פסק דין פסק דין זה סובב שאלה מרכזית: האם החזקתו של הנתבע במגרש המצוי בקרן הרחבות דרייפוס 1 ואלכסנר זייד, בשכונת קריית שלום שבדרום תל-אביב, הידוע כחלקה 101 בגוש 6982 (להלן: "הנכס") - הינה החזקה כדין - או דילמא, עניין לנו במסיג גבול המחזיק בנכס ללא רשותם ו/או הסכמתם של התובעים? 1. התובענות: התובע 5, הוא נציגם החוקי של המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל. הקרן הקיימת לישראל, הינה הבעלים הרשום של הנכס (ראה העתק מנסח רישום המקרקעין - נספח א' לת4/). התובעים 4 - 1, רכשו את זכויות החכירה בנכס ממרחבים חברה לחינוך ותרבות, לפי הסכם רכישה מיום 29.12.992 (ראה העתק מהסכם העברת זכויות נספח ב' לת1/). מרחבים עצמה, רכשה את זכויות החכירה בנכס מן התובע 5, ביום 30.4.82 (ראה העתק מהסכם החכירה שנערך בין התובע 5 לבין מרחבים - נספח ג' לת1/). ביום 24,11,96 הגישו התובעים 4 - 1, תביעה סדר דין מקוצר, ובה עתרו לסילוק ידו של הנתבע מהנכס (ת.א. 86209/96). לטענתם, הנתבע הינו פולש, שפלש לנכס מס' חודשים לפני הגשת התביעה, ותפס בו חזקה ללא רשות; הנתבע אף גדר את הנכס בגדרות, והכניס לתוכו מספר כלבים מפחידים ואלימים, להרחקת מי שמנסה להתקרב לנכס (סעיף 3 לכתב התביעה). התובעים 4 - 1 מציינים, כי משנודע להם דבר הפלישה, הודיעו לתובע 5 ולמרחבים, על קיומו של מסיגי גבול בנכס (ראה העתק מכתב ב"כ התובעים 4 - 1 מיום 6.3.96 - נספח ח' לת1/) וכן, הגישו תלונה במשטרה בגין הפלישה (ראה אישור בדבר הגשת תלונה מיום 10.3.93 - נספח ו' לת1/). זאת ועוד, מקריאת סעיף 5 לכתב התביעה עולה, כי הנתבע הגדיל לעשות ובימים שקדמו להגשת התביעה שבכאן, בנה מבנה בנכס, ללא היתר כדין וזאת, כדי ליצור עובדות בשטח. התובעים 4 - 1 מדגישים, כי ערב הפלישה היה הנכס, מגרש פנוי ללא מבנה; דא עקא, כיום שונה המצב: הנכס מוקף בגדר גבוהה שבנה הנתבע - כך שאיש אינו מסוגל לראות בקלות, מה מתרחש בנכס (ראה סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית של נציג התובעים 4 - 1, מר שלמה כהן - ת1/). הנתבע, הגיש בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולחילופין בקשת רשות להתגונן - אותה תמך בתצהירו (המ' 149190/96). בקשה זו, לא נידונה לגופה שכן, ב"כ התובעים 4 - 1, הסכים ליתן לנתבע רשות להתגונן. בישיבת יום 5.3.97 (פרוטוקול עמ' 1), נתתי להסכמה דיונית זו תוקף של החלטה וקבעתי, כי התצהיר התומך בבקשה לרשות להגן ישמש כתב הגנה. טרם בחינת הגנת הנתבע זה מקרוב ועל מנת שהתמונה לא תהא חסרה, יש לציין, כי כחודשיים לאחר שהגישו התובעים 4 - 1 את תביעתם המתוארת דלעיל (כלומר, ביום 20.1.97), הגיש התובע 5, תביעה זהה לסילוק ידו של הנתבע מהנכס, תוך החזרתו לתובע 5 נקי מכל אדם וחפץ (ת.א. 15607/97). בסעיף 4 לכתב התביעה, פירט התובע 5 את מעשי הנתבע בנכס כדלהלן: "הנתבע בנה בין היתר צריף עץ המשמש למגורים עם גג אסבסט, 2 מבני עץ המשמשים כמחסנים, כלוב עץ לתוכים, שמשיות עץ ונטע עצים רבים וכל זאת ללא קבלת רשותו של התובע וללא הסכמתו ומעשיו מהווים השגת גבול במקרקעי המדינה". התובע 5, הגיש תביעתו, בסדר דין רגיל. ביום 9.3.97, הגיש הנתבע כתב הגנה כנגד תביעה זו. נדבך דיוני נוסף, עניינו בקשת התובעים 5 - 1, לאיחוד הדיונים בשני התיקים שבכותרת. בישיבת יום 9.9.97 (פרוטוקול עמ' 7), החלטתי - לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר שמיעת ב"כ הצדדים - כי יש לאחד את הדיון בשני התיקים. קבעתי, כי בין התיקים מתעוררות שאלות וטענות דומות מול הנתבע, ומשכך, דיון זהה וכפול בשני התיקים, יהא מיותר. 