פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה כספית של התובעת כנגד הנתבע על סך של 151,995.- ש"ח בגין דמי שימוש במבנה שמספרו 281.63.01-6 ושטחו 1,020 מ"ר, הנמצא בשדרות [להלן: "המבנה"]. 2. המסכת הדיונית: א. ביום 09.06.97 הוגשה תביעה לבית המשפט השלום באשקלון בת.א. 2102/97. בתביעה זו עתרה התובעת לסעד של פינוי בנוסף לסעד הכספי. ב. ביום 03.08.97 העביר כב' השופט ע. דננברג תיק זה לנשיא ביהמ"ש השלום , בבאר שבע, עודד אליגון ועל מנת שישקול אם אין מקום לפנות לנשיא בימ"ש העליון להעברת הדיון בתיק זה למחוז אחר. שאלת העברת הדיון נידונה בפני כב' המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ש' לוין אשר החליט להעביר את התיק לבית משפט השלום בתל אביב [בש"א 5262/97 מיום 07.09.97]. ג. ביום 17/3/01 הודיע ב"כ התובעת כי מאחר והתובעת תפסה את החזקה במבנה, מוחקת התובעת את הסעד של סילוק יד (עמ' 16 לפרוטוקול) ולפיכך נותרה התביעה הכספית בלבד. 3. המסכת העובדתית: א. התובעת הינה בעלת הזכויות במבנה. ב. המבנה הושכר על ידי התובעת לחברת ד.ל. תעשיות מזון {להלן: "דל"] בהתאם לחוזה שכירות מיום 26/8/1990 (העתק החוזה צורף נספח א' לת1/) ג. בחודש ספטמבר 95' תפס הנתבע את החזקה בנכסי חברת "דל", במסגרת מינויו ככונס נכסים של החברה. הנתבע השתמש במבנה להחזקת הרכוש שתפס עד למכירתו. הנתבע הודיע לתובעת על מכירת הציוד השייך לחברת "דל" ביום 15.05.96 , תוך ציון כי על הרוכש לפנות את הציוד עד ליום 18.05.96. ד. ביום 9.3.1997 שילם הנתבע לתובעת סך של 103,117.- ש"ח בגין השימוש במבנה עבור התקופה שבין ספטמבר 95' ועד למאי 96'. 4. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובעת: א. ביום 02.06.96 או בסמוך לכך, נערכה פגישה בין הנתבע לבין הגב' נעמי הרשקוביץ, המשמשת כמנהלת התובעת במחוז הדרום. בפגישה זו נאמר לנתבע מהו סכום החוב אותו עליו לשלם בגין דמי שכירות על המבנה וכן הובהר לו, כי עליו מוטלת האחריות להחזרת המבנה לתובעת כשהוא ריק ופנוי מכל חפץ. ב. הנתבע לא פינה את המבנה ולא שילם את סכום החוב ולכן ביום 12.09.96, שלח ב"כ התובעת מכתב דרישה אל הנתבע לתשלום סכום החוב. מאחר וגם לדרישה זו לא נענה הנתבע , נשלח מכתב נוסף ביום 19.02.97. [העתקי המכתבים צורפו נספחים ו', ז' לת1/]. ג. ביום 09.03.97 העביר הנתבע לתובעת סכום של 103,117.- ש"ח. סכום זה משקף את רובו של החוב שנצבר בין התאריכים ספטמבר 95' עד מאי 96'. הנתבע מעולם לא דאג לפינוי המבנה ולמסירתו לתובעת כפי שסוכם. ד. הנתבע, לאחר שמימש את נכסי הכינוס צריך היה לדאוג במסגרת תפקידו ככונס, לפנות את הציוד עם מכירתו או לגרום לכך שהרוכש יפנה את המבנה וישאירו ריק ופנוי. משלא עשה כן, נחשב הוא כמי שממשיך להחזיק במבנה עד להחזרת החזקה. ה. על הנתבע לשלם לתובעת סכום החוב בסך 177,833.- ש"ח. סכום החוב חושב כדלקמן: 1,624.