פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. הכרעתנו בערעור זה נשתהתה בשל רצוננו לקדם את האפשרות של הסדר מוסכם בין בעלי הדין. על-כן נדחה הדיון אחרי שמיעת הטענות מספר פעמים, תוך ניסיון להביא את בעלי הדין להסכמה. משנכזבה תקוותנו, והצעותינו לא זכו להיענות חיובית מצד המשיבים, נפנינו להכרעה לגוף העניין. 2. לפנינו פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר לפיו נדחתה תובענתם של המערערים, בה ביקשו כי יוחזר כספם ששולם לחברה המשיבה כמלוא התמורה עבור דירה שהמשיבה התחייבה למכור למערערים. המשיבה הראשונה (להלן - החברה) הייתה חברה קבלנית, שהקימה בנייני מגורים בהרצליה, ואשר נכנסה בינתיים להליכי פירוק. המשיב השני היה בעל השליטה בחברה, וזאת, ככל הנראה, יחד עם אדם שני שפעל כפרקליטה של החברה, עו"ד ארדון פרידמן. ביום 29.11.78 התקשרה החברה בעיסקת קומבינציה עם בעלי חלקת אדמה בהרצליה, אשר לפיה התחייבה החברה לבנות בית דירות שיירשם כבית משותף. על החלקה ניצב אותה עת מבנה, בו התגוררה דיירת מוגנת על-פי חוק. לפי ההסכם, הוטלה החובה להביא להתפנותה של הדיירת המוגנת על בעלי החלקה, והתחייבותה של החברה להקים את הבניין הותנתה בפינויה של הדיירת. המערערים התקשרו עם החברה בחוזה לרכישת דירה בת ארבעה חדרים בבית הנ"ל, אשר אותו התכוונה החברה להקים. ביום 20.10.80 נחתם זיכרון-דברים, בו הוסכם, כי הדירה תימסר תוך 24 חודש. אולם, בזיכרון הדברים הוסף, כי הואיל והדיירת המוגנת מתוררת על החלקה ולא ניתן לבנות כל עוד לא תפונה, הרי המערערים מאשרים, כי בדקו את מצבה של החלקה וקראו והבינו את החוזה שנערך בין בעלי החלקה והחברה המשיבה, וכי דווח להם שחובת הפינוי של הדייר המוגן מוטלת על הבעלים הרשומים של החלקה, וכי אם לא תפונה הדיירת לא תוכל החברה לבנות את הבניין. למקרה של אי-יכולת לבנות התחייבה החברה, בחוזה המכר שנחתם ביום 27.10.80, כי אם לא תוכל לבנות בשל כך שהדיירת לא תפונה, יתבטל ההסכם והחברה תחזיר למערערים את כל הסכומים שקיבלה על חשבון הדירה כאשר הם צמודים למדד יוקר המחיה. 3. המערערים שילמו לחברה במישרין ובאמצעות העברת הלוואה ממשרד השיכון את מלוא מחירה של הדירה. כאשר פינוי הדיירת השתהה, נכרת ביום 24.9.81 הסכם נוסף, אשר כלל את ההתניות הבאות שבאו להמיר במפורש את ההוראה שבחוזה המקורי שעניינה ההתחייבות להחזיר את מה ששולם במקרה של אי-יכולת לבנות. ואלה ההתניות החדשות: "1. אם לא תוכל המוכרת לבנות על המגרש עד ליום 27.10.81 מסיבה שלא יפונה הדייר המוגן, לא יהא בכך משום הפרת הסכם מצידה. אם לא תבנה המוכרת על המגרש כאמור לעיל יהיה עליה לתת לקונה דירה אחרת שוות ערך בת ארבעה חדרים בשטח דומה ובמפרט דומה באותו איזור או באיזור דומה בהרצליה, כל זאת בתנאי כי בידי המוכרת תהיה בתקופה הנ"ל (בתום שנה מחתימת