דרישות לתשלום ערבויות - קיזוז כנגד תשלומים

פסק דין השופט י' טירקל העובדות 1. המשיבה (להלן - המבטחת) ביטחה את המערערת (להלן - החברה) בביטוח הפרשי שער בעבור תמורות ייצוא לשנת 1990 בהתאם למסמך שכונה "קיבול הצעת חיסוי" מיום 18.2.1990 (להלן - ההסכם). ביום 3.5.1990 מונה לחברה כונס נכסים זמני לשם אכיפת איגרת חוב המובטחת על-ידי שעבוד צף (להלן - הכונס). ביום 1990 .20.6 מונה כונס הנכסים הזמני לכונס קבוע על נכסי החברה. בהוראת בית-המשפט המשיך הכונס להפעיל את החברה כעסק חי וייצא סחורה בין החודשים יולי עד אוקטובר 1990. ביום 18.9.1990 הוגשה בקשת פירוק כנגד החברה. ביום 27.1.1991 ניתן צו פירוק והכונס מונה להיות גם מפרקה של החברה. 2. הכונס-המפרק הגיש לבית-משפט קמא בקשה למתן הוראות שבה ביקש להורות למבטחת לשלם לחברה סכום של $97,083 המגיע לה מכוח ההסכם, בגין ביטוח השער. חלק מחוב המבטחת לחברה נוצר בתקופה שלפני מינוי הכונס, ונבע מפעילותה במהלך העסקים הרגיל (להלן - החוב הראשון); חלקו השני של החוב נוצר בתקופת הפעלת החברה על-ידי הכונס (להלן - החוב השני). המבטחת סירבה לשלם לחברה את הסכום שתבעה, בנימוק שקיזזה אותו כנגד תשלומים ששילמה בעקבות דרישות לתשלום ערבויות שנתנה לטובת החברה (להלן - הערבויות), שאותן שילמה אחרי שמונה הכונס, אך לפני שניתן צו הפירוק. הערבויות ניתנו לפני מינויו של הכונס. החוב הראשון והחוב השני של המבטחת לחברה, מקורם בהסכם שנחתם, כאמור, ביום 18.2.1990, לפני מינוי הכונס. סעיף 23 להסכם כולל הוראת קיזוז כדלקמן: "אנו [החברה - י' ט'] מאשרים בזאת כי אתם [המבטחת - י' ט'] תהיו רשאים לקזז חובות הדדיים הנובעים מכל הסכם בינינו לביניכם (כולל הפוליסה), לרבות חובות עתידיים, מותנים, בלתי קצובים...". החלטתו של בית-משפט קמא 3. בית-משפט קמא (כב' הנשיא ד"ר א' וינוגרד) קבע כי המבטחת רשאית לקזז כנגד החוב השני את התשלומים ששילמה בפועל בגין הערבויות עד למועד צו הפירוק, ודחה את טענת הקיזוז של המבטחת ביחס לחוב הראשון. 4. לעניין החוב הראשון קבע בית-משפט קמא כי זכות הקיזוז לגבי "חובות הדדיים" שנוצרו עד למועד פירוקה של החברה, מוסדרת על-ידי הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם1980- (להלן - פקודת פשיטת הרגל) (החל על פירוק חברות מכוח הוראת סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-). להבהרת הדברים ולצורך המשך הדיון יובא להלן סעיף 74 הנ"ל כלשונו: "אשראי הדדי 74. (א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים וקיזוז הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין; הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל. (ב) הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס". המועד הקובע לבחינת הדדיות החובות, לצורך קיזוזם לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הוא יום מתן צו הפירוק. עם זאת, קבע בית-משפט קמא, כי "בהחלת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל על דיני החברות, אין לקבוע מועד פורמלי (מועד מתן צו הפירוק), המאפשר לנושה להתעלם מאירועים שונים שיש בהם כדי להפר את ההדדיות הדרושה לשם קיזוז על-ידי נושה... למרות קיומו של מועד נתון בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, שלענייננו הינו יום מתן צו הפירוק, אין הצדדים רשאים להתעלם מאירועים שקרו עד למתן הצו ויש בהם כדי להשפיע על ההדדיות של זכות הקיזוז". אליבא דבית-משפט קמא, "מינוי כונס נכסים לחברה שובר את ההדדיות הנדרשת לשם קיזוז" לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. הטעם לכך הוא שבמועד מינויו מתגבש השעבוד הצף לשעבוד קבוע על כלל נכסי החברה, לרבות תביעות חוב של החברה נגד אחרים. לפיכך, רק חובות של החברה למבטחת "שעילתם נוצרה לפני מועד מינוי כונס הנכסים" ניתנים לקיזוז כנגד החוב הראשון של המבטחת לחברה, שנולד לפני מינוי כונס הנכסים. לדעת בית-משפט קמא - בנסיבות העניין כפי שיוסברו להלן - לא נוצר חוב של החברה למבטחת לפני שמונה הכונס, ומכאן שלא עמדה למבטחת טענת קיזוז כנגד החוב הראשון. בית-המשפט סמך את ידיו על ההלכה שנפסקה בע"א 826/88 אל-על אגודה שיתופית חקלאית ברמות השבים בע"מ נ' קרן החקלאות השיתופית בע"מ (בפירוק) (להלן - הילכת אל-על [1]). באותו עניין נפסק כי כדי שתקום לחייב של חברה שבפירוק זכות לקזז חוב שהוא חב לחברה, כנגד חוב שחבה לו החברה שבפירוק מכוח ערבות שערב להתחייבויותיה, על החייב לשלם בפועל תשלומים מכוח ערבותו לפני המועד הקובע. אולם שלא כמו שנאמר שם, כי המועד הקובע לעניין הדדיות החובות הוא מועד צו הפירוק, החליט בית-המשפט, מן הטעמים שפורטו לעיל, כי המועד הקובע בעניין שלפנינו הוא מועד מינויו של הכונס וכי היה על המבטחת לשלם מכוח הערבות לפני מועד זה, על מנת שתהיה זכאית לקיזוז. הואיל והחוב הראשון של המבטחת לחברה נוצר לפני מינוי הכונס, ואילו חובה של החברה למבטחת בגין הערבות נוצר לאחר מינויו - שכן רק במועד זה שילמה המבטחת בפועל את התשלומים בגין הערבות - לא התקיימה במועד הקובע, הוא מועד מינוי הכונס, ההדדיות הדרושה לקיזוז. 5. לעניין החוב השני, שנוצר, כאמור, לאחר שמונה כונס הנכסים, קבע בית-משפט קמא, כי ההסכם מקנה למבטחת זכות לקזז כנגדו את הערבויות ששילמה. זכות הקיזוז לפי סעיף 23 להסכם רחבה ומתייחסת גם לחובות עתידיים ומותנים מכוח הסכמים אחרים. בית-המשפט קבע כי "מינוי כונס על נכסי החברה, מכפיפו לחוזים בהם היא קשורה, ובמידה והוא אינו עושה לביטולם, הוא מאמצם, על מכלול הזכויות והחובות הכלולות בהן. הכונס אינו רשאי לברור מן החוזה רק את ההוראות המיטיבות עמו ולדחות את ההוראות שאינן נוחות לו". הכונס אינו רשאי, מחד גיסא, לדרוש סכומים המגיעים לחברה בגין פעילותה בתקופת הכינוס, מכוחו של ההסכם, שנחתם עם המבטחת לפני הכינוס, ומאידך גיסא, להתנכר להוראת הקיזוז הכלולה באותו הסכם. אגב כך, דחה בית-משפט קמא את טענת החברה כאילו המבטחת יצרה בפניה מצג שלפיו זכות הקיזוז עומדת למבטחת רק לגבי פעולות שלפני מינוי הכונס, ואת הטענה כי המבטחת הפרה את החובה שהייתה מוטלת עליה לגלות לכונס שהחברה זכאית לקבל פוליסת ביטוח חדשה, שאינה כוללת הוראת קיזוז. 