2. מהות הגנת הנתבע: הנתבע כופר בטענות התובעים. הנתבע גורס, כי מעמדו בנכס הוא כשל מי שניתנה לו רשות מכללא מהתובעים להחזיק בנכס - חינם אין כסף - ולהקים עליו את ביתו על נטיעותיו והמחוברים לו; התובע 5, נתן לו רשות זו החל משנת 1988 - עת נכנס הנתבע לנכס - ובנה בו את ביתו; ואילו התובעים 4 - 1, נתנו לו רשות זו החל משנת 1992 המועד בו רכשו את זכויותיהם בנכס. בתצהירו מיום 30.12.96 ומיום 27.10.97, וכן בכתב הגנתו, היטיב הנתבע לספר ולקבץ כעמיר גורנה, את עיקרי הגנתו. הנתבע מתאר, כי עוד סמוך לשנת 1988, נכנס לנכס המצוי בסמיכות לבית הוריו; הנכס היה מגרש נטוש, מלא בפסולת ובגידול פרא; הנתבע ניקה את המגרש הנטוש, הקים בו מבנים מעץ ומלבנים והחליף גדר שהיתה קיימת בנכס בגדר מבוטנת. הנתבע אף עבר לגור במבנים אותם הקים וגידל חיות מחמד שונות במגרש הנ"ל מאותה עת ועד היום. גדולה מזו, עם השנים, השקיע הנתבע בנכס - כיוון שראה בו את ביתו האמיתי; סה"כ השיפורים, ההשקעות והעבודות שהשקיע בנכס מגיעים לכ - 181,000.- ש"ח (ראה הערכת שמאי מקרקעין מטעם הנתבע, באשר להשקעותיו של הנתבע בנכס - מוצג נ6/9. הנתבע הדגיש, כי בשום שלב, עד סמוך למועד הגשת התביעה מצד התובעים 4 - 1, לא פנו התובעים אליו בדרישה כלשהי לפנות את הנכס ו/או בהודעה כי הם מתנגדים לישיבתו בנכס ולהשבחתו, וזאת למרות שאין כל ספק, שידעו על הנעשה בנכס או שהיה עליהם לדעת. בסעיף 2.3 לתצהירו נ1/, מצהיר הנתבע כי מרגע הכנסו לנכס ועד היום, לא הסתיר את נוכחותו בו, וכל השיפורים וההשקעות שהשקיע בנכס נעשו בגלוי ולאור היום. בהתבסס על תקופת ההרשאה הארוכה שניתנה לו מאת התובעים (8 - 6 שנים בהתאמה), ברי הדבר, כי גדלו ציפיותיו של הנתבע, כי רשות זו תמשך לעתיד. לא זאת כי אם אף זאת, אפילו תאמר, כי קמה לתובעים הזכות לבטל את ההסכמה/הרשאה מכללא לשימושו בנכס, הרי שיש להתנות את סילוק ידו (של הנתבע) מן הנכס, בפיצוי הולם בגין השקעותיו בנכס, וכן ליתן לו שהות מספקת וסבירה למצוא מקום מגורים חילופי. 3. סוגיית דמי השימוש הראויים: ב"כ הנתבע, טוען בסעיף 2.3 לסיכומיו, כי על בית המשפט לדחות על הסף את טענת התובעים 5 - 1 בסיכומיהם ולפיה, באם יקבע בית המשפט כי הנתבע הינו מסיג גבול בנכס - הרי שיש לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים עפ"י חוו"ד השמאי מטעם התובע 5, מר טובי פרי (מוצג ת7/). הטעם לדבר הוא, כי מדובר בהרחבת חזית לה התנגד לאורך כל הדרך. ב"כ הנתבע מוסיף, כי התובעים 4 - 1 והתובע 5, לא תבעו בכתבי תביעתם השונים סעד כספי של תשלום דמי שימוש ראויים; הסעדים אשר בא זכרם בכתבי הטענות המקוריים, עניינם מתן צו לסילוק ידו של הנתבע מהנכס ו/או מתן צו עשה להשבת המצב בנכס לקדמותו. למעשה, סוגיה זו לא עלתה כלל עד לשלב ההוכחות בפרשת ההגנה. משהעלו התובעים את בקשתם בפני בית המשפט, להתיר להם להגיש חוו"ד שמאי לעניין דמי שימוש ראויים - התנגד ב"כ הנתבע להרחבת החזית (פרוטוקול ישיבת יום 12.7.98 - בעמ' 45 - 44). יתרה מזאת, אף לאחר שבית המשפט התיר לתובעים להגיש את חווה"ד האמורה (מוצג ת7/) התעלם ב"כ הנתבע מסוגיית דמי השימוש הראויים וכן, סירב לחקור נגדית את שמאי התובעים, בהקשר זה. סבורני כי טענת ב"כ הנתבע בדין יסודה: גלוי וידוע הוא, כי כתבי הטענות מגדירים ותוחמים את הפלוגתאות שבין הצדדים, וכי בעל דין שניסח