פסק דין השופט מ' גל: 1. בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט ש' ברעלי) דחה ביום 14.4.99 את בקשת המערער לבטל צו הריסה מנהלי, שהוצא על-ידי המשיב בחודש ינואר 99', והמתייחס למבנה שנבנה באזור אל-מונתר, הסמוך לכפר צור באחר. הבניין כולל שני אגפי מגורים, אשר הוקמו בשטח שלא חלה עליו כל תכנית מתאר, לאמור: טרם נקבעו ייעודי הקרקע, שבהתאם להם ניתן לאשר הקמת בניינים באזור (סעיף 5 לתצהיר מר פ' ברויד, מתכנן המחוז). נובע מכאן, כי גם לא ניתן היתר בנייה, לבנות את הבניין. 2. המערער מעלה טענות אחדות, בכדי להצדיק את ביטולו של צו ההריסה המנהלי: (א) תנאי סעיף 238א(א)(2)-(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, לא התמלאו, באשר בניית האגף הימני בבניין נסתיימה, לגרסתו, למעלה מ60- יום לפני הגשת תצהיר המהנדס, והאגף היה מאוכלס תקופה העולה על 30 יום לפני המועד האמור. לפיכך, לא היה נכון להוציא את צו ההריסה המנהלי וביצועו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. לטענת המערער, הריסת האגף השמאלי, אשר לגביו אין מחלוקת כי הוא לא היה גמור ומאוכלס במועדים הרלוונטיים, תוביל להרס ופגיעה שלא כדין באגף הימני. טענה זו נסמכת על המפורט בחוות-דעתו של מר פטל, המומחה מטעמו (שם, סעיף 5). (ב) לא התמלאה דרישת החוק, בדבר חובת ההתייעצות המוטלת על המשיב עם נציג שר המשפטים בוועדה המחוזית (סעיף 238א(ב1)(2) לחוק התכנון והבניה). בהקשר לכך מלין פרקליטו המלומד של המערער על דחיית בקשתו, להציג כראייה מכתב מאת המשיב אל יו"ר הוועדה המקומית, מבלי שהייתה התחשבות ראויה בעובדה, שנמנע ממנו לעיין קודם לכן במסמכי המשיב, בשל שהיית עורך הדין הקר בחו"ל. לדידו, המדובר במסמך מהותי, המעיד על-כך שחובת ההתייעצות מולאה רק באופן פורמלי, אולם למעשה היא ריקה מכל תוכן, באשר היועצת המשפטית חזרה בחוות-דעתה על תוכן תצהירו של מתכנן המחוז. באין התייעצות כראוי, נשללת סמכות המשיב להוציא את צו ההריסה המנהלי. מכל מקום, נפל בדבר פגם בשיקול דעת הרשות, עובר להוצאת הצו המנהלי. (ג) המשיב לא נקט בשיקול דעת מנהלי סביר בהוצאת הצו ולא התחשב בעובדות, לפיהן אין חלה במקום תכנית מתאר כלשהי ולא נקבעו ייעודי הקרקע. בשל אזלת יד הרשויות, במשך שנים על שנים, נמנע תכנון המקום, על-כן נשללה האפשרות הסבירה לקבל רשיון בנייה במועד קרוב ומתקבל על הדעת. הפתרון להגשת תב"ע נקודתית אינו סביר, בשל הזמן הנדרש להליך זה ועלויותיו הגבוהות. מכיוון שלרשות שיקול דעת רחב אם להוציא את הצו המנהלי אם לאו, היה על המשיב לשקול גם את הנושאים האמורים. זאת ועוד, על המשיב היה להצביע על טעם מיוחד להוצאת הצו, מעבר לקיומה של בנייה בלתי חוקית. עובדה היא, מוסיף בא-כוח המערער וטוען, כי בעבר נמנעו מלהוציא צווי הריסה מנהליים לבנייה בלתי חוקית במקום, והרשויות הסתפקו בנקיטת הליכים פליליים. נעמוד על הטענות דלעיל, כסדרן. 