צו מניעה עבודות בנייה ללא היתר

פסק דין השופט מ' גל: 1. המערערת הנה עמותה, הפועלת בין היתר למען שימור מבנים ואתרים היסטוריים ולמניעת פגיעה באיכות הסביבה. בת"א 19474/98, בבית-משפט השלום בירושלים, היא עתרה, יחד עם המשיבה הפורמלית, לצו מניעה ולצו עשה כלפי המשיבה, בנוגע לעבודות בנייה, שלפי הנטען בכתב התביעה, המשיבה מבצעת ללא היתר כחוק. מלכתחילה הוגשה התובענה על-ידי המשיבה הפורמלית בלבד. לאחר מכן ביקשה המערערת להצטרף והוגש כתב תביעה מתוקן. 2. המשיבה בקשה למחוק את שמה של המערערת מכתב התביעה, ובית-משפט קמא, לאחר ששמע את טענות הצדדים, החליט להיעתר לכך והורה כמבוקש. על החלטה זו, שלגבי המערערת דינה כפסק דין, הוגש הערעור שלפנינו. 3. ביסוד מסקנת הערכאה הקודמת עומדת הקביעה, לפיה אין למערערת עילה משפטית מוכרת כלפי המשיבה: היא איננה בעלת זכויות בנכס נשוא הדיון ואין לה קרבה המעמידה זכות, שלא תבוצענה בו עבודת בנייה. מטרותיה, כשלעצמן, אינן מקנות לה מעמד מיוחד בנושא זה. גם את הסמכתה להגיש התנגדויות, לפי סעיף 100(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1967-, מכוח סעיף 1(6) לצו התכנון והבניה (קביעת גופים ציבוריים ומקצועיים לענין הגשת התנגדות לתוכנית), תשל"ד1974-, אין לדידו לפרש כמקנה לה זכות תביעה בתחום המשפט האזרחי. הסמכות האמורה מצויה בתחום המשפט הציבורי, במסגרתה על המשיבה למצות את תרופותיה. לפיכך הורה על מחיקת המערערת ללא צו להוצאות. 4. בערעור טוענת המערערת, כי בניין בית הכנסת, שבו מבצעת המשיבה את עבודות הבנייה, מיועד לשימור, בהיותו מבנה בעל ערך היסטורי, ארכיטקטוני ולאומי. לפי עמדתה שגתה הערכאה הקודמת בקובעה, כי אין עומדת לרשותה זכות מוכרת, שנפגעה כתוצאה מעבודות הבנייה. לעניין זה שבה המערערת ומפנה לזכותה להתנגד לתוכניות, לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבנייה, זכות הנשללת ממנה מעצם הפרת הוראות החוק, על-ידי ביצוע עבודות בנייה ללא היתר. מכיוון שכך סבורה היא, כי יש להכיר במעמדה כנפגעת, גם לעניין התובענה האזרחית המתנהלת לפני בית המשפט. 5. המשיבה מצדה חוזרת על טענותיה לפני הערכאה הקודמת ומבקשת לאמץ את נימוקי ההחלטה ותוצאתה. לדברי בא-כוחה, העילה בכתב התביעה אינה מבוססת על הזכות מכוח סמכות ההתנגדות הסטטוטורית, לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבנייה. נושא זה אינו נזכר שם כלל והועלה רק בשלב מאוחר יותר. מכל מקום, אין לדידה להתיר את העתקת הסמכויות המנהליות אל אפיק של תובענות אזרחיות מכוח דיני הנזיקין. 