כתב טענות, נתפס על דבריו הכתובים בו. ברם, באם שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות - הרי זאת הרחבת חזית מותרת - ובמקרה כזה, לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטייה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון. בנידוננו, שונים פני הדברים. ב"כ הנתבע הסתייג נחרצות - בעת שמיעת הראיות - מהוספת סעד של דמי שימוש ראויים, על דרך הגשת חוות דעת שמאי בסוגייה זו. הסתייגותו, באה לידי ביטוי במפורש בכך שלא חקר נגדית את מר פרי, בהתייחס לסוגיה האמורה וכן, בחר שלא להגיש חוות דעת נגדית של שמאי מטעמו, הנוגעת לעניין דמי השימוש הראויים. משעשה כך, ברור לעין כל, ובראש ובראשונה לבעלי הדין עצמם, כי אין לראות בכך משום הסכמה להתייחסות אל חוות הדעת ת7/, כחלק מנושאי המשפט. זאת ועוד אחרת. מקריאת המבוא לת7/ עולה, כי חוו"ד השמאי, מר פרי, הוזמנה רק ביום 6.7.98 רוצה לומר, 7 ימים לפני ישיבת ההוכחות החמישית בתיק דנן. לית מאן דפליג, כי עיתוי הגשתה של חוו"ד ת7/ הינו מאוחר לכל הדעות, ומשנלוותה לכך התנגדות ב"כ הנתבע - אין מקום להתייחס לתוכנה של חווה"ד ולסוגייה בכללותה. אך מעבר לכך. משלא ביקשו התובעים, לתקן את תביעתם, על ידי הוספת סעד של תשלום דמי שימוש ראויים - שלא נתבע על דים, ברור, כי אין נושא דמי השימוש ראוי לבירור שיפוטי. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי שומה עלי להתעלם מחוות הדעת ת7/, ולא לדון כלל ועיקר, בנושא דמי השימוש הראויים. (תימוכין למסקנתי זו, מוצא אני בספרו של ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6) בעמ' 147; וכן ראה ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מ"ג (4) 384; ע"א 2778/90 איתן חב' לביטוח בע"מ נ' ונטורה פ"ד מ"ה (4) 855). בשולי דברי אעיר, כי התובעים לא ציינו בכתבי תביעתם, כי בדעתם לתבוע מאוחר יותר דמי שימוש ראויים בגין הסגת הגבול הנטענת על ידם - וכי יעתרו לפיצול התביעות. יתר כל כן, התובעים אף לא הגישו בקשות למתן היתר לפיצול סעדים - כל עוד התובענות תלויות ועומדות. במצב דברים זה, ברי הדבר, כי אם אחליט, כי הנתבע היה, מעיקרו של דבר, מסיג גבול בנכס - לא יהיו התובעים זכאים לתבוע בעתיד, סעד של דמי שימוש ראויים בגין תקופת הסגת הגבול עד למועד הגשת התביעה. (ראה תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 לפיה, אם תובע זכאי למספר סעדים בגין אותה עילה, ולא תבע אלא מקצת הסעדים, לא יהיה זכאי לתבוע, לאחר מכן, סעד אותו לא תבע בתביעתו "אלא אם הרשה לו בית המשפט שלא לתובעו" בתביעתו הראשונה). לא תיתכן מחלוקת על כך, שנזקים כספיים שנגרמו עד למועד הגשת התביעה הנם נזקים ה"צומחים" מאותה עילה. היינו, הסגת גבול (הפלישה) וברגיל, צריכים להיכלל בכתב התביעה בצד הסעד של סילוק היד. (החריג: מצבים בהם קיבל התובע רשות לפצל עת סעדיו). עם זאת, אין ספק, כי התובעים יוכלו לתבוע דמי שימוש ראויים מיום הגשת התביעה ואילך, וכל עוד הסגת הגבול בנכס נמשכת. יפים בהקשר זה דברי השופט לנדוי בע"א 47/68 הופמן ואח' נ' מיכאלי לויטל, פ"ד ג"ג (2) 52, 56 שהתייחסו להסגת גבול מתמשת במקרקעין: "הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום. משום כך יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצויים בגלל הנזק שנגרם לו רק עד ליום הגשת התביעה ואין הוא יכול לתבוע נזק סיכוי בעתיד, כי הרי הנתבע יכול לחדול בכל רגע מהסגת הגבול ולכן אין זה ברור שאמנם יימשך הנזק גם בעתיד. מכאן שאם הנתבע ממשיך בהסגת הגבול גם אחרי הגשת התביעה, נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על פיה בתביעה שנייה, וחוזר חלילה ...". 