פסק דין השופט ד' לוין: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 2298/88, שבו נעתר השופט המלומד לבקשת המשיבות וציווה על פירוקה של החברה המערערת. לערעור זה צורפו שתי בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור, ונתייחס אליהן במסגרת ההכרעה בערעור. 2. בשנת 1983 נחתם הסכם בין המערערת והמשיבות, לפיו הותר למערערת לייצר ולמכור מוצרים של המשיבות, המוגנים כפטנטים בישראל, כאשר בתמורה התחייבה המערערת לשלם למשיבות תמלוגים. עוד נקבע בהסכם, כי המערערת תשווק בישראל מוצרים של המשיבות (להלן - ההסכם). בשנת 1986 החלה המערערת לפגר בתשלום הכספים, שעל-פי ההסכם האמור הייתה חייבת אותם למשיבות. עקב כך הגישו המשיבות שתי תביעות אזרחיות כנגדה: התביעה הראשונה הוגשה בת"א 1433/88, ובו תבעו המשיבות, בסדר דין מקוצר, תשלום סכום מסוים שלטענתן הגיע להן בעבור הספקת מוצרים למערערת, ותשלומי תמלוגים המגיעים להן על-פי ההסכם הנ"ל. התביעה השנייה הוגשה בת"א 1434/88, ובו ביקשו המשיבות את אכיפת ההסכם האמור לעיל. 3. בשתי תובענות אלו נכרכו גם בקשות רבות ושונות, הן מטעם המערערת והן מטעם המשיבות. אך הדיון בתביעות ובבקשות השונות שהיו תלויות ועומדות עוכב, בהסכמת הצדדים, ב-14.11.88 במסגרת הדיון בהמ' 9492/88 לעיכוב הדיון בשל סעיף בוררות שבהסכם. הצדדים הסכימו, שתביעות הצדדים זה כנגד זה תתבררנה לפני מוסד בוררות בהולנד (וזאת בהתאם לסעיף 14 ל"הסכם", שמפנה את הצדדים להתדיין בבוררות בהולנד). חרף ההסדר האמור ראו המשיבות להגיש את הבקשה הנדונה לפירוק בעילה שהחברה המערערת היא חדלת פירעון. הדרגה הראשונה נעתרה לבקשה. ערעור זה מופנה כאמור כנגד החלטה זו 4. בנוסף לערעור על הקלטת פירוק המערערת הניחה המערערת לפנינו גם שתי בקשות: האחת - צירוף מסמכים שונים הנוגעים לשתי התביעות האזרחיות - ת"א 1433/88 ות"א 1434/88 (ובתוכם ההחלטה בהמ' 9492/88 המצוינת לעיל), והשנייה - להגשת ראיות חדשות בערעור שלפנינו, כאשר ראיות אלו הינן קטעי עיתונות המעידים, לדברי המערערת, על כך שהמשיבות הפרו את זכויות הבלעדיות של המערערת, כפי שהללו נקבעו ב"הסכם" ביניהן. 5. אין, לדעתי, צורך להכריע בטענות הצדדים באשר לצירוף המסמכים הנ"ל, וזאת כיוון שאפילו היו מתקבלים ומצורפים לתיק, לא היה בהם כדי לשנות מהתוצאה המתחייבת, שהיא דחיית הערעור, כפי שיוסבר להלן. הוא הדין בראיות הנוספות שאין לקבלן, שהרי קטעי עיתונות אינם ראיה בת-משקל בבית-משפט. 6. המערערת מעלה כנגד המשיבות טענות זיוף ורמייה. לדבריה, מחקו המשיבות במירמה, בחלק מההליכים הקודמים, את סעיף A4 של ההסכם. בסעיף זה ניתנה למערערת הזכות לשמש כסוכן הבלעדי למכירת מוצרי המשיבות בישראל. המערערת מוסיפה וטוענת, כי המשיבות ניאותו בהמ' 9492/88 להפנות את הסכסוך למוסד בוררות הולנדי, כיוון שעל-ידי הסכמה זו השיגו עיכוב של בירור טענת הרמייה הנ"ל שהועלתה כלפיהן. עוד מציינת המערערת, כי בבקשת הפירוק של המשיבות הן העלימו מבית המשפט את הסכמתן לגשת לבוררות. לדבריה - בהחלטה לגשת לבוררות יש מעשה-בית-דין או מניעות, המונעים את בקשת הפירוק. בהעלמת ההסכמה לגשת לבוררות יש שימוש לרעה בהליכי משפט. 7. אין בידי לקבל את טענת הזיוף, שהיא ההשגה המרכזית שבפי המערערת, שכן מקובלים עלי דברי המשיבות, שסעיף A4 נמחק בטעות בשעה שהשתמשו במסמך לצורך הכנת חוזה חדש, ושהטעות תוקנה ברגע שעמדו עליה. ביוזמת המערערת נחקרה טענה זו גם על-ידי משטרת ישראל, ולא נמצא לה כל בסיס. 8. בטענות המערערת, ככל שהן נשענות על ההליכים הקודמים שעוכבו כמוסבר לעיל ומתייחסות לקשיים שהמשיבות מערימות עליה, כביכול, בהגשת הליך זה, אין כדי להושיע את המערערת, שכן אין בכוחן לעמוד מול עילות הפירוק המתקיימות בענייננו, העומדות בפני עצמן, שכן גוברות הן על הטענות שהושמעו בהליכים הקודמים. 