פסק דין השופט א' ברק: העובדות וההחלטה 1. חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ (להלן - חברת מודיעים) הינה בעלת כלי-רכב. בהתאם לצילום מצלמה אלקטרונית, אחד מכלי הרכב שבבעלותה חצה (ביום 17.5.88) קו עצירה, שעה שרמזור הראה אור אדום. בכך בוצעה בכלי הרכב עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, הקובעת, כי "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור-". בגין אי-עצירה זו הועמדה חברת מודיעים לדין פלילי. היא לא התייצבה לדין, ובית-משפט השלום הרשיע אותה. צוין (מפי השופטת א' יניב), כי אי-התייצבות הנאשם - לאחר שהוזמן כדין - כמוה כהודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום. על חברת מודיעים הוטל קנס בסך 2,000 שקלים חדשים. על הרשעתה זו ערערה חברת מודיעים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (מפי השופט א' א' לוי) דחה את הערעור בקובעו, בין השאר: "במקרה הזה היה ראוי דוקא ס' ע' 27 ב של פקודת התעבורה, שהוא הדין הספציפי של צילום רכב שביצע העבירה, ושם אין אותה ההגדרה של בעל רכב, כפי שמופיע בסע' 69ב לפקודה, בכך היה די כדי לבסס את דחיתו של הערעור הנוכחי. אך חוששני כי גם פרשנותו הנכונה של סע' 69 ב אינה תומכת בפרשנות המערער - לאמור - לעולם לא התכוון המחוקק לפטור את בעל הרכב - ולענין זה - הבעלים הרשום. כל שהתכוון המחוקק לעשות הוא להוסיף על התאגיד נאשמים פוטנציאלים שס"ק 1 מונה אותם. הטענה כאילו התאגיד אינו נוהג בפועל ברכב אין לה בסיס, כיון שאחריותו של התאגיד בנסיבות אלו היא מכח שלוחיו של התאגיד, או אורגן שלו, וזו בדיוק האחריות של תאגיד שהוא חבר בני אדם". על פסק-דין זה ערערה חברת מודיעים - לאחר קבלת רשות כדין - לפנינו. הבעיה 2. הבעיה המשפטית המתעוררת לפנינו עניינה היקף האחריות (האישית) של חברה בגין עבירה שנעברה ברכב המצוי בבעלותה או בחזקתה. כן מתעוררת לפנינו שאלת היקף האחריות של חברה, מקום שהרכב שבבעלותה או בחזקתה צולם על-ידי מצלמה. הסעיפים הנוגעים לעניין הם תקנה 22(א) לתקנות התעבורה וסעיפים 27ב ו-69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. הסעיפים שבפקודת התעבורה [נוסח חדש] עברו מספר גילגולי חקיקה. נביא תחילה את ההיסטוריה הטרום חקיקתית והפוסט חקיקתית של הוראות אלה. לאחר מכן ננתח את הטקסט הסטטוטורי הרלוואנטי למועד ביצוע העבירה. נפרש טקסט זה על רקע המסגרת הנורמאטיבית הכללית לאחריות התאגיד ונושאי משרה בפלילים. הרקע החקיקתי 3. סעיף 27ב הוסף לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ב-1966 (בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 7), תשכ"ו-1966). המחוקק קבע, כי צילום רכב בצומת מהווה ראיה קבילה. במקביל נקבעה הוראה בדבר אחריות בעל הרכב. בניסוחה המקורי קבעה ההוראה לאמור: "צולם רכב על ידי מצלמה בהיותו בצומת כאמור בסעיף 27א, רואים את בעל הרכב או את האדם האחראי לרכב, כאילו הניע את הרכב לאותו מקום, זולת אם הוכיח שהרכב היה אותה שעה ברשותו של אדם אחר, או שהרכב נלקח ללא הסכמתו". סעיף זה לא כלל כל הגדרה של "בעל הרכב", ולא נקבעה בו כל הוראה באשר לתאגיד-בעל-רכב. ההגדרה היחידה לדיבור "בעל" מצויה בסעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לפיה" 'בעל', לעניין רכש שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב-שכירות - האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם". בניסוחושל סעיף 27ב חלו מספר שינויים, שאינם לענייננו. ניסוחו בעת ביצוע העבירה נושא ערעור זה היה בזו הלשון: "(א) צולם רכב על ידי מצלמה כאמור בסעיף 27א, רואים את בעל הרכב או את האדם האחראי לרבב, כאילו הניע את הרכב לאותו מקום, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב אותה שעה או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". ב-1990 חל שינוי נוסף בניסוחו של סעיף 27ב (חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), תשנ"א-1990). ניסוחו כיום הוא בזו הלשון: "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". במקביל לשינוי זה הוחלפה באותו תיקון לפקודת התעבורה [נוסח חדש] הגדרה של "בעל". נקבע (בסעיף 1) כי "בעל" הוא אחד מאלה: "1) הבעל הרשום ברשיון הרכב; 2) לענין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב-שכירות - האדם המחזיק ברכב מכוח הסכם; 3) לענין רכב הרשום על שם חבר בני-אדם - מנהל פעיל, שותף או עובד מינהלי בכיר בחברה, האחראים לאותו רכב; 4) לענין רכב הרשום על שם קטין או חסוי כמשמעותם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 - הורו או מי שמונה אפוטרופסו, לפי הענין". 4. סעיף 69ב הוסף לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ב-1981 (חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 16), תשמ"א-1981), וזו לשונו: "(א) נעשתה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב או את מחזיקו כאילו הוא נהג את הרכב אותה שעה, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) בחבר בני אדם רואים לענין סעיף קטן (א) גם מנהל פעיל- או שותף או עובד מינהלי בכיר האחראים לאותו רכב - כבעל הרכב". בסעיף-קטן (ב) חל שינוי ב-1985 (בחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18), תשמ"ה-1985). תחת הנוסח הישן נקבעה הוראה חדשה - היא ההוראה החלה על העבירה נושא ערעור זה - בזו הלשון: "(ב) לענין סעיף קטן (א), 'בעל הרכב' - (1) לגבי רכב הרשום על שם חבר-בני-אדם - מנהל פעיל או שותף או עובד מינהלי בכיר האחראים לאותו רכב; (2) לגבי רכב הרשום על שם קטין - הורו או מי שמונה לו אפוטרופוס לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן - חוק הכשרות המשפטית); (3) לגבי רכב הרשום על שם חסוי כמשמעותו בחוק הכשרות המשפטית שמונה לו אפוטרופוס - אפוטרופסו הממונה". התפתחות חקיקתית נוספת התרחשה ב-1990 (חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24)). כפי שראינו (פיסקה 3 לעיל), תיקון זה הרחיב את היקפו של סעיף 27ב לפקודה ועשה אותו בית קיבול לאחריות בעלים של רכב בו נעברה עבירה. כן הוספה בתיקון זה הגדרה כללית של "בעל". לאור תיקונים אלה - ומכיוון שתוכנו של סעיף 69ב רוקן לקרבו של סעיף 27ב - שוב לא היה צורך בסעיף 69ב, והוא בוטל (סעיף 10 לחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24); ראה הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 22), תשמ"ח-1988). האחריות הפלילית של התאגיד ונושאי משרה בו 5. האחריות הפלילית של תאגיד מעוררת שאלות קשות, הן בתחום דיני התאגיד והן בתחום דיני העונשין. כבר לפני כשלושים שנה בע"פ 1[ 232/62] ציין השופט לנדוי, בעמ' 