בשנת 1963 חתם הבעל על תצהיר לפיו העביר מחצית הנכס ללא תמורה לבנו (המשיב), ובשנת 1965 מחצית אותו נכס אכן נרשמה בשם הבן בלשכה לרשום מקרקעין. הבעל נפטר בשנת 1968, וצו ירושה על עזבונו ניתן בשנת 1969. בתביעה דנן, שהוגשה ב- 6.5.97, מבוקש הסעד ההצהרתי אשר משמעותו ביטול המתנה שהבעל המנוח נתן למשיב. 3. טענתה המרכזית של המשיבה היא כי ביהמ"ש דחה את התביעה מחמת התיישנות, למרות שהשאלה היא שאלה מורכבת ולא היתה ראויה לדחייה על הסף, קודם שלא תבוררנה עובדות נוספות בנדון זה. הטענות שביקש ב"כ המערערת להעלות הן כי מכוח ס'11 בחוק ההתיישנות, אין מונים בתקופת ההתיישנות תקופות אשר בהן התובע היה חולה נפש, ולא היה עליו אפוטרופוס. לטענת המערערת, היא לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה והיתה בגדר חולת נפש שנים רבות לפני שנתמנה לה אפוטרופוס בשנת 1995. 4. שאלתי את ב"כ המערערת האם נתבקש שלב של הוכחות לגבי טענת ההגנה האמורה לעיל בס'11, כנגד טענת ההתיישנות, ותשובתו היתה שהוא הופתע מקבלת פסה"ד משום שלא היה אמור להינתן פס"ד. מעקב אחר פרו' בימ"ש קמא מלמדנו, כי נתקיימה ישיבה ב- 14.5.98 שבה הועלתה טענת ההתיישנות, וביהמ"ש ביקש אסמכתאות לטענות, עם אפשרות תגובה על אותן אסמכתאות שתוגשנה. האסמכתאות לא חייבות להיות דווקא משפטיות אלא גם ביסוס עובדתי. צוין בסיום ההחלטה שניתנה באותו יום, 14.5.98, שתיקבע ישיבת קדם משפט נוספת על ידי המזכירות. הפרו' לא מלמד שנקבעה ישיבת קדם משפט שכזאת, אלא קיימת החלטה מ- 9.12.98, מסתמא על פי בקשתו של ב"כ המשיב להכריע בנושא ההתיישנות, וביהמ"ש כתב שלא יכול להגיע להכרעה בשאלת ההתיישנות בלי שיומצאו לו מסמכים על היות המערערת חולת נפש, ולכן אם לא תמציא המערערת ראיות תוך 30 יום, תדחה התביעה. המערערת המציאה ראיות שהן חוו"ד רפואית כללית, המעידה על מצב בריאות רעוע של המערערת לאורך שנים, לכאורה מאז 1989. למען השלמות אני מציין קיומה של החלטה נוספת מ- 1.9.98, היינו ממועד מוקדם יותר, בשולי בקשה שהגיש ב"כ המשיב, אשר בה צוין כי נתקבלו אסמכתאות עוד ב- 13.8.98, וביהמ"ש יתן החלטה שתומצא לצדדים (לא ברור אם החלטה זו הומצאה גם לב"כ המערערת). בסופו של דבר, מבלי שהתקיימה ישיבה כלשהי, ניתן פסה"ד נשוא הערעור. 5. אני סבור כי התיק לא היה בשל למתן החלטה בנושא ההתיישנות, משהועלתה טענה שיש ליישם את ס'11 מחוק ההתיישנות. נכון שחלפו שנים רבות, אולם הקרקע היא כפי הנראה קרקע מוסדרת (אפילו נקודה זו לא הובאה בפני בימ"ש קמא) ומשכך, תקופת ההתיישנות היא 25 שנים. משכך, יתכן מאד שישנם הסברים לאי נקיטת ההליכים בדומה לתביעה הנוכחית, משך התקופה באופן שטרם חלפו 25 שנים. במילים אחרות, מרוץ ההתיישנות שהחל ב- 1960 יתכן מאד שהופסק בראשית שנות השמונים, ואולי עוד קודם לכן. נכון שחווה"ד שהוגשה על ידי המערערת לא היתה מפורטת בצורה מירבית, וראיה לכך חוו"ד נוספת שהומצאה לי בשלב הערעור, שהיא מפורטת יותר, אולם משביהמ"ש קבע להמציא לו ראיות עובדתיות (להבדיל מאסמכתאות משפטיות), הרי ראוי היה שתקוים אותה ישיבת קדם משפט שביהמ"ש ציין שהיא תקבע, עפ"י החלטתו מ- 14.5.98. באותה ישיבת קדם משפט ניתן היה ללבן יותר טוב את ההיבט העובדתי, לשקול הבאת ראיות נוספות, חקירת מומחים, וכל זאת לא התקיים. 