6. מכיוון שהמדובר בהליך סילוק על הסף, בטרם נשמעו ראיות הצדדים, הנחת המוצא היא, שהמערערת נכונה בכל טענותיה העובדתיות המפורטות בכתב התביעה וכי במהלך המשפט יעלה בידיה להוכיחן (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית - בעריכת ד"ר ש' לוין, 384; ע"א 163/84 מ"י נ' חברת העובדים הכללית בארץ ישראל בע"מ, פ"ד לח(4) 1, 8 מול ג'-ד'). חלק ניכר מהטענות העובדתיות בכתב התביעה מתייחסות לפגיעה בזכויות של המשיבה הפורמלית. אלו אינן מהוות חלק מההליך דנן. ההתייחסות בענייננו תהא רק לאותן טענות המועלות בכתב התביעה מטעם המערערת. בתוקף זאת הנחתנו היא, כי המשיבה מבצעת עבודות בנייה במבנה ללא היתר בנייה כחוק (סעיפים 5 ו7- לכתב התביעה); התוספת חורגת מקו הבניין הקיים (סעיף 8); המשך ביצוע עבודות הבנייה יגרום למפגע אסתטי, המכער את הסביבה (סעיף 10); השכונה שבה מצוי המבנה הנה בעלת ערך ארכיטקטוני והיסטורי ולשיקומה, כמו גם לשיקום המבנה, חשיבות רבה. הבנייה פוגעת באופיו הייחודי של בניין בית הכנסת ובמרקמה של השכונה כולה (סעיף 11); הבנייה במבנה המיועד לשימור פוגעת באינטרס הציבורי לשימור מבנים ואתרי התיישבות בעלי ערך לאומי והיסטורי (סעיף 12). אכן, בכתב התביעה אין אזכור מפורש של עילת התביעה, עליה סומכת המערערת את תובענתה כלפי המשיבה. ואולם, ממכלול הרשום שם ניתן להבין, כי היא טוענת לפגיעה המקימה לה זכות, בהיותה מופקדת על שמירת ערכים, שפעולות הבנייה מנוגדות להם. יוטעם כאן, כי טיעון פורמלי בכתב הטענות, בדבר סמכויותיה להתנגד מכוח הצווים לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבנייה, אינו מתחייב עת המדובר בעניין של דין. דין כידוע אין חובה לפרט בכתב הטענות (סעיף 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-). לפיכך, הנחת המוצא סבה על טענות המערערת, על שני רובדי פגיעה בה: האחד, הנובע מעצם מטרותיה לשמירה על ערכי איכות סביבה, נוף ושימור אתרים היסטורים; השני, בתוקף הסמכתה הסטטוטורית להגיש התנגדות לתוכניות, לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה. 7. בנייה שלא כחוק וללא היתר, מהווה פגיעה בציבור כולו. היא יכולה גם להוות פגיעה קונקרטית באנשים בודדים או בקבוצת אנשים. על האינטרס הציבורי בכללותו מופקדות הרשויות: וועדות התכנון והבנייה להיבט התכנוני ומדינת ישראל, כמאשימה בהליך הפלילי, באשר בנייה ללא היתר הנה גם עבירה פלילית (סעיפים 145 ו204- לחוק התכנון והבניה). עם זאת, גם הפרט הנפגע זכאי לשמור על זכויותיו מפני פגיעות בהן, במסגרת הליכים אזרחיים. אלה מתמצים בעיקר בעוולת הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הלכה ידועה היא, שהצורך בקבלת היתר בנייה, במקום שהחוק מחייב לעשות כן, יכול לשמש את יסוד ה"חובה" בעוולה זו (לחמשת יסודות העוולה, ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 139 מול ז'. ליישום העוולה בהפרת חובה על-פי חיקוקי התכנון והבנייה ראו: ע"א 273/80 מדינה נ' כהן, פ"ד לז(2) 29, 42-41; ע"א 711/82 בלומנטל בע"מ נ' תיכון, פ"ד לט(2) 477, 485-484; ע' בר-שירה "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין: העוולות השונות, מהד' 2, מאת ד' לוינסון-זמיר (המכון למחקרי חקיקה, ג' טדסקי עורך, תשמ"ט) 39; וההלכה הראשונה: ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916, 923 מול א'). 