4. לא למותר אולי להעיר, כי חלק מרכזי בהגנתו של הנתבע, כנגד תביעת התובעים 4 - 1 (ראה סעיפים 5 - 3 לתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן - המשמש כתב הגנה), התמקד בטענה לפיה, הנכס נשוא הרכישה של התובעים אינו זהה עם הנכס נשוא הדיון, ולפיכך אין למצוא יריבות משפטית בין הנתבע ובין התובעים 4 - 1. ברם, במהלך פרשת התביעה הוברר, כי לטענה זו אין כל יסוד וממש. לתצהיר נציג התובעים 4 - 1, מר שלמה כהן (מוצג ת2/), צורפו תוכניות בניין עיר המזהות את חלקת 101 נשוא דיוננו, עם מגרש 204 האמור בהסכם הרכישה; כמו כן, צורפה לתצהיר האמור, מפת גוש חלקה המעידה כי חלקה 3 בגוש 6928, פוצלה למספר חלקות וביניהן חלקה 101 בגוש 6928 שהינה, כאמור, נשוא הדיון בתיק דנן. מכל אלה, נמצא אתה למד, כי קיימת חפיפה בין הנכס - אליו נטען שהנתבע פלש - ובין הנכס שרכשו התובעים 4 - 1. ודוק: ב"כ הנתבע עצמו, נמנע מלהעלות טענה זו הן במהלך שמיעת הראיות והן בסיכומיו ומכאן, ברי כי יש לראותה כטענה שנזנחה (וראה בהקשר זה ע"א 172/89 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מ"ז (1) 311 בו נקבעה ההלכה לפיה, דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה, או במכוון - כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה). 5. ועתה נפנה לגופם של דברים: עילת התביעה של התובעים, סומכת על הוראות סעיף 29 לפקודת הנזיקין וסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. סעיף 29 לפקודת הנזיקין, קובע מהי הסגת גבול במקרקעין; סעיף 16 לחוק המקרקעין, קובע מי זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. סעיף 30 לפקודת הנזיקין, קובע כי: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין" (ההדגשה שלי - א.ג). צא ולמד - סעיף 30 לפקודת הנזיקין, מעביר אל הנתבע את נטל השכנוע להוכיח את טענות ההגנה המקנות לו, זכות להחזיק ולהשתמש בנכס. משכך, על הנתבע רובץ, בענייננו, הנטל להוכיח כי הנו בר רשות מכללא בנכס מכוח הסכמתם שבשתיקה של התובעים; נטל ז ה נשאר עליו עד הסוף. אם "בסופו של יום", לאחר שהובאו כל הראיות, לא ישתכנע בית המשפט, לפחות על פי מאזן ההסתברות, כי נכונה גרסת הנתבע, כי אז יש לקבוע, כי החזקתו בנכס הנה ללא כל זכות חוקית, ועל כן דין תביעת סילוק היד להתקבל. לעומת זאת, אם עמד הנתבע בנטל האמור, כי אז, יהא עלי לבחון, האם הרשות שניתנה לו ניתנת לביטול חד צדדי ואם כן, באילו תנאים. אומר מיד, לשם תחימת יריעת המחלוקת, כי מעמד של בר רשות מכללא - באם יוכח אינו יכול להקנות לנהנה ממעמד זה, זכות קניינית בנכס - המתבטאת בהענקת זכות במקרקעין על פי חוק המקרקעין. כל כוחו של מעמד זה, טמון בהיותו טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין הסגת גבול (ראה: ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר, פ"ד ל"ט (4) 323). לאור כך, ברור ונהיר, כי יש לדחות על הסף את טענת הנתבע (ראה סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית - נ1/ וכן סעיף 1.5 לסיכומי בא כוחו), בה נטען, כי מן הצדק לאפשר לנתבע לרכוש את הנכס כדין מהתובע 5, תוך מתן פיצוי הולם לתובעים 4 - 1 בגין השקעתם. 