ההסכם) דירה כזו. אם תהיה בין הצדדים מחלוקת בשאלה מהי דירה דומה תוכרע המחלוקת על ידי בורר מוסכם בין הצדדים ובהיעדר כזה על ידי בוררות זבל"א. 2. אם לא תבנה המוכרת בתקופה האמורה דירה כנ"ל או הצדדים לא יגיעו להסכמה בדבר דירה חילופית כנ"ל, יעריך שמאי מוסכם על הצדדים את שווי הדירה ופירן תשלם לקונה במקום הסכומים שקיבלה ממנו את מחיר הדירה כפי שיעריך השמאי המוסכם". 4. החברה לא החלה בבנייה, כי הדיירת לא פונתה והמגרש לא נמסר לחברה. גם ההתחייבות החלופית לא קוימה וגם כספם של המערערים לא הוחזר. בקשר לכך הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי בשנת 1982. הדיון התמקד תחילה בשאלת שווייה של הדירה, והצדדים הגיעו להסכם, לפיו תינתן בדחיפות חוות-דעתו של השמאי מר יציב, ויינתן מיד פסק-דין נגד החברה בגובה הסכום שייקבע על-ידי השמאי. ההסכם קיבל ביום 16.11.82 תוקף של פסק-דין. חוות הדעת של מר יציב ניתנה ביום 16.11.82. אשר לתביעה נגד המשיב השני, זו נקבעה להוכחות. לאחר מכן התדרדר מצב החברה והיא נכנסה להליכי פירוק, ותקוותם של המערערים לקבל את החזר כספם מהחברה נכזבה. בתביעתם נגד המשיב השני טענו, כי הוא היה צד לעיסקת המכר ולפיכך נושא בחבות אישית, נפרדת מחבות החברה, להשיב למערערים את ממונם. טענה שנייה הייתה, כי המשיב השני היה ערב בעל-פה ובכתב להתחייבויות החברה. שלישית נטען, כי המשיב השני הפר את חובתו לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת, ועל-כן יש להטיל עליו אחריות לנזקי המערערים, שהיו תוצאה מהתקשרותם. 5. בית המשפט קמא קבע, שאין יסוד לטענה שההתקשרות נערכה גם עם המשיב השני בעצמו. המערערים אמנם טענו, כי בכל המגעים עם המשיב השני הניח האחרון את דעתם כי הוא באופן אישי בעל דברם, וכך גם העידה אחות המערער. אולם, המשיב השני הכחיש זאת. בית המשפט קיבל עמדתו, מאחר שלא היה כל ביטוי בהסדר החוזי, בעת ציון שמות בעלי הדין, להכללת המשיב השני כצד להתחייבויות. בית המשפט ציין, כי לפי תקנות החברה אמנם הייתה צריכה להתנוסס על החוזה חתימה של מנהל נוסף, אולם חסרונה של חתימה כאמור איננו יכול להעיד, כי הצד המתקשר יננו החברה אלא המשיב השני; מה גם שהחברה עצמה לא חלקה על התקפות של התקשרותה. המערערים גם הפנו למסמך שנחתם ביום 29.4.81, היינו להסכם הנוסף, וטענתם הייתה, כי המשיב השני הוא שהציע עריכתו של המסמך, שנוסח על-ידי עו"ד ארדון פרידמן שהיה בין בעלי השליטה על החברה. הטענה הייתה, כי בעת חתימת המסמך הצהיר המשיב השני באוזני המערערת כדברים האלה: "ראי אני חותם על המסמך הזה בלי חותמת של החברה ומכך נובע שאני ערב לך באופן אישי". המשיב השני ועו"ד פרידמן לא אישרו טענה זו. הוא אמנם לא יכול היה להסביר, מדוע אין חותמת של החברה על המסמך הנ"ל, ומדוע אין חתימה שנייה כמתחייב לפי תקנות