8. למרות שעסקינן בעבירה פלילית, הקבועה בסעיף 204 לחוק התכנון והבניה, אין מניעה שהאיסור ישמש גם נושא לעוולת הפרת חובה חקוקה, שכן יש נורמות פליליות אשר אינן מכוונות להוציא מגדרן את התרופה האזרחית (ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169; ע' בר-שירה וד' לוינסון-זמיר בחיבורן הנ"ל, עמ' 44). בנסיבות אלו אין הניזוק צריך להראות "הפרעה של ממש" עקב הפעילות המפירה, דוגמת הנדרש בעוולת המטרד ליחיד, לפי סעיף 44(א) לפקודה הנ"ל. לעניין זה, די אם יצביע על נזק כהגדרתו בסעיף 2 לפקודה, דהיינו: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה", תוך זיקה סיבתית אל הפרת החובה החקוקה. המדובר אם-כן בנזק מוחשי, הפרעה או אי-נוחות כלשהן, ובלבד אם יהיה מהסוג אליו נתכוון החיקוק. זהו תנאי מוקדם בלעדיו אין. ואולם, לא כל אדם החש עצמו נפגע ממעשה אסור, הסובל מנזק כאמור, זכאי לבוא אל שערי בית המשפט בתובענה אזרחית למניעת העוולה. על תובע להראות, שהחיקוק נועד לטובתו ולהגנתו. גישת הפסיקה בישראל הנה לפרש בהרחבה את סעיף 63(ב) לפקודת הנזיקין, בנוגע לחיקוק המיועד לטובתו ולהגנתו של פלוני (ע"א 145/80 ועקנין הנ"ל, פ"ד לז(1) 141-140). עם זאת, אין בכך כדי להפוך את הציבור בכללותו לאוכפי דיני התכנון והבנייה, במישור המשפט האזרחי. על התובע להראות גם, כי את הנזק המיוחד "מהסוג או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק" (מתוך סעיף 63(א) הנ"ל). כך נאמר בנושא אצל ע' בר-שירה וד' לוינסון-זמיר (עמ' 57): "סעיף 63 דורש שהפרת החובה החקוקה תגרום לתובע נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. דרישה זו מביאה לכך שעל הפרת חובה חקוקה per se לא ניתן לתבוע... לא כל נזק המוכר כבר-פיצוי על פי פקודת הנזיקין מקיים את דרישות הנזק שבעוולת הפרת חובה חקוקה. קיומו של נזק כהגדרתו בסעיף 2 - הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. סעיף 63 מוסיף דרישות נוספות - קיומו של סוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק, והתרחשותו בדרך שהחיקוק נתכוון אליה". בעיקרם של דברים עסקינן בפרשנות החיקוק, באספקלריה של מדיניות משפטית הולמת. להבדיל מקודמו, תנאי זה בעוולה זוכה לפירוש צר. הוא מהווה, למעשה, מסננת למניעת הרחבת מעגל בעלי זכות התביעה, שכן בעוולת מסגרת זו, כמו גם בעוולת הרשלנות, נדרשים בקרה ומיון, שאם לא כן כמעט כל מקרה יוכל ליפול אל גדרן. בעוד שלשמירה על האינטרס הציבורי הכללי מופקדות הרשויות המוסמכות, הרי לאינטרס הפרטי הותר פתח מסוים לנפגע קרוב - שכן או מי שקניינו עלול להינזק - לעמוד על זכויותיו גם במסגרת המשפט האזרחי (ע"א 416/58 ג'דעון הנ"ל, פ"ד יג, 923 מול א'; בג"ץ 527/74 ח'לף נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון, פ"ד כט(2) 319. להלן: "בג"ץ ח'לף"). בבג"ץ ח'לף דובר על "מעשה בלתי חוקי הגורם נזק לתובע או הפוגע בו" בדרך אחרת (בעמ' 323 מול ב'). זה מכבר נקבעה ההלכה, כי זכות התובע לעמוד על תרופה אזרחית, בנושאי תכנון ובנייה, מותנית