1910, כי: "במשפט המקובל נתונה שאלת אחריותה בפלילים של האישיות המשפטית עדיין. בתהליך של ליבון... למעשה מסתעפת בעיה זו מן הבעיה הכללית יותר של האחריות השלוחית בפלילים, בתוספת הסיבוכים הנבעים ממהותה המלאכותית של האישיות המשפטית. נכון יהיה לומר שבתי-המשפט טרם הגיעו לשלב של הכללות, הבא כרגיל על יסוד הנסיון שנרכש מתוך השוואה וניתוח של 'מעשים שהיו', כפי שאלה הובאו בפני בתי-המשפט". דומה, שמאז חלה התפתחות רבה בתחום זה, הן בפסיקה והן במדע המשפט. עם זאת, הסוגיה טרם נתבהרה דיה. נקודת המוצא בבחינת אחריותו הפלילית האישית (להבדיל מהשילוחית) של תאגיד הינה הוראת החיקוק, שמכוחה מבקשים להטיל על התאגיד אחריות פלילית. השאלה הינה, אם התאגיד "מסוגל" לבצע עבירה זאת. כל בעיה עקרונית אינה מתעוררת, אם העבירה קובעת אחריות מוחלטת בגין מחדל (ראה ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א', תשמ"ד) 105). עבירה כזו אינה דורשת מצב נפשי ואינה דורשת פעולה אנושית. מצב "שלילי" זה יכול, כמובן, להתקיים גם אצל תאגיד, שאינו ניחן בתכונות אנושיות (ראה ע"פ 2[ 305/58]), הבעיות מתעוררות כאשר האחריות אינה מוחלטת אלא נדרש יסוד נפשי, בעיקר של מחשבה פלילית, לשם גיבוש האחריות. כן מתעוררות בעיות כאשר הרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של העבירה הינו מסוג "מעשה" (התנהגות אקטיבית) ולא מסוג "מחדל" (התנהגות פאסיבית). בכל המקרים הללו ניצב הקושי, כי תאגיד, כאישיות משפטית שאינה טבעית, אינו מסוגל לגבש מחשבה פלילית, שכן הוא נעדר כוח חשיבה, ואין הוא מסוגל לגבש וסוד התנהגותי אקטיבי, שכן הוא נעדר יכולת פעולה. עמדה על כך השופטת בן-פורת בע"פ 137/79 [3], בעמ' 749-748 באומרה: "בידוע שחברה אינה מסוגלת, מעצם טיבה וטבעה, לבצע את תפקידיה אלא באמצעות אנשים, שהם בשר ודם. לה עצמה אין כושר פעולה או חשיבה, וכמוה כחומר ביד היוצר". קושי זה שלל בעבר באנגליה את אחריותו הפלילית של התאגיד (להתפתחות ההיסטורית, ראה, L.H. LEIGH, THE CRIMINAL LIABILITY OF CORPORATIONS IN ENGLISH LAW) (9691 LONDON) קושי זה, בצורתו זו, שוב אינו קיים כיום. במשך השנים התפתחה "תורת האורגנים", אשר נועדה להתגבר על היעדרו של מימד אנושי לחברה ובסך לאפשר לה לקיים את דרישות החוק באשר לקיום תכונות אנושיות הדרושות לשם הטלת אחריות או לשם מתן הגנה או חסינות מאחריות (אזרחית, פלילית או אחרת) (ראה ג' פרוקציה, התאגיד, מהותו ויצירתו (האוניברסיטה העברית, 17 )1965 וכן L.C.B. GOWER THE PRINCIPLES OF .(9791, TH ED., BY L.C.B. GOWER AND OTHERS4 ,MODERN COMPANY LAW (LONDON על-פי תורה זו- שאינה מוגבלת לתחום הפלילי, אלא חלה בכל התחומים (ראה למשל, ע"א 4[ 536/65]; ע"א 5[ 324/82]) - היסוד הנפשי שמתקיים אצל האורגן נתפס כיסוד הנפשי של התאגיד. בדומה, הרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיים אצל האורגן נתפס כרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד (ראה ע"פ 3[ 137/79] הנ"ל, בעמ' 749), באמצעות תורה זו ניתן לייחס לתאגיד - חרף היעדר תכונות אנושיות- מחשבה ומעשה של האורגן, ובכך ניתן לקיים את הוראותיו של כל דין (או חוזה), המתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אנושיות אלה. ודוק: תורת האורגנים לא נועדה להטיל על תאגיד אחריות בגין אחריותם של