אי קיום צו הריסה של בית משפט - עבירה סעיף 210 לחוק התכנון והבניה

##מה הדין בנושא הפרת צו הריסה ? (אי קיום צו הריסה)## לאי מימושם של צווי הריסה תוצאות הרסניות הן בהיבטי שלטון החוק והן בהיבטי העיסוק המהותי בדיני תכנון ובניה ובדיני מקרקעין. משנה קושי קיים בהתייחס למבנים בלתי חוקיים, אשר עומדים וקיימים שנים ארוכות חרף הוצאתם של צווי הריסה מרובים נגדם, החלטות בדבר ביזיון בית המשפט וצווי מאסר לבעלי הנכס. עקב חלוף השנים שבהן עומד המבנה על תילו, הקושי לבצע את ההריסה במקרים אלו הולך וגובר, ולא פעם יש נכונות בלית ברירה, מצד מוסדות התכנון להכשיר את המבנה על ידי אישור תוכנית שתאפשר להוציא היתר בניה לבניין, וזאת מתוך חוסר אמונה כי המבנה ייהרס. במקרים אלה, הפגיעה הקשה בשלטון החוק חמורה במיוחד, שכן המסר המועבר לציבור הינו כי מאבק עיקש נגד אכיפת העבירה יביא בסופו תגמול למי שפעל בניגוד לדין. מלבד העובדה כי החוטא יוצא נשכר, הופך הדין המהותי לחסר כל משמעות. בהקשרי תכנון ובניה מצליחה ההפרה לייצר תכנון ומצליח המפר לכפות על מוסדות התכנון הכרה בבניה שלו, ובכך מתממשת המימרא הצינית " חוק הבניה והתכנון". בהקשרי קניין קיים חשש שאי ביצוע צווים לאורך זמן עלול לייצר זכות מעין קניינית שנולדה נוכח החזקה של שנים רבות שלא כדין. זכות זו היא עיוות של דיני המקרקעין. מקרים אלה של אישור בדיעבד מערער את אמון הציבור במערכת, ואת האמונה כי כולם שווים בפני החוק. על פי הוראות סעיף 222( ב) לחוק התכנון והבניה ( תיקון 116), צו הריסה מנהלי יבוצע בתוך 60 ימים מיום מתן התצהיר שתמך בצו. כמו כן, סעיף 224 לתיקון מורה כי בית המשפט רשאי לתת ארכה לביצוע הצו, מנימוקים שיירשמו, ובלבד שסך כל תקופות הארכה לא יעלה על שישה חודשים. בעניין עיכוב ביצועם של צווי הריסה מנהליים, קובע סעיף 254 ט(ד)(2) לתיקון: 254ט(ד) (1) (2) נוסף על האמור בפסקה (1), בית המשפט לא יעכב את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים 217, 221, 235, 237, 239 או 254ב אם העבודה האסורה אינה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין או אם מצא כי העבודה שלגביה ניתן הצו נמשכה, לאחר שהומצא הצו; לעניין זה, "תכנית" – תכנית שניתן להוציא מכוחה היתר בנייה בלא צורך באישורה של תכנית נוספת. (ה) תקופת עיכוב הביצוע בהחלטה לפי סעיף קטן (ד) לא תעלה על שישה חודשים. העולה מן התיקון הוא כי המחוקק אמר דברו באופן צלול וברור, כי צווי הריסה יש לבצע בתוך זמן מדוד שאינו עולה על 6 חודשים לכל היותר, ומסגרת זו אמורה להיות נר לרגליו של בית המשפט בבואו להכריע בשאלת מתן ארכה נוספת למבקש. ##להלן פסק דין בנושא אי קיום צו הריסה של בית משפט - עבירה סעיף 210 לחוק התכנון והבניה:## השופט י' דר 1. באת כח המערער פותחת את הפרק "הרקע העובדתי" בהודעת הערעור בתאור הבא: "המערער הינו נגר המוצא את פרנסתו, מאז שנת 1965, ביגיע כפיו בנגריה הנמצאת באיזור התעשיה טירת הכרמל. הנגריה שוכנת במבנה השייך לחברת עמידר והמערער הינו במעמד של שוכר מוגן. ברבות השנים הוקמה בצמוד למבנה סככה, ועליה גג עשוי ברזל ופח (להלן - הסככה). הסככה הינה חלק מן הנגריה ובה מכונות שונות הדרושות להפעלת הנגריה. כמו כן נבנה לאורך המבנה גגון עשוי פח ומתכת (להלן - המבנה)" (ההדגשות אינן במקור). 