6. יצוין כי בית-משפט קמא דחה טענת קיזוז של המבטחת שעניינה תגמולי ביטוח שער ששילמה ביתר בעבור ייצוא בשנים 1988-1986, בשל היעדר הפירוט הנדרש לטענת קיזוז. טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד 7. החברה, באמצעות הכונס-המפרק, הגישה ערעור על חלקה של ההחלטה שקבע כי המבטחת זכאית לקזז כנגד החוב השני את הסכומים ששילמה כערבה לחובות החברה עד למועד מתן צו הפירוק. לטענת הכונס-המפרק, אין להתיר למבטחת לקזז סכומים שחבה החברה למבטחת, כנגד סכומים המגיעים לחברה מן המבטחת עקב פעילותה של החברה לאחר הכינוס, הואיל והראשונים נובעים מערבות שנתנה המבטחת לחובות החברה לפני הכינוס. הכונס טוען כי לא אימץ את הוראות ההסכם, לרבות הוראת הקיזוז שבו. עוד טוען הוא כי אפילו רואים אותו כמי שאימץ את ההסכם, לא היה מוסמך לעשות כן, הואיל ויש בהוראת הקיזוז משום העדפת נושים במירמה. 8. המבטחת הגישה ערעור שכנגד על חלקה של ההחלטה שקבע כי לא עומדת לה זכות קיזוז כנגד החוב הראשון וכן על דחיית טענת הקיזוז שהעלתה בגין תגמולי ביטוח שער ששילמה, לטענתה, ביתר בעבור ייצוא בשנים 1988-1986. המבטחת טוענת כי המועד הקובע לעניין קיזוז בפירוק לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הוא מועד מתן צו הפירוק ואין באירועים הקודמים לצו הפירוק כדי לגרוע מזכות הקיזוז הנתונה לבעל החוב לפי דיני הפירוק. אם מחילים את דין הקיזוז שלפי סעיף 74 ורואים את מועד צו הפירוק כמועד הקובע, זכאית המבטחת לקזז כנגד החוב הראשון את הסכומים ששילמה בפועל, בטרם ניתן צו הפירוק, בגין הערבויות. השאלות 9. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בערעור היא אם רשאי ערב לקזז - מכוח הוראת קיזוז בהסכם או מכוח הוראות הדין - כנגד חוב שהוא חייב לחברה, תשלומים ששילם בפועל בגין ערבותו לחובותיה, אחרי שמונה לחברה כונס נכסים, אך בטרם ניתן צו הפירוק, כאשר חובו לחברה מקורו בתקופת הפעלתה של החברה על-ידי הכונס. בערעור שכנגד עומדת להכרעה השאלה אם ניתן לקזז חוב שנוצר בגין תשלומים ששילם, כאמור, הערב-החייב האמור בפועל, כנגד חוב שחב הערב-החייב לחברה לפני מינוי הכונס. נדון תחילה בערעור שכנגד, שעניינו זכות הקיזוז של המבטחת כנגד חובה לחברה שנוצר לפני מינוי הכונס ("החוב הראשון"). לאחר מכן נדון בערעור, שעניינו זכות הקיזוז של המבטחת כנגד חובה לחברה שנוצר אחרי מינוי הכונס ("החוב השני"). זכות הקיזוז של המבטחת כנגד החוב הראשון 10. כאמור, נוצר החוב הראשון כתוצאה מפעילות הייצוא של החברה, לפני מינויו של כונס הנכסים. המבטחת מבקשת לקזז חוב זה כנגד חוב שחבה לה החברה עקב תשלום הערבויות, בתקופה שלאחר מינוי כונס הנכסים ועד מועד צו הפירוק. 11. ואלה השאלות הצריכות להכרעה: (1) מהי השפעת מינויו של כונס הנכסים - שהיה לפני הפירוק - על זכויות הקיזוז של המבטחת. בשאלה זו כרוכות השאלות: מהו דין הקיזוז בכינוס נכסים ומהו היחס בין דיני הקיזוז בפירוק לבין דיני הקיזוז בכינוס נכסים. (2) האם מקום שלהליכי הפירוק קדם כינוס נכסים חלה הילכת אל-על [1], בשינויים המחויבים מקיומו של הליך כינוס הנכסים, לאמור: האם זכאית המבטחת לקזז את התשלומים ששילמה מכוח ערבותה, רק אם אלה שולמו בפועל לפני מינויו של כונס הנכסים. זכות הקיזוז בהליכי כינוס נכסים לפי דיני החברות 12. זכות הקיזוז של חייבת של חברה שבפירוק, כאשר לפירוק קדמו הליכי כינוס נכסים למימוש איגרת חוב, נדונה בע"א 522/72 מדינת ישראל נ' כונסי הנכסים של וולטקס צמרון בע"מ (להלן - הילכת וולטקס