פסק דין השופט י' דר: 1. נגד המשיבים הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 2294/94), ונתבע בה תשלום של כ40,000- ש"ח, בגין אגרת תיעול. 2. על פי כתב התביעה, החליטה ביום 23.11.89 מועצת עירית חיפה על התקנת תיעול באזור הקרוי "איסוף המפרץ" (להלן - האזור) ומינתה מהנדס כחוק. ההליך כולו נעשה במסגרת חוק עזר לחיפה (תיעול), תשמ"ג1983- (להלן - החוק). עוד נכתב שם שהמשיבים הם בעליהם של החלקות 22 ו23- בגוש 11549 (להלן - החלקות) הנמצאות באזור. נשלחו אליהם דרישות תשלום והם לא שילמו אותם ולפיכך התבקש בית המשפט להזמינם לדין ולחייבם לשלם את החוב. 3. המשיבים הגישו בקשת רשות להתגונן (המ' 9223/94), בה כפרו בחובתם לשלם סכום כלשהו. הם טענו כי הם חוכריה של חלקה 23 ולגבי חלקה 22 טענו כי הם חוכרים של 1,000 מתוך 1,891 מ"ר בלבד. עוד טענו שהאזור, כהגדרתו, אינו כולל את החלקות וכי גם אם הם חייבים לשלם כספים, אין הם חייבים לשלם יותר מאשר בגין שטח כולל של 2,646 מ"ר, כלומר, כל שטחה של חלקה 23 ו1,000- מ"ר משטחה של חלקה 22. 4. הדיון התקיים בפני הרשם והושגה הסכמה בין ב"כ הצדדים, לפיה ניתנה למשיבים רשות להתגונן ותצהירם ישמש כתב הגנה, וזאת מבלי להודות בטענותיהם. 5. בית המשפט (סגן הנשיא, השופט ע' רנד) שמע ראיות ונתן פסק דין. בית המשפט ציין שבמהלך שמיעת הראיות חרגו המשיבים "במידה רבה" מן הטענות הבסיסיות שעלו בבקשת הרשות להתגונן. הוא ציין עוד שבאת כוח המערערת העלתה התנגדות לטענות אבל לאחר מכן לא היתה התנגדות לשאלות שהוצגו לעדי התובעת. השופט רנד החליט לדחות את התביעה, כיוון שסכום האגרה לא הוכח בפניו. 6. בית המשפט קבע בפסק הדין שהמשיבים הם חוכריהם של החלקות בשלמות, ודחה את טענת המשיבים שהם חוכרים של חלק מחלקה 22 בלבד. בית המשפט ביסס קביעה זו על נסחי הרישום שהוגשו לתיק וכן הזכיר שהחוק מגדיר גם חוכר או חוכר לדורות כ"בעל נכס" החייב בתשלום. 7. בית המשפט התייחס גם לטענה השנייה, לפי לא נמצאות החלקות באזור. בית המשפט דחה את הטענה שהחלקות אינן באזור מכיוון שהמים לא זורמים לתעלה ציבורית או אל צינורות תיעול או ניקוז אלא לנחל, פירש את הביטוי "אזור איסוף" על פי הגדרתו ועל פי מטרתו וקבע שהכוונה היתה להרחיב ולא לצמצם ולכן אין התייחסות לכל אחת מן החלקות באזור. השופט רנד הוסיף: "רוצה לומר שדי בכך שה'האזור', כיחידה אחת המקיפה חלקות קרקע רבות, ידוע כשטח שממנו נקווים מים אל תעלה ציבורית, כדי להטיל את חובת תשלום האגרה על כל אחד מבעלי החלקות שבתחום ה'אזור'. לאמר - כדי לחייב באגרה, די בכך שהחלקות נמצאות בתחום 'אזור האיסוף', הגם שהמים העליונים שזורמים מחלק מהם אינם נקווים אל תעלה ציבורית". (סעיף 9 בפסק הדין). 8. כאמור, אף שבית המשפט דחה את הטענות לגבי זכויותיהם של המשיבים בחלקות וסיווגן של החלקות המצויות באזור, דחה את התובענה, כיוון שקבע שהמערערת לא הרימה את נטל השכנוע לגבי הסכומים המגיעים לה כאגרה. התביעה נדחתה והמערערת חוייבה לשלם למשיבים הוצאות משפט, כולל שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. 