2. הערעור מתייחס להרשעתו של המערער בשני תיקים שנוהלו נגדו בבית המשפט לענינים מקומיים קרית ביאליק (ת"פ 184/99 ו185/99-). בתיקים אלה האשימה המשיבה את המערער באי קיום צו של בית המשפט (עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-; להלן - החוק). על פי כתב האישום בת"פ 184/99, נשפט המערער ביום 29.1.89 בת"פ 2142/88 בגין הקמת גגון מקונסטרוקצית ברזל וגג אסבסט. הוא נצטווה להרוס את המבנה עד ליום 1.2.90, וביום 7.2.99 נמצא שלא ציית לצו ולא קיבל היתר בניה כחוק. בת"פ 185/99 נכתב שביום 2.3.92 הורשע המערער בת"פ 1512/91 בהקמת קונסטרוקצית מתכת מקורה בגג פח וקירות פח בהמשך לסככה קיימת. הוא נצטווה להרוס את המבנה עד 8.3.96 וביום 7.2.99 נמצא שלא ציית לצו ואין בידיו היתר בניה כחוק. 3. פתחתי בציטוט מהודעת הערעור, כדי להצביע על כך שבחלוף 11 שנים ושמונה שנים מאז שהמערער הורשע בהקמת המבנים, עדיין כותבת באת כחו כי הסככה "הוקמה" והגגון עשוי פח "נבנה", משל נעשו דברים אלה על ידי זר עלום שם, לא על ידי המערער עצמו. 4. בשני התיקים שהובאו בפני השופט א' שאנן, הגיש המערער הודעה באמצעות באת כחו ובה ציין ששילם את הקנסות. עוד הוסיף שמאז מתן פסק הדין "... לא קיבל פנייה כלשהי מאת המאשימה או מאת גורם כלשהו בנדון". 5. בת"פ 184/99 העלתה באת כח המערער טענת התיישנות, לפיה, היות וחלפו מעל חמש שנים מהתאריך האחרון לבצוע פסק הדין, התיישנה העבירה. עוד טענה באת כח המערער טענות שבעובדה בדבר נסיונותיו של המערער להשיג לגיטימציה לגגון, וכן לענין מצבו האישי והכלכלי. 6. בת"פ 185/99, כפרה באת כח המערער בטענה שהוא נצטווה להרוס את הגג, ולדבריה הועמדו בפניו מספר חלופות, שרק אחת מהן היא הריסת הגג, והוא לא נצטווה בצורה ברורה והחלטית להרוס את הגג. עוד טענה שם טענת התיישנות, והוסיפה אותן טענות לענין נסיונותיו של המערער להשיג לגיטימציה ולענין מצבו האישי. 7. בישיבה שהתקיימה בפני השופט שאנן ביום 27.10.97 קבלו באי כח הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה יחולו האישומים רק על הריסת הגגות של המבנים, המערער יודה באישומים המתוקנים ותנתן לו שהות לבצוע צו ההריסה עד למועד מוקדם בין שנים: עד שתודיע חברת אלמוג, שרכשה שטח קרקע בשכנות, ולטענתה הציג שם המערער את גבולה, שלא עלה בידה להשלים את המשא ומתן עם המערער והיא עומדת על בצוע צו הריסה לאלתר, או עד ליום 27.10.2000, על פי המוקדם. 8. עוד הוסכם בין הצדדים שאם המערער לא יבצע את הצו בעצמו עד למועד, תהיה הועדה המקומית מוסמכת לבצע את הצו. כן נקבעו תנאים לבצוע הצו. עוד הוסיפו באי כח הצדדים שיטענו בקצרה לענין העונש. ההסכם אושר על ידי בית המשפט והמערער הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. באי כח הצדדים הסכימו עוד שיטענו לענין הטענות המקדמיות שהעלה המערער, ובית המשפט יחליט. 9. ביום 24.11.99 נתן השופט שאנן פסק דין. הוא דחה את טענות המערער, הרשיע אותו באי ציות לצו הריסה והטיל עליו קנס בסך 25,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתם וכן קנס יומי בסך 100 ש"ח לכל יום בו לא יבוצע הצו אחרי 28.10.2000. 