לא רק בכך שהנתבע עשה מעשה בלתי חוקי, אלא גם על כך ש"המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו" (ע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לוי, פ"ד ט 1666, 1672 מול ג'-ד'; בעקבות בג"ץ 16/50 איגרא רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים תל-אביב, פ"ד ה' 229). על יסוד הלכות אלו נקבע בסוף בפסק הדין ג'דעון הנ"ל, כי למעשה עסקינן בעוולת הפרת חובה חקוקה. לֵחָן של הלכות אלו לא נס עד עתה, כפי שהדברים בוארו בבג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים (פ"ד מח(4) 237, 261-260). נובע מכאן, כי בעשיית המעשה האסור, כשלעצמו, אין כדי להקים זכות תביעה וגם על התובע צו מניעה לעמוד בתנאי סף של פגיעה מוחשית ("פוגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו"). הקסם בטענה - כמעט אמרנו "הדמגוגיה" - לפיה המדובר בעבריין פורק עול, המבצע מעשים אסורים ופוגעניים בריש גלי, אינה מספיקה כדי להקים מעמד לכל אדם למניעת אותה פעולה אסורה. אלה הם פני הדברים, אפילו אם הלה חש קרוב לעניין ובעל רגישות גבוהה לנושא. אם אדם פלוני חש קירבה לערכים היסטוריים ואסתטיים - או אם הנו אדריכל במקצועו, שאינו קשור לתכנון התכנית עצמה, או עו"ד הרגיש לכיבוד החוק - עדיין אין בידו לזכות, בשל כך בלבד, לעילת תביעה בנזיקין כלפי העבריין. אלה בדיוק הם פני הדברים גם לגבי קבוצת אנשים החוברת לתאגיד, המאמץ לעצמו מטרות כרחשי ליבם. אמור אפוא, כי מטרותיו של תאגיד המכונן על-ידי מייסדיו באופן וולונטרי, אינן מקנות לו, כשלעצמן, זכות עמידה לתובענה אזרחית, מכוח דיני הנזיקין ועוולת הפרת חובה חקוקה, ממש כשם שזכות כזו אינה עומדת ליחידיו אך בשל השקפתם. 9. מטרות המערערת, כשלעצמן, אינן מספיקות אפוא כדי להקנות לה מעמד של תובעת בהליך האזרחי דנן. מכאן נועד הצורך לבחון, האם מתוקף סמכותה להתנגד לתוכנית, לפי סעיף 100(3) לחוק התכנון והבנייה, משתכללת לה זכות זו. במאמר מוסגר יצוין כאן, כי מעצם הכללתה כגוף סטטוטורי, המוסמך להתנגד לתוכניות, ניתן ללמוד, שמטרותיה בלבד לא הספיקו לשם כך. לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, זכאי להתנגד כל הרואה עצמו נפגע מהתוכנית. לו היה די במטרותיה להעמיד לה זכות עמידה, להגשת התנגדות בפני וועדות התכנון, לא היה נדרש כלל להכלילה בצו דלעיל. פשיטא, שמטרותיו של תאגיד וולונטרי אינן מספיקות ליצירת מעמד שכזה. אם זוהי העמדה כלפי הרשות, מקל וחומר אמורים הדברים לגבי מעמדה כתובעת בהליך אזרחי. 10. אין מחלוקת שהמערערת מוסמכת להתנגד לתוכנית, לפי סעיף 100(3) לחוק התכנון והבניה. לטענתה, הבנייה שלא כחוק שוללת מעמה את הזכות להגיש התנגדות, על-כן עלול העבריין לצאת נשכר בשל עוולתו, מכיוון שלא טרח כלל לנקוט בהליכים החוקיים. אכן, אין להקל ראש בטענה זו. לכאורה מגולמת בה פגיעה מסוימת במערערת, שהייתה נמנעת לו נהגה המשיבה כדין. חרף זאת, אין לדעתנו די בה כדי להקנות את זכות התביעה דנן. למסקנה זו אנו מגיעים, הן מההיבט העובדתי, לעניין הקונקרטי שלפנינו, והן בהיבט המשפטי הכללי. 