צמרון [2]). באותו עניין טענה המדינה שקמה לה הזכות לקזז חובות שהיא חבה לחברה, כנגד חובות שחבה החברה לה שעילתם בתקופה שקדמה לכינוס הנכסים. אחד מן החובות של המדינה לחברה נבע מהתחייבות המדינה שניתנה לפני מינוי של כונס הנכסים, שסכומה המדויק נקבע רק אחרי שניתן צו הפירוק (לפי פסיקתו של פוסק שמינו בעלי-הדין). חוב אחר של המדינה לחברה נוצר והתגבש עוד לפני מינוי הכונס. שני החובות שחבה המדינה לחברה לא היו קשורים לעיסקה שממנה צמח חובה של החברה למדינה. נפסק שם כי אין למדינה זכות קיזוז לפי סעיף 31 לפקודת פשיטת הרגל, 1936 (כיום סעיף 74 לפקודה פשיטת הרגל), אך יש לה זכות קיזוז מכוח הסכם קיזוז שהיה בין בעלי-הדין. כפי שנפסק שם, הטעם לכך שלא קמה למדינה זכות קיזוז מכוח דיני הקיזוז בפשיטת רגל, הוא שעם מינוי הכונס הפכו בעלי איגרת החוב להיות בעלי שעבוד ספציפי על נכסיה של אותה חברה, ובתוכם הפך גם חובה של המדינה לחברה לנכס משועבד בשעבוד ספציפי לטובת בעל איגרת החוב. מכאן שבמועד מתן צו הפירוק, שהוא המועד הקובע לעניין קיזוז בפירוק, הנכסים "לא עמדו עוד לרשות החברה כי אם לרשות הכונסים" (שם, בעמ' 396). (עיין, א' פרוקצ'יה בספרו דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל [7], בעמ' 166 בעניין הילכת וולטקס צמרון [2]: "בית המשפט העליון פסק כי סעיף הקיזוז שבפקודת פשיטת הרגל איננו יכול לסייע למדינה, שכן הוא מאפשר רק קיזוז חובות הדדיים ב'יום הקובע' , ואילו באותו יום כבר לא היו לחברה חיובים פנויים משיעבוד היכולים לשמש מושא לזכות הקיזוז"). 13. לאור הילכת וולטקס צמרון [2] לא קמה אפוא למבטחת בענייננו זכות קיזוז מכוח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. הטעם לכך הוא שבמועד הקובע - שהוא מועד מתן צו הפירוק - היה החוב הראשון שחבה המבטחת לחברה משועבד בשעבוד ספציפי לטובת בעל איגרת החוב. 14. המבטחת טענה כי משניתן צו הפירוק אין להתחשב בקיומם של הליכי הכינוס וכי יש לנהוג על-פי דיני הקיזוז בפירוק כאילו לא מונה לחברה כונס נכסים לפני הפירוק. אין לקבל טענה זאת. יש להתחשב באירוע של כינוס הנכסים כציון דרך בקביעת זכויות הנושים בחברה. כינוס הנכסים על-פי איגרת חוב מגבש את זכותו של בעל השעבוד הצף ועושה אותה לשעבוד ספציפי העלול לשנות את מערך הזכויות והחובות של החברה כלפי נושיה המובטחים והבלתי מובטחים ובין הנושים לבין עצמם. עוד יש לציין כי כינוס נכסים על-פי איגרת חוב אינו מוביל בהכרח לפירוק החברה (ר"ע 74/86 אתא טקסטיל בע"מ (בכינוס נכסים) נ' לוי שטראוס בע"מ [3], בעמ' 303). מכל מקום, אין הדדיות בין חובות של המבטחת לחברה, שנוצרו לפני כינוס הנכסים (שהפכו להיות משועבדים בשעבוד ספציפי לבעל איגרת החוב) לבין חובות נגדיים של החברה (ולא של הכונס) למבטחת, שנוצרו אחרי כינוס הנכסים. הפירוק שבא אחרי הכינוס, כשלעצמו, איננו יוצר את ההדדיות הנדרשת לצורך קיזוז. (ראה: 929 .AT P ,]31] P.R. WOOD ENGLISH AND INTERNATIONAL SET-OFF) 15. משמצאנו שלא עומדת למבטחת זכות קיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל עולה השאלה אם קמה לה זכות קיזוז מכוח דיני הקיזוז החלים בכינוס נכסים שלפי דיני החברות. זכות הקיזוז בהליכי כינוס נכסים לפי דיני חברות היא יציר הפסיקה ואין היא נובעת מסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל או נשענת עליו. כפי שנקבע בהילכת וולטקס צמרון [2]: "...