פסק דין זוהי עתירה מנהלית שהוגשה ע"י העותרים לפיה יש לבטל את החלטת יו"ר המשיבה מיום 23.01.99 (להלן: "ההחלטה"), שסירב ליתן לעותרים רשות לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן: "המועצה"). ועדת המשנה של המשיבה לשמיעת התנגדויות (להלן: "הועדה") החליטה ביום 28.01.99, לדחות את התנגדויות העותרים לתכנית ג8647/ (הקצאת שטח לדרכי גישה למגרשים פנימיים) (להלן: "התכנית") והחליטה לתת תוקף לתכנית. העותרים ביקשו רשות לערור על החלטה זו ובקשתם נדחתה. 1. עיקרי העובדות הישוב קורנית שבגוש שגבנבנה על ידי מיסדיו לפי תפיסה תכנונית מסויימת באופן שישנו כביש טבעתי המקיף את הישוב, ואילו פנים הישוב נטול כבישים, סגור לכלי רכב, והגישה לבתים נעשית באמצעות שבילי הולכי רגל (תוכנית ג3318/ וג3948/). ברבות הימים, עקב שינוי אורחות החיים וסיבות אחרות, התעורר צורך ורצון אצל חלק מהתושבים, אשר לבתיהם לא היתה גישה רכובה, לשנות את התפישה התכנונית הקודמת, ולסלול דרכי גישה לרכב גם לבתים הפנימיים של הישוב. ואכן באסיפת חברי הישוב, שנערכה בתאריך 23.09.93, התקבלה החלטה להסמיך מהנדס לתכנון סלילת דרכי הגישה ושינוי תכנית המתאר. עוד הוחלט בישיבה זו, כי אין צורך באישור התכנית באסיפת חברים לאחר התכנון, אלא שהתכנית תעבור ישירות לוועדה המקומית וכי דרכי הגישה יסללו, גם ללא הסכמתן המלאה של המשפחות הנוגעות בדבר ישירות. 2. התוכנית שהוגשה ג8647/ עברה את האישורים וההליכים בוועדה המקומית, תוך שהעותרים מנהלים קרב מאסף כנגד התוכנית, לרבות נסיונות מסויימים להביא לביטולה של החלטת אסיפת הישוב. התוכנית הגיעה לאישור הוועדה המחוזית, והעותרים הגישו (מאי 1996) את התנגדותם לתוכנית בכלל ולדרך גישה מס' 6 הנוגעת להם במישרין בפרט. התנגדותם זו נדונה בפני וועדת המשנה לשמיעת התנגדויות של המשיבה. בדיון הראשון של הוועדה שהתקיים ב- 18.09.96, הוחלט להשהות את הדיון עד לקבלת תכנית עדכנית על רקע מפת מדידה, ולהעבירה לחוות דעת של יועץ דרכים. לאחר קבלת חוות דעת היועץ התעבורתי, ולאחר דיון נוסף בשמיעת ההתנגדויות שנערך ב28.1.99-, החליטה וועדת המשנה לדחות את ההתנגדויות כאמור לעיל. בנימוקי החלטת הועדה נכתב: "השאלה היחידה שעמדה בפני הוועדה ביום 18.9.96, הייתה האם שטחים אלה מאפשרים שימוש גם לכלי רכב, ואז קיבלה הוועדה את חוו"ד היועץ התחבורה שאישר את האפשרות להגיע עם כלי הרכב למגרשים עפ"י התכנית המוצעת- המופקדת. לאור האמור, מחליטה הועדה לא לקבל את טענות המתנגדים המתייחסות לגבולות המגרשים מכיוון שטענות אלה אינן רלוואנטיות לתכנית המופקדת אשר אינה קובעת גבולות מגרשים". 3. בהתאם לסעיף 110 לחוק התכנון והבניה תשכ"א- 1965 (להלן: "החוק"), ביקשו העותרים מיו"ר הועדה המחוזית רשות לערור בפני המועצה הארצית על החלטת הוועדה. עיקרי טיעוניהם בבקשת רשות זו היו שהוועדה לא דנה באספקט של גבולות המגרשים, וכפועל יוצא לא דנה כלל בעניין גבולות הכבישים המבוקשים ובשאלת התאמתם של אלה למגרשי הבתים ולשטחים הציבוריים השונים. עוד טענו העותרים, כי טעתה הוועדה כאשר קיבלה את החלטתה שלא על סמך מצב “AS MADE” אלא על סמך תכנית מבוססת תצ"א, שאינה תואמת את מצב המגרשים בפועל. כן טענו העותרים להתעלמותה של ועדת המשנה ממספר טענות אשר הועלו על ידיהם, לרבות אי מתן הזדמנות לבחון את חוות הדעת של יועץ התחבורה. 