- ש"ח - יתרת חוב עד מאי 96 בתוספת דמי השכירות החודשיים, הקבועים בחשבוניות אשר צורפו וסומנו ת2/, עפ"י הסכם השכירות - בגין התקופה יוני 96 עד ליום פינוי הנכס. טיעוני הנתבע: א. בין התובע לנתבע לא היו כל יחסים חוזיים או יחסים כלשהם. הנתבע פעל במסגרת מינויו ככונס נכסים בהתאם לצו בית המשפט וכל שעשה עשה באישור בית המשפט, פעל כדין ושילם לתובעת את אשר נדרש ממנו ואת כל אשר היה מגיע ממנו. ב. הנתבע מכר את הציוד במבנה לחברת "בטר אנד דיפרנט" בע"מ באמצעות מנהלה, מר אלימלך באש. בהתאם להסכם המכירה (אשר צורף נספח א' לנ2/) על הרוכש הנ"ל היה לפנות את הציוד במבנה, וזאת עד ליום 18.05.96. מיום זה עמד המבנה חזרה לרשות התובעת ולנתבע לא היה יותר כל קשר אליו. ג. הנתבע נפגש עם הגב' הרשקוביץ, מנהלת התובעת במחוז הדרום, קיבל את החשבון עבור ימי השימוש בתקופה בה הוחזקו הנכסים אשר נתפסו על ידו במבנה. החוב הסתכם בסכום של 94,821.24 ש"ח, כולל הפרשי הצמדה וריבית לאותו יום. [העתק החשבון צורף נספח ג לנ2/]. ביום 09.03.97 שילם הנתבע את המגיע בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, וקבלת הסכום אושרה על ידי נציגת התובעת ובכך שילם הנתבע את מלוא חובו לתובעת. סכום זה מהווה את מלוא החוב שנצבר בין התאריכים ספטמבר 1995 עד מאי 1996. ד. דבר הפינוי לא סוכם כלל בין הצדדים והפינוי אף לא נדרש במכתבי התובעת מיום 12.09.96 ומיום 19.02.97 בהם נדרש רק תשלום החוב. הנתבע הודיע לתובעת כי אין הוא אחראי לפינוי המבנה לאור הודעתו כי הציוד נמכר ומיום 18.05.96 אין עליו אחריות לתשלום דמי שימוש כלשהם וכלן מבקש הוא לדחות את התביעה. 5. המסכת הראייתית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעת: עת1/ , הגב' נעמי הרשקוביץ, נחקרה על תצהירה ת1/. כן הוגשו: חשבוניות עסקה [13 מסמכים], סומנו ת2/. מכתב של מר אלימלך באש, סומן ת3/. החלטה למינוי כונס נכסים, סומן ת4/. מטעם הנתבע: עה1/, מר אלימלך באש, נחקר על תצהירו נ1/. עה2/, הנתבע עו"ד שמואל כץ, נחקר על תצהירו נ2/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 6. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה הכספית להתקבל. להלן נימוקי להכרעתי זו: 7. התכתובות בין הצדדים: א. ביום 06.11.95 שלח הנתבע מכתב לתובעת ובו הודיע על כך שהתמנה לכונס הנכסים של חברת "דל". [העתק המכתב צורף נספח ב' לת1/] ב. בתגובה למכתבו של הנתבע שלחה התובעת באמצעות בא כוחה מכתב ובו הודיעה התובעת לנתבע, כי ישיבתו במבנה השייך לתובעת כפופה לתשלום דמי שכירות בסך של 25,135.71 ש"ח בגין חודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 1995. עוד נכתב כי התובעת מבקשת לקבל את החזקה במבנה מוקדם ככל האפשר והיא מותירה לנתבע להחזיק במבנה לתקופה מוגבלת. [העתק המכתב מיום 14/11/95 צורף נספח ג' לת1/]. ג. ביום 16/05/95 שלח הנתבע מכתב אל התובעת ובו נאמר כי נכסי חברת דל המצויה במבנה, השייך לתובעת, נמכרו ועל הרוכש לפנותה מהמבנה עד ליום 18.05.96. במכתב זה אף ביקש הנתבע לקבוע פגישה להסדרת עניין התשלום דמי השכירות. [העתק המכתב צורף נספח ד' לת1/]. ד. ביום 12/9/96 נשלח מכתב נוסף מאת ב"כ התובעת אל הנתבע ובו דרישה לתשלום חוב בגין החזקת המבנה בסך של 144,929.46 ש"ח. (העתק המכתב צורף נספח ו' לת1/) ה. ביום 19/2/97 שוב שלח ב"כ התובעת מכתב לנתבע ובו נאמר כי בכוונת התובעת להגיש תביעה כנגד הנתבע בגין אי תשלום החוב אשר פורט במכתב הקודם. (העתק מכתב זה צורף נספח ז' לת1/) ו. ביום 09.03.97 העביר הנתבע לתובעת סכום של 103,117.