6. נכון שהתיישנות היא טעם לדחיית תביעה על הסף עפ"י תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם ההלכה קובעת כי אם טענת ההתיישנות כרוכה בבירור עובדתי מסובך, אין זה מתאים לדחות את התביעה על הסף, ואפשר לפצל את הדיון בשלבים, אפילו בשאלת ההתיישנות ולדון בה כשלב מקדמי נפרד כפי שדברים נעשים, למשל בתביעת נזיקין, שם מפצלים את שלב האחריות משלב קביעת הפיצויים. בנידוננו, ניתן היה לקבוע שלב לבירור טענת ההתיישנות על היבטיה השונים, ולאחר מיצוי שלב הדיונים ניתן היה לחזור ולהזקק להכרעה שיפוטית. נוהלים אלו נלמדים בין היתר מספרו של ד"ר זוסמן, על סדרי הדין האזרחי, במהדורה השביעית, ס' 337, 391, 424 (בעמ' 418, 482 ו- 525, בהתאם). 7. בהקשר זה ראויה תשומת הלב לפס"ד שצוטט בשלב הערעור וכוונתי לע"א 3622/96 חכם ואח' נ' קופת חולים מכבי, דינים עליון כרך נד עמ' 380, ממנו עולה כי מחלת נפש המאוזכרת בס' 11, אינה דווקא מחלת נפש במובן הרפואי, אלא מצב נפשי או שכלי אשר שולל מאדם לדאוג לענייניו. נראה כי ביהמ"ש קמא פרש את האמור בס' 11 כאילו חייבת להתקיים מחלת נפש, ולא היא, מספיק מצב נפשי או שכלי רעוע, גם אם אינו מגיע לכלל מצב נפש, כדי ליישם את האמור בס' 11 בחוק ההתיישנות והכל כמבואר בבהירות רבה בפרשת חכם הנ"ל. 8. רק למען השלמות אתייחס לטענה נוספת שהועלתה בפני בימ"ש קמא, והיא על שבתה של המערערת שנתמנתה לה כאפוטרופה, היתה זקוקה לאישור מראש של ביהמ"ש לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לצורך הגשת התביעה. אין צורך באישור מראש להגשת תביעה, שכן הגשת תביעה לא מגודרת כמעשה משפטי כמאמר הס' 20 ו- 47 בחוק הכשרות, ואין ניגוד אינטרסים בין המערערת לבין האפוטרופה, אשר בו מדובר בס' 48 מאותו חוק, אלא יש זהות אינטרסים. האפוטרופה שהיא בתה של המערערת מעוניינת כמובן גם באופן אישי בתוצאות הערעור בתור מי שאמורה להיות יורשת של אמה, ואין בכך כדי לפסול אותה מהגשת התביעה. 9. אשר על כן נפסק כדלקמן: א. הערעור מתקבל ופסק דינו של בימ"ש קמא מבוטל. ב. העניין מוחזר לבימ"ש קמא כדי שיקיים שלב של דיון והוכחות בנושא ההתיישנות, תוך מתן אפשרות להבאת עדים בכתב ובע"פ, כדי לעמוד על מצב תפקודה של המערערת, לאור מצבה הנפשי או השכלי משך השנים שקדמו למינוי אפוטרופוס, ובהתאם לזאת יחליט אם להוציא פס"ד רק בנושא ההתיישנות או שמא הוא מעדיף, לאור מצב ההוכחות, שלא להכריע סופית בעניין זה בשלב מוקדם. ג. המשיב ישלם למערערת את הוצאות הערעור בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח + מע"מ והכל צובר ריבית מירבית והפרשי הצמדה עד התשלום למעשה. ד. הנני להעיר כי אין בפס"ד זה ולא כלום כדי להביע דעה לגופם של דברים ולגופה של התביעה. פסה"ד מתייחס רק לטענת ההתיישנות שהדיון בה לא מוצה. הלכת השיתוףסעד הצהרתיהתיישנות