האורגנים. לשם כך קיימת הדוקטרינה של אחריות שילוחית. תורת האורגנים יוצאת מתוך ההנחה כי קיימת נורמה משפטית המתייחסת אל התאגיד. על פיה נובעות תוצאות מסוימות (בין שעניינן הטלת אחריות, ובין שעניינן פטור או הגנה מאחריות, ובין שעניינן אחר), אם מתגבשות אצל התאגיד תכונות אנושיות, כגון מחשבה פלילית (מודעות, כוונה), פעולה אקטיבית וכיוצא באלה. תורת האורגנים גורמת לכך כי התאגיד יוכ לקיים תכונות אנושיות אלה. על כן עשוי תאגיד להיות אחראי (אזרחית, פלילית או אחרת) גם אם האורגן עצמו אינו אחראי. אחריותו של התאגיד לפעולות האורגן אינה אחריות שילוחית, ואין היא מותנית באחריותו של האורגן. אכן, בעוד שמעביד או שולח אחראי שילוחית רק אם העובד או השלוח אחראי (במובן המהותי) אישית, אין תנאי זה נדרש באחריות התאגיד להתנהגות האורגן (ראה המ' 6[ 95/80], בעמ' 664). אחריותו של התאגיד לפעילות האורגן היא אישית, תוך שבאמצעות הפעולות והמחשבות של האורגן עולה בידי התאגיד לקיים את יסודות הנורמה המשפטית אותה מבקשים להחיל עליו. בכך מתבלט שוני מהותי בין תורת האורגנים לבין האחריות השילוחית. תורת האורגנים מיוחדת היא לתאגיד, והיא באה להעניק לו מימד אנושי החסר לו. אחריות שילוחית אינה מיוחדת לתאגיד (ראה: ע"פ 7[ 378/78]), והיא באה להטיל אחריות על אדם בגין אחריותו של אחר, עמו יש לו יחס משפטי (כגון יחסי מעביד - עובד) שנמצא בעיני המשפט כרלוואנטי. ודוק: אחריות שילוחית היא ענף של אחריות מוחלטת, שכן המעביד או השולח נמצאים אחראים למרות שלא נתקיימו בהם יסודות העבירה. עם זאת, לא כל אחריות מוחלטת היא אחריות שילוחית. מוכרת אחריות מוחלטת אישית. אלה אותם מצבים בהם אדם נמצא אחראי להתנהגותו שלו, מבלי שנתלווה לאותה התנהגות יסוד נפשי כלשהו. אכן, באחריות פלילית-אישית-מוחלטת האחראי פעל, אך פעולתו היא ללא יסוד נפשי. באחריות פלילית-שילוחית מוטלת אחריות מבלי שהאחראי שילוחית פעל כלל ומבלי שנתגבש אצלו יסוד נפשי כלשהו (ראה ע"פ 8[ 199/56], בעמ' 475). הנה כי כן, אחריות שילוחית היא במובן מסוים "מוחלטת" יותר מאחריות אישית-מוחלטת, שכן מוטלת אחריות על אדם (המעביד או השולח), מבלי שתרם כל תרומה לפעילות הפלילית. במובן אחר, ומנקודת מבטה של שיטת המשפט, האחריות הפלילית האישית המוחלטת היא "מוחלטת" יותר, שכן באחריות השילוחית, לעתים קרובות, העבירה שנעברה על-ידי השלוח או העובד היא עבירה הדורשת מחשבה פלילית, וזו התקיימה אצל האחראי הישיר (ראה ע"פ 7[ 378/78], בעמ' 443; המ' 6[ 95/80], בעמ' 664). מכאן, שהאחריות של התאגיד באמצעות תורת האורגנים אינה ענף של האחריות המוחלטת. נהפוך הוא: התאגיד אחראי משום שנתקיימה פעילות "אישית" ומשום שקיים יסוד נפשי "אישי" אצל האורגן, ואלה נמצאים כמספיקים לשם הטלת אחריות אישית על התאגיד. 6. "תורת האורגנים" אינה פשוטה כלל ועיקר. בצדק ציין השופט לנדוי בע"פ 109/72 [9], בעמ' 99, כי: "הרבה דיו כבר נשפך בספרות ובפסיקה בארצות המשפט המקובל על רעיון הזהות של גוף מאוגד עם מי שפועל מטעמו, לצורך האחריות בפלילים, ועדיין הבהירות מאתנו והלאה בסוגיה זו". מן הראוי להדגיש, כי תורת האורגנים אינה מבוססת על תפיסה פורמאלית טכנית. היא יונקת חיותה מתפיסה של מדיניות משפטית, לפיה התאגיד הוא אובייקט לזכויות ולחובות (במובן הרחב) כמו אדם בשר ודם. התאגיד אינו יצור מלאכותי. אכן, אם