9. כאשר מונחת לפני בית המשפט בקשת פירוק, עליו לשקול אם להיעתר לה, לאור עילות הפירוק המנויות בסעיף 257 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. לענייננו, חשובות החלופות הבאות: "בית המשפט רשאי לפרק חברה בהתקיים אחת מאלה: (1) ..... (2) ..... (4) החברה היתה לחדלת-פירעון; (5) בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק". סעיף 258 מסייע להבנת הדברים בקובעו מתי רואים חברה כחדלת פירעון, ולענייננו: "רואים חברה כחדלת-פרעון בהתקיים אחת מאלה: (1) נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה; (2) ... (3) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה". 10. השופט המלומד בדרגה הראשונה קבע בענייננו, שיש לפרק את החברה המערערת בהיותה חדלת פירעון. את היותה חדלת פירעון הוא קבע בהתבסס על החלופה הראשונה שבסעיף 258 דלעיל, ולגבי חלופה זו אמר: "בפסיקה נקבע כי אם החוב שנוי במחלוקת בתום לב ועל פי טעם של ממש - לא יינתן פרוק... אין מחלוקת של ממש סביב חוסר היכולת של המשיבה לפרוע את חובותיה... נותרה איפוא לדיון רק שאלה אחת והיא: האם אמנם קיים חוב שנוי במחלוקת.... ובטעם של ממש... חובת ההוכחה של טענה זו שהיא טענת הגנה - מוטל על המשיבה (המערערת לפנינו - ד' ל')". בהמשך דבריו עמד השופט המלומד בהרחבה על עדותו של מר מכנס (מנהל המערערת) וקבע לאורה, כי המערערת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח קיום מחלוקת של ממש בתום-לב לגבי החוב הנטען כלפיה. 11. נקבע כבר בפסיקה, כי קביעת אי-יכולת כלכלית קביעה עובדתית היא (ראה ע"א 1[ 577/74], בעמ' 11), והלכה היא מלפנינו, שאין אנו נוטים להתערב בשכאלה, אלא כאשר נפלה טעות עקרונית ברורה בקביעת המימצאים העובדתיים או כאשר קביעת העובדות אינה מעוגנת בחומר הראיות או אינה מתיישבת עמן. לא זה המקרה שלפנינו. השופט המלומד עיגן קביעתו בהרחבה בתשובותיו של מר מכנס (מנהל המערערת) בחקירתו לפניו, המלמדות הן על מצבה הכלכלי העגום והרעוע של המערערת והן על חוסר יכולתו להצביע על חוב נגדי של המשיבות למערערת. מסקנה זו אכן עולה מעל פני הראיות. 12. אולם אפילו הייתה המערערת עומדת בנטל להוכיח חוב שנוי במחלוקת (דבר שכאמור לא עמדה בו), עדיין היה מקום להיעתר לבקשת הפירוק, וזאת בהסתמך על פיסקה (3) שבסעיף 258 דלעיל ולאור ההלכה בנדון. כך אמרנו בפסיקתנו: "... בפסק-הדין הנ"ל רמז בית-המשפט על ההבדל בין בקשת פירוק המבוססת על חוסר היענות לדרישת תשלום... לבין בקשה המבוססת על ראיה ממש המוכיחה שהחברה אינה יכולה לפרוע את חובותיה... כאשר הגישו מבקשי-הפירוק ראיות משכנעות לפיהן קבע בית-המשפט, שהחברה אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה, ניכרת נטייתם של בתי-המשפט להיענות יותר לדרישת הפירוק אף אם חולקת החברה על חוב המבקש... (ע"א 2[ 56 ,55/62], בעמ' 578; ההדגשה שלי - ד' ל'). בענייננו עולה, כאמור, בבירור מתשובותיו של מנהל החברה חוסר אפשרותה לעמוד בהתחיבויותיה, ודי בכך לפירוקה. דומה, שדי גם במצבה המעורער של החברה המערערת, כפי שהדברים מצטיירים בדברי מנהלה, כדי להצדיק את פירוקה גם "מן הצדק והיושר" (ראה פיסקה (5) בסעיף 257 דלעיל). 13. עוד יש להעיר, כי אין בהסכמה ללכת לבוררות כדי למנוע את בקשת הפירוק. נראה, כי המשיבות, לאחר שהסכימו לבוררות, הבינו כי בוררות במוסד בוררות הולנדי תהיה ממושכת ויקרה, כאשר בינתיים קיים חשש שהמערערת תבריח רכוש, כפי שניסתה לעשות כבר בעבר. העדפת הליכי הפירוק העומדים להן למשיבות בנסיבות האמורות אין בה כל פסול. 14. אין בהחלטה לגשת לבוררות (בהמ' 9492/88) משום מעשה-בית-דין, המונע את ההתדיינות שלפנינו: "כאשר לא התקיים, מטעמים כלשהם, בירור המחלוקת לגופה, וההכרעה ניתנה מטעמים חיצוניים למחלוקת, דוגמת טעמים דיוניים, לא קמה העילה למנוע מבעל-הדין בירור לגופה של המחלוקת בהזדמנות דיונית אחרת" (נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (רמות, תשנ"א) 11). גם במקרה שניתנה ההכרעה שבמחלוקת מטעמים חיצוניים, מותר לבעל דין לשוב ולהתדיין, קל וחומר שהוא הדין במקרה שלא ניתנה כל הכרעה במחלוקת, כמו במקרה שלפנינו. מה גם שבגוף ההחלטה לגשת לבוררות הושאר פתח לחזור להליכים הרגילים. 15. לאור כל האמור לעיל דינו של ערעור זה להידחות. המערערת תישא בתשלום שכר טרחת עורך-דינן של המשיבות בדיון זה בסך 6,000 ש"ח להיום. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. חוזהתמלוגיםמוצרפטנטים