שימוש מותר - סעיף 63א חוק התכנון והבניה

החלטה 1. נגד הנאשמים הוגשו ארבעה כתבי אישום בשל אי קיום צו בית משפט המורה להם להפסיק את השימוש החורג כ"בית אבות" ביחידות שבבניין בן שלוש קומות הנמצא ברחוב שדרות בן ציון מספר 22 בתל-אביב (להלן: "הבניין"). בדיון שהתקיים ביום 3.3.99, טענו הנאשמים כי השימוש בבניין כבית אבות הינו שימוש מותר מכוח הוראת סעיף 63א. לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" או "החוק"); אינו עבירה לפי חוק זה; ומשכך אין יסוד לאישומים בשל אי קיום הצווים השיפוטיים האמורים. לבקשת הצדדים, טיעוניהם לעניין טענה מקדמית זו הוגשו בכתב. 2. הנאשמים צרפו לסיכומיהם רשיון ממשרד העבודה והרווחה מיום 15.9.98 "לניהול 22 מיטות לעצמאיים ותשושים" ואישור ממשרד העבודה והרווחה השירות לזקן, מיום 19.7.98, לפיו בית האבות "לב הבימה" מצוי בהליכי בדיקה ופקוח של אותו משרד, "על מנת לוודא שהמעון עובד וכפוף לתקנות חוק הפיקוח על מעונות 1965". לטענתם, בית האבות נמצא בפועל בפיקוח של המשרד שבידיו מופקדות סמכויות הפיקוח והרישוי על מעונות, עוד משנת 1994; הרשיון שניתן בספטמבר 1998 לא יכול היה להינתן קודם שהסתיימו הליכי הביקורת והפיקוח להנחת דעתו של אותו משרד; ויש לראותם כמי שהיה בידם רשיון כבר בתקופה זו, לצורך חוק התכנון והבניה. לטענת התביעה, סעיף 63א. חוק התכנון והבניה כלל אינו רלוונטי לעניין הנידון. האישומים המקוריים הוגשו בשל שימוש חורג מהיתר ואילו סעיף 63א. לחוק התכנון והבניה - עניינו שימוש חורג מתכנית מתאר או תכנית מפורטת; על פי ההלכה הפסוקה בית אבות הינו עסק לכל עניין ודבר וככזה אינו בא בגדר שימוש למגורים; רשיון משרד העבודה והרווחה לניהול המעון, ניתן לנאשמים רק ביום 15.2.98, ואין בו כדי להכשיר את השימוש החורג שנעשה בבניין עד לאותו מועד, ובוודאי שאין הוא מועיל להכשיר את השימוש ביחידות שנועדו על פי היתרי הבניה לשמש כחדר הסקה וגרז', שהרי ברי כי יחידות אלה לא נועדו למגורים. 3. קודם שאדון בטענות הצדדים, ראוי לתאר את הרקע העובדתי והמשפטי שבעטיו הועלתה הטענה המקדמית על ידי הנאשמים. א. לבניין המשמש כבית אבות ניתנו היתרי בניה בשנים 1945-1947. שתי קומות נועדו לשמש למגורים, קומת הקרקע נועדה בחלקה לשמש כדירת שומר וכניסה לבניין, ובחלקה כגרז' וחדר הסקה. הבניין כולו משמש כיום כבית אבות, ועל פי כתבי האישום אשר הוגשו נגד הנאשמים בספטמבר 1995 (להלן: "כתבי האישום המקוריים"), בנובמבר 1994 נעשה במרבית היחידות בבניין שימוש כבית אבות, כשבחלק מקומת הקרקע אשר נועד על פי היתרי הבניה לשמש כגרז' וחדר הסקה, נעשה שימוש כמשרד - כנראה לצורכי בית האבות, ואצא מהנחה זו. ב. הדיון בארבעת כתבי האישום המקוריים אוחד. הצו להפסקת השימוש החורג ניתן בגזרי דין מיום 10.6.96, לאחר שהנאשמים הורשעו על פי הודאתם (ביום 20.6.96) בעבירה של