6. רשות הנלמדת בדיעבד - מאפיינים: עוד קודם לשקילת ובחינת הראיות שנמצאו מהימנות עלי, חשוב להציג מהי "רשות מכללא" או בכינוייה האחרים: "רשות בשתיקה"; "רשות גרידא"; "רשות הנלמדת בדיעבד". מאפייני זכות זו, הותוו בספרות המשפטית ובפסיקת בית המשפט העליון והם ינחוני וידריכוני בניתוח חומר הראיות ובהסקת המסקנות הנדרשות מניתוח זה. א. פרופ' נ. זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב (1995) 29 - 28 מבהירה כי: "רשות מכללא ... מתייחסת דווקא למצבים שבהם אין כל יחס חוזי בין הצדדים, אך משתיקתו של בעל המקרקעין מניחים את הסכמתו להחזקה או לשימוש של פלוני בנכס. הסכמה זו משמעותה היתר של רצון טוב המתחדש מרגע לרגע כל עוד לא גילה בעל המקרקעין את דעתו שהוא חפץ בסיומו. ... בר רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפייה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד. (ההדגשה אינה במקור א.ג.). ב. הלכה מושרשת היטב היא כי: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימוש של אדם אחר ברכוששם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נימנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רשיון מכללא (Implied license ) שלא היה קיים מלכתחילה" (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד ל"א (3) 210, 214 וכן ראה ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים, פ"ד ל"ט (2) 337, 340; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פ"ד ל"ט (3) 692, 697). 7. הראיות והעדויות: אסקור תחילה, בקצרה, את חומר הראיות על פיו מבקש הנתבע לבסס את זכותו כבר רשות בנכס. מטעם הנתבע, העידו בפני 7 עדים. העד הראשון, היה הנתבע עצמו - מר אילן אביוב, אשר הגיש תצהיר מטעמו (נ1/), ואף נחקר עליו נגדית. עדות זו לא סייעה, ולו במקצת, להוכחת זכותו האישית של הנתבע כבר רשות בנכס. נראה בבירור, כי הנתבע, לא השכיל להבהיר את התמונה העובדתית - ביחס לטיב זכותו בנכס. מובן, על כן, כי כל ספק בנדון זה, פועל אך לרעתו. מניתוח עדותו, לא שוכנעתי, כי הסגת הגבול הראשונית של הנתבע בנכס, הפכה "עם השנים" לזכות של בר רשות. עדות הנתבע בבית המשפט, דווקא חיזקה את גרסת התובעים לפיה, לית רשות, לית הסכמה בדיעבד ולית השלמה של התובעים עם תפיסת החזקה על ידי הנתבע. כך העיד הנתבע בעמודים 27 - 25 לפרוטוקול: "אני לא יודע מה הזכות שלי, אני יודע שאני שם ... ילד בגיל 10 לא יודע שצריך לבקש רשות ... אני מבין שצריך להחזיר את הקרקע לבעליה, לתובעים ... לא קיבלתי הסכמה מעולם, לא ממנהל מקרקעי ישראל, ולא מעירית ת"א. ידעתי שעל המגרש קיים נכס שלא בבעלותי" (ההדגשות שלי - א.ג.). עדים נוספים מטעם ההגנה, היו חבריו ובני משפחתו של הנתבע. אין ספק, כי לכולם, היה אינטרס ברור להעיד לטובת הנתבע. על אף שכל העדים הנ"ל, חתמו על תצהיר זהה, עדויותיהם בבית המשפט, לא היו מתואמות, רב היה בהן הסתירה והבלבול ונראה היה בעליל, כי נעשה ניסיון מלאכותי מצידם, לטשטוש המציאות כהוויתה וזאת, מתוך רצון ליצור יש מאין ולהקים לנתבע, זכות אישית בעלת ערך כלכלי מסויים (רשיון שיבה). נראה תמוה מאד בעיני, כיצד עדים המקורבים כל כך לנתבע, והמצויים עמו בקשר יומיומי שוטף, לא יודעים בבירור, מהי השנה המדוייקת בה עבר הנתבע לגור בנכס (כטענתו). הכיצד יכול אני, לקבוע ממצא עובדתי מהימן לפיו, מחזיק הנתבע מזה 6 שנים לפחות, ונוהג בו מנהג בעלים, אם עדויות ההגנה בנקודה חשובה זו, סותרות זו את זו, באופן מהותי? בכל הכבוד, כל בר דעת שעיניו