11. להיבט הקונקרטי: כתב התביעה דנן אינו כולל התייחסות עובדתית כלשהי לחובת המשיבה להגיש שינוי לתוכנית מתאר, בטרם תישקל בקשתה להיתר בנייה, אם היא תגישה. כידוע, בקשה להיתר בנייה, כשלעצמה, אינה באה אל גדר של תוכנית מתאר ואין לגביה הליך התנגדות (בג"ץ ח'לף, בעמ' 324 מול א'-ב'; ע"א 25/66 תחנת שירות גדרה בע"מ נ' בן-שך, פ"ד כ(2) 209, 212 מול ג'-ד'). הצורך לשנות תוכנית קיימת חל רק כאשר הבקשה לבנייה חורגת ממנה. כתב התביעה שלפנינו אינו מגלה ואינו מתייחס כלל לשאלה, האם הבנייה הנטענת חורגת מהתוכנית הקיימת. פשיטא, שאין עולה מן המפורט בו, אפילו לכאורה, שלילת סמכות ההתנגדות. ודוק: סעיפים 7-5 לכתב התביעה המתוקן מפרטים אך בנייה ללא היתר כחוק. אין ולו ברמז אמירה בדבר בנייה הסוטה מתוכנית המתאר. בטיעוניו בעל-פה לפנינו, הפנה בא-כוח המערערת לסעיף 8 בכתב התביעה המתוקן. שם נרשם, כי הבנייה חורגת מקו הבניין הקיים. דא-עקא, שגם חריגה מקו בניין קיים אינה מלמדת, מתוכה בלבד, על סטייה מקו הבניין על-פי תוכנית המתאר, באופן המחייב הגשת תוכנית לשינוי (סעיף 63(ח)(3) לחוק התכנון והבניה). רק סטייה שכזו מעמידה חובה להגיש תוכנית חדשה, שבגדרה עומדת זכות ההתנגדות, לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה. בכתב הטענות היה נחוץ לטעון זאת. יוצא מכאן, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, שמכוחה ניתן לבסס את הפגיעה הנטענת, לצורך עוולת הפרת חובה חקוקה. אילו בכך בלבד דובר, אזי היה מקום לשקול לאפשר למערערת לבקש לתקן את כתב התביעה, בטרם תסולק תובענתה על הסף בהעדר עילה. הלכה ידועה היא, שאין מוחקים כתב טענות הניתן לתיקון (ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פ"ד מח(2) 43, 50-49; יוטעם, כי לעניין זה אין המדובר כלל בהגשת ראיה נוספת, כפי עתירת עו"ד ארד, שהרי אנו מצויים עדיין בשלב המוקדם, של סילוק הליך על הסף). ואולם, בענייננו אין להורות כן, באשר לדעתנו גם תיקון לא יועיל בדבר ולא יהא בו כדי לגבש למערערת עילת תביעה כראוי. זהו ההיבט הכללי, אשר עליו נעמוד להלן. 12. ההיבט הכללי: זכותה הסטטוטורית של המערערת להגיש התנגדות, מקנה לה מעמד כלפי הרשות הציבורית, כל אימת שתוכנית עלולה לפגוע בערכים שהיא, לפי מטרותיה, מופקדת על שמירתם (בג"ץ 257/74 ח'לף הנ"ל, שם). מובן הדבר, כי כאשר פלוני מבצע עבודות בנייה ללא היתר - שגם לא ניתן לקבלו על-פי תוכנית קיימת ושומה עליו להגיש תוכנית מפורטת או אחרת, לשם שינוי המצב התכנוני - קמה זכות למערערת להתנגד לדבר. נובע מכאן, כי עבריין פורק עול הבונה ללא היתר עלול לפגוע בזכותה להתנגד. השאלה הניצבת לפנינו היא - בהנחה שאלו הן גם העובדות לעניין דידן, לו יותר תיקונו של כתב התביעה: האם יש בדבר כדי לגבש לה את הזכות להגיש תובענה אזרחית? בית-משפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה וטעמיו מקובלים