עם מינויו של כונס והתגבשותו של שעבוד צף, באים לידי הכונס כל נכסי החברה המשועבדים והוא מקבל אותם בכפיפות לכל זכויות קיזוז שנרכשו על-ידי בעלי החובות של החברה בקשר לעסקיהם עמה... כל טענה שהמדינה יכולה לטעון כלפי החברה בעת מינוי הכונסים, לרבות טענת קיזוז ותביעה נגדית, עומדת לה גם כלפי הכונסים ובעלי אגרות החוב, כשהם באים לממש את חובה לחברה" (דברי השופט ברנזון, שם, בעמ' 399). וכפי שאמר השופט קיסטר: "...אין כל סיבה לכך שהמדינה לא תוכל להתגונן כלפי כונסי הנכסים של החברה באותן דרכים שעמדו לה כלפי החברה עצמה" (שם, בעמ' 405). ראה גם א' וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות [8], בעמ' 320. 16. לפי הקונסטרוקציה המשפטית המקובלת במשפט האנגלי, רואים את התגבשותו של השעבוד הצף לשעבוד ספציפי כהמחאה של זכויות החברה לכונס. מכאן, שעל הכינוס חלים דיני המחאת החיובים, כאשר המועד הקובע לעניין קיומם של חובות הדדיים לצורך קיזוז הוא מועד מינויו של כונס הנכסים (31[ WOOD, SUPRA[, 529 .AT P). דרך זאת יושמה, הלכה למעשה, בהילכת וולטקס צמרון [2], כדי לפתור את בעיית התחרות בין חייב של החברה, שבפיו טענת קיזוז, לבין כונס הנכסים. היא מקובלת על מלומדים (ש' לרנר "המחאת חיובים" דיני חיובים - חלק כללי [9], בעמ' 119- 118; מ' מאוטנר "קיזוז" שם [9], בעמ' 545-543). יש להעיר כי ההשוואה בין מינוי כונס על נכסי חברה, לפי איגרת חוב, לבין המחאת זכויות, איננה שלמה. הכונס ממשיך לפעול בשמה של החברה ואיננו בבחינת אישיות משפטית נפרדת ממנה. הכונס תובע את בעלי החוב של החברה בשם החברה ולא בשמו של בעל השעבוד שמכוחו מונה (ראה הערת השופט ברנזון בהילכת וולטקס צמרון [2], בעמ' 398). עם זאת, יש בהשוואה בסיס עיוני לשם פתרון שאלות של הדדיות החובות לצורך קיזוז (לרנר, בחיבורו הנ"ל [9], שם). 17. מן הקונסטרוקציה המשפטית האמורה, שלפיה רואים את גיבוש השעבוד הצף כהמחאה לכונס, עולות מסקנות מספר: א) הכונס הוא הנמחה של הזכויות שיש לחברה שבכינוס כלפי צדדים שלישיים. ב) עסקות שעושה הכונס אחרי מינויו אינן מיוחסות לחברה שבכינוס ולצורך עניין זה יש לראות את הכונס כאישיות משפטית נפרדת. ג) לפי סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט1969- "לחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה". מכאן שעומדות לחייב של החברה כלפי הכונס כל הטענות שעמדו לו כלפי החברה שבכינוס במועד מינוי הכונס; דהיינו, רואים את מועד מינויו של הכונס כמועד שבו נודע לחייב על ההמחאה. ד) המועד הקובע לעניין קיומם של חובות הדדיים לצורך קיזוז הוא מועד מינויו של הכונס. 