10. פסק הדין שניתן נגד המערער בת"פ 2142/88, שאי קיומו הוא העילה להגשת כתב האישום בת"פ 194/99, מעלה שהמערער הודה שם בעובדות של בניה ללא היתר ונדון לקנס בסך 250 ש"ח או חמישה ימי מאסר. עוד חוייב לשלם "מסי בנין". כן הוסיף השופט וקבע "אני נותן צו להרוס את המבנה בלתי חוקי המתואר בכתב אישום. צו זה יוצא לפעל ע"י הנאשם תוך שנה מהיום, היינו עד 1.2.90 מידה (כך במקור - י' דר) עד מועד זה לא יתקבל ההיתר." פסק הדין ניתן ביום 29.1.99 במעמד הנאשם. 11. פסק הדין שניתן נגד המערער בת"פ 1512/91, שאי קיומו הוא העילה להגשת כתב האישום בת"פ 195/99, ניתן גם הוא בעקבות הודאה של המערער בעובדות של בניה ללא היתר. המערער הורשע ובא כח המאשימה ביקש עונש כמפורט בכתב האישום. ההליך נרשם על גבי טופס מודפס, בו הוסיף השופט כ' סעב בכתב יד את טענות הצדדים ופרטים נוספים בגזר הדין. 12 גזר הדין כולל מספר חלופות, אלא שהשופט סעב לא מחק חלופות מיותרות בשורות המודפסות בטופס, וההוראות האופרטיביות בגזר הדין נותרו אלה: "אני נותן צו להרוס/להתאים לתנאי הרשיון את המבנה בלתי חוקי (כך במקור - י' דר) המתואר בכתב האישום ו/או להחזיר המצב לקדמותו ו/או להפסיק את השימוש במבנה. צו זה יוצא לפעל ע"י הנאשם תוך שנה מהיום, היינו עד 8.3.92 במידה ועד מועד זה לא יתקבל ההיתר. אני מורה לרשם המקרקעין לרשום בפנקס המקרקעין הערה בדבר צו הריסה, הודע לנאשם. 13. אין יסוד לטענת המערער כי פסק הדין בת"פ 1512/91 אינו מצווה עליו להרוס, והוא נסיון התממות. המערער הודה שם שהסככה הוקמה במקום סככה קודמת שנהרסה. הוא אמנם טען שהסככה הוקמה על יסוד סיכום שעשה בע"פ עם ראש המועצה, אך, כאמור, הודה בכך שבנה ללא היתר. אם יכול היה להיות ספק בפרוש גזר הדין (ולא יכול להיות כזה), כי אז באו התוספות והבהירו במה מדובר. ראשית, נקבע שהצו יוצא לפועל תוך שנה אלא אם יתקבל היתר ושנית, כי רשם המקרקעין ירשום הערה בדבר צו הריסה. מדובר, איפוא, בטענת סרק שאין לה יסוד. 14. את טענת ההתישנות תומכת באת כח המערער על שני יסודות. היסוד האחד הוא הגדרת העבירה לפי סעיף 210 כעוון, המתיישן חמש שנים מיום הבצוע. היסוד השני - גירסתה כי מדובר אמנם בעבירה מתחדשת, אבל המועד לבצוע צו ההריסה חלף לפני יותר מחמש שנים. השופט שאנן התייחס לטיעונים שהיו בפניו, ואשר התבססו בעיקרם על קביעה שנעשה בע"פ 20/62 (י-ם) היועץ המשפטי נ' דדש, פ"מ לה(3). השופט שאנן הפנה לכך שדעת הרוב היתה שמדובר בעבירה נמשכת, המתחדשת מדי יום ביומו. 15. השופט שאנן דחה את הטענה שהמערער נצטווה לבצע הריסה במועד מסויים. לדבריו, כל שנקבע הוא שלפנים משורת הדין ניתנה למערער שהות לנסות ולקבל היתר בדיעבד, והשהות הזו נמשכה שנה. לכן נקבע שצו ההריסה יבוצע תוך שנה, אלא אם בתוך אותה תקופה יקבל היתר לבניה. מוסיף השופט שאנן (בעמ' 3): "במילים אחרות, ניתנה לנאשם ארכה, אבל ברור שהארכה היתה לבצע את ההריסה עד תאריך מסויים ולא בתאריך זה. מאותו יום ואילך, בכל יום שהנאשם לא בצע את ההריסה הוא עבר עבירה נוספת" (ההדגשה במקור). 