תביעה של חסויה בגין דמי שכירות ראויים

פסק דין 1. התובעים - אם ושלושת ילדיה - הגישו כנגד הנתבע תובענה לתשלום הסך של 417,243 ש"ח' בגין דמי שכירות ראויים. תובעת מס' 1 היא חסויה, עו"ד נח, פרקליטת התובעים, הינה אפוטרופא לרכוש של התובעת מס' 1, על-פי צו בית המשפט לעניני משפחה. 2. התובעים הם בעלי זכויות ב460- מ"ר מתוך חלקה הנמצאת בפתח תקוה, אזור כפר גנים ב' והרשומה בלשכת רשום המקרקעין כחלקה 183 בגוש 6712. החלקה, ששטחה הכולל הוא 1938 מ"ר, היתה נושא לסיכסוך בין הצדדים שהגיע לדיון משפטי, שסיומו בהכרעת בית המשפט העליון. כתב התביעה חוזר על מהות הסיכסוך האמור, תוך אזכור טענות רבות כלפי הנתבע ופרקליטו דאז (בעסקה נשוא הסכסוך), של מרמה, הטעייה והסתרת עובדות רלוונטיות מרשם המקרקעין, וכן ששניהם - הנתבע והפרקליט - עשו יד אחת על מנת להעביר את הנכס, שלא כדין, בלשכת רשם המקרקעין. לא אאריך כאן בחזרה על כל תיאור הסיכסוך הקודם, שכן העניין הוכרע כאמור, במסגרת הליך אחר. התוצאה מפסיקת בית המשפט העליון בע"א 1633/97 שלום קופמן נ' הירש קלרה ענת הירש ואח' (לא פורסם) היא, שלתובעים 460 מ"ר מתוך החלקה ולנתבע 1478 מ"ר ממנה (להלן יכונה שטח התובעים כולל המבנה: "חלקת התובעים"). התוצאה הכספית מההחלטות בערכאות הנ"ל היא, כי לתובעים חוב כלפי הנתבע של 20,000 דולר ועוד 10,000 ש"ח. לשם ההבהרה אוסיף, כי בשטח התובעים עומד מבנה ישן ששימש בעבר כבית מלאכה של מורישם. עוד יש לציין, כי בית המשפט המחוזי בה"פ 1489/96 קלרה ענת הירש ואח' נ' שלום קופמן (תקדין מחוזי כרך 97(1), עמ' 1972) קבע שהחוזה נשוא הסיכסוך הקודם (להלן: "החוזה"), היה חסר תוקף מאחר ולא אושר על ידי בית המשפט, וכן שניתן לבטל את החוזה, מאחר והנתבע לא שילם את מלוא המכר. קביעת בית המשפט המחוזי התבססה על פגמים בחוזה המכר, שחלקם היו מהותיים. הפגמים המהותיים, היו בהקשר לאי מילוי דרישה הנוגעת לכשרות פסול דין (תובעת מס' 1), ולמעשה החוזה בוטל. קביעה זו - של בית המשפט המחוזי - נשארה בתוקף גם לאחר פסיקת בית המשפט העליון. 3. לאחר הגשת התובענה וכתב הגנה, נקבע התיק לשמיעה בפני כב' השופטת גנות ועם סיום כהונתה בבית משפט זה, הועבר לשמיעה בפני. בקדם המשפט בתיק זה, משהוברר כי אין דרך לגשר על הפערים בין הצדדים, הוריתי לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית של כל עדיהם, לרבות חוות דעת. ביום 2.1.00, נשמעו הראיות בתיק, מראשית ועד אחרית, ועם סיומן החלטתי, על פי בקשת הצדדים, על הגשת סיכומים בכתב. שלושה ימים לאחר החלטתי זו, הוגשה בקשה בכתב של התובעים, לחזור ולקרוא לעדות את עדת התביעה הראשונה (השמאית, גב' אביטל אחוות משולם, אשר נתנה חוות דעת מטעם התובעים, בעניין דמי השכירות הראויים), זאת על פי תקנה 166 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות") ולחילופין התבקשתי להורות למעריך הממשלתי להגיש חוות דעת, באשר לגובה דמי השימוש, מאחר וזה האחרון נוהג לתת חוות דעת בעניינים של חסויים ופסולי דין. בהחלטתי, שניתנה לאחר קבלת תגובתו של הנתבע (שהתנגד נחרצות לבקשה) דחיתי את הבקשה שמטרתה הייתה - למעשה - לאפשר לשמאית לתקן את עדותה, ואילו מטרת תקנה 166 לתקנות, אינה לאפשר "מקצה שיפורים" כל אימת שבעל דין אינו שבע נחת מעדות עד מטעמו. 