##מה הדין במקרה של הוצאת היתר בניה בניגוד לתוכנית בניה ?## ככל שהיתר הבניה עומד בניגוד לתכנית – ממילא דינו להתבטל כפי שנקבע בעע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון: היתר בנייה הוא לעולם פועל יוצא של תכנית המתאר אשר מכוחה הוא מוצא ועליו להיגזר ולנבוע מאותה התכנית על מנת שהתכנון שערכו ואישרו המוסדות המוסמכים לכך לגבי אותו השטח ימומש כדין ובהתאם לחוק. עיקרון יסוד זה מוצא את ביטויו בהוראת סעיף 145(ב) לחוק התכנון והבניה הקובעת כי רשות הרישוי המקומית אינה רשאית ליתן היתר להקמתו של בניין או לביצוע עבודות אחרות וכן לשימוש בקרקע, הטעונים היתר על-פי סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה "אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים" (ראו ע"א 7654/00 ועדת ערר מחוזית, חיפה נ' חברה לבנין הירדן בע"מ). על מנת לקבוע האם היתר בנייה הוצא כדין יש, אפוא, צורך לבחון האם הוא מתאים לתכנית החלה על הקרקע הנוגעת להיתר ובדיקה זו כרוכה לעתים בתהליך פרשני של הוראות התכנית הרלוונטית. בהיות תכנית המתאר חיקוק מתפרשות הוראותיה כדרך שבה מתפרשים מונחים בכל דבר חקיקה אחר, דהיינו בהתאם לתכליתה של התכנית כפי שהיא מוצאת ביטוי בלשון הוראות התכנית (ראו ע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' מייזליק), במסמכים אחרים שבתכנית (כגון שרטוטים – ראו לדוגמא בג"ץ 10/00 עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה מחוזות ת"א והמרכז) ובהקשרם של הדברים (ראו: ע"א 482/99 בלפוריה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה – יזרעאלים; עע"מ 6198/06 גולדשטיין נ' מעש כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ). ודוק – אין מדובר בהתערבות בשיקול הדעת המסור למוסדות התכנון כגופים מקצועיים לקבוע את הוראות התכנית בהליך התכנוני הקבוע בחוק, התערבות אשר בה נוקטים בתי המשפט מידה של צמצום (ראו בג"ץ 11745/04 רמות למען הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה)". ##להלן פסק דין בנושא היתר בניה בניגוד לתכנית:## 1. תביעה שעניינה בעבודות בניה שבצעו הנתבעים ללא היתר בניה ובניגוד לתב"ע סמוך לגבול המפריד בין חלקתם לבין חלקת התובעים. רקע עובדתי ודיוני 2. התובעים הנם בעלי הזכויות והמחזיקים של הבית במעוז ציון ברח' הפלמ"ח 18. שכניהם מצד מזרח הם הנתבעים. נתבע מס' 1 הוא בעל הזכויות הרשום של החלקה הסמוכה ונתבע מס' 2 הוא בנו. הבניה נשוא התביעה בוצעה על ידי הנתבעים יחדיו. יצוין כי בסיכומיו טוען בא כוח הנתבעים כי התובעים "הטעו" את בית המשפט וכי דין תביעתם להדחות על הסף משום שלמעשה אינם הבעלים. לביסוס טענתו צירף לסיכומיו נסח רישום של חלקת התובעים, שבו רשומה כבעלים הקרן הקיימת לישראל. דא עקא, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המוסכמה שאליה הגיעו באי כוח הצדדים בקדם המשפט, שלפיה במפה מ1/ "חלקת התובעים היא חלקה מס' 1 חלקת הנתבעים היא חלקה מס' 2" (עמ' 2 לפרוטוקול). בשולי הדברים אוסיף שלא ברור כלל האם החלקה נשוא הנסח שצורף כאמור לסיכומים הנה חלקתם של התובעים. אפשר לקבוע, אפוא, כי בעלי הזכויות בחלקה הנם התובעים וזאת כפי שהוסכם בקדם המשפט הנ"ל. 3. אין מחלוקת כי מספר חודשים קודם להגשת התביעה החלו הנתבעים לבצע עבודת בניה בחלקתם. מדובר בתוספת בניה הקרובה מאד לקו הגבול שבין החלקות, אשר התובעים קרעו בה דלת (סעיף 4 לכתב התביעה, אשר חלקו הנ"ל לא הוכחש בכתב ההגנה). במפה מ1/ שהוגשה בהסכמה מסומנת הבניה בקווקו (עמ' 2). קו הגבול בין שתי החלקות הוא אלכסוני. בחלק מקו הגבול המרחק בינו לבין הבניה הנו כ- 30 ס"מ בלבד. בחלקו האחר של קו הגבול מגיע המרחק ל- 1 מטר. כך הם פני הדברים לפי קו הגבול העולה ממדידות שערכו הנתבעים קודם לביצוע הבניה. בפועל עבר קו הגבול רחוק יותר מתוספת הבניה (לעבר חלקת התובעים). המרחק בין התוספת לבין קו הגבול ששימש כגבול בפועל הנו כשני מטר (הצהרת בא כוח הנתבעים בעמ' 4; וראו גם את הצילום מ2/ הממחיש את האמור לעיל). 4. אין מחלוקת כי בקשר לבניה נשוא התביעה אין היתר בניה. זאת ועוד: טענתם של התובעים, כי הבניה מפרה את הוראות התב"ע שלפיהן חייב להיות מרווח מינימלי של 4 מטר בין הבניה לבין גבול החלקה (סעיף 8.1 לכתב התביעה), למעשה לא הוכחשה על ידי הנתבעים (ראו סעיף 7 לכתב ההגנה; וראו גם פסקה 23 לסיכומיו של בא כוח הנתבעים שממנה עולה שאין הוא חולק על כך שקו הבניין הצדדי לפי התב"ע הנו 4 מטר). יושם לב כי הבניה מפרה את התב"ע אף אם נבחן אותה לפי מיקומו של קו הבניה בפועל, שהרי מוסכם שהמרחק בינה לבין הקו ששימש כגבול בפועל הנו 2 מטר בלבד. אם בוחנים את המרחק בין הבניה לבין קו הגבול שנקבע במדידות (32 ס"מ - 1 מטר) - על אחת כמה וכמה. 5. התובעים אשר התנגדו לבניה פנו לרשויות התכנון אך ללא הועיל (סעיף 5 לכתב התביעה, שלא הוכחש על ידי הנתבעים). קודם להגשת התביעה אף ניסו התובעים להגיע לפשרה עם הנתבעים. במסגרת זו ניהלו הצדדים משא ומתן אשר במסגרתו עלה הרעיון, שכנגד הסכמת התובעים לבניה יבנה הנתבע מס' 1 על חשבונו גדר אבן המפרידה בין החלקות וכן ישלם 1,200 ש"ח לתובעים. דא עקא, כאשר נפנו הצדדים לניסוח הסכם פורמאלי התחוור, כי התובעים דורשים שהגדר תבנה בין הנקודות A-B-C שבמפה מ1/, בעוד הנתבעים מוכנים לבנותה רק בין הנקודות A-B. בידי הצדדים לא עלה להגיע להסכמה בעניין זה. על רקע האמור לעיל הגישו התובעים את תביעתם. 6. בכתב התביעה טוענים התובעים כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב לבניית הגדר בין הנקודות A-B-C והם עותרים לאכיפתו. לחילופין מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את ערכה של בנית גדר הנאמד ב- 52,000 ש"ח. לחילופי חילופין ולמקרה שהסכם הפשרה לא ייאכף נטען כי ביצוע הבניה בניגוד לתב"ע מהווה עוולה של היפר חובה חקוקה ובית המשפט מתבקש לצוות על הריסת מה שנבנה. בכתב הגנתם טענו הנתבעים, בין היתר, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב לבניית גדר עקב חוסר גמירות דעת (סעיף 6). בה בעת נטען כי ביצוע הבניה לא הווה עוולה נזיקית. לאור האמור לעיל מתבקש בית המשפט לדחות את התביעה. 