שימוש חורג ללא היתר, בכל היחידות נשוא כתבי האישום המקוריים. הצו השיפוטי שניתן במסגרת כל אחד מפסקי הדין הנ"ל, הורה על הפסקת השימוש החורג ביום 10.10.96, אלא אם יינתן קודם לכן היתר כדין. ג. ביוני 1995 - כשלושה חודשים לפני שהוגשו כתבי האישום המקוריים, נכנס לתוקפו תיקון מס' 42 לחוק התכנון והבניה שמכוחו הוסף סעיף 63א. לחוק. סעיף זה פותח במילים: "(א) יועדה בתכנית מתאר או בתכנית מפורטת קרקע למטרת מגורים, יראו ייעוד כאמור כאילו הוא גם היתר למגורי חוסים שמשרד העבודה והרווחה אישר להם לגור במעון ובלבד שבבנין מגורים מאוכלס לא יגורו יותר משישה חוסים". לעניין הגדרת המונחים "חוסים" ו-"מעון" מפנה סעיף 63א. הנ"ל לחוק הפיקוח על מעונות התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הפיקוח על מעונות"), ועל פי חוק זה: "זקנים" משתייכים לאוכלוסיית "החוסים" ומעון הינו מקום: "המשמש או נועד לשמש כולו או חלקו מקום מגורים" לחוסים: "כשהם מחוץ למשפחתם". ד. בערעור שהוגש על פסקי הדין מיום 10.6.96, הצביע ב"כ הנאשמים על כך שכתבי האישום המקוריים הוגשו לאחר שנכנס לתוקפו תיקון 42 האמור. פסק הדין בערעור קבע: "בהסתמך על הסכמת הצדדים שניתנה בהמלצת בית המשפט וביוזמתו - אנו דוחים את הערעור ונותנים אורכה לביצוע פסק הדין עד ליום 1.1.97 ועד בכלל שעה 17:00". 4. ומכאן לטענות הצדדים. אכן, שימוש בבניין יבוא בגדר שימוש חורג, אם הוא שימוש למטרה שלא הותרה על פי תכנית, תקנה, או היתר "על פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה". על פי סעיף 145(א)(3) לחוק, טעון היתר כל שימוש בקרקע או בבניין שנקבע בתקנות כי הוא טעון היתר "לביצוע כל תכנית", ובתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז - 1967, נקבע כי שימוש חורג טעון היתר. ההלכה הפסוקה חזרה וקבעה לא אחת כי אף אם השימוש בבניין אינו בניגוד לתוכנית החלה על המקום, אך הינו בניגוד להיתר הבניה שניתן לגבי אותו בנין, הרי הוא "שימוש חורג", וככזה טעון היתר. 5. ואולם, להבנתי, עם חקיקת סעיף 63א. לחוק התכנון והבניה, "נפל דבר", וככל שהדברים אמורים במגוריהם של חוסים במעון, ההבחנה בין שימוש חורג מהיתר ושימוש חורג מתכנית, כמעט אינה קיימת עוד. מלשון סעיף 63א. לחוק עולה כי מגורי חוסים במעון כהגדרתו בחוק הפיקוח על מעונות, גם הם בגדר "מגורים" ו"יעוד למגורים" לצורך חוק התכנון והבניה, כשהתנאי לכך הוא שיעוד הקרקע למגורים נקבע בתכנית מתאר או בתכנית מפורטת (כפוף לסייג שידובר בו להלן). מלשון הסעיף "יראו ייעוד כאמור כאילו הוא כולל גם היתר למגורי חוסים" עולה, כי מדובר בהיתר "כללי" שאינו מסויג, אשר מקרין מהתוכנית על הכפוף לה - ההיתר שניתן לבנין במקום עליו חלה התכנית - שהרי ההיתר שניתן לבנין אמור על פי סעיף 145 (ב) להתאים לתכנית ולתקנות החלות על הקרקע. לפיכך, כשמגורי חוסים הם בגדר