4. טוענים התובעים בכתב התביעה, כי למרות פסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, לא פינה הנתבע את חלקתם, והוא ממשיך להחזיק בה שלא כדין. מוסיפים התובעים וטוענים, כי על חלקתם היה בית מלאכה לצורפות (של מורישם) והנתבע לקח את הציוד שהיה בבית המלאכה והעלימו. על פי כתב התביעה, החזקת הנתבע בחלקה ושימושו בה, היא מאז 3.9.90 - שבוע לפני חתימת החוזה - ועד להגשת התביעה. לטענת התובעים, החזקת הנתבע בחלקה נקבעה לתאריך האמור, זאת מאחר ובאותו יום - 3.9.90 - מלאו לתובע מס' 3 שמונה עשרה שנים, ומטרת הנתבע ופרקליטו הייתה הימנעות מחתימה על חוזה עם מוכר נוסף, שיהיה צריך לאשרו בבית המשפט. לשיטתם, תפס הנתבע חזקה בחלקתם ומנע מהם שימוש בה. הנתבע ו/או הבאים מכוחו ו/או מרשותו השתמשו בנכס להנאתם, ללא שהתובעים הסכימו להקנות טובת הנאה זו בחינם. הנתבע מתעשר על חשבון התובעים, והתובעים זכאים להשבה של אותה התעשרות ולכן הנתבע חייב לשלם לתובעים דמי שימוש בנכס. טענה חילופית היא, שהנתבע הסיג גבול, והוא חייב לשלם לתובעים פיצוי בגובה דמי השכירות הראויים בגין השימוש בנכס. להוכחת שווי דמי השכירות צרפו התובעים חוות דעת שמאי. דמי השכירות השנתיים בתוספת הצמדה וריבית ליום 7.1.98 הם 508,443.18 ש"ח. התובעים קיזזו את חובם לנתבע, שנקבע בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון כאמור לעיל, סך הקיזוז הוא 91,200 ש"ח, ולכן סכום התביעה הועמד על 417,243 ש"ח. 5. בכתב ההגנה, טען הנתבע כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה ודינו מחיקה על הסף. הנימוק לטענה האמורה הוא, שבכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, היה הנתבע הבעלים הרשום בלשכת המקרקעין של הנכס נשוא התביעה, ואילו זכויות התובעים נובעות מכח פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 1633/97 הנ"ל). לכן, אף אם נעשה שימוש בקרקע אין הנתבע חייב בגינו דבר לתובעים. הנתבע לא עמד על טענה זאת, כטענת סף, והדיון התקיים לגופו של ענין. 6. לטענת הנתבע, הרי שעד לפסיקת בית המשפט העליון (בע"א 1633/97 הנ"ל) הוא היה הבעלים הרשום בלשכת המקרקעין, ואין בביטול חוזה מכר על ידי בית משפט, כדי להקנות זכויות קניין רטרואקטיביות לתובעים. זאת ועוד, הנתבע טען כי בפועל לא החזיק בחלקת התובעים, לא השתמש בה ולא הפיק ממנה כל טובת הנאה, ואין קשר בינו לבין השימוש הנעשה כיום בנכס על ידי מאן דהוא. כמו כן טען הנתבע בכתב הגנתו, כי הציוד, אם היה כזה, בבית המלאכה לא נלקח על ידו או על ידי מי מטעמו, וכי למיטב ידיעתו הציוד נלקח על ידי התובעת מס' 2 או מי מטעמה. הנתבע טען, כי אינו מסיג גבול, שכן לא השתמש בנכס. לעניין "עשיית עושר", טען הנתבע שלא עשה עושר על חשבון התובעים ולכן אינו חייב לשלם לתובעים דמי שימוש. עוד ציין הנתבע, כי הנכס אינו במצב המאפשר "עשיית עושר" הימנו. טענה חילופית בכתב ההגנה היא, שבמידה וייקבע שהנתבע חייב בתשלום דמי שימוש, הרי הם מוגזמים, לא ריאלים וחסרי בסיס עובדתי הקשור לחלקת התובעים, ולכל היותר יש לקובעם בהתאם לשווי קרקע שאינה ניתנת לניצול. הנתבע הודה (כצפוי), כי התובעים חבים לו את החוב הנזכר בכתב התביעה. לסיום טען הנתבע, כי התביעה הוגשה שלא בתום לב ומתוך מניעים פסולים, בכדי לאלצו לרכוש את הקרקע במחירים גבוהים ומוגזמים. 