7. על רקע דברים אלה הסכימו באי כוח הצדדים שבית המשפט יפצל את הדיון באופן שבשלב ראשון יקבע, על יסוד התשתית העובדתית שפרטנו למעלה, האם התקיימו יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה ואם כן מהו הסעד שלו זכאים התובעים, זאת לאור טענת הנתבעים שגם אם התקיימו יסודות העוולה הסעד הראוי אינו צו הריסה כי אם פיצוי כספי; אם בית המשפט יקבע שלא התקיימו יסודות העוולה יוזמנו הצדדים לקדם משפט נוסף לבירור יתר הסוגיות (עמ' 5), שמע מכאן שאם יקבע שהתקיימו יסודות העוולה ויינתן סעד לפי האמור לעיל (הריסה או פיצוי כספי) יהיה בכך כדי לחתום את ההתדיינות. על יסודה של הסכמה דיונית זו הגישו באי כוח הצדדים סיכומים בכתב. יצוין כי סיכומי הנתבע הוגשו באיחור בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד. יום לאחר הגשתם הוגשה מטעם הנתבע "בקשה לעיכוב מתן החלטה או פסק דין". לכל אלה אשוב בהמשך. היפר חובה חקוקה 8. חמשה הם יסודותיה של העוולה בדבר היפר חובה חקוקה (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' עירית בית שמש פ"ד לז(1) 113, בפסקה 32) : א. חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. 9. על פי ההלכה הפסוקה, הוראת ס' 145 לחוק התכנון והבניה, המתנה עשיית עבודת בניה בקבלת היתר מאת הועדה המקומית והאוסרת ביצוע עבודה כאמור שלא בהתאם לתנאי ההיתר, כמו גם הוראות תכנית בניין עיר הקובעות תנאים לרישוי הבניה בדבר קווי בניין וחובת בעל בניין להסיג את בניינו מצדי חלקתו, הנם חקוקים אשר נועדו, בין השאר, לטובתם ולהגנתם של בעלי המבנים המצויים בשכנות למקום בו עומדת עבודת הבניה האמורה להתבצע ושל המתגוררים באותם מבנים (ע"א 273/80 עמרם נ' כהן פ"ד לז(2),29 פסקה 16; ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פד"י יג(2) 916, בעמ' 923-920). לעיל ראינו כי הנתבעים ביצעו את הבניה בניגוד להוראות התב"ע בדבר קווי בניין וללא היתר בניה, משמע, הם הפרו חובה המוטלת עליהם לפי חקוק, אשר נועד לטובתם של התובעים. במאמר מוסגר אעיר כי לצורך ביסוס מסקנה זו די היה בכך שהתובעים יגורו בבית הסמוך לתובעים, אף אם לא היו בעלי הזכויות בו, שכן התב"ע וחוק התכנון והבניה נועדו לא רק להגנתם של בעלי הנכסים הגובלים אלא גם להגנתם של מי שמתגוררים בנכסים אלה. אולם דברים אלה נאמרים למעלה מן הדרוש שכן הוכח כדבעי שהתובעים הנם גם בעלי הזכויות בביתם. 