בראשו, יבוא ויאמר כי בשל בקיעים אלו שבעדויות, אין להסתמך עליהן לשם קביעת ממצאים כלשהם. עדות נוספת, אשר לא תרמה לפיזור "מסך - העשן", היתה עדותו של מר יצחק אללוף, טרקטוריסט, אשר בא לנקות את הנכס לפני 4 שנים, ומאז לא היה קשר בינו לנתבע. עד זה העיד כי: "שלחו אותי עם הטרקטור לנקות את המגרש לפני בערך 5 שנים שנת 1994. ... הסתכלתי כללי על המגרש ראיתי ערימת זבל ומאחוריה היה לול תרנגולות ומצד שני צריף שבו התגורר הנתבע" (פרוטוקול עמ' 46). עדות אחרונה מטעם ההגנה היתה עדותו של השמאי מר ליפא, אשר הגיש חוות דעת שמטרתה קביעת שווי המחוברים והעלויות שהושקעו בנכס (מוצג נ6/). בהתבסס על מסקנתי העובדתית, שתפורט להלן, כי הנתבע לא הרים את הנטל - אף מקצתו - להוכחת היותו בר רשות בנכס, אין לי צורך להתייחס במסגרת תיק זה, לממצאים שנקבעו בה ולערכם ההוכחתי. הנתבע, יוכל לטעון להשבחות שביצע בנכס, בהתבסס על חוות דעת זו, באם תוגש נגדו תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים, בכפוף לאמור בסעיף 3 לפסק דיני. מטעם התובעים העידו בפני העדים הבאים: עת1/ - מר שלמה כהן, נציג התובעים 4 - 1; עת2/ - מר מיכאל גרשוביץ, המשמש כאחראי במחלקת פיקוח בתובע 5, ומכיר את הנכס נשוא התביעה; עת3/ - מר ויקטור לוזון, המשמש כאחראי מחוזי למיפוי ומדידות במנהל מקרקעי ישראל. עדותם של עת2/ ו - עת3/ היתה עדות מקצועית ואמינה; ובחרתי לסמוך ממצאי, על עדדותו המלאה של כל אחד מהם. 8. דיון ומסקנות: לאחר ניתוח ושקילת העדויות והראיות, קריאת החומר המצוי בתיק, ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין תביעת סילוק היד שהגישו התובעים 5 - 1 כנגד הנתבע, להתקבל. בטוחני, כי על פי נתוני המקרה, לא ניתן להסיק כמסקנה עובדתית, שהחזקה בנכס ע"י הנתבע נעשתה בהסכמת התובעים. יש לקבוע, בוודאות, כי הנתבע לא הראה כי גרסתו עדיפה ראייתית על גרסת התובעים. גדולה מזו, על סמך התרשמותי הישירה מהעדים השונים ועל בסיס "הצלבת" הדברים שנאמרו והובאו בפני אלה עם אלה - שוכנעתי, כי גרסת התובעים מהימנה הרבה יותר. 9. ממצאים עובדתיים כבסיס להכרעה: א. תפיסת החזקה בנכס ע"י הנתבע, היתה לא לפני שנת 1993. מעדותו של נציג התובעים 4 - 1, אשר בחרתי לה משקל ראייתי רב, עולה כי לפני שרכשו התובעים 4 - 1 את זכויות החכירה בנכס (עפ"י הסכם רכישה מיום - 29.12.92), בדקו את הנכס. בעדותו בבית המשפט אמר נציג התובעים 4 - 1: "לפני שקנינו את המגרש באתי לראות אותו. לא פגשתי שם את הנתבע ולא אף אחד. ... לא נכון שכאשר קניתי את המגרש ידעתי שיש מישהו על המגרש ולכן רכשתי אותו בזול. חודש לפני הרכישה הייתי במקום ולא היה אף אחד שם". (פרוטוקול עמ' 10 - 11). יתר על כן, בהסכם רכישת זכויות החכירה בנכס (נספח ב' לת1/), נקבע מפורשות כי: "הקונה (הכוונה לתובעים 4 - 1 - א.ג.), מצהיר ומאשר כי הנכס מתאים למטרת ולצורכי הקונה. הקונה מצהיר ומאשר כי בדק את הנכס ואת הזכויות בו היטב ... וכי הנו במצב תקין ולשביעות רצונו ...". אם לא די בכל אלה, הרי לפנינו הודאת הנתבע עצמו, בסעיף 5 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן - המשמש כתב הגנה, ובו הוא מצהיר כי: הדעת נותנת כי התובעים הגיעו לראות את המגרש אותו הם קנו לטענתם - טרם קנייתו בשנת 1992 ... לא יתכן שהתובעים ראו את המגרש טרם קנייתו ולא ראו את הגדר, הצריף והחיות שבתוכו, אלא אם המגרש אותו קנו הנו מגרש אחר מזה שאני גר בו" (ההדגשה שלי א.