18. העיקרון הכללי הוא שאם צמחו שתי הזכויות הנגדיות לפני הכינוס, עומדת לחייב כלפי החברה וכלפי הכונס, טענת קיזוז. לעומת זאת, אם צמחה זכותו של החייב כלפי החברה אחרי הכינוס, לא עומדת לו טענת קיזוז כלפי הכונס. הטעם לכך נעוץ בקונסטרוקציה הנזכרת, שממנה עולה שהחייב אינו רשאי להעלות כנגד הנמחה (בענייננו - הכונס) טענות המבוססות על עסקות אחרות שהשתכללו לאחר שנודע לו על ההמחאה (בענייננו - לאחר מועד מינויו של הכונס). כך, לדוגמה, לא תהיה זכות קיזוז במקרה שבו היה אדם חייב לחברה כספים במועד הכינוס, ואותו אדם נעשה נושה בחברה על-ידי חוב שרכש מנושה אחר של החברה, אחרי הכינוס. [51[ "J.O. DONOVAN "RIGHTS OF SET-OFF AND LIENS IN COMPANY RECEIVERSHIPS) H.A. PICARDA THE LAW RELATING TO RECEIVERS, MANAGERS AND ;365-265 .AT PP (929-529 .AT PP ,]31[ WOOD, SUPRA ;413 .AT P ,]41[ ADMINISTRATIONS 19. לאור המסקנה שרואים מינויו של כונס נכסים כהמחאה, ואת מועד המינוי כמועד שנודע לחייב על ההמחאה, יש לבדוק מה הטענות שעמדו למבטחת כלפי החברה במועד מינויו של הכונס. כאמור, עשו המבטחת והחברה את ההסכם, הכולל את סעיף 23 שבו הוראת קיזוז מפורשת. הוראת הקיזוז היא רחבה ומאפשרת גם את קיזוזם של חובות עתידיים, מותנים או בלתי קצובים, שחבה החברה למבטחת, אם מכוח ההסכם ואם מכוח הסכמים אחרים. אכן, החוב הנגדי של החברה למבטחת בגין תשלומי הערבויות איננו נובע מההסכם, כי אם מהסכם אחר, שלפיו ערבה המבטחת להתחייבויות החברה כלפי צדדים שלישיים. כמו כן, חוב בגין ערבות שהערב טרם שילם בפועל - כפי שהיה המצב כאן במועד הכינוס - הוא חוב מותנה. (ראה ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ [4]; ע"א 5005/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' בית יצחק - שער חפר, אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ [5] (להלן - הילכת הספקה [5[ ]4])). חובה של החברה למבטחת בגין הערבויות הוא חוב מותנה הבא מכוח הסכם אחר וסעיף 23 להסכם חל עליו. כפי שנקבע בהילכת וולטקס צמרון [2], עומדות למבטחת נגד הכונס-המפרק כל הטענות שהיו עומדות לה נגד החברה. אין צריך לומר שבמועד מינויו של הכונס, הייתה המבטחת זכאית לקזז את הסכומים המגיעים ממנה לחברה כנגד הסכומים המגיעים לה מן החברה בגין הערבויות, אפילו בטרם שולמו, מכוח הוראת הקיזוז שבהסכם. יש לציין בהקשר זה, כי המתקשרים רשאים להתנות על הוראת הקיזוז שבסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן - חוק החוזים) ולהסכים על זכות קיזוז רחבה יותר (ראה, ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך א) [10], בעמ' 131). 20. מכאן, שלפי הוראת הקיזוז שבסעיף, רשאית הייתה המבטחת לקזז את החוב הראשון כנגד החוב בגין הערבויות, אף-על-פי שהמבטחת טרם שילמה את הערבויות במועד מינויו של הכונס. המבטחת והחברה עשו הסכם לפני מינויו של הכונס, שמכוחו צמחה זכותה של החברה לקבל מאת המבטחת את החוב הראשון וזכותה הנגדית של המבטחת לקזז חיובים מותנים של החברה כלפיה מכוח הסכמים אחרים. 21. למעלה מן הדרוש נוסיף כי שאלה אחרת היא אם הייתה המבטחת זכאית לקזז חוב מותנה הבא מכוח הסכם אחר, אלמלא הוראת הקיזוז שבהסכם. לצורך התשובה לשאלה יש לבחון את זכויות בעלי-הדין לפי הוראת הקיזוז שבסעיף 53 לחוק החוזים וסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים. במקרה זה, לאור נוסחו של סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, עולה השאלה מה דינה של טענת קיזוז שיסודה בהסכם שנעשה לפני הכינוס, כאשר הזכות לתבוע את החברה שבכינוס, על-פי ההסכם האמור, התגבשה רק אחרי