4. במכתב תשובה ששלח הממונה על מחוז הצפון (להלן: "יו"ר הועדה") לב"כ העותרים ביום 21.03.99, דחה את הבקשה וזו ההחלטה נשוא הערעור. מפאת קוצרו, מעדיפה אני להביאו בשלמותו. וכך נכתב: "לאחר בדיקה של היועץ המשפטי של הועדה המחוזית ובדיקה בלשכת התכנון התברר כמפורט להלן: 1. הטענות התכנוניות שהועלו ע"י המתנגדים נבדקו ע"י יועץ התחבורה של הועדה והועדה אמצה את מסקנות היועץ לאחר שאפשרה למתנגדים להשמיע דעתם בישיבה האחרונה. 2 הועדה היתה ערה לשאלה הקניינית בקובעה שאת גבולות המגרשים יש להסדיר בתכנית נפרדת. 3. הועדה ראתה בתכנית תכנית המסדירה את העברת הכבישים על רקע מצב תכנוני נתון שאושר בתכנית קודמת (ההדגשה במקור, ב.ג) ולפיכך גם אם נפגע פלוני, שבנה שלא בהתאם לתכנית שבתוקף, אין הוא יכול למנוע את העברת הדרכים הנחוצות לישוב. 4. בנוסף, למי שנפגע, באם אכן נפגע, עומדת הזכות לתביעת פיצויים עפ"י סעיף 197 ואין מקום לעכב התכנית. לאור האמור הגעתי למסקנה שאין מקום לאשר בקשתך." 5. טענות העותרים. לטענת העותרים לוקה ההחלטה שלא ליתן רשות לערור בחוסר סבירות קיצוני, ומשום כך יש לבטלה. לדעת העותרים רק מקום בו אין שום סיכוי או טעם בערעור, והדבר גלוי וברור על פניו, רק אז ימנע מן האזרח להביא ערעורו על החלטותיה של המשיבה בפני המועצה הארצית. נטען שמתן פרשנות אחרת תגרום למצב בו החלטות הועדה, גם ביושבה כערכאה ראשונה, הן החלטות שאין אחריהם כלום, דבר הנוגד את עקרונות שיטת המשפט בישראל, ואת הכלל כי ניתן לערער פעם אחת בזכות על כל החלטה סופית גם של ערכאה מעין שיפוטית. עוד מבקשים העותרים להדגיש את העובדה, שבדרך כלל, ההחלטה אם להתיר הגשת ערעור מסורה לערכאת הערעור ולא לערכאה דלמטה, כמו במקרה הנדון. נטען שועדת המשנה סירבה להעביר לעיון העותרים את חוו"ד היועץ התחבורתי וכי חוו"ד זו הועמדה לעיונם רק במהלך הדיון בעתירה המינהלית בביהמ"ש. לדעתם חוו"ד זו לא בוחנת אלטרנטיבות אשר פגיעתם בעותרים פחותה. עוד ציינו העותרים כי בדיון הראשון העלתה הועדה עצמה תמיהה באשר לאי התאמת התכנית למצב הקיים בשטח, ואף דרשה מפת מודד מוסמך בדבר המצב העדכני. אולם דרישה זו לא אוזכרה כלל בישיבה השניה, וההחלטה ניתנה ללא שנמסרה תוכנית מודד. כן טוענים העותרים כי הועדה לא דנה בשאלה הקניינית בקובעה שאת גבולות המגרשים יש להסדיר בתכנית נפרדת. 