10. לעניין הפגיעה הנגרמת לניזוק, הרי לאור הפסיקה לצורך התקיימות יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה די באי נוחות גרידא ובפגיעה ברווחה האישית ואין צורך להוכיח קיומו של נזק ממשי ומוחשי כפי שהדבר בעוולת המטרד. ראו: ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פד"י יג(2) 916, 923 מול ב'-ג'. ע"א 133/60 קלקה נ' חבשוש פ"ד יד 1037, 1040. ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן פ"ד לח(1), 281, 283 ע"א 711/82 בלומנטל נ' תיכון פ"ד לט(2) 477, 484, 489. באותו עניין נפסק כי לעניין זה די באי נוחות סובייקטיבית של הנפגע. כדברי כבוד השופט בך (בעמ' 489): "כאמור, מסכים גם חברי הנכבד השופט גולדברג לכך, בקטע מחוות דעתו שצוטט על ידי לעיל, כי המשיבים חשים אי-נוחות מבחינה סובייקטיבית, וכי יש בכך כדי הסבת "נזק" במובן פקודת הנזיקין..." האם בענייננו נגרמה לתובעים "אי נוחות" כמשמעה בהלכה הפסוקה? בא כוח הנתבעים טוען בסיכומיו שלא נגרמה אי נוחות. לטענתו אין מדובר אלא בהרחבה של מרפסת שהייתה קיימת קודם לכן; ההרחבה התבטאה בתוספת של מטר וחצי בלבד לעבר חלקת התובעים; התוספת אמנם קרובה לקו הגבול שבין החלקות, אך היא מרוחקת כ- 11 מטר מבית התובעים (קודם לכן היה המרחק בין המרפסת לבין בית התובעים 12.5 מטר); המרפסת משתרעת רק לאורך חלק מבית התובעים; שתי החלקות לא באותו מפלס, דבר המרחיק את המרפסת מבית התובעים עוד יותר. בנסיבות אלה לא נגרם לתובעים נזק כלשהו ומכל מקום, מדובר ב"נזק של מה בכך…אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". מטרת התובעים אינה אלא ל"סחוט" מהנתבעים את בנית הגדר גם בחלק מהחלקה שאינו קשור לבניה. שקלתי טענות אלה בכובד ראש אך הגעתי למסקנה שיש לדחותן: אף אם אניח שעתה נבנתה רק תוספת של מטר וחצי בלבד לעבר חלקת התובעים, הרי מדובר במטר וחצי הנמצאים בתוך המתחם שבו אסורה לפי התב"ע בניה כלשהי: הוראות התב"ע קובעות קו בניין של 4 מטר ואין מחלוקת שהבניה נמצאת במתחם זה. בזוכרנו כי המרחק הקיים היום בין תוספת הבניה לבין קו הגבול שבין החלקות הנו בין 32 ס"מ ל- 1 מטר בלבד - או 2 מטר בלבד אם מתייחסים לקו הגבול בפועל - אין קושי להוסיף ולקבוע, שתוספת הבניה למעשה משתלטת על המטרים הפנויים האחרונים הסמוכים לקו הגבול שבין החלקות. בכל מקרה התוספת קרובה לגבול בין החלקות. במצב דברים זה בנייתה ללא היתר ובניגוד לתב"ע פוגעת בזכותם של התובעים להפיק הנאה סבירה מרכושם. מיותר לומר כי את מידת הפגיעה לעניין זה אין למדוד בהכרח לפי המרחק הקיים היום בין בית התובעים לבין התוספת, אלא יש להביא בחשבון את אפשרויות הבניה לפי התב"ע, היינו, את האפשרות לבנות במרחק של עד 4 מטר מהגבול שבין החלקות. כך, למשל, אם בעתיד יבקשו התובעים לממש זכותם זו ולמצות את אפשרויות הבניה לפי קווי הבניין (אם על ידי בנית תוספת לביתם ואם על ידי הריסת הבית הקיים ובנית בית חדש) יצא, שבעוד שלפי התב"ע היה אמור בית הנתבעים להימצא במרחק של 8 מטר מביתם, הרי בפועל הוא נמצא במרחק של כ- 4.32 - 5 מטר ממנו. זוהי פגיעה של ממש בזכות התובעים להפיק הנאה מרכושם שיש בה כדי להוות "אי נוחות" (ראו והשוו: ע"א 416/98 ג'דעון נ' סלימאן פ"ד י"ג 916, 923). 