8. השאלות בהן יש לדון בתיק זה הינן: א. האם הנתבע תפס חזקה בחלקת התובעים במועדים הרלוונטיים לתביעה. ב. האם התקיימו יסודות עוולת הסגת גבול ו/או עוולת עשיית עושר ולא במשפט. ג. בכפוף להכרעה לחובת הנתבע בשתי השאלות הקודמות - מהו גובה דמי השימוש. האם הנתבע תפס חזקה בחלקת התובעים במועדים הרלוונטיים לתביעה? 9. המועדים הרלוונטיים לתביעה, הם מאז 3.9.90 ועד ליום הגשת התביעה, 26.1.99. להוכחת טענתם כי הנתבע החזיק בנכס, הפנו התובעים למסמכים רבים ובהם חוזה המכר מיום 11.9.90, עדות הנתבע בבית המשפט המחוזי בתיק ה"פ 1486/96, הצהרות הנתבע למס שבח, תצהירים, תכתובות ועדותו בבית משפט זה. יש לבחון את הבסיס עליו מסתמכים התובעים בטענתם. אכן, כתוב בחוזה המכר מיום 11.9.90 (בסעיף 6(א) לחוזה), כי התובעים מתחייבים להעביר את החזקה בנכס עד ליום 3.9.90, אך אין זו ראיה שבוצעה חזקה בפועל. התובעים מסתמכים גם על עדות הנתבע בבית המשפט המחוזי בתיק ה"פ 1486/96, בה אמר: "...יכול להיות שבפועל כבר נכנסתי למקום (מדובר על תאריך 3.9.90, ש.ב), כי הוא היה פנוי...", כך גם מסתמכים התובעים על ראיות אחרות השייכות לאותו הליך. פרקליטו של הנתבע מסביר בסיכומיו את אמירותיו של הנתבע, באופן שלא יפגע בו בהליך זה. למשל, לגבי אמירת הנתבע ממנה עולה - על פי התובעים - שהנתבע תפס חזקה בחלקת התובעים, מסביר הפרקליט כי הנתבע התכוון לחלק אחר של המקרקעין ולא לחלקת התובעים. לגבי אמירתו של הנתבע, בתצהיר הקשור לאותו הליך בו כתב כי "הקים על כל החלקה מכון מים", מסביר הפרקליט, כי הלשון אינה מדויקת וכי לא הוקם על כל החלקה מכון מים, ומסביר שדבר זה לא נעלם מעיני התובעים שכן מצב הבנוי על החלקה, מוכר להם היטב ואף מתואר בחוו"ד של השמאית. בנקודה אחרונה זו, אני מסכים עם פרקליטו של הנתבע, שמבחינה עובדתית לא הוכח שהוקם מכון מים על חלקת התובעים (למען האמת, אין אפילו טענה שכזאת בפי התובעים). צריך לומר שהראיות - כשהן לעצמן - עליהן מצביעים התובעים יכולות ללמד על החזקה של הנתבע בחלקתם, אלא שמרבית הראיות קשורות בהליך אחר בו הנתבע סבר שהוא הבעלים של חלקת התובעים, או לפחות ניסה להוכיח זאת. כמובן, שבעל דין לא יכול לטעון טענה עובדתית בהליך אחד ולאחר מכן לטעון באופן שונה לחלוטין בהליך שני, ולומר שלא צפה שדבריו "יפריעו" לו בעתיד. במקרה כזה בית המשפט יתייחס בזהירות לעדותו בהליך נוכחי. במקרה דנן, אין סתירות חד משמעיות בין הטענות, אלא שיש בסתירות אלו, כדי להמעיט ממשקל עדותו בהליך זה, באם ניזקק לה. אחזור על השאלה העומדת בפניי כעת והיא האם הנתבע תפס חזקה בחלקת התובעים במועדים הרלוונטיים לתביעה. כאמור, ממרבית הראיות שהביאו התובעים ניתן להבין, כי הנתבע סבר שהוא הבעלים של חלקת התובעים, הנתבע בעצמו בכתב ההגנה טוען, שבכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, הוא היה הבעלים הרשום בלשכת המקרקעין של הנכס נשוא התביעה (סעיף 3 לכתב ההגנה). בתצהיר עדות ראשית של התובעת מס' 2, מצהירה התובעת שפנתה בעצמה לנתבע ולפרקליטו דאז מספר