3. הטענה הראשונה, בדבר אי מילוי אחר התנאים המוקדמים להוצאת צו ההריסה המנהלי, הנה טענת עובדה, שערכאת הערעור אינה נוטה ברגיל להתערב בה. בית-משפט קמא שמע את העדויות, התייחס אליהן ובסופו של יום הכריע, כי יש לקבל את הגרסה מטעם המשיב, תוך דחיית הטענות מטעם המערער. בהקשר לכך מן הראוי לציין, כי מעדות המערער עצמו ניתן להסיק, שהבניין טרם חובר לרשת החשמל או לרשת המים, באופן פורמלי, למרות שלדבריו דאג הלה לחיבורים פרוביזוריים (עמ' 2 לפרטיכל). בהמשך נשאל: האם נכון הדבר, כי ביום 7.1.99 היה האגף הימני של הבניין - לגביו נטען, כי הוא אוכלס כבר חודשים אחדים קודם לכן - עדיין ללא ריצוף וללא כלים סניטריים? על-כך השיב, שם בעמ' 3: "אפילו אם זה נכון אנחנו התגוררנו שם". בצדק מציין בא-כוח המשיב, כי אכלוס משמעו מגורים בבית שבנייתו הושלמה לתכלית זו, מה שאין כן במקרה שלפנינו (ע"פ 89/89 ישראלי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, פ"ד מה(2) 617, 620 מול ה'-ו'). שימוש במבנה בלתי גמור, אינו נחשב כאכלוס לתכלית הוראות חוק דנן (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494, 499 מול ד'-ה'). המבחן בכגון-דא אינו סובייקטיבי, כפי סברת המערער, כי אם אובייקטיבי: האם סביר לראות באותה מסכת עובדתית תנאים של אכלוס מבנה. בענייננו כמדומה שהתשובה ברורה. מסקנת בית-משפט קמא בנושא האמור הולמת את הראיות כפי שהונחו לפניו ולא מצאנו בה טעות המצדיקה התערבות מצד ערכאת הערעור. לפיכך, טענת המערער לאי מילוי אחר התנאים המוקדמים להוצאת הצו, בכל הנוגע לנושא האכלוס של האגף הימני ולסיום בנייתו של הבניין - נדחית. פועל יוצא מכאן הנו, שהטענה בדבר החשש לפגיעה באגף הימני, בשל הריסת האגף השמאלי, אינה רלוונטית עוד. 4. הטענה השנייה מתמקדת בסוגיית ההתייעצות המשפטית, חובה המוטלת על המשיב, בטרם הוצאת הצו. בסעיף 238א(ב1)(2) לחוק התכנון והבניה נקבע: "לא יתן יושב ראש ועדה מחוזית צו הריסה מינהלי ולא יורה ליושב ראש ועדה מקומית ליתן צו הריסה כאמור בפסקה (3), אלא לאחר התייעצות עם נציג שר המשפטים בועדה המחוזית". בצו ההריסה שעליו חתם המשיב נרשם, כי הוא ניתן "...לאחר שקוימה התיעצות עם נציג שר המשפטים בועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז ירושלים". אין שם פירוט לגבי טיבה העובדתי של התייעצות זו. ואולם, לאור תחולת חזקת התקינות אין חובה לציין בצו, באופן מפורש, את עצם קיומה (רע"פ 1088/86 סברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417, 419 מול ב'). כל שכן את פרטיה. אופן המילוי אחר חובת ההתייעצות מושפע מהנושא העומד לדיון, בהתאם לתכלית החקיקה הקובעת אותה. קיומה של חובה סטטוטורית זו אינה עשויה מעור אחד. לפיכך, נחוץ לבחון את טיבה, צורתה והיקפה, לפי התכלית לשמה נועדה ההוראה החוקית (לחובת ההתייעצות באופן כללי, ראו בספרם של פרופ' י' זמיר הסמכות המינהלית כרך ב', תשנ"ו, 856-833 ושל ר' הר זהב המשפט המינהלי הישראלי תשנ"ז, 175-159). אין מחלוקת על-כך, שההתייעצות יכולה להתקיים בכתב, כשם שאין חובה לדקדק בצורתה (ע"פ 22/89 עזבה נ' מ"י, פ"ד מג(2) 592, 600 מול א'-ב'). בפסק-דין זה נדונה חובת ההתייעצות, לפי הסיפא שבסעיף 238א(ב). המדובר בהתייעצות בין יו"ר הוועדה לבין ראש