11. האם אי הנוחות שנגרמה במקרה דנן לתובעים הנה מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוונו התב"ע וחוק התכנון והבניה? התשובה חיובית שהרי פשיטא היא שהן התב"ע, שבה נקבעו קווי בניין, והן חוק התכנון והבניה שבו נקבעה חובת היתר, התכוונו למנוע בדיוק את "אי הנוחות" הנובעת מאי שמירת מרחק מספיק בין הבניה שמבצע בעלים בחלקתו לבין קו הגבול עם החלקה השכנה. עמד על כך כבוד השופט לנדוי בפרשת ג'דעון נ' סלימאן הנ"ל, בעמ' 923 באומרו: "…כאשר בעל חלקת אדמה מוכיח שנגרם לו נזק על ידי שכנו, עקב הפרת הוראה של חוקי עזר או של תכנית בניין הערים, כגון אי שמירה על שטח נסיגה, המשפיעה על הנאת בעל החלקה הקובל מרכושו, מכיוון שהוראות מעין אלה באות גם להיטיב עם בעל החלקה ולהגן עליו, כפי שנאמר לעיל, ממילא גורמת הפרתן נזק מן הנזק או הטיב שאליהם התכוון התכוון החוק…" אפשר לסכם, אפוא, ולקבוע, כי הוכחו כדבעי כל יסודותיה של העוולה בדבר היפר חובה חקוקה. הסעד 12. מתן סעד של צווי לפי דיני הנזיקין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בכל מקרה, סעד הציווי לא יינתן אם בידי המזיק יעלה לשכנע שנתקיימו תנאיו של סעיף 74 לפקודת הנזיקין. סעיף 74 לפקודת הנזיקין קובע ארבעה תנאים מצטברים שעל הנתבע לשכנע בקיומם: א. הפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע קטנים. ב. הם ניתנים להערכה בכסף. ג. הפיצוי הכספי הנו מספק. ד. במתן הציווי יהא משום התעמרות בנתבע. בהקשר זה חוזר בא כוח הנתבעים על כל מה שטען קודם לכן בסוגיית הנזק, היינו, כי בעוד שהפגיעה בתובעים קטנה ביותר, הרי צו להחזיר את המצב לקדמותו יגרום נזק רב לנתבעים ויהווה "התעמרות" בהם. כמו כן נטען כי דרישותיהם של התובעים שהנתבעים יבנו גדר גם בחלק אחר של חלקת התובעים מלמדת שהם מממשים את זכותם בחלקה בחוסר תום לב, מה עוד שבכך מבקשים התובעים להשתלט על שטח ציבורי. לאחר ששקלתי את טענות בא כוח הנתבעים הגעתי למסקנה שיש לדחותן: ראשית, אין יסוד לומר שהפגיעה בתובעים עקב הפרה בוטה של הוראות התב"ע שעניינן בקווי בניין כרוכה בנזק קטן; שנית, אף אם נניח, למרות שלא הוגשה על ידי הנתבעים חוות דעת שמאי, כי ניתן להעריכה בכסף, עדיין אין לומר כי מתן פיצוי כספי יהיה "מספק". הנתבעים בחרו משיקוליהם לבצע עבודת בניה בלי היתר בניה ובניגוד לתב"ע ופיצוי כספי לא יכול להספיק במקרה של עבירה כגון זו על החוק (השוו ע"א 7/92 מרחצאות מוריה נ' מפעלי ים המלח פס"מ מט, 265). וודאי שמי שביצע עבודות בניה תוך הפרה בוטה של החוק והתב"ע לא יכול לטעון שמתן צווי נגדו לתקן את תוצאות ההפרה מהווה "התעמרות". 