פעמים. כשבאה לחלקת התובעים, הוא טען שהנכס שייך לו, מפני שהוא קנה אותו וכי היא אינה יכולה להיכנס למקום ושהוא - הנתבע - עומד לגדרו. כשפנתה לפרקליטו דאז של הנתבע בתלונה שהלה לקח את בית המלאכה של המוריש, ענה עורך הדין שהנכס הוא של הנתבע. פרקליטו של הנתבע לא הצליח בחקירה נגדית להפריך את דברי התובעת בעניין ביקורה בחלקה. זאת ועוד, בסיכומיו (פסקה 13) מסביר הפרקליט שלתובעת לא הייתה כל עילה להיכנס למקרקעין ובלשונו: "...החוזה ביניהם נכרת וסירובו של הנתבע להתיר לה להכנס מתבקש לאור זכויותיו שלא הוטלו אז בספק". נראה אם כן, כי יש ממש בטענות התובעים, אך זאת לגבי תקופה מסוימת. על פי התשתית הראייתית הדלה, אין דרך לקבוע מהי אותה "תקופה מסוימת". התובעים היו צריכים לתמוך את טענותיהם בראיות מספיקות לגבי החזקת הנתבע בחלקתם ומשך זמן ההחזקה, וזאת לא עשו כלל ועיקר. טענותיהם של התובעים בענין זה היו כלליות וביקשו למעשה יותר להסתמך על הגיון מאשר על עובדות, כשלטעמי אין בידיהם ראיות די הצורך להוכיח טענותיהם. אין לשכוח, הנתבע היה ונותר בעלים של חלק מן החלקה. למען הדיוק, החלקה מחולקת בעין, באופן שמורישם של התובעים החזיק חלק ממנה ולחלק זה לא הוכח כי הנתבע פלש או נכנס אי פעם. הוא אינו כופר בהחזקתו את חלקו שלו, ואת אמירותיו ביחס לשימוש במקרקעין יש לראות בהתייחס לחלקיו שלו, גם התובעים מסכימים כי הוא זכאי להחזיק בחלקו שלו, ואילו לגבי היתרה, שהם בעליה, לא הוכח כי נכנס אי-פעם. האם התקיימו יסודות עוולת עשיית עושר ולא במשפט ו/או עוולת הסגת גבול. 10. התובעים טוענים כאמור, בשתי עילות, עשיית עושר ולא במשפט והסגת גבול. בכתב התביעה, העילה הראשונה הנטענת היא עשיית עושר, העילה החילופית היא הסגת גבול. תחילה אציג באופן בסיסי את ההבחנה בין שתי העילות ולאחר מכן אבחן האם יש להם בסיס בעניין דנן. על ההבדל העקרוני בין שתי העילות הנדונות בהקשר של תביעה ל"דמי שימוש ראויים", עמד כבוד השופט אנגלרד בע"א 891/95 יוסף זידאני נ' סעיד מוחמד אבו אחמד ואח' (לא פורסם): "קיים הבדל עקרוני בין תביעת הנזיקין, המכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. והנה, ההבחנה העקרונית בין פיצויים לבין השבה, עשויה להיטשטש במסגרת המושג של "דמי שימוש ראויים". דמי שימוש אלה עשויים לייצג, מחד, את נזקיו של בעל הקרקע, ואת עשיית העושר של הזוכה - מאידך. אבהיר את הדבר: מסיג הגבול, על-ידי פלישתו שלא כדין לקרקע של הזולת, מונע מבעלי הקרקע, בין היתר, מלהשכיר את חלקתו לאחר. מסיג הגבול מצידו, "חוסך" על-ידי פלישתו לתחום הזולת את תשלום דמי השימוש הראויים שחייב היה לשלמם לו נכנס על פי הסכם שכירות עם בעל הקרקע. נמצא, כי "דמי השימוש הראויים" עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את נזקו של בעל הקרקע ואת רווחו של מסיג הגבול. כמובן, אין כל הכרח, כי זהות זו תתקיים בכל הנסיבות…". (עוד על אבחון דיני עשיית עושר ולא במשפט מדיני הנזיקין ראו ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, פ"ד לט(4) 522). כיצד מסווגת עילת התובע? משיב על כך כבוד השופט מצא בע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש, פ"ד מה(5) 297. " סיווגה של העילה שביסוד