9. בהודעת הערעור הפנו באי כח המערערת להוראות החוק, שם נקבעו התעריפים (בתוספת) ודרך החישוב. המערערת הפנתה לכך שבתצהיר בקשת רשות להתגונן לא היתה הכחשה לדרך חישוב סכום האגרה ולא נטען לפגם באופן החישוב. עוד נכתב שבסעיף 4 בתצהיר (שהפך כתב הגנה) הודו המשיבים במפורש בנכונות הכתוב בסעיף 6 של כתב התביעה, שם פורט חישוב האגרה על פי הסכומים הנקובים בחוק העזר, בשערוך. כן הפנה לכך שבסעיף 11 לתצהיר בקשת רשות להתגונן, טענו המשיבים שאם תידחנה הטענות האחרות עליהם לשאת רק בחלק יחסי של האגרה המבוסס על היותם חוכרים, לטענתם, של 2,646 מ"ר מתוך 3,497 מ"ר המהווים את כלל חלק החלקות, ולפיכך הגיעו המשיבים לתוצאה שהיא של חלק יחסי בסכום, המתאים לסכום התביעה. 10. באי כוח הצדדים הגישו סיכומים בכתב. 11. סעיף 3 (א) לחוק קובע: "בעל של נכס הנמצא באיזור איסוף שביחס אליו התפרסמה הודעה כאמור בסעיף 2, ישלם לעיריה אגרת תיעול בשיעורים שנקבעו בתוספת". בסעיף קטן (ג) נקבע שלגבי קרקע, תחושב אגרת התיעול "בהתאם לשטח הקרקע" . בנספח ב' לכתב התביעה, ריכוז תעריפים, נקבע שהאגרה עבור מטר רבוע משטח קרקע באזור איסוף המפרץ היא 10.10 שקלים. 12. כפי שכתב בא כח המערערת, הרי בתצהירי המשיבים, ששימשו בסיס למתן רשות להתגונן והפכו לכתב הגנה, הם מודים (בסעיף 11) בחובתם לשלם "...לפי 10.1 עפ"י חוק העזר העירוני (נספח ב' לכתב התביעה)". לפיכך, הסכום למטר רבוע לא היה שנוי במחלוקת בשום שלב, ובו היתה הודאה מפורשת של המשיבים. מכיוון שכך, ובעקבות דחיית טענתם שאינם מחזיקים בכל שטחה של חלקה 22, היה על בית המשפט לקבל את התביעה ולחייב את המשיבים לשלם למערערת את סכום התביעה. 13. למשיבים ברורה היתה תמונה זו לכל אורך הדרך, ולפיכך, משזכו במה שלא ציפו לזכות והוגש ערעור, הם אינם נרתעים מלחזור ולהעלות את כל הטענות שהעלו בבית משפט השלום, אף שנדחו. איני רואה צורך לחזור ולדון במחלוקות האחרות שהוכרעו היטב על ידי סגן הנשיא ואסתפק בהערות קצרות. 14. המשיבים אינם מהססים, למשל, לחזור ולטעון את הטענה המופרכת לפיה הם אינם חוכרים של כל חלקה 22 ובא כחם מפנה לעניין זה לנסח הרישום. בדיקת נסח הרישום מראה שבחלקה 22 יש למשיבה רחל פרידמן 83 חלקים מתוך 128 ולכל אחד מן המשיבים האחרים 15 חלקים מתוך 128. סיכום החלקים מצביע שהמשיבים הם חוכרים של כל שטח החלקה. 15. שוב מתפלמס בא כח המערערים עם פסק הדין ביחס להגדרת האזור, וזאת אף שהשופט נימק היטב את דחית הטענה. לאור ההנמקה, איני רואה צורך להרחיב בענין זה. אוסיף רק שחלוקה לאזורים מוכרת ומקובלת גם ביחס לקביעת שעורן של ארנונות. העיר מחולקת לאזורים. גם אם בתוך אזור מסויים ימצאו בית או קבוצת בתים שיש בהם חריגה מאפיוני האזור, אין מניעה להתיחס אליהם כאל חלק מן האזור. 