הרשות המקומית. זהו נוסח הסעיף: "היתה הועדה המקומית מועצת רשות מקומית כאמור בסעיף 18 ונתמנה לאותה רשות מקומית יועץ משפטי, לא יינתן צו הריסה מנהלי אלא לאחר התייעצות עמו; היתה הועדה המקומית ועדה למרחב תכנון מקומי כאמור בסעיף 19, לא יינתן צו הריסה מנהלי אלא לאחר התייעצות עם ראש הרשות המקומית שבתחומה מצוי הבנין החורג". ההתייעצות בענייננו, כמו זו הנקובה שם ברישא, לאמור: בין יו"ר הוועדה לבין היועץ המשפטי, היא שונה. ברשות מקומית שלא מכהן בה יועץ משפטי, לא קיימת חובת התייעצות זו. פשיטא, שהכוונה בסעיף 238א(ב) רישא ובסעיף 238א(ב1)(2) דלעיל, מיועדת לנצל את עובדת קיומו של יעוץ משפטי שוטף, אם לאותה הרשות או אם ליו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, כנדבך נוסף לתקינות ההליך. הטעם לכך הנו, שחוות דעת משפטית תעמוד לנגד עיני בעל הסמכות, בטרם יבוא להפעיל את שיקול דעתו, לבל יינתן צו החורג מדרישות החוק. אילו המטרה בדרישת ההתייעצות הייתה מעבר לכך, הדעת נותנת, שחובה זו הייתה מוטלת על כל רשות מקומית ולא רק באלו שמונה להן יועץ משפטי. אכן, ברע"פ 2179/92 אבו רמילה נ' ראש עיריית ירושלים (דינים עליון, כרך כה, 809), נפסק לעניין זה במפורש, כי "העצה המתבקשת מן היועץ המשפטי עניינה חוקיותו של הצו". דא ותו לא. הווי-אומר: אין המדובר כאן בהתייעצות של שני גורמים, האמורים להחליף ביניהם דעות בטרם תינתן ההחלטה (השוו: בג"ץ 384/66 פוקסמן נ' המפקח על התעבורה, פ"ד כא(2) 221, 226-225). עסקינן במתכונת של מתן חוות-דעת בדבר חוקיות האקט המנהלי. החובה להתייעץ, להבדיל מחובה לקבל חוות דעת גרידא, מכוונת לכך, שההתייחסות המשפטית תהיה קונקרטית, לכל בניין ובניין ובנוגע לכל צו הריסה בנפרד, ולא תינתן ליו"ר הוועדה באופן כללי בלבד. נובע מן האמור, כי טענת בא-כוח המערער, בניסיונו להצביע על התייעצות פורמלית בלבד ("ריקה מתוכן" כדבריו), אינה יכולה להועיל, כל אימת שהמדובר בהתייחסות משפטית לבניין הקונקרטי. ואכן, במכתבה של עורכת הדין זיסמו, מיום 14.1.99, הייתה התייחסות ספציפית למבנה דנן. ההתייעצות נגעה לכך, שעל-פי נתוני תצהיר מתכנן המחוז ניתן להוציא את צו ההריסה המנהלי. כמפורט לעיל די בכך. פשיטא, שטרוניית עורך הדין סולן, על-כך שבית-משפט קמא סרב לקבל כראיה את המכתב, שנשלח על-ידי המשיב אל יו"ר הוועדה המקומית, אינה יכולה להועיל בנושא חובת ההתייעצות. בדומה גם אין בה לתרום, אף אם יוכח מהמסמך, כי יו"ר הוועדה המקומית סרב לחתום על צו ההריסה המנהלי, שכן לשם כך הוקנו סמכויות גם ליו"ר הוועדה המחוזית, לבל ישאר הנושא אך בגדר סמכויות ראש הרשות המקומית (סעיף 238א(ב1)(3) לחוק). בנסיבות האמורות מתייתר גם הצורך לדון בפלוגתא שנתגלעה בין שני הפרקליטים המלומדים, לגבי המניעה מלאפשר את העיון במסמכי המשיב. לטענת עורך הדין הקר, ביקש חברו לעיין בחומר, רק בשלב מאוחר של ההליכים. לאור המפורט לעיל, אין בידינו לקבל את הטענה הנוגעת לנושא ההתייעצות, והיא נדחית. 