6. תגובת המשיבים. באשר לטענת העותרים בנוגע לפגיעה בעקרונות שיטת המשפט בישראל, מביאה המשיבה שורה של סעיפים מחיקוקים שונים, בהם נקבע שאין אחר ההחלטה ולא כלום, ואשר שומטים לדעתה, את הבסיס לעמדת העותרים לפיה אין גוף, משום סוג, שאין אחרי החלטותיו ערעור או הרהור. המשיבה סבורה כי על ביהמ"ש, בשבתו כבימ"ש ענינים מינהליים, להתייחס רק לעניין אחד ויחיד והוא - האם שיקולי יו"ר הועדה שלא לתת רשות ערעור הינה החלטה שרשות מנהלית סבירה היתה יכולה לקבל. נטען שלפי העובדות הרלוונטיות במקרה שלפנינו פעלה הועדה המחוזית מתוקף סמכותה והפעילה שיקול דעת ענייני, ללא משוא פנים ובתום לב, כאשר אישרה את התכנית, וכך עשה גם יו"ר הועדה כאשר דחה בקשת העותרים למתן רשות ערעור. לדעת המשיבה העקרון המנחה את יו"ר הוועדה בבקשה לערור הוא האם העניין העומד לדיון בעל אופי והשלכה כלל ארצי, כגון תמ"א, אתרי פסולת ארציים, הקמת שדות תעופה, וכיוצ"ב. לדעת המשיבה, אם המועצה תצטרך לדון בכל התנגדות שנדונה ע"י הגוף המקצועי המקומי, לא יהיה בידה זמן לדון בעניינים תכנוניים ארציים. המשיבה טוענת שהעותרים לא הגישו בשום שלב חוות דעת של מומחה תחבורה מטעמם, או תכנית אלטרנטיבית לדרכי הגישה, ועל כן אל להם להלין על אי מתן הזדמנות לבחון את חוו"ד המומחה שמונה ע"י הועדה. נטען שממילא היתה הועדה רשאית לאשר את התכנית גם ללא קבלת חוות דעת, והפניה למומחה תחבורה חיצוני וניטראלי, רק תומכת בסבירות החלטותיה באישור התוכנית. לטענת המשיבה לא נפל פגם בהחלטת הועדה שלא לסמוך על תוכנית מצב AS MADE על סמך תוכנית מבוססת תצ"א, שכן התוכנית המקורית ג3318/ היא כתקנה בת פועל תחיקתי ובבחינת דין. טענת העותרים שהוועדה פעלה שלא כשורה כאשר הסתמכה על תוכנית שאושרה כחוק, ולא על סמך בניה בפועל שנעשתה בניגוד לתוכניות, היא טענה שגויה שאין לקבלה. המשיבה טוענת כי הועדה שקלה גם את ענין גבולות המגרשים וכי הדרכים שאושרו בתוכנית נמצאות בשטחים שיועדו לשטח פרטי פתוח בתוכנית המאושרת, וממילא מותרת תכלית ציבורית בשטח פרטי פתוח. 7. מסגרת הדיון. כאמור, סבר ב"כ המשיבה, כי "במסגרת העתירה היא נוגעת לעניין אחד ויחיד והם שיקולי הועדה האם לתת רשות ערעור למועצה הארצית או לא" וכי "ביהמ"ש צריך להתייחס לנקודה זו בלבד" (עמ' 7 לפרוטוקול). אכן, מסכימה אני, כי מסגרת העתירה נוגעת לשיקולי יו"ר הועדה בנוגע למתן רשות הערר. ברם, המסקנה אליה הגיע ב"כ המשיבה, כי ביהמ"ש צריך להתייחס רק לשיקולי יו"ר הועדה, וממנה משתמע שאל לו להתייחס ליתר טענות העותרים אינה מקובלת עלי. למותר לציין, וב"כ שני הצדדים אף ציינו זאת בסיכומיהם, כי השאלה העומדת על הפרק היא האם החלטת יו"ר הועדה המחוזית, מצויה במתחם הסבירות, אשר נקבע על ידי ביהמ"ש השואל עצמו מהו תחום השיקולים של רשות מנהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין. אלא שכדי לבחון את סבירות החלטת יו"ר המשיבה, שנסבה כולה בעניין החלטת ועדת המשנה, יש לבדוק לפחות במידת מה, גם את החלטת הועדה. הטעם נעוץ בכך שכאשר קיבל יו"ר הוועדה את החלטתו שלא לתת רשות ערעור על החלטת הוועדה, הוא דן בנימוקי הבקשה שעניינם פגמים שנפלו בהחלטת הוועדה. במצב דברים זה, אך טבעי הוא שכדי לבחון את סבירות החלטתו של יו"ר הוועדה, תבדק גם סבירותה ותקינותה המינהלית של החלטת הועדה. אם יימצא פגם בהליך המנהלי שפורט