- ש"ח. בעקבות תשלום סכום זה נשלח מכתב נוסף מב"כ התובעת ובו נכתב כי התובעת עדיין לא קיבלה את החזקה בנכס, ובביקורה האחרון במבנה מצאו נציגי התובעת את המבנה נעול. עוד הוסיף ב"כ התובעת כי חובו של הנתבע עומד כעת על סך 122,680.- ש"ח. [העתק המכתב מיום 23.03.97 צורף נספח ח1- לת1/]. ז. בתגובה למכתב זה שלח הנתבע ביום 28.03.97 מכתב לב"כ התובעת, ובו ציין כי על רוכש הציוד לפנות את המבנה עד ליום 18.05.96. עוד ציין הנתבע כי תפס את הציוד במקום מכוח צו בית המשפט והחליף מנעולים: "בדיוק כפי שהתובעת יכלה היתה לעשות, לו רצתה בכך". [העתק המכתב צורף נספח ט' לת1/}. 8. אחריות הנתבע לתשלום סכום התביעה: א. לטענת התובעת חייב הנתבע לשלם לתובעת את דמי השכירות כמי שמחזיק במבנה. עוד הוסיפה התובעת כי תשלומים אלה הם חלק מהוצאות הכינוס . עוד טוען ב"כ התובעת כי אחריות הנתבע לתשלום דמי השכירות נבעה מההסכם אליו הגיעו הנתבע והתובעת [נספחים ב' ו ג' לת1/]. משקיבל הנתבע את מכתב התובעת מיום 14.11.95, נכרת בינו לבין התובעת הסכם שעיקרו: הנתבע ישלם דמי שימוש עבור החזקתו במבנה. התובעת תומכת טענותיה אלו בכך שהנתבע הסכים לשלם דמי שכירות עד למועד בו אמור היה הציוד להיות מפונה מהנכס. התובעת מוסיפה וטוענת כי אחריותו של הנתבע להחזרת המבנה אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת וזאת מכח סעיף 20 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א1971-. ב. העקרונות שסוכמו בע"א 663/71 בעניין זה יפים לפרשה דהכא , לא פחות מאשר לפרשה דהתם ואלו הם: "בסיכומיו של ב"כ המערערת לא נאמר מהי עילת תביעתו מבחינה משפטית לתשלום דמי האחסון הנדונים. ברור שאין זו עילה חוזית, שכן הדבר הימצאותם של הציוד והמכונית באולם המערערת נבע מהיחסים החוזים שנקשרו (בין רוכש למשכיר - א.ג.). ואילו לגבי התקופה... שבה סולקו הציוד והמכונית מהאולם על ידי הקונה, היא התקופה שבגינה תבעה המערערת דמי אחסון, לא הסכים כונס הנכסים במפורש או מכללא לשלם אותם... העובדה כי במכתבי הדרישה לסילוק הציוד והמכונות ששגרה ב"כ המערערת מעת לעת לכונס הנכסים.... ושכונס הנכסים שתק ולא השיב למכתבים אלה ולא די בה כדי ליצור יחסים חוזיים בין הצדדים". [ע"א 663/71 נכסים להשכרה א.מ.נ. בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי כמפרק שטרק בע"מ, פ"ד כ"ז[1], 609]. מעיון מעמיק במכתבי התובעת קובע אני כי אין המדובר בהסכם שנכרת בין התובעת לנתבע אלא המדובר במכתב דרישה לתשלום חוב בגין דמי שימוש וכן הודעה כי החזרת המבנה כפופה לתשלום דמי שכירות בסך של 11,291.25.