התביעה תלוי, לא פעם, בדרך שבה נוסחה עמדת התובע בכתב-תביעתו. וגם אם תבע על-פי עילות אחדות - לחלופין או אף במצטבר - אין בכך ולא-כלום: אם הנזק שבגינו תבע פיצוי, והתעשרות הנתבע שבגינה תבע השבה, אינם אלא שני צדדיו של אותו המטבע, לא יזכה אלא בסעד אחד ויחיד. ברם, אם לפי מהותה תביעתו איננה לפיצויים, אלא להשבה, נכון יהיה, כעיקרון כללי, לסווג את עילתו כעשיית עושר ולא במשפט, יהיו תשתיתה העובדתית של התביעה ומקורו החקיקתי של הסעד המבוקש בה אשר יהיו". אם כן, אין מניעה לתובע לתבוע על פי שתי העילות הנדונות, כמובן שזכייתו מוגבלת לסעד אחד בלבד. הסעד יסווג על פי מהות התביעה. עשיית עושר ולא במשפט 11. כאמור, בתביעה זו העילה הראשונה הנטענת היא עשיית עשיית עושר ולא במשפט. כשמדובר בשימוש בנכס, התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, היא להשבה במצב בו הנתבע השתמש בנכס התובע להנאתו, ללא נתינת הנאה זו מאת התובע לנתבע בחינם. כאשר התובע הוא בעל זכות חזקה ושימוש במקרקעין, והנתבע משתמש בקרקע התובע, הרי התובע זכאי להשבה של "התעשרות" הנתבע, כשההתעשרות מגולמת ב"דמי שימוש". בע"א 891/95 הנ"ל, התייחס כבוד השופט אנגלרד להשבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, כשקיימת הסגת גבול. "ההלכה שנתקבלה בשיטתנו היא, כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. מבחינה זו, אין עוד הבדל בין זכייה המתבטאת בעשיית רווחים מיוחדים לבין זכייה שהיא החסכון של דמי שימוש ראויים...". בעניין דנן, התובעים טוענים, כי הנתבע התעשר על חשבונם והם זכאים להשבה של אותה התעשרות. הנתבע טוען, כי לא עשה עושר על חשבון התובעים ולכן אינו חייב לשלם לתובעים דמי שימוש בחלקתם. הנתבע ציין בכתב הגנתו, כי הנכס אינו במצב המאפשר "עשיית עושר" הימנו, תוך שהוא מצטט מנספח ו' לכתב התביעה (עמ' 4): "חלונות המבנה חסרים, חלק משלד המבנה חסר והגג מקורה בחלקו". על דבריו האחרונים של פרקליט הנתבע יש לומר, כי העובדה שמצב נכס מסוים אינו שפיר, אינו גורר מסקנה אחת ויחידה שלא ניתן להפיק ממנו רווחים, מאידך תובע בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, צריך להוכיח את תביעתו. האם התובעים הוכיחו את התעשרותו של הנתבע, התעשרות שאיננה כדין? ראשית, ברקע דיוננו קיימת העובדה - אותה קבעתי לעיל - שהתובעים לא הניחו תשתית ראייתית לעניין החזקת חלקתם בידי הנתבע. על התובע בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, להוכיח הפקת הנאה, בידי הנתבע. המסקנה הבלבדית המתבקשת מהמסכת העובדתית שנפרשה עד כה מלמדת, כי התובעים לא הוכיחו כל הפקת הנאה של הנתבע, לא את חסכונו בדמי שימוש ראויים וכמובן שלא הוכיחו הפקת רווחים מיוחדים. יתר על כן, התובעים היו צריכים להוכיח את דמי השימוש הראויים וגם הוכחת מרכיב זה לקתה בחסר, וזאת בלשון עדינה, ולכך אתייחס בהמשך. הסגת גבול 12. העילה החילופית בגינה תבעו התובעים, היא כאמור הסגת גבול. עוולת הסגת גבול במקרקעין נבחנת לפי לסעיפים 30,29 לפקודת הנזיקין: סעיף 29 קובע: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". סעיף 30 קובע: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". התובעים לא הוכיחו את