בבקשה למתן רשות לערעור, ואשר נדחה על ידי יו"ר הוועדה, כי אז יתכן וההחלטה תימצא בלתי סבירה. החלטת יו"ר הועדה נשענת ומבוססת על החלטת הועדה, ויהיה זה מלאכותי להפריד בין השניים. עמדה זו נראית לי מתבקשת והגיונית גם על רקע הכלל לפיו יש לעותר זכות עמידה בבית המשפט לעניינים מנהליים רק לאחר מיצוי זכויות הערר. (בג"צ 762/86 חברת ליקוויד קלאב נ' ראש עירית ת"א ואח', פ"ד מא(2) 656, 658; עת"מ (ת"א) 20/97 ג'ירף בע"מ נ' יואלי, תקדין מחוזי, כרך 97(2), תשנ"ז/תשנ"ח- 1997, עמ' 370). בפעם הראשונה שהעותרים היו רשאים לעתור לבימ"ש זה, היתה לאחר מיצוי זכויות הערר המוקנות להן בחוק התכנון והבניה, היינו רק לאחר שבקשתם לערור נדחתה על ידי יו"ר המשיבה. אם תאמר כי בעתירה זו, תבחן רק השאלה מהם השיקולים שהנחו את יו"ר הוועדה בהחלטתו, ולא תידון גם תקינות וסבירות החלטת הועדה, יווצר מצב שלא תהיה ביקורת שיפוטית - בהיבט המנהלי ולא התכנוני - על החלטת הועדה, ונמצאנו מצמצמים את מה שצומצם כבר ממילא על ידי המחוקק, בסעיף 110 לחוק, אשר בפרשנותו אדון בהמשך. 8. פרשנות סעיף 110. סעיף 110 לחוק התכנון והבניה קובע: "על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאים לערור בפני המועצה הארצית כל אחד מאלה: (1) בזכות... (2) ברשות יו"ר הועדה המחוזית" אין בסעיף זה פירוט השיקולים המנחים את יו"ר הועדה מתי ליתן את רשות הערר. בהעדר פסיקה של ביהמ"ש העליון הובעו בבתי המשפט המחוזים שתי עמדות כלליות, באשר לאופן הראוי לפרש את סעיף זה. כב' השופטת וסרקרוג העירה, באופן כללי, בעת"מ (חי') 30141/97 מדינת ישראל נ' הועדה המחוזית (תקדין מחוזי כרך 97(3) תשכ"ז/תשנ"ח, בעמ' 275) , כי לענין מתן רשות לערור למועצה הארצית הגישה צריכה להיות יותר ליברלית מן המבחנים, הנוקשים יחסית, המנחים את ביהמ"ש בדונו בבקשה לרשות ערעור על החלטה שיפוטית. כב' השופטת ד"ר פלפל, בעת"מ 2041/98 אהובה-פלחי נ' הועדה המחוזית (לא פורסם), שצורף לכתב תגובתה של המשיבה, העדיפה שלא להתייחס לנושא "הליברלי", אולם ציינה במסגרת בחינת שיקולי יו"ר הועדה, כי נראה לה שיש ליתן רשות ערעור במקרים של נושאים בעלי השלכה כלל ארצית או מדיניות תכנונית. לדעתה: "בדיקה כזו של ערכאת הערעור איננה הכרחית במקום בו ההחלטה מנומקת דיה, וכשהמדובר במחלוקת מקומית, שעל מנת להכריע בה אין צורך בראיה כלל ארצית..." (עמ' 10 לפסה"ד). למרות התוצאה, הפוגעת, כביכול, בזכות הערעור המהותית, עליה הצביעו העותרים, מניחה אני, ולו לצורך הדיון, כי לא יצאה שגגה תחת ידו של המחוקק, אלא שאיזון עקרונות / אינטרסים מושכל הוא שהינחהו בניסוחו של סעיף 110 לחוק. העקרונות המגולמים בסעיף הם אותם עקרונות אשר עליהם הצביעו הצדדים בטענותיהם, ואשר השתלבותם בצוותא תחת מטרייתו של סעיף 110, היא שיוצרת את הניגוד והסתירה המובנים שביניהם. מחד, עומד לו עקרון הערעור פעם אחת בזכות. עקרון זה, בניגוד לאופן אותו ניסו העותרים להציגו, "אינו נמנה", כדברי הנשיא שמגר