שימוש מותר עפ"י התוכנית החלה על המקום, באשר היעוד שנקבע בה הוא למגורים, הרי הוא גם היתר למגורי חוסים במעון בבניין שנועד למגורים על פי היתר שניתן לאותו בנין, ואינו שימוש חורג מהיתר זה, אלא אם כן השימוש בבניין לצורכי מגורים, הוא עצמו הותר כשימוש חורג מהתכנית החלה על המקום, או אם בבניין שנועד למגורים, גרים חוסים במספר העולה על ששה. מסקנה זו אף נלמדת מעצם התנאי שיוחד לבנין מגורים מאוכלס: "ובלבד שבבנין מגורים מאוכלס לא יגורו יותר מששה חוסים" ומההבהרה שבהמשך - "הגבלה זו לא תחול לגבי בנין מגורים שאינו מאוכלס". אין גם כל רמז בסעיף 63א. לחוק לפרוש הנטען על ידי התביעה לפיו, ענינו של סעיף זה בבניינים חדשים - שטרם הוקמו. (ועל כן, שימוש בבניין קיים למגורי חוסים במעון טעון היתר לשימוש חורג מהיתר). הסעיף מדבר על קרקע שיועדה בתכנית למטרת מגורים, אך זו טיבה של תכנית מתאר או תכנית מפורטת שהיא תכנית הקובעת יעוד לקרקע בין בנויה ובין שטרם נוצלה לבניה, ובמיוחד לא ניתן להסיק מנוסח הסעיף כי כל כוונתו אינה אלא לבניינים "חדשים", כשהמשפט הפותח ממשיך ומתייחס מפורשות ל- "בנין מגורים מאוכלס" ולבנין מגורים שאינו מאוכלס, בלא שיאמר כל דבר שממנו יש ללמוד כי המחוקק כיוון לבנין מגורים שטרם הוקם להבדיל מבניין מגורים קיים. נהפוך הוא. 6. עסקינן בדבר חקיקה חדש למדי, והתחקות אחרי תכליתו ומטרתו לאור ההיסטוריה החקיקתית שלו לרבות הדברים שנאמרו בכנסת בתהליך החקיקה, מתבקשת מאליה. כידוע, הועדה המקומית רשאית ליתן היתר לשימוש חורג מתכנית או מהיתר, רק לאחר שהבקשה לשימוש חורג, בין מתוכנית ובין מהיתר, עברה את המסלול הקבוע בסעיף 149 לחוק המאפשר לבעלי זיקה (כזו או אחרת) לנכס נשוא הבקשה, להתנגד לה. תכליתו של תיקון 42 הנ"ל הינה לייתר, בכפוף לסייגים מסוימים, את הצורך בהיתר לשימוש חורג על מנת לחסום את דרכם של הרשאים להתנגד לשימוש כזה ככל שהוא נוגע למגורי חוסים. הדבר עולה מפורשות מדברי ההסבר להצעת החוק: "לצערנו פעמים רבות נתקלים אנו באוכלוסייה המתנגדת שבשכנותם יוקם הוסטל או מעון מעין זה" (הצ"ח, תשנ"ה עמ' 170). עוד כשהוגשה לכנסת הצעת החוק אמר שר הפנים דאז בהצביעו על הקשיים שהפתרון המוצע עלול לעורר: "בהצעתו מבקש חבר הכנסת הרב לוי לאפשר הקמתם של מקומות מגורים למטופלים ללא צורך בקבלת היתר לשימוש חורג כמשמעותו בחוק התכנון והבניה" (דה"כ 21-7/93 / 14-6, מה- 14.7.1993, עמ' 6709), ובהביאו את הצעת החוק לקריאה ראשונה בפני הכנסת, אמר אבי ההצעה: "כאן מדובר על אוכלוסיות המתאימות למגורים במעון פתוח … הם יוכלו לגור בכל מקום שירצו, אם ההורים ירצו לקנות ביחד דירה עבור כמה ילדים מפגרים, או אם ארגון נשים ירצה לקנות דירה כדי לאכסן בה נשים מוכות, הרי הדבר לא יחשב כמעון לצורך חוק התכנון והבניה אלא זו תהיה דירת מגורים". וכן, "אבל יש מקומות מסוימים שבהם בגלל תנאי החוק יכל שכן אחד לבוא ולמנוע מפעל כזה ולצורך זה בא החוק". (דה"כ 20-12/94 / 5-12, מה- 12.12.1994, עמ' 3193). 