החברה. אולם, בית המשפט קיבל כאמור את הכחשתו של המשיב השני וסבר, כי לא הונחה תשתית לביסוסה של הטענה שהמשיב השני ביקש ליצור אחריות אישית או לערוב להתחייבויות החברה (ד"נ 1[ 7/81], בעמ' 681]. אומר בית המשפט: "לא מצאתי שום עדות, שאוכל לסמוך עליה ללא היסוס, ושעל פיה ניתן לקבוע כי בהזדמנות ידועה ומוגדרת-מבחינת המקום, המועד ונסיבות העניין - הצהיר הנתבע, בלשון מחייבת, שאם החברה לא תקיים התחייבות זו או אחרת, שנטלה על עצמה כלפיהם, יהיה הוא, באופן אישי, חייב בקיום התחייבותה של החברה. הדברים הללו חלים גם על מה שייחסה התובעת לנתבע, לגבי נסיבות חתימתו על גבי ת/3". טענה נוספת התייחסה, כאמור, לכך שהמשיב השני לא פעל בתום-לב ובדרך מקובלת, בכך שנטל את כספי המערערים. הטענה נדחתה, מאחר שלדעת בית המשפט קמא נעדר שמץ של ראיה לכך שהמשיב השני הוליך את המערערים שולל באשר למצב החברה או שקיבל מידם את כל תמורת הדירה ונטל את הכסף לשימושו האישי, ביודעו שהחברה לא תהיה מסוגלת לבצע את התחייבויותיה. בית המשפט ציין, כי המערערים חקרו ודרשו לפני שנכנסו לעיסקה הנ"ל, בה הוקפד בסך הכול על מהלכי התקשרות נאותים. מכאן דחיית התביעה והערעור שלפנינו. 6. כפי שעולה מהודעת כונס הנכסים הרשמי, ניתן ביום 27.3.85 צו פירוק נגד החברה, ועו"ד דן בר-חיים נתמנה כמפרק. הווי אומר, חל האמור בסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. כן ניתן צו כינוס נגד המשיב השני באופן אישי, וביום 23.5.85 הוכרז כפושט-רגל. עו"ד י' ליבוביץ מונה כנאמן. בהקשר זה יש לפנות לסעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, לפיו, משניתן צו כינוס לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב, ולא ייפתחו תובענה או הליכים אחרים אלא ברשות בית המשפט. הליכים אלו נפתחו לפני המועד הרלוואנטי לעניין סעיף 20(א). זאת ועוד, כפי שעולה מן הטענות שלפנינו, הרי בדיון בבית המשפט המחוזי הוסכם להמשיך בדיון בתיק זה. לאור הנתונים שנמסרו לנו בעת הדיון גם לא ראיתי כל הצדקה להימנע מהכרעה במחלוקת לגופה. 7. הנני סבור, כי יש להטיל על המשיב השני חבות אישית להחזר מלוא הכספים שמגיעים למערערים כהחזר תמורת הדירה, כהערכתה בחוות-דעתו של השמאי. לטעמי, נפרשה לפני בית המשפט מערכת של נתונים ועדויות, אשר ניתן וצריך להסיק ממנה את מחויבותו האישית של המשיב השני כלפי המערערים. מן העדויות עולה, כי המערערים התקשרו בחוזה המכר ושילמו את מרבית התמורה על אתר אך ורק בשל הסיבה שמולם ניצב המשיב השני, אשר הציג עצמו כאיש אמיד המקיים הבטחותיו. שני המערערים וכן אחותה של המערערת העידו, כי לאורך כל הדרך הרגיע המשיב השני את המערערים והניח דעתם כי הוא ידאג לעניינם. עו"ד פרידמן לא יכול היה לאשר או להכחיש כי ניתנה הבטחה כאמור. היחיד שהכחיש מן התחייבות אישית היה המשיב השני