- ש"ח. מקבל אני את טענת הנתבע כי בין הצדדים מעולם לא נכרת כל הסכם או חוזה ואף לא שוכנעתי כי היו בין התובעת לנתבע יחסי שוכר - משכיר ואין להחיל את חוק השכירות והשאילה במקרה שלפנינו. ג. על אף האמור לעיל, במקרה דנן יש ליישם את דברי השופט זוסמן בעניין זה: "גם מקום שכונס הנכסים אינו חייב על פי דין, בתשלום דמי שכירות, הואיל ולא הוא התקשר בחוזה ולא נוצרה אפוא יריבות חוזית בינו לבין המשכיר, יש ובית המשפט מחייב את כונס הנכסים, מטעמים של צדק, לשלם למשכיר דמי שכירות בעד תקופת שימושו הממשי". [ע"א 56/68 סוכניות מכונית לים התיקון בע"מ נ' מוסכי "בריסטול" בע"מ ואח', פ"ד כ"ב[1], עמ' 602]. לכך יש להוסיף את דברי כב' השופט י. לויט: "אכן, כונס הנכסים... כמו הנושה המובטח שלבקשתו הוא מונה אינם צד לחוזה השכירות. לכן תנאי חוזה השכירות אינם מחייבים אותם. המקור המשפטי לחיובו של כונס הנכסים לשלם דמי שכירות לבעל הנכס... הוא דיני עשיית עושר ולא במשפט ... כיוון שכך, יש מקום לקבוע בכל מקרה נדון מה נמצא בשימושו של כונס הנכסים ומהו הסכום הראוי שעליו לשלם עבור שימוש זה". [ת. פירוק 233/97 בש"א 101394/98, ת"ק מח' 99[1], 3338]. כעת השאלה הנשאלת היא האם מטעמים של צדק יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש בעד תקופת שימושו הממשי במבנה? מוצא אני שיש להשיב לשאלה זו לאחר בחינת אחריותו של כונס הנכסים להשבת החזקה במבנה לידי התובעת. 9. אחריות כונס הנכסים: א. בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" כתב כב' השופט א. גורן כך: "חובות הכונס והפיקוח עליו: כונסי הנכסים הם פקידי בית המשפט ופועלים בשמו, לכן הם חייבים במידת האובייקטיביות במילוי תפקידם ובנאמנות לבית המשפט בלבד ובציות להוראותיו.... מטרת המינוי להעביר את הרכוש נושא המינוי להחזקתו, משמרתי או לניהולו של הכונס ולהעניק לו את הסמכויות שהיו לבעל הרכוש, כולן או מקצתן". [א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, הוצאת סיגא, עמ' 2166]. פירושו של דבר, כי על הכונס לפעול באופן אובייקטיבי, לטובת כל הצדדים הקשורים לעניין רכוש המצוי במסגרת הכינוס, ובכלל זה גם לטובת התובעת. מכאן עולה שעל כונס הנכסים לוודא כי לאחר מכירת הציוד לרוכש, תמסר החזקה במבנה לידי התובעת. איני מקבל את טענת הנתבע כי מיד לאחר חתימת הסכם רכישת הציוד עם חברת "בטר אנד דיפרנט", באמצעות מר אלימלך באש, היה על מר באש לפנות לתובעת ולהסדיר את פינוי המבנה. מעיון מעמיק בהסכם הרכישה עולה כי אין בהסכם רכישת הציוד שנחתם בין הנתבע לבין חברת "בטר אנד דיפרנט", רוכשת הציוד, הוראות מפורשות לעניין האחריות למסירת החזקה במבנה לתובעת. אף אם הוסכם בין הנתבע לבין רוכש הציוד כי על הרוכש להעביר את החזקה במבנה לידי התובעת, מן הראוי במקרה שכזה ליישם את דברי כב' השופט קיסטר בע"א 635/71: "כונס נכסים... שמונה על ידי בית משפט לתפקיד מסויים, מכהן כפקיד בית משפט ובית המשפט יכול לתת לו הוראות או הדרכה בין מיוזמת בית המשפט או מיוזמת הצד שביקש את המינוי... תפקידו של בית המשפט במתן הוראות או רשות לפעולות, הוא תפקיד של פיקוח על פקידיו, וההוראות ניתנות על ידי בית המשפט לכונס הנכסים ולא לאחרים. הוראות כאלו אין בכוחן להטיל כל חובה על צד אחר..." [ע"א 635/71 שיווק מוצר אוטורקס בע"מ ואח' נ' מרגוליס, עו"ד ואח', פ"ד כ"ו(1), 691]. מכאן שיש לקבוע כי אין בהסכם הרכישה, כדי לפטור את הנתבע מאחריותו להעביר את החזקה בנכס לידי התובעת, באשר עליו מוטלת האחריות לעשות כן. 