7. דברים אלה אינם מתיישבים עם טענת התביעה כי תיקון 42 לא כיוון אלא להקל על קבלת היתר לשימוש חורג, וכי לכל היותר ייתר את הצורך בהיתר לשימוש חורג מתכנית, אך הותיר על כנה את החובה לקבל היתר לשימוש חורג מהיתר. שהרי, המשמעות היא כי בדרך זו הושאר פתח להתנגדויות למגורי חוסים בבניין מגורים קיים בכל מקרה, בין שהבניין מאוכלס ובין שאינו מאוכלס. ואם הבנתי נכון, הטענה היא שהחבות בהיתר לשימוש חורג כשמדובר במגורי חוסים חלה אף לגבי בנין מגורים שטרם הוקם, הגם שבבניין כזה אין כלל צורך לקבל היתר לשימוש חורג (ראה: בג"צ 53/85, ירמיהו עיני בע"מ נ. ראש עיריית קרית מוצקין, פ"ד מ (4), 45). עד כמה פרוש זה אינו מתיישב עם נוסח החוק ניתן ללמוד דווקא מהשינויים שחלו בהצעת החוק עד שהייתה לחוק בנוסח שהתקבל. בהצעת החוק נקבע כי מספר המטופלים בבניין מגורים אחד לא יעלה על 25 - ללא הבחנה בין בנין מגורים מאוכלס לבלתי מאוכלס. ואולם, בסעיף 63א. לחוק קיימת הבחנה בין שני אלה, וכאמור, נקבעה מגבלה על מספר החוסים הרשאים לגור בבניין מגורים מאוכלס תוך הבהרה שמגבלה זו אינה חלה על בנין מגורים שאינו מאוכלס. מגבלה זו התקבלה כפשרה כמשתקף מהדיונים בכנסת (ראה דה"כ 19-7/95 / 12-6, מה- 21.6.1995, עמ' 9828 - קריאה שניה ושלישית), והיא משקפת את עמדת המחוקק לגבי האיזונים הראויים בין הצורך לאפשר לחוסים להשתלב באזורי מגורים רגילים, לבין הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה הרגילה. בכך אף הובהרה ביתר שאת תכלית החוק והיא - למנוע התנגדות למגורי חוסים על ידי ביטול הצורך בהיתר לשימוש חורג מתכנית כמו גם מהיתר, אלא שבמקרה האחרון - לגבי בנין מגורים מאוכלס - היתר לשימוש חורג מהיתר לא יידרש כל עוד מספר החוסים המתגוררים בו אינו עולה על ששה. ראוי לציין עוד, כי התומכים בהצעת החוק והמתנגדים לה - אלה גם אלה - התייחסו בדבריהם לכך שהתיקון המוצע לחוק, "מפקיע" למעשה מידי השלטון המקומי את הטפול במגורי חוסים, באמצעות חוק התכנון והבניה. אני סבורה, על כן, כי סעיף 63א. לחוק רלוונטי לעניין הטענה המקדמית שהועלתה. מדובר בבניין מגורים שאינו מאוכלס בדיירים אחרים זולת זקנים - חוסים - כהגדרתם בחוק הפיקוח על מעונות, ולשימוש שנעשה בו למגורי חוסים, במעון. הבניין נועד למגורים על-פי התכנית החלה על המקום (ולא נטען אחרת) ומכח הוראת סעיף 63א. לחוק, במקרה כזה אין צורך בהיתר לשימוש חורג מהיתר, בכפוף לסייג שעליו אעמוד להלן. נראה, אפוא, שתיקון 42 הנ"ל סטה מההלכה שנפסקה מספר שנים קודם לכן, לפיה בית אבות שאינו אלא אחת מצורות המגורים המכונות "מעון" בחוק הפיקוח על מעונות, אינו בגדר שימוש למגורים לצורך חוק התכנון והבניה, בהיותו עסק. הגדרת "מעון" בחוק הפיקוח על