16. בית המשפט המשיך והפנה לפסיקה נוספת, לפיה עבירה של אי קיום צו הריסה שנתן בית המשפט אינה מתיישנת והיא מתחדשת מדי יום. 17. לפנינו חזרה באת כח המערער על אותן טענות וטענה נגד הכתוב בהכרעת הדין. אין יסוד לטיעון בענין זה, וגם אין בסיס להפניה לחוקי היסוד. בניגוד לדעתה של באת כח המערער, לפיה "העונש בגין אי ציות צו ההריסה צופה פני עבר, מטרתו העיקרית אינה להרתיע את הנאשם, אלא להענישו על מעשיו בעבר" (סעיף 18 לנמוקי הערעור), הרי המצב הפוך. הענישה בעינה עומדת, אבל העונש בגין אי ציות לצו הריסה מכוון להביא לבצוע. משלא בצע המערער את הצו שהוטל עליו על ידי בית המשפט, הוא מובא לדין על עצם הזלזול בצו של בית המשפט ועל אי קיומו, ובית המשפט מעניש אותו בעונש שנועד להביא לכך שהצו יבוצע. 18. יש דמיון רב בין ההליך של בזיון בית משפט, על פי פקודת בזיון בית משפט, ובין עבירה של אי ציות לצו של בית משפט. בשני המקרים, רואה החברה בחומרה אי קיום צו של רשות שופטת. בתי המשפט, על פי יוזמה של צד, בין אם על פי פקודת בזיון בית המשפט ובין אם באמצעות הגשת כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי, מענישים בחומרה מי שמתעלם מצוים של בית משפט ופוגע בכך באושיות החברה. וכך נכתב בע"פ 63/88 דוד שטרית נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך ז 710, לענין הצורך לקיום צוים של בתי משפט: "אף אנו רואים בחומרה רבה את מעשיו של המערער שלא זו בלבד שנהל את העסק ללא שהיה מורשה לכך במשך תקופה ארוכה, אלא, ובכך חומרתו המיוחדת של המקרה, שהמשיך לעשות כן תוך המרת צו בית המשפט באשום הראשון. התנהגות זו ראויה היא לכל גינוי ומצדיקה עונש שיהיה בעל כח הרתעה גם לרבים, למען יראון וידעון. אם לא ישקל למערער עונש כזה נמצא חוטאים לתפקידנו לשקוד על שמירתו של שלטון החוק." עוד שנינו שבעבירות מסוג זה יש מקום להטיל ענישה מצטברת, שתלך ותחמיר ככל שיחלוף זמן והסרבן לא יבצע את אשר עליו לבצע. 19. טענתו של המערער שאיש לא פנה אליו משך שנים, מצביעה על כשלון חמור מצד רשויות האכיפה בענין זה, אבל המערער הוא האחרון שיכול להבנות מן הטענה. הוא אינו צריך תזכורות ואיזכורים כדי לקיים מה שהוטל עליו. אין, איפוא, יסוד לטיעוני המערער, ואני מציע לחברי לדחות את הערעור לענין הכרעת הדין. 20. אשר לגזר הדין, באת כח המערער רואה בגזר הדין החמרה, שמקורה אך ורק בכך שהמערער טען טענת התיישנות. בית המשפט כתב במפורש שהתחשב לקולא בהודאת הנאשם בעובדות, אולם היה יכול לייחס להודאה משקל רב יותר "במידה מסויימת", אילמלא נטענה גם טענת התישנות. בית המשפט שקל היטב את הצריך שיקול לצורך גזירת הדין, וגזר הדין שגזר על הנאשם אינו חורג מן השיעור הראוי למי שמשך שנים אינו מקיים צוים של בית המשפט, וגם כאשר מוגש נגדו כתב אישום בענין זה, אינו מזדרז לקיים את הצו. לפיכך, אני ממליץ לחברי לדחות את הערעור גם על גזר הדין. י' דר,שופט השופט ח' פיזם, סגן נשיא: אני מסכים. ח' פיזם, סגן נשיא השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. הוחלט לדחות את הערעור, בהתאם לחוות דעתו של כב' השופט י' דר. בניההריסת מבנהחוק התכנון והבניהצו הריסהצוויםתכנון ובניה