ג.) משקבעתי דלעיל, שהוכח לי, כי המגרש אותו רכשו התובעים, והנכס נשוא התביעה - חד הם, נסתיימה הגנתו הראשונית של הנתבע, ולכן יש לקבל את טענת התובעים 4 - 1, שיש בה הגיון ענייני רב ולפיה - רכשו את הנכס ממרחבים, פנוי וחופשי מכל אדם וחפץ. ב. הנתבע השתמש (ולא החזיק) בנכס - שהיה מגרש נטוש משנת 1983 - בתור מגרש משחקים ובתור מקום בו יכל למצוא שקט ומרגוע מחיי היומיום הקשים. לא הוצגה לי ראייה פוזיטיבית, מצד הנתבע, כפי שהזכרתי לעיל, כי תפס חזקה בנכס, ונהג בו מנהג בעלים, לפני שנת 1996. התובעים, הגישו לבית המשפט תדפיס מצב חשבון, של עירית ת"א יפו - האגף לגביית ארנונה וארגת מים (מוצג ת6/) ממנו אני למד, כי תאריך פתיחת חשבון הארנונה והמים ע"י הנתבע, היה ספטמבר 1996. האם הדעת נותנת, כי הנתבע חי 9 שנים בבית ללא מים? ברי כי התשובה שלילית. זאת ועוד. נציג התובעים 4 - 1, צירף לתצהירו ת1/ את נספח ט', אשר הנו העתק שובר של תשלום קנס בגין אי שמירה על נקיון הנכס. שובר זה, מעיד, לכל הדעות, כי מבחינת העיריה התובעים 4 - 1 נחשבו הבעלים של הנכס. ויודגש: שובר זה, הנו מיום 31.8.95. חיזוק גרסת התובעים לפיה הנתבע השתמש בנכס כבמגרש משחקים עד סמוך לשנת 96, אני מוצא בעדויות חבריו ושכניו של הנתבע מהן עולה כי הנתבע נעדר מהנכס לתקופות ארוכות שנמשכו חודשים (פרוטוקול עמ' 31 - 32). ג. תפיסת החזקה בנכס, ובניית המחוברים בו, נעשתה שלבים שלבים ("בשיטת הסלאמי") בין השנים 1995 - 1996 לערך (ולא לפני כן!). מעדותו של המפקח מר גרשוביץ, אני למד כי מהביקורים התכופים בנכס לפני פברואר 1996, היה הנכס פנוי ונקי. בחקירתו הנגדית העיד: "התגלה לנו לראשונה שהמגרש תפוס ב - 26.2.96. כל הביקורים לפני כן המגרש לא היה תפוס על ידי הנתבע" (פרוטוקול עמ' 14). ובעמוד 13 ציין כי: "ב - 26.2.96 כבר נמצאו במגרש כל מיני אלמנטים שהעידו על תפיסת הנכס". מחקירתו הנגדית של עד זה, שלא נסתרה בעליל, על ידי עדויות ההגנה, עולה גם כי בנכס בוצעו ביקורים עוד קודם לפברואר 96. העד הדגיש כי: "אנו לא רושמים דוחות כאשר אין ממצאים. אנו רושמים דוחות רק כאשר מתגלים בשטח ממצאים חריגים" (פרוטוקול עמ' 14). ובהמשך בחקירה חוזרת הבהיר מהם ממצאים חריגים: "אמרתי שאני כותב דוחות פיקוח רק אם יש ממצאים התכוונתי כאשר יש חריגות בנייה או גידור או סימנים לחזקה לא חוקית. אם לא היו דוחות עד פברואר 96 לא מצאתי פלישה" (פרוטוקול עמ' 15). בנסיבות אלה - וכפי שהתברר מן הראיות - לא הוכח לי ולא שוכנעתי, כי התובע 5 ולאחריו, התובעים 4 - 1, ישבו בחיבוק ידיים, והשלימו - בלא אומר ומעש - עם הימצאותו של הנתבע ברכושם. מעמד של בר רשות מכללא, נרכש כאשר לאורך שנים ארוכות, ידעו בעלי הנכס כי בנכס מחזיק פלוני ללא כל הסכם מצדם, ועל אף ידיעה זו, לא מיחו ולא כיהו בנתבע ולא בחצי פה. 10. תמים דעים אני, עם קביעת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 95/93 מנהל מקרקעי ישראל נ' ג'אבר, פ"מ תשנ"ג (3) 511 - אשר נסיבותיו העובדתיות, דומות למקרה שבפני. (בפסק דין זה, הגיש המערער תביעה בבית משפט השלום לסילוק ידו של המשיב מחלקת קרקע שבבעלות המערער, והמצויה באזור תעשייה. מדובר במקרקעין עליהם הקים המשיב משתלה של צמחים ופרחי נוי. בית משפט השלום, דחה את טענות ההגנה של המשיב וציווה על סילוק ידו. עם זאת, נפסק לטובת המשיב פיצויים על נטיעותיו. בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות דשם, לא ניתנה רשות מפורשת ולא רשות מכללא להשתלט על