מעונות אינה מבחינה בין מעון המתנהל על בסיס עסקי, וכזה שאינו מתנהל למטרות רווח. משזו מסקנתי, אינני סבורה כי בעובדה שבחלק מהיחידה שבקומת הקרקע נעשה שימוש כמשרד, יש כדי לשלול את אופיו של הבניין כבית מגורים המשמש "מעון" - בהנחה כמובן שהמשרד משרת לצורכי בית האבות. מדובר, כאמור, בבניין שאינו מאוכלס אלא בדיירים של בית האבות. באספקלריה של חוק התכנון והבניה, לאחר תיקון 42, מן הראוי להתייחס לבנין ולשימוש בו כיחידה שלמה וכמכלול ואל "יחידות העזר" כשייכות למכלול. 8. נותרה, אפוא, השאלה אם השימוש בבניין מגורים קיים כבית אבות - מעון, טעון היתר לשימוש חורג כל עוד לא קיבל הבעלים והמנהל של המעון רשיון לניהולו כנדרש בסעיף 2 לחוק הפיקוח על המעונות. סעיף 63א. לחוק התכנון והבניה, אינו מתנה מגורי חוסים בבניין מגורים ברשיון שניתן לניהול המעון אלא בכך שמתגוררים בו חוסים שמשרד העבודה והרווחה אישר להם לגור כמעון. ההסבר לכך פשוט למדי. מעון, כהגדרתו בחוק הפיקוח על המעונות כולל גם מגורי חוסים שלא הייתה כל כוונה להרשות את מגוריהם בקרב אכלוסיה רגילה. במהלך הדיונים בכנסת על הצעת החוק, נאמרו בהקשר זה דברים ברורים (ראה דה"כ 19-7/95 / 12-6, מה- 21.6.1995, עמ' 9828), ומהם עולה כי הנוסח שנבחר על ידי המחוקק מבטא את הכוונה ליתן בידי משרד העבודה והרווחה כמי שבידיו הסמכות וכלים מקצועיים, את "המנדט" לקבוע מי הם אותם חוסים שראוי לשלבם בחיי הקהילה, במובן זה שאינם מהווים סיכון למתגוררים בשכנותם. ואשר לחוק הפיקוח על מעונות - מעון הוא מעון בין שהבעלים קיבל רשיון לכך, כנדרש, ובין אם לאו ומכל מקום נקבעו בחוק זה מנגנוני אכיפה וענישה משל עצמו התואמים את מטרותיו ותכליתו (ראה למשל סעיף 6 (ב) לחוק). נראה לי על כן, שלא הא בהא תליא, בהכרח. עם זאת, המילים "שמשרד העבודה והרווחה אישר להם לגור במעון" אינן, כמובן, מילים בעלמא, ואו שניתן רשיון לניהול המעון ובכך מתקיים מכללא תנאי זה, או שעליו להתקיים בדרך אחרת. יתר על כן, במקרה דנן מדובר באי קיום צו שיפוטי שהמועד לקיומו הוארך במסגרת פסק הדין שניתן בערעור אשר הוגש על ידי הנאשמים, ועל יסוד הסכמת הצדדים עצמם. ההיתר היחיד שניתן הינו ההיתר לניהול המעון והוא ניתן כמעט שנתיים לאחר המועד שנקבע בהסכמת הצדדים לביצוע צו הפסקת שימוש. עתה טוענים הנאשמים כי מתוקף העובדה שהיו נתונים לפיקוחו של משרד העבודה והרווחה, יש לראותם כמי שקיבלו היתר לצורך חוק התכנון והבניה. ואולם כאמור, גם אם אין מוטל על הנאשמים להציג דווקא היתר לניהול המעון, עליהם להוכיח למצער כי בתקופה שמיום 1.1.97 (המועד לביצוע הצווים השיפוטיים) ועד למועד קבלת הרשיון בפועל, הם אכן היו בפיקוח של משרד העבודה וכי בבית האבות התגוררו חוסים שהמשרד אישר את מגוריהם בו. אני סבורה, שמן הראוי לאפשר לנאשמים להביא ראיות לעניין זה. בניהחוק התכנון והבניהתכנון ובניה