עצמו. חשובות לעניין זה נסיבות יצירת ההתקשרות. אין חולק, כי זמן קצר לאחר שהמתווך הראה למערערים את המגרש, נפגשו הצדדים, תחילה במשרד המתווך ולאחר מכן בדירתה של אחות המערערת, שהייתה שכנתו של המשיב השני. בפגישה אחרונה זו נכחו המערערים, אחות המערערת, המשיב השני ועו"ד פרידמן. לפי עדות המערערים, שלא הוכחשה, לא הוצג בשלב זה עו"ד פרידמן כמי שהינו גם בעל מניות בחברה ושותפו לעסק של המשיב השני, דבר שהיה "מדליק אצלה אור אדום", כדברי המערערת. אחות המערערת העידה, כי לא הוזכר במעמד זה כי ההתקשרות היא עם חברה, וכאשר שאלה את המשיב השני לפני החתימה על זיכרון הדברים מי יבנה את הבניין השיב לה: "אם אני מבטיח דירה תקבלי דירה". כאשר מולם ניצבים המשיב השני, אשר נסך בהם ביטחון שניתן לסמוך עליו ועל דבריו, ועורך-דין הנחזה להיות ניטראלי, היו נכונים המערערים להתקשר בעיסקה, להיפרד ממיטב כספם ולשים מלוא מבטחם במשיב השני. עם חלוף הזמן, וכאשר העיסקה לא התקדמה, פנו המערערים מספר פעמים אל המשיב השני. אגב, הם ביקרו אותו בדרך כלל בביתו, ועל כך העידה גם אחות המערערת, שהצטרפה לכמה מן הפגישות. לפי עדויות אלה חזר והבטיח המשיב השני כי הוא יקיים את הבטחתו וציין, שאף שהוא בונה באמצעות כמה חברות שלו, הרי שבכל עניין הכתובת של המערערים היא הוא עצמו. עדויות אלה נסתרו רק בדברי המשיב השני עצמו, כאשר שותפו עו"ד פרידמן אמר שמחוסר ידיעה אינו יכול להכחיש או לאשר דברים אלה. לאחר שלא החלה הבנייה זמן ממושך, נחתם ההסכם הנוסף, אשר הוכן על-ידי עו"ד פרידמן לאחר פניות רבות של המערערים אל המשיב השני. על הסכם זה חתם המשיב השני לבדו, אף שהחוזה התייחס גם כן לחברה כצד להסכם. לא הוטבעה חותמת החברה כנדרש לפי תקנותיה, למרות שההסכם נחתם במשרדי החברה. למשיב השני ולעו"ד פרידמן לא היה כל הסבר לכך בעדויותיהם, אשר מולן עומדת עדות המערערת, לפיה הסביר לה המשיב השני כי הוא חותם לבדו על-מנת להניח את דעתה בדבר מחויבותו האישית. מיתוספת לכך העובדה, כי לפי תקנות החברה נדרשו שתי חתימות על-מנת לחייבה, ועו"ד פרידמן, שהיה בעל זכות חתימה ונכח בפגישה, לא הוסיף את חתימתו. ועוד לעניין עו"ד פרידמן: המערערת, שהייתה הפעילה מבין בני הזוג במגעים עם המשיב השני, העידה, כי לפני החתימה על זיכרון הדברים הבטיח עו"ד פרידמן כי אין להם מה לדאוג, נוכח היותו של המשיב השני בן לאב עשיר מירושלים. עו"ד פרידמן אישר בעדותו כי המשיב השני בן למשפחה עשירה, אך לא יכול היה להיזכר אם ציין עובדה זו באוזני המערערים. 