בבג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מב(1) 353, 361-362, "עם זכויות היסוד המוכרות במשפט, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות, שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו... כדי להקים זכות ערעור דרושה הוראה של החוק החרות, ובהעדרה של הוראת חוק, אין הזכות קיימת". עם זאת הובהרה שם (בעמ' 373) כי קיומה של זכות הערעור הגיעה לדרגה של מוסד חיוני בעל חשיבות רבה להבטחת הגינותם של ההליכים המשפטים. מנגד, עומד אינטרס מוסדי, חשוב ולגיטימי, והוא יעילות תפקודם של רשויות התכנון והבניה בכלל ושל המועצה הארצית בפרט, ומניעת הצפת המועצה הארצית בעניינים מקומיים אשר ימנעו ממנה למלא את יעודה העיקרי. כל אחת מדרכי פרשנותם המוצעת של שני הצדדים, מסכלת, במידה מסויימת, את רצון המחוקק, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף האמור. אילו רצה המחוקק, להקנות זכות ערעור לעותרים ושכמותם, חזקה עליו כי היה מכניסם לגדרו של סעיף 110(1). משקבע המחוקק, כי העותרים יכנסו לגדרו של ס"ק (2), ושרשות הערעור תנתן לפי שקול דעתו של יו"ר המשיבה, משמע שהתכוון כי זה יפעיל שקול דעתו. באותה מידה, אילו רצה המחוקק כי רק מקרים בעלי השלכה ארצית יזכו לרשות הערר, חזקה עליו שהיה מציין זאת מפורשות. משתיקת המחוקק בעניין זה, למדה אני, כי ביקש להשאיר את שיקול הדעת בידי יו"ר המשיבה. שיקול דעת זה צריך להעשות כמובן, בהתאם לכללים המנחים את מקבלי ההחלטות בתחום המינהלי, ומתחייב ממנה בין השאר, שקילת כל השיקולים הרלוואנטים, ואף מתן ביטוי הולם לשיקולים אלו. וראה לעניין זה את דברי כב' השופטת דורנר בדנג"צ 3299/93 ויכסלבאום נ' שר הבטחון, פ"ד מט(2) 195, 209: "מקום שבו...עומדת בפני הרשות קשת רחבה של החלטות אפשריות...ככלל, על הרשות לבחור בהחלטה המגשימה את כל השיקולים שלעניין. היה והרשות המינהלית לא עשתה כן, ובחרה בהחלטה שאינה נותנת כל ביטוי לשקול ענייני, תיפסל ההחלטה על יסוד העילה של אי- התחשבות בשיקולים רלוואנטים". הייתי משאירה בצריך עיון את השאלה האם שינוי מהותי בתפיסה תכנונית של ישוב כפרי בגליל היא נושא מקומי, או שיש בו אלמנטים כלל ארציים, הנוגעים לתכנון מושבים בדרך כלל. אין להתעלם מכך שלא הוכחשה טענת העותרים כי מרבית תושביו הראשונים של הישוב קורנית בחרו בו כמקום ביתם, בשל תפיסת עולם על איכות חיים בטבע, שבאה לידי ביטוי גם בהעדר גישה לכלי רכב בתוככי הישוב. 9. שיקוליו והנמקתו יו"ר הועדה. אם אכן, כפי שטען ב"כ המשיבה, אחד מהשיקולים המרכזיים, אם לא העיקרי שבהם, היה השיקול ה"ארצי", מדוע זה לא הועלה בהנמקת הדחייה כמתחייב מסעיף 19(ה) לתקנות התכנון והבניה (ערר בפני המועצה הארצית) התשל"ב - 1972? ואם השיקול "הארצי" לא הווה גורם בהחלטתו של יו"ר המשיבה, יש לדון בשאר הסוגיות הנוגעות להחלטתו של יו"ר המשיבה, ובעקיפין בהחלטת הועדה. 