13. האם בכך שהתובעים הסכימו למחול לנתבעים ובלבד שיבנו על חשבונם גדר מסביב לחלקתם יש כדי לשנות את פני הדברים? על שאלה זו יש להשיב בלאו רבתי. הסכמתם האמורה של התובעים באה במסגרת משא ומתן לפשרה שניהלו עם הנתבעים. התובעים אינם חייבים להשלים עם הפרת החוק מצדם של הנתבעים. במסגרת משא ומתן לפשרה עם הנתבעים שעוולו כלפיהם ובנו תוספת בסמוך לגבול שבין החלקות יש להם זכות מלאה לקבוע את המחיר לויתורם על הסעד המגיע להם, ואין לומר שכאשר דרשו מהנתבעים לבנות גדר גם בחלק אחר של החלקה פעלו בחוסר תום לב. הנתבעים אינם חייבים כמובן להתפשר עם התובעים, אך לאחר שבחרו שלא להתפשר אלא למצות את ההתדיינות המשפטית על כל הכרוך בכך, אין הם יכולים לבקש לזקוף לחובת התובעים את נכונותם להתפשר. הבקשה לעכב את מתן פסק הדין 14. בסיכומיו טוען בא כוח הנתבעים כי למרות ההסכמה מהו קו הגבול בין החלקות כפי שתוארה ברישא, למעשה "ישנו יסוד להניח כי גבול זה אינו הגבול הנכון בין שתי החלקות". לפיכך התבקש בית המשפט לעכב את מתן פסק הדין ולחילופין "להתנות את פס"ד או החלטה בכך, שלא יודיעו הנתבעים תוך פרק זמן שייקבע, על כך שנפלה טעות בסימון הגבול". בהמשך לכך הגיש בא כוח הנתבעים ביום 4.4.00 "בקשה לעיכוב מתן החלטה או פסק דין" ובה עתר לעכב את מתן ההחלטה למשך 60 יום כדי לאפשר לנתבעים לאפשר לברר היכן בדיוק עובר הגבול. הבקשה הועברה לתגובת בא כוח התובעים אשר הודיע שהוא מתנגד לה. 15. לאחר ששקלתי בדבר נחה דעתי כי דין הבקשה הנדונה להדחות. שני טעמים חברו למסקנתי זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: ראשית, סיכומיהם של הנתבעים, כמו גם הבקשה הנדונה לעכב את מתן פסק הדין, הוגשו באיחור, לאחר שכבר חלף המועד שנקבע להגשת סיכומי הנתבעים ובלי שהוגשה בקשה כדין להארכת המועד. יתירה מזו: הבקשה אינה כוללת כל הסבר מדוע אי אפשר היה לערוך את הבירורים הנזכרים בה קודם לכן ומדוע הוגשה בשלב כה מאוחר של המשפט, לאחר שכבר הוגשו סיכומי התובעים וחלף המועד להגשת סיכומי הנתבעים. העתרות לבקשה מעין זו הופכת את סדרי הדין ואת המועדים שנקבעו לצורך ניהול המשפט לחסרי משמעות, מה שפוגע הן בציפייתם הלגיטימית של התובעים לסיים את ההליך במועדו והן בתכנית העבודה של בית המשפט. שנית ולעצם העניין, בבקשה לא מובא כל נתון חדש המלמד, ולו לכאורה, שתוספת הבניה נשוא התביעה נמצאת במרחק העולה על 4 מטר מקו הגבול שבין המגרשים כפי שמחייבת התב"ע. ממילא אין בבקשה כל נתון שיש בו - אם יתקבל על ידי בית המשפט כממצא - כדי להפוך את הקערה על פיה ולהוביל למסקנה שלא התקיימו יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה. לצורך המחשת דברינו נפנה ונבחן את טענות הנתבעים הכלולות בבקשתם הנדונה אחת לאחת: טענתם הראשונה של הנתבעים היא, שהמגרש שבו זכו בשנת 1971 במכרז הנו מגרש מס' 1, בעוד שחוזה החכירה שעליו חתמו מתייחס למגרש מס' 2. אולם, אף אם נניח שזוהי האמת הרי הבקשה אינה כוללת כל פירוט או הסבר כיצד יכול נתון זה, שהורתו לפני כשלושים שנה, לגרוע מכך שעובר להגשת התביעה בנו הנתבעים