עלינו. אלמלא המעמד הסטטוטורי של המערערת בפני רשות התכנון, היה עליה להראות בכל מקרה ומקרה, כי מתמלאים התנאים הקונקרטיים הנקובים בסעיף 100 לחוק התכנון והבניה. בעניין ח'לף הנ"ל (שם, 324 מול ג'), הפנה בית המשפט את הנפגע, שזכותו להגיש התנגדות נשללה, לעתור בנושא לבג"ץ. עניין דומה, בנוגע לקיפוח זכות ההתנגדות, נדון גם בע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב (דינים עליון, כרך נד, 240). על פסק-דין זה סומכת המערערת את טענותיה, באשר לדידה מוכרת בו זכותה לאחוז באמצעים, לשמור על יכולת התנגדותה בפני הרשויות. אכן, בית המשפט מכיר שם בחשיבות מוסד ההתנגדות. לעניין זה נאמר שם, בסימן 15: "ההתנגדות היא המכשיר באמצעותו ניתן לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגדרה של תוכנית. בהקשר זה תכליתה המרכזית של זכות זו היא '...לעשות צדק עם בני אדם שהאינטרס שלהם עשוי להפגע מההחלטה'". לאור חשיבותה של תכנית מתאר, על היבטיה החברתיים, הכלכליים, האסתטיים והאקולוגיים, ולאור הפגיעה העלולה להשפיע על ציבור נרחב, נחשבת זכות ההתנגדות כחשובה ביותר (ראו גם: ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מ"י, פ"ד לו(1) 337, 364 מול א'-ב'). לפיכך: "ברגיל הטענה לפגיעה שלא כדין בזכות זו על-ידי הרשות השלטונית מקנה זכות עמידה לפנות לערכאות בהליך נגד הרשות השלטונית... מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען" (ועד האמנים, שם, שם). פשיטא, שלפני המערערת עומדת האפשרות לדרוש מהרשות המקומית, המופקדת על יישום חוקי התכנון והבניה במחוז ירושלים, לנקוט באמצעים כלפי המשיבה. אם הרשות לא תעשה כן, שמורה בידיה האפשרות לבקש לאכוף עליה לעשות כן. בכך שונה מעמדה מכל אדם אחר, שאינו נפגע ישירות מעבודות הבנייה הנטענות. זוהי, להבנתנו, גם משמעות הדברים העולה מדברי בית המשפט בבג"ץ ח'לף הנ"ל. קיפוח הזכות במישור המנהלי מקנה לנפגע את המעמד לשם הגנה על זכותו לפעולה באותו המישור, אולם אין להסיק מכך מעבר אל תחום המשפט האזרחי, באין להסיק מהנסיבות האמורות את הזיקה המספיקה להקמת עילת תביעה על-פי דיני הנזיקין. עילה זו יכולה כידוע לשמש הן לצווי מניעה וצווי עשה והן לסעדים כספיים, דוגמת הפיצויים. כמדומה, שלא לכך הייתה כוונת החיקוק, לפי פירושו הנכון, בהקנותו את זכות ההתנגדות, גם למי שלא נפגע במישרין מהתכנית. גם הצו מכוחו הוקנתה למערערת סמכות ההתנגדות, אינו מכוון להעניק לה הסמכה לשמור על תקינות הליכי הבנייה בכל אתר ואתר - תרתי משמע. תכליתו שונה ומגמתו להקנות לה סמכויות כלפי רשויות התכנון. דא ותו לא. 13. על יסוד האמור דעתי היא, כי אין מקום להתערב במסקנת הערכאה הקודמת ודין הערעור להדחות. אני מציע לחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת פרקליטה, בסך של 2,000.- ש"ח, בצרוף מע"מ. ש ו פ ט השופט צ' סגל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. הוחלט לדחות את הערעור. בניהבניה ללא היתרעבודות בניהצוויםצו מניעה