10. החזקה במבנה: א. הנתבע טוען כי הוא מעולם לא קיבל מהתובעת את החזקה במבנה, ולפיכך לא מוטלת עליו כל חובה של החזרת החזקה במבנה לתובעת. אין לקבל טענה זו. סעיף 15 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1989-, קובע כהאי לישנא: "מחזיק - בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה היא בידי אדם המחזיק מטעמו". בע"א 4469/98 אשר צירף הנתבע לסיכומיו נכתב בעניין זה כך: "למושג החזקה משמעות תורתית הכורכת עימה שני יסודות: יסוד פיזי ויסוד נפשי. היסוד הפיזי, עניינו בשליטה של האדם בנכס. מושג השליטה, כביטוי להחזקה מופיע בסעיף 15 לחוק המקרקעין, תשנ"ט1969-, העוסק בהגנה על החזקה. היסוד הנפשי, עניינו כוונת השליטה של האדם בנכס, מבחינה תורתית, אין אדם נחשב ל"מחזיק", אלא אם שני היסודות גם יחד מתקיימים". מפתח הדירה ומסירתו מהווים אך סממן, מיני סממנים אחרים לשליטה בנכס .... תכניו של מושג ההחזקה, בדין הפוזיטיבי, עשויים להיות שונים בהקשרים שונים, יהיה צורך להבחין בין הקשר שבין ההחזקה מטילה חבות על המחזיק, למצב שבו היא מקנה לו זכות". [ע"א 4469/98 מנחם דויטש, עו"ד נ' אלינור כספי ואח' תק מח' 99[1], 9184]. בנסיבות המקרה דנן, הוכח לי שהנתבע נטל לעצמו את החזקה במבנה , השייך לתובעת החל מיום בו החליף את המנעולים במבנה, כפי שהעיד על כך הנתבע בעצמו: "במסגרת הפעילות שלי לתפוס את הרכוש שנמצא בנכס הגעתי למקום, פרצתי את המנעולים הקיימים, קניתי מנעול חדש והרכבתי אותו, כפי שצריך לעשות על הדלתות, והמפתחות האלה מאותו רגע היו בבעלותי". [עמ' 23 לפרוטוקול]. נטילת החזקה על ידי הנתבע אמנם נעשתה לצורך מימוש נכסי חברת דל אך יחד עם זאת, רואה אני לנכון ליישם את הנאמר בפסק הדין שצרף הנתבע לסיכומיו ולקבוע כי במקרה דנן יש בהחזקתו של הנתבע במבנה כדי להטיל חבות על הנתבע להשיב את החזקה לתובעת, ביודעו כי המבנה שייך לתובעת ובשל כך אף ביצע תשלום של הסך 103,117.- ש"ח ביום 9.3.97 וזאת עבור התקופה שבין 9/95 ועד 5/96. תמוהה בעיני גם העובדה שלאחר הפגישה שנערכה בין הנתבע לבין נציגת התובעת, הגב' הרשקוביץ', ביום 27/5/96 מצא הנתבע לנכון להתעלם משני המכתבים אשר נשלחו אליו מאת ב"כ התובעת האחד מיום 12/9/96 ומיום 19/2/97 (נספחים ו', ז' לת1/) למעט מכתב תגובה קצר ששלח הנתבע לתובעת ביום 20/2/97 בדבר פנייתו לבנק הפועלים על מנת לקבל את הכספים המגיעים לתובעת. רק לאחר ששלח ב"כ התובעת את המכתב מיום 9/3/97, מצא הנתבע לנכון להשיב לב"כ התובעת כך: "את הנכס לא קיבלתי ממרשתך בעקבות חתימה על הסכם עמה, אלא תפסתי את הציוד במקום, מכח צו בית משפט והחלפתי מנעולים (בדיוק כפי שמרשתך הייתה יכולה לעשות בעקבות מכתבי הנ"ל, לו רצתה בכך)...