5. הטענות ברובד השלישי נוגעות לשיקול דעת המשיב, בעת הוצאת הצו המנהלי. סעיף 238א(ח) מונה את עילות ההתערבות של בית המשפט, בעתירה לבטל צו הריסה מנהלי. העילות הן שתיים: אם הוכח שהבנייה בוצעה כדין או אם הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת (ר"ע, 273/86, פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד מ(2) 445, 447, מול ג'-ה'). על-כך הוסיפה הפסיקה עילת התערבות, גם לגבי פגם מהותי שנפל בצו, מכוח הוראות המשפט המנהלי (רע"פ 47/92 טיר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית - ירושלים, פ"ד מו(1) 699, 701 מול ג'-ה'; רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 401 מול ד'-ז'). דא-עקא, שאליבא דפרשנות המערער יהא כל דיכפין רשאי לבנות באזור כאוות נפשו, ללא פיקוח וללא תוצאה אופרטיבית מיידית. דומה, כי דווקא גישה זו היא הבלתי ראויה. התכלית שביסוד ההסמכה של יו"ר הוועדה להוציא צווי הריסה מנהליים, הובהרה בפסק הדין רע"פ 5635/93 עורקבי הנ"ל (403 מול ה'-ז'): "...נתברר כי בנייה בלתי חוקית פשתה כנגע ברחבי הארץ. כדי שניתן יהיה להילחם בנגע זה ביעילות, העניק המחוקק את הסמכות הקיצונית של הריסת בניין - סמכות שחוק התכנון והבניה בנוסח המקורי לא העניק אלא לבית המשפט - ליושב ראש הוועדה... ניכר מתוך הוראות החוק כי תכלית ברורה הייתה לנגד עיני המחוקק: שבמקרים המתאימים, שבהם נתקיימו התנאים והסייגים שנקבעו בחוק, ניתן יהיה להפעיל סמכות זאת במהירות וביעילות. יש בתכלית זאת כדי להשליך על הפרשנות הראויה של הוראות החוק בעניין זה". (הדגש אינו מצוי במקור - מ' ג') נובע מכאן, כי יש להותיר בידי הרשות מרחב הולם של שיקול דעת, לפעולה והתמודדות בנגע האמור, ובלבד שהדבר ייעשה בגבולות הסייגים וההגבלות הקבועים בחוק (רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625, 637-636; ע"פ (י-ם) 1027/99 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נ' כהן, טרם פורסם). לאור האמור, אין בידינו לקבל את טענות בא-כוח המערער, בדבר הצורך להצביע על טעם מיוחד, הנדרש לשם הפעלת הסמכות לביצוע הריסה מנהלית של בניין, אשר נבנה שלא כחוק. גם המדיניות הספציפית בעבר, כפי הנטען על-ידי המערער, לפיה נמנעו הרשויות להוציא צווי הריסה מנהליים באזור, אינה מחייבת לתמיד. כל שכן עת היא לא הוכחה כראוי. 6. לבסוף טען פרקליטו המלומד של המערער על שעור ההוצאות, שנפסק כלפי מרשו. הלכה משכבר הימים היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בנושא זה. בענייננו אין המדובר בהליך פלילי כי אם בתקיפת אקט מנהלי. לפיכך, קביעת הוצאות הנה בגדר סמכותו הרגילה והטבעית של בית המשפט, אף אם בהליך כגון דא, מן הראוי להמעיט, ככל האפשר, מלפוסקן. 7. דעתי היא אפוא, כי דין הערעור להדחות. לאור עמדת בא-כוחו המלומד של המשיב, שברוב הגינותו הסכים לדחיית ביצוע צו ההריסה עד לאחר החגים - אני מציע להאריך את המועד, לפי סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, באופן שמניין שלושים הימים יחל מיום 15.10.99. ש ו פ ט השופט צ' סגל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט מ' גל. הריסת מבנהצו הריסהצווים