המקרקעין. המשיב נהנה במשך שנים רבות מקרקע שאינה שלו, בלא לשלם תשלום כלשהו עבור הקרקע ועל כן אין הצדקה לשלם לו פיצויים). בית המשפט המחוזי הטעים כי: "העובדה ש"המפקחים של המדינה" לא העירו דבר למשיב, אינה מעידה על הסכמה שבשתיקה דווקא, שהרי יכולה היא גם לנבוע מטעות ומחוסר ידיעה ... אם יתקבל העיקרון, שיש לפסוק פיצוי לפולש בנסיבות כמו אלה שלפנינו, ישמש הדבר עידוד לאחרים לפלוש לקרקעות המדינה ולנצלן לשם רווח, בתקווה שעד אשר יבחינו נציגי המדינה, יעבור זמן רב. קבלת עיקרון כזה אף תמריץ בעלי קרקעות שלא להתיר לזר שום שימוש בקרקעותיהם, אף אם הם אינם חסרים, כדי שלא יאלצו אחר כך לשלם פיצוי לפולש כאשר יבקשו את סילוקו". חושבני, כי דברים אלו מדברים בעד עצמם, וכל מלה שאוסיף עליהם, תהא מיותרת. 11. הוצאות המשפט: בתיק זה התקיימו 6 ישיבות הוכחות, כאשר 4 מהן יוחדו לפרשת ההגנה. מקריאת פרוטקול הדיונים עולה, כי הנתבע גרם לסחבת מיותרת בדיונים; קיבל ארכות רבות להבאת עדויות והחליף 3 פעמים עו"ד - עניינים שללא ספק גרמו לתובעים עינוי דין ללא כל הצדקה. בישיבת יום 6.1.89 (פרוטוקול עמ' 21) קבעתי, מפורשות, כי עניין הוצאות הישיבה (בה ביקש עו"ד צפארוב, דחיית דיון נוספת משום שאינו בקיא בפרטי התיק) ילקח בחשבון בעת מתן פסק הדין. במעשים אלה, בהם נקט הנתבע- אכן התחשבתי בעת פסיקת הוצאות המשפט. 12. סיכום הדברים: א. לא הוכח לבית המשפט כי הנתבע הנו בר רשות בנכס. הנתבע, מסיג גבול בנכס מיום הפלישה שהנו - לערך - במהלך השנים 1995 - 1996. ב. מכיוון שעסקינן במסיג גבול, אין מקום ליתן לו שהות סבירה לצורך סילוק ידו. למעשה, כל העת בה מתנהלת התביעה נגדו, היה מודע הנתבע כי חפצם של התובעים הוא לפנותו מהנכס. חרף זאת, המשיך הנתבע להחזיק ולהשתמש בנכס ואף הוסיף בנייה במטרה להפריע למימוש זכויות התובעים. אין לי ספק כי לא על בעלים של נכס מקרקעין לפתור את הבעיה של המקרים הסוציאליים - של אותם אלו שאין ידם משגת לשכור דירה ולשלם שכר דירה כיאות. טענת דחקות שלעצמה, אינה הופכת מסיג גבול לבר רשות. ג. רואה אני לנכון להעיר, כי מחוות דעת השמאים עולה, כי ניתן לפרק את המחוברים, ולהעבירם למקום אחר. כך, שהנתבע לא ניזוק כלל ועיקר. גדולה מזו, התובעים זקוקים נכס עצמו, קרי, לקרקע בלבד, בלא צורך בכל המבנים הארעיים שהקים הנתבע בנכס. לפיכך ברור, כי לא תהיה התעשרות שלא כדין מצד התובעים. ד. בהתבסס על הנטען לעיל - ובהסתמך עליו - אני מקבל את תביעת התובעים 4 - 1 אשר הסעד המבוקש בה הוא סילוק יד ומקבל את תביעת התובע 5 , אשר הסעד המבוקש בה הוא סילוק יד והחזרת החזקה. 13. תוצאה: א. הנני מצווה בזאת על הנתבע, לסלק ידו מן הנכס המצוי בקרן הרחובות דרייפוס 1 ואלכסנדר זייד, בשכונת קריית שלום שבדרום תל-אביב, הידוע כחלקה 101 בגוש 6982. ב. אני מורה לנתבע להחזיר את החזקה בנכס לידי התובע 5, כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ וזאת, תוך 45 יום מיום שפסק דין זה יוודע לב"כ הנתבע. 45 יום אלה, נועדו ליתן לנתבע ו/או אל מי מטעמו, זמן מספק, להתארגן לפינויים. ג. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים 4 - 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסכום כולל של 15,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבע, לשלם לתובע 5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסכום כולל של 10,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הסגת גבול