כניסת הנתבע לשטחם, ולא את החזקת חלקתם בידי הנתבע. משקבעתי שהתובעים לא הוכיחו את החזקת הנתבע בשטחם, כמובן שאין לתביעתם בסיס. מהו גובה דמי השימוש 13. לעניין גובה דמי השימוש, הוגשה חוות דעת אחת לבית המשפט בידי התובעים, על ידי השמאית אביטל אחוות משולם (עדת תביעה מס' 1, להלן: "השמאית"). פרקליטת התובעים מצביעה בסיכומיה (סעיף 24) על העובדה שהנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו. סוברת הפרקליטה, שככל הנראה השמאים אליהם פנה הנתבע הגיעו לאותה מסקנה של השמאית, שאם לא כן, לא ניתן להבין את הסיכון שנטל על עצמו. אין צורך לומר, כי מדובר בלא יותר מספקולציה, משוללת בסיס. חובת התובעים להוכיח תביעתם, מראשית ועד אחרית, ככל שיכשלו במלאכה זאת (והם כשלו כשלון נחרץ), אין כל חובה על הנתבע להביא ראיות מטעמו. מחוות דעת השמאית ומעדותה בפני (בחקירה הנגדית), נראה שהשמאית החסירה פרטים מהותיים מחוות דעתה. פרקליט הנתבע טוען בסיכומיו, ובצדק, שמחוות דעתה של השמאית, לא ניתן לקבוע את דמי השימוש הראויים, ושחוות דעתה של השמאית מתבססת על הנחות שלא הוכחו. לדעתי, מחמת ליקויים בחוות דעתה של השמאית, שרובם התגלו בעדותה בחקירה הנגדית ושעליהם אעמוד להלן, הצדק עם הפרקליט. בחוות הדעת, לא מפורטת העובדה שהמבנה בשטח התובעים הוא ללא רישיון. אומנם השמאית בעדותה הסבירה שלמרות שלא ניתן לקבל במקום רשיון לתעשיה, ניתן לקיים שם "בית מלאכה, נגריה, סטדיו לאומן..." (פרוטוקול עמ' 4, ש' 26) , אך לא ביססה את דבריה מבחינה מקצועית. השמאית ערכה השוואה בין חלקת התובעים לאזור תעשיה, ומתוך עדותה בחקירה הנגדית עולה, כי הייתה מודעת לכך שהאזורים המושווים יקרים מחלקת התובעים. אומנם השמאית הפחיתה מהאזורים האחרים פעם 1$ ופעם 0.5$, אך ניכר היה מעדותה כי היה צורך להפחית יותר ממה שהפחיתה בחוות דעתה, שכן נראה היה שחלקת התובעים נחותה בגורמים שונים מהנכסים המושווים. חוות דעתה של השמאית התבססה גם על הנחה שלא הוכחה ובניגוד לטענת הנתבע, כי במבנה שעל חלקת התובעים היו חיבור לחשמל ורצפה. השמאית הפריחה לחלל האויר מספרים כאלה ואחרים, שלכאורה היו מבוססים על עסקאות בפועל, אך למעשה הוכח כי לגבי חלק מהשנים לא היו בידיה כלל נתונים להשוואה. השמאית אישרה בפה מלא, כי אין בידיה נתונים להשוואה (עמ' 3 שורות 26-28). ניכר היה בשמאית, כי אינה מסוגלת לעמוד מאחורי ה"נתונים" שהפריחה לחלל האויר "קביעותיה" בחוות הדעת לא עמדו בחקירה נגדית ולמעשה קשה לומר שנותר דבר מה מחוות הדעת לאחר חקירה נגדית (קצרה במיוחד, יש לומר). אין מנוס מקביעה, כי חוות דעתה של השמאית אינה מבוססת כראוי לשם קביעת דמי השימוש הראויים, ולכן אינני יכול לקבוע מהם דמי השימוש הראויים. 15. נוכח כל האמור לעיל, הרי שגם אם היו התובעים חוצים את המשוכה הראשונה ומוכיחים את החזקה של הנתבע את המקרקעין שבבעלותם וזכות לקבלת דמי שימוש ראויים (וכאמור, הם היו רחוקים מהוכחת רכיב זה בתביעתם), עדיין לא הוכחו, אפילו בריחוק, דמי השימוש הראויים. התביעה נדחית. בשים לב למהות הסכסוך, כמו גם לנסיבות התובעים ולהתרשמותי מן העובדה שיותר משאין בסיס לתביעה כשלו התובעים בהוכחתה - אין צו להוצאות. חסוי (אפוטרופסות)שכירותדמי שכירות