תוספת ללא היתר בניה ובמרחק של פחות מ- 4 מטר מגבול המגרש כפי שמחייבת התב"ע. פשיטא היא שהנתבעים לא היו רשאים לבנות ללא היתר בניה ובניגוד לתב"ע, וזאת בין אם זכו לפני כשלושים שנה במגרש מס' 1 ובין אם זכו במגרש מס' 2. טענתם השניה של הנתבעים היא, כי גבולות מגרש מס' 2 "שונו בידי מינהל מקרקעי ישראל…בניגוד לחוק". דא עקא, הטענה הועלתה באופן כללי וסתמי. כך, למשל, לא ברור כלל מתי בוצע השינוי, האם היה בו כדי להקטין את שטח המגרש או להגדילו, והאם בוצע לפני שהנתבע חתם על חוזה הפיתוח והמפה שצורפה לו או שמא לאחר מכן (וראו בהקשר זה את נספח א 1 לתצהיר הנתבע שצורף לבקשתו). זאת ועוד: גם כאן לא נטען ולא הוכח ולו לכאורה שעל פי הגבול "החוקי" (כמאמר בא כוח הנתבעים) נמצאת הבניה במרחק העולה על 4 מטר מקו הגבול שבין שני המגרשים. כך הם פני הדברים גם לגבי טענתם השלישית של הנתבעים כי "הדרך הציבורית שבין המגרשים נעלמה". אף אם נניח שבעבר הייתה דרך ציבורית שסופחה כולה למגרש התובעים, עדיין אין בכך כדי ללמד שלו הייתה מסופחת "שווה בשווה בין שתי החלקות" (כמאמר הנתבע בסעיף 16 לתצהירו) הייתה תוספת הבניה הבלתי חוקית הופכת מניה וביה לחוקית. בתצהיר הנתבע אין כל טענה שאלמלא "היעלמותה" של הדרך היו מתקיימות בתוספת הבניה הוראותיה של התב"ע המחייבות רווח של 4 מטר לפחות בין קו הבניין לבין קו הגבול. בתצהיר גם לא מפורט כלל מה היה רוחבה של הדרך ש"נעלמה" ונראה שלא בכדי. הנה כי כן, לא רק שהבקשה הוגשה באיחור תוך הפיכתם של סדרי הדין ושל המועדים שנקבעו על ידי בית המשפט לפלסתר, אלא שבאף אחת מהטענות הכלולות בה אין כדי להפוך עקוב למישור. אף אם נניח שכל טענותיהם של הנתבעים אמת הן, הרי עדיין לא עולה מהן שיש על הבניה היתר בניה, או שהבניה אינה מפרה את הוראות התב"ע הקובעות מרחק מינימלי של 4 מטר בין קו הבניין הצדדי לבין גבול המגרש. לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלה אין הצדקה לעכב את מתן פסק הדין. בהדבק דברים זה לא למיותר להזכיר כי עסקינן בבניה לא חוקית של הנתבעים, אשר אין מחלוקת שאין עליה היתר בניה. לאור מכלול הנתונים אין בדחיית מתן פסק הדין כדי לשרת תכלית ראויה. תוצאות 16. אני מצווה על הנתבעים להרוס את תוספת הבניה נשוא התביעה (הכוונה לתוספת שסומנה בקווקו במוצג מ1/ והנראית גם במוצג מ2/). כדי לאפשר לנתבעים להתארגן דוחה את ביצוע הצו ב - 45 ימים שתחילתם ביום המצאת פסק הדין לנתבעים. יובהר, כי אין באמור לעיל כדי לאסור על הנתבעים לבנות את התוספת מחדש אם יקבלו לכך היתר בניה כדין (לשני הצדדים שמורות מלוא טענותיהם למקרה שיתקבל היתר בניה). הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט ובנוסף, בשכ"ט-עו"ד של 8,000 ש"ח ומע"מ. לכל הוצאה יתווספו הצמדה וריבית כחוק החל מיום הוצאתה ועד התשלום בפועל. לשכה"ט - החל מהיום. תוכנית בניהבניהתב"ע (תוכנית בניין עיר)בניה ללא היתרהיתר בניה