10. לטעמי, נפל פגם מהותי בסרוב המשיבה לאפשר לעותרים לעיין בדו"ח היועץ התחבורתי כאשר זה הוכן לבקשתה. ועדת המשנה המחוזית, הינה גוף סטטוטורי בעל תכונות מעורבות. יש בין תפקידיה תפקידים שאופיים מנהלי ויש שאופיים הינו מעין שיפוטי. החלטת ועדת המשנה, שלא לאפשר לעותרים לעיין בדו"ח, והחלטת יו"ר המשיבה, בשמשו בתפקיד "מעין שיפוטי" שלא להתייחס כלל לפגם זה שבהחלטת הוועדה היא בלתי סבירה. "משהוגשו ההתנגדויות, מתחיל שלב חדש, שבו פושטת הועדה צורה של גוף "מינהלי" ולובשת צורה של גוף 'מעין שיפוטי'... באו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין לדיון בהתנגדויות לתכנית), תשכ"ו- 1966, וקבעו סדרי דין לדיון בהתנגדויות, לרבות סדר הטענות (תקנה 7), ראיות בערר (תקנה 8) וחובת ניהול פרוטוקול (תקנה 10), ללמדנו, שמשלב מסוים אין הועדה מחליטה אלא על יסוד חומר "פתוח" שהובא לידיעת כל הנוגעים בדבר... תהיה זו תמימות לצפות שחברי הועדה- שאינם אנשי משפט- יהפכו לפתע את עורם וישתחררו מכל דעה קדומה... אך עליהם לפעול בהגינות... אכן במקרה דנן קבע המחוקק סייגים להבטחת ההגינות; הדיון חייב להיות פומבי. אן כל מידע סודי, הראיות והטענות צריך שיהיו גלויות ומובאות לידיעת כל הנוגעים בדבר " (דברי כב' הש' בייסקי בבג"צ 701/81 מלאך נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד לו(3) 1, 12-13). 11. אני מוצאת שנפל פגם בקביעת הועדה לפיה "החליטה הועדה לא לקבל את טענות המתנגדים המתייחסות לגבולות המגרשים מכיוון שטענות אלה אינן רלוואנטיות לתכנית המופקדת אשר אינה קובעת גבולות מגרשים". אימוץ קביעה זו על ידי היו"ר, שכתב שהשאלה הקניינית תוסדר בתכנית נפרדת הינה בלתי סבירה, שכן איננה נותנת ביטוי, או למצער ביטוי סביר, לשיקול הקנייני, שהינו בעל אופי חוקתי. הסתמכות על תוכנית שאינה תואמת את תוכנית המגרשים בפועל יש בה יצירת עיוותים שונים ובכללם אישור שימוש לצרכי דרך בשטחים פרטיים, העברת שטחים ציבוריים לידים פרטיות ולהיפך. אם אמנם התוכנית מתעלמת מקווי מגרש קיימים הקבועים בתוכניות ובתשריטים התקפים ולמעשה "מפקיעה" שטחים פרטיים לטובת דרכים ציבוריות, ללא הליך של הפקעה. היה ראוי לבחון בטרם יופנו העותרים, כהחלטת יו"ר הועדה לתביעת פיצויים עפ"י סעיף 197 לחוק, האם ישנה אלטרנטיבה נוחה יותר שלא תפגע בזכות הקנינית של העותרים. על כך נאמר: "אין די בכך שהרשות יודעת על השיקולים. תכלית הדרישה להתחשבות בשיקולים הרלוונטים היא, בעיקרה, להביא להגשמת השיקולים שהדין חפץ ביקרם. (ההדגשה שלי, ב.ג) לא "היסוד הנפשי" של הרשות הוא העיקר. העיקר הוא בהחלטותיה ומעשיה". (כב' הש' דורנר בבג"צ 320/96 יעל גרמן נ' מועצת עירית הרצליה, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ"ח/תשנ"ט- 1998, עמ' 931). 12. אי לכך אני מקבלת את העתירה, מבטלת את החלטת יו"ר הועדה מיום 21.3.99. ניתנת לעותרים רשות לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה על החלטת המשיבה מיום 28.1.99 בה נדחו התנגדויות העותרים לתוכנית ג8647/. הערר יוגש תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין לעותרים. אין צו להוצאות. דרך גישהרכב