מינויו של כונס הנכסים (ראה: ע" א 330/75 גרבוב נ' רשות הנמלים בישראל [6]; לרנר, שם [9], בעמ' 128; מאוטנר, שם [9], בעמ' 547; ש' לרנר "קיזוז נגד נמחה" [12], בעמ' 95-92). ככל שמדובר בחוב בגין ערבויות, עולה גם השאלה אם לאור סעיף 53 לחוק החוזים, עומדת לחייב טענת קיזוז בגין ערבויות שטרם שולמו על-ידיו עד למועד שנודע לו על ההמחאה, שהרי לפי סעיף זה, החייב יכול להעלות נגד הממחה רק טענות שעמדו לו במועד שנודע לו על ההמחאה (ראה: מאוטנר, שם [9], בעמ' 550-549). כאמור, אין דיון זה צריך להכרעה במקרה שלפנינו שבו מדובר בקיזוז מכוח הוראת קיזוז החלה, אליבא דכל הדעות, על המקרה הנדון. היחס שבין דין הקיזוז בפירוק לדין הקיזוז בכינוס נכסים 22. כאמור, ההלכה לעניין סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל היא כי כל עוד לא שילם הערב בפועל סכומים מכוח הערבות, אין הוא רשאי לקזז כנגד החובות שהוא חב לחברה את החיובים בגין תשלומי הערבות (הילכות אל-על [1] והספקה הנ"ל [5[ ]4]). המדיניות שהנחתה את בית-המשפט הייתה שוויון בין הנושים. זכות קיזוז מעניקה לנושה, שהוא גם חייב, יתרון על פני הנושים האחרים, הנאלצים להגיש תביעת חוב ולהסתפק בדיבידנד בלבד. מטעם זה, בין היתר, סברו בעלי דעת הרוב בהילכת הספקה [5[ ]4] שיש להגביל את זכות הקיזוז למקרה שקיים חוב בר-פרעון במועד הקובע, שהוא מועד צו הפירוק, ולא די בקיומו של חיוב מותנה במועד האמור. 23. עמדנו למעלה על דיני הקיזוז הכלליים, החלים בכינוס נכסים, כפי שהם נובעים מהוראות קיזוז בהסכם (או סעיף 53 לחוק החוזים) וסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים. כן עמדנו על דיני הקיזוז המיוחדים החלים בפשיטת רגל ובפירוק, מכוח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. הדעה הרווחת היא כי "יש לראות בדיני הקיזוז הכלולים בסעיף 74 דין מיוחד, הדוחה מפניו את דיני הקיזוז הכלליים" (ש' לוין פשיטת רגל [11], בעמ' 201). אולם, כפי שכבר נאמר, על המקרה הנדון לא חל סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל ופרשנותו אינה צריכה לענייננו. (ראה גם פרוקצ'יה, בספרו הנ"ל [7], בעמ' 174, בדונו בשאלה אם בכוחם של דיני הקיזוז הכלליים להרחיב את זכות הקיזוז שלפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל ובהשלכותיה של הילכת וולטקס צמרון [2] בעניין זה: "כזכור, באותה פרשה החמיץ הנושה את המועד להפעיל את זכות הקיזוז מכוח סעיף 74 לפקודה, ועל כן ביקש לקזז בהסתמך על הדין הכללי... בכל זאת נעתר בית המשפט לבקשת הנושה. כדאי על כן לייחד כמה מלים להנמקתו של בית המשפט. השופט קיסטר סמך יתדותיו בהסכם בין בעלי הדין שחובותיהם יקוזזו, הסכם שהבשיל, ולמעשה בוצע, לפני תחילת הליך הפירוק. הלכה זו אינה נראית לי מוקשה. הצדדים חופשיים לפרוע את חיוביהם בכל דרך הנראית להם, ובכלל זה הדרך של זקיפת חוב אחד, המגיע לנושה, על חשבון חוב אחר, המגיע לחייב"). 