16. לענין זה, ראוי להביא דברים שכתב השופט שמגר בד"נ 17/80 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון-לציון וזכרון-יעקב בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פצויים, פ"ד לו(1) , 729, 738 (ההדגשה אינה במקור): "בניין חקלאי הוגדר, לפי נוסחו המקורי של החוק, כבניין, הנמצא באיזור חקלאי ואינו בניין תעשייתי או בניין מאגר ולרבות בניין כפרי באיזור חקלאי. המונח האחרון הוגדר ככל מקום שאינו איזור עירוני: על-פי החוק מתשכ"א היתה המדינה איפוא מחולקת לצורך מס רכוש לשני סוגי איזורים - עירוני וחקלאי, כאשר רק בניינים באיזור חקלאי יכלו להיחשב כבניינים חקלאיים. בניינים באיזור, ששר האוצר הכריז עליו כ'איזור עירוני' לא יכלו להיחשב כ'בנין חקלאי', אפילו מילאו ייעוד חקלאי מובהק. מכאן שגם בניין מגורים יכול היה להיחשב כבניין חקלאי, אם היה באזור חקלאי." 17. חלק ניכר מסיכומי המשיבים בערעור מתייחסים לנושאים שעלו אך ורק במהלך שמיעת הראיות, ואינם חלק מתצהירי הרשות להתגונן שהפכו לכתב הגנה. באת כח המערערת התנגדה להרחבת חזית. במהלך חקירתה של עדת התובעות, ליבי קניזו, עלה נושא הודעות למשיבים. באת כח המערערת לא התנגדה בנושא זה, אם כי הפנתה לכך שהנושא לא היה חלק מההגנה ולפיכך לא הוכנו המסמכים המצביעים על כך שהדרישות נשלחו כבר בשנת 1990 והעדה היתה מצויידת רק במסמכים לגבי 1991. בדין קבע סגן הנשיא שהעדר התנגדות להרחבת החזית במהלך החקירה הנגדית ניתן ללמוד על הסכמה, ובפועל הורחבה החזית, אם כי אין בכך כדי לשנות דבר מן התוצאה. 18. הגברת קניזו וכמוה גם המהנדס אגרט העידו שמשנת 1990 נשלחו דרישות לבעלי הנכסים באזור. העובדה שלא הוצג מסמך בעניין זה יכולה היתה להיות לרועץ למערערת, אילו היה מתייצב מי מהמשיבים ומעיד שמעולם לא קיבל דרישה, והיה עומד לחקירה בעניין זה. לא זו בלבד שהטענה לא נטענה במפורש בתצהיר הרשות להתגונן אלא שהמשיבים בחרו שלא להעיד בבית המשפט, ותצהיריהם אינם יותר מאשר כתב הגנה, וכאמור, אפילו בהם אין טענה שלא קיבלו דרישות תשלום. 19. המסקנה היא שהיה מקום לחייב את המשיבים לשלם למערערת את מלוא סכום התביעה. לפיכך, אם תשמע דעתי, נקבל את הערעור, נבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ונחייב את המשיבים, ביחד ובנפרד, לשלם למערערת את סכום התביעה, 35,599.93 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם1980- החל, מיום הגשת התביעה (27.1.94). עוד אני מציע לחייב את המשיבים לשלם למערערת שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 16,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מתאריך פסק הדין בערעור ובתוספת סכום השווה למע"מ. י' דר, שופט הנשיא מ' לינדנשטראוס: אני מסכים. מ' לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד] השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ס' ג'ובראן, שופט הערעור התקבל בהתאם לפסק דינו של כב' השופט י' דר. היטל תיעול / אגרת תיעולאגרהאגרות והיטלי פיתוח