8. נסיבות אלה, כאשר הן מצטרפות לעדויות כולן, מובילות למסקנה כי המשיב השני נטל על עצמו מחויבות אישית לדאוג לעניינם של המערערים. אמנם ההלכה היא, כי "משחתם מנהל חתימה אישית בלא ציון, שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית, רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה, כי הוא התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית", וכי לא "בכל חוזה, בו נעדרת חותמת, יש להטיל אחריות אישית על המנהל" (ע"א 2[ 230/80], בעמ' 722; ע"א 3[ 209/83], בעמ' 345-344; ע"א 583/88 [4]). אולם אין מניעה לכך שתוסק נטילת האחריות האישית מחוץ לאמור במסמך וכי מנהל, ובמקרה שלנו בעל השליטה בחברה, יתחייב אישית, בנוסף להתחייבות החברה ובנפרד ממנה (ראה ע"א 2[ 230/80] הנ"ל, בעמ' 722 ,720). במקרה זה, הבסיס הראייתי להטלת האחריות הוא בדברי המערערים. אופן החתימה על החוזה, אשר אין בדרך כלל להסיק ממנו מסקנה (ראה ע"א 2[ 230/80] לעיל), הוא במקרה דנן בגדר חיזוק לתיזה של המערערים, לפיה נוצרה התחייבות נפרדת לפיה המשיב השני הוא שאחראי להבטחת כספם של המערערים וכי כספם של המערערים ישמש לייעודו. מכאן, שאין גם משמעות לשאלה, אם החברה פעלה על סמך החוזה או אם לא התכחשה לו, שכן אין מדובר בשאלה אם החברה אישרה פעולת שלוח שנעשתה ללא סמכות, אלא מדובר בשתי התחייבויות נפרדות, אחת של החברה והאחרת של המשיב השני, אשר כל אחת מהן עומדת על רגליה שלה. אינני רואה צורך להתייחס כאן לשאלת חיובו האישי של מנהל בגין ניהול משא ומתן שלא בתום-לב או בשל התנהגות רשלנית כלפי הצד המתקשר עם החברה (ע"א 2[ 230/80] הנ"ל, בעמ' 728-723; ד"נ 1[ 7/81] הנ"ל). אולם לשם שלמות התמונה אוסיף, כי התנהגותו של המשיב כמכלול לקתה בחוסר תום-לב שביטויו במצג מטעה בדבר יכולתו הכספית לבצע את שנטל על עצמו לפי ההסכם הנוסף אותו הציג כמשימה אישית בת-ביצוע. סיכומו של דבר, ממכלול העדויות והנתונים עולה נטילת אחריות כמתואר לעיל, ולטעמי, ניתן היה לאתר הזדמנות קבועה ומוגדרת, אשר בה נוצרה ההתחייבות, ובנקודה זו מסקנתי שונה מזו של הערכאה הראשונה. 9. משמעות הדברים היא, כי ניתוח העדויות והנתונים אשר נפרשו לפני הערכאה הראשונה, ובפרט צירופן של הנסיבות בדבר עריכת זיכרון הדברים וההסכם הנוסף עם האמור בעדויות הצדדים, אשר חלקו כלל לא נסתר, מצדיק התערבותו של בית המשפט שלערעור במסקנות שעלו מדברי הערכאה הראשונה (ע"פ 5[ 504/76], בעמ' 398). נוסיף, כי ההשתלשלות ונסיבותיו של המקרה דנן אינן רגילות, אלא SUI GENERIS, וכמובן יש להתייחס בהתאם לכך לתוצאה של ערעור זה. 10. הערעור מתקבל. המשיב השני ישלם למערערים את הסכום שנקבע כשווייה של הדירה לפי הערכת השמאי יציב מיום 16.11.82, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 16.11.82 ועד למועד התשלום בפועל, והכרעתנו זו תובא לפני בית המשפט הדן בפשיטת הרגל של המשיב השני כדי שיטופל בה במסגרת הליכי פשיטת הרגל על-פי דין. המשיב השני יישא בהוצאותיהם של המערערים בסכום של 6,000 ש"ח. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. החזר כספימקרקעיןקבלןפירוק חברה