24. גם שיקולי המדיניות שהנחו בית-משפט זה בהלכות אל-על [1] והספקה [4] [5] אינם תקפים כאן. זכות הקיזוז של המבטחת לפי דיני הקיזוז הכלליים איננה מקפחת נושים בלתי מובטחים אחרים יותר משמקפחת אותם זכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, מן הטעם שהמבטחת שילמה בפועל מכוח ערבותה, לפני שניתן צו הפירוק. הענקת זכות קיזוז למבטחת, כאשר שילמה בפועל מכוח הערבויות אחרי מינוי הכונס אך לפני שניתן צו הפירוק, איננה עומדת בסתירה להלכות שנקבעו בעניין קיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. אלמלא מונה כונס נכסים והיה ניתן רק צו פירוק, הייתה המבטחת זכאית לקזז את חובותיה כלפי החברה כנגד הסכומים ששילמה מכוח ערבותה בטרם ניתן צו הפירוק. זכות הקיזוז של המבטחת כנגד החוב השני 25. החוב השני שחבה המבטחת לחברה נוצר אחרי מינויו של כונס הנכסים ובטרם ניתן צו הפירוק, בתקופה שבה הפעיל הכונס את החברה כעסק חי. חוב זה צמח מן ההסכם שנעשה, כזכור, לפני מינויו של כונס הנכסים הזמני. לא מצאתי מקום להתערב בעניין זה במסקנותיו של בית-משפט קמא, ולפיו אימץ כונס הנכסים את ההסכם שמכוחו דרש לקבל את החוב השני המגיע לחברה מהמבטחת. כפי שאמר, אין הכונס רשאי לברור לו רק את הוראות ההסכם הנוחות לו. משאימץ את ההסכם, אימץ אותו על סעיף 23 שבו, ולפיו רשאית המבטחת לקזז כל סכום המגיע לה מן החברה לפי כל הסכם אחר. (ראה גם 729-629 .AT PP ,]31[ WOOD, SUPRA). 26. לא מצאתי ממש ביתר טענותיהם של בעלי-הדין, כמו טענות ההטעיה והמניעות שהעלה הכונס המפרק נגד המבטחת, וכמו טענת המבטחת שקמה לה זכות קיזוז בגין תגמולי שער ששילמה ביתר בעבור ייצוא בשנים 1988-1986. גם בעניינים אלה מקובלת עליי התוצאה שאליה הגיע בית-משפט קמא. 27. העולה מן המקובץ הוא שהמבטחת זכאית לקזז את הסכומים ששילמה בפועל מכוח הערבויות עד למועד שניתן צו הפירוק, כנגד החוב הראשון והחוב השני. 28. לפיכך אני מציע כי הערעור יידחה וכי הערעור שכנגד יתקבל בחלקו, במובן זה שהמבטחת תהיה זכאית לקזז מה ששילמה כאמור, גם כנגד החוב הראשון. החלטתו של בית-המשפט המחוזי תתוקן בהתאם. עוד אני מציע כי המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך - 25,000 ש"ח. השופטת ט' שטרסברג-כהן מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט טירקל, ולפיה דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל בחלקו. כאשר מונה הכונס, הייתה המבטחת נושה בחברה על-פי חוב שנוצר קודם לכינוס. במועד מינוי הכונס טרם שילמה המבטחת את הערבויות שערבה לחברה. אלה היו בגדר חובות עתידיים או מותנים שאותם הייתה המבטחת רשאית לקזז כנגד החוב הראשון, מכוח סעיף 23 להסכם בינה לבין החברה, הקושר את הכונס. בעל איגרת חוב שהפך להיות בעל שעבוד ספציפי על נכסי החברה מכוח צו הכינוס, אינו "תופס" אלא את אשר יש לחברה באותה עת. באותה עת ה"נכס" של החברה שיקף את היתרה שלאחר קיזוז בין המגיע לה מהמבטחת וממנה למבטחת. כאשר ניתן צו הפירוק, הייתה המבטחת רשאית לקזז ממה שמגיע לחברה ממנה, את הערבויות לחברה שאותן שילמה בפועל לצדדים שלישיים לפני צו הפירוק. הערבויות אכן שולמו לפני שניתן צו הפירוק. אשר לחוב השני אין ממש בטענות המועלות בערעור נגד הקיזוז. אשר-על-כן רשאית המבטחת לקזז את הסכומים ששילמה בפועל מכוח הערבויות עד למועד צו הפירוק כנגד החובות הראשון והשני. השופט צ' א' טל אני מסכים לתוצאה שבפסק-דינו של השופט טירקל. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. ערבותקיזוז