התאגיד הוא מלאכותי, כי אז גם הבעלות והזכות והחוזה ושאר המושגים והמוסדות המשפטיים הם מלאכותיים. אמת הדבר, קיים שוני מהותי בין תאגיד לבן-אדם (בשר ודם). לתאגיד אין קיום טבעי. לבן-אדם יש קיום טבעי. אין תאגיד ללא משפט, אך אין משפט ללא בני-אדם. בן האדם הוא תנאי למשפט, והמשפט הוא תנאי לתאגיד. לשוני מהותי זה השלכה גם בתחומי המשפט. אך מכאן לא נובע כי - אדם הוא "ריאלי" ותאגיד הוא "מלאכותי". מכאן רק נובע כי בין השניים ישנם הבדלים מהותיים וחשובים. חרף הבדלים אלה, הן התאגיד והן בן האדם פועלי בעולם המשפט. עולם זה הוא עולם נורמאטיבי. נושאי הזכויות בו הם הגופים המשפטיים (האישיות המשפטית). לעניין כושרה של תופעה להיות נושא לזכויות ולחובות - אין כל הבדל בין תאגיד לבן-אדם. זה כזה מוכר בעולם המשפט כאישיות משפטית. זה כזה הוא "ריאלי", עד כמה שהמשפט הוא ריאלי, וזה כזה הוא "מלאכותי" עד כמה שהמשפט הוא מלאכותי. זה כזה הוא "אדם" - להבדיל מבן-אדם - במובן הנורמאטיבי. אכן, הריאליות או המלאכותיות נבחנות ביחס לתכונות אנושיות ולקיום אנושי. בהקשר זה הבחנות אלה הן רלוואנטיות ותקפות. אין הן רלוואנטיות ואין הן תקפות ביחס לקיום הנורמאטיבי. קיום זה הוא ריאלי ומלאכותי בעת ובעונה אחת. לתאגיד קיום נורמאטיבי, והוא "אדם" בעולם הנורמאטיבי. 7. ציינתי, כי תורת האורגנים מייחסת לתאגיד את המחשבות והפעולות של האורגנים, ובכך מעניקה לתאגיד מימד אנושי. היא רואה באורגנים של התאגיד את ה"מוח" ואת "מרכז העצבים" שלו (ראה & H.L. BOLTON (ENGINEERING) CO. LTD. V. T.J. GRAHAM 271 AT ,]04[ )7591( .SONS LTD). ואת "האני האחר" (ALTER EGO) שלו (ראה LENNARD'S CARRYING COMPANY, LIMITED V. ASIATIC PETROLEUM COMPANY, LIMITED 317 AT ,]14[ )5191) וכן 123 AT ,]24[ )2391) FANTON V. DENVILLE). על דימויים אלה עמדה השופטת בן-פורת בע"פ 10[ 115/77], בעמ' 520 בציינה: "אותם שלוחים הם בחלקם בגדר 'המוח' (או 'האני האחר') שלה...". מן הראוי להדגיש, כי דיבור זה על "מוח", "מרכז "אני אחר" וכיוצא בזה תיאורים פלאסטיים אינם אלא דיבור מטאפורי. "אין זו אלא פיקציה אשר נוצרה מטעמים של מדיניות משפטית..." (השופט לגרוי, בע"פ 9[ 109/72] הנ"ל, בעמ' 100). אין לתאגיד מוח ואין לו מרכז עצבים. האורגן אינו "אני אחר". על-כן, פלוני שתקף אורגן של התאגיד אין להטיל עליו אחריות בנזיקין כלפי התאגיד בגין תקיפתו של התאגיד. דיני התקיפה שבנזיקין באים להגן על האינטרס של השלמות הגופנית. לתאגיד אין אינטרס כזה, שכן אין לו גוף. על-כן יוכל לתבוע על תקיפת גוף רק מי שהוא בעל הגוף, ואילו התאגיד יוכל לתבוע - אם שיטת המשפט תכיר בתביעה זו - על הנזק הכספי שנגרם לו מאובדן שירותיו של האורגן (ראה, בישראל, ע"א 11[ 153/54]). העובדה, שלצורך עניינים מסוימים מייחסים את פעולת האורגן לתאגיד, אין פירושה שהישות הפיסית של האורגן מעניקה ישות פיסית לתאגיד. אכן, הדיבור המטאפורי על "מוח", "מרכז עצבים", "אני אחר" אין משמעותו אלא זו: כאשר נורמה משפטית מצריכה תכונה אנושית (כגון מחשבה (מודעות, כוונה), פעולה אקטיבית וכיוצא בהן), הרי לעניין התגבשותן של תכונות אנושיות אלה אצל התאגיד, די בכך שאותן תכונות מתגבשות אצל האורגן. המבקש לקצר את הדרך ולתאר את הדין בדימוי אנושי, יאמר, כי אנו "מייחסים" לתאגיד את התכונות האנושיות של האורגן. אין