כאז כן עתה, מרשתך רשאית לעשות כל שימוש שתרצה בנכס" (העתק המכתב צורף נספח ט' לת1/) טענה זו של הנתבע אשר הועלתה אף בכתב הגנתו דינה להדחות. פעולה של החלפת מנעולים במבנה היא פעולה הנופלת בגדר עשיית דין עצמית. בעניין זה מאמץ אני את האמור בע"א 4469/98 אשר צרף ב"כ הנתבע לסיכומיו: "הטענה הנוספת שלפיה היה מותר למשיבים להחליף את המנעול, בבחינת עשיית דין עצמית, אינה מקובלת עלינו, כל אימת שזכות החזקה אינה בידיהם... די לנו שהחזקה למעשה אינה מצויה בידי המשיבים. סע' 19 לחוק המקרקעין אוסר על אדם לעשות דין לעצמו, זולת מקרים יוצאי דופן שאינם לענייננו... אולם הדגש ברור לכל ... והוא ... לשמור על הסדר הטוב ולמנוע הפרעה של הסדר הציבורי ולמזער תמריץ שלילי מאנשים לנהוג באלימות ולעשות ידן לעצמם, חלף הפנייה אל בית המשפט לקבל סעד, למימוש אל נכון של זכויותיהם...". [ע"א 4469/98 הנ"ל, עמ' 7 לפסק הדין]. בנסיבות המקרה דנן, החזקה במבנה היתה בידי הנתבע אשר מצא לנכון להעביר את המפתח לידי מר אלימלך באש, נציג החברה הרוכשת את הציוד אשר במבנה. כפי שהעיד מר באש בעצמו: "קיבלתי את המפתחות של המבנה בשדרות אחרי שאושרה המכירה בפסק דין. אני לא זוכר את התאריך ... אני פיניתי את המבנה אחר כמה חודשים לערך שלושה חודשים. כשהחזרתי את המפתחות צרפתי אליהם מכתב קצר, לא ידוע לי מתי הגיעו אליה המפתחות". [עמ' 12-13 לפרוטוקול]. כפי שקבעתי לעיל, אין בהסכם רכישת הציוד ובאישורו על ידי בית המשפט, כדי להטיל חבות על רוכש הציוד להשיב את החזקה לידי התובעת ועל הנתבע היה לוודא כי החזקה עוברת לידי התובעת מיד עם פינוי הציוד שנמכר. 11. תקופת האחריות של הנתבע להשיב את החזקה. לעניין העברת החזקה, שוכנעתי בנסיבות העניין ובהעדר סממנים אחרים כי מסירת המפתח, מהווה סממן מכריע לעניין השבת החזקה לידי התובעת. בעניין מועד העברת החזקה ומסירת המפתח בפנינו עדויות הצדדים כדלקמן: א. עת1/, הגב' הרשקוביץ העידה כך: "את המפתחות קיבלנו בסביבות מאי - יוני 97, אני לא זוכרת באיזה יום". [עמ' 9 לפרוטוקול]. ב. עה1/, מר אלימלך באש, העיד כך: "לא ידוע לי מתי הגיעו אליה המפתחות". [ עמ' 13 לפרוטוקול]. ג. עה2/ , הנתבע, עו"ד שמואל כץ , העיד כך: "ש. יש לך ידיעה באיזה נסיבות המפתחות הוחזרו למבנה תעשיה? ת. הרמתי לו טלפון, בעקבות בתביעה שהוגשה. שאלתי מה קרה עם המפתחות והוא סיפר לי את הסיפור. ש. רק אז הוא שלח את המפתחות למבנה תעשיה ? ת. אני לא יודע מתי הוא העביר את המפתחות. ש. עד אותה שיחת טלפון, לא ביררת לא אצלו ולא אצל מבנה תעשיה אם המפתחות הועברו? ת. אני מבחינתי לא ביררתי". [עמ' 20-21 לפרוטוקול]. אמינה עלי עדותה של נציגת התובעת בדבר השבת המפתחות בחודש מאי 97 למשרדי התובעת באשר הנתבע לא הציג כל עדות או ראייה, בדבר מועד החזרת המפתחות או ראייה אשר בכוחה לסתור את עדותה של נציגת התובעת. על כן קובע אני, כי החזקה במבנה הועברה לתובעת בחודש מאי 1997 עם החזרת מפתחות המבנה לתובעת , ומשום כך יש לחייב את הנתבע אשר האחריות להשבת החזקה היתה מוטלת על כתפיו, לכל אורך הדרך, לשלם לתובעת דמי שכירות, בהתאם לחשבוניות אשר הוצאו על ידי התובעת ונשלחו לנתבע [סומנו ת2/], עבור החודשים יוני 1995 עד מאי 1997, בסך של 139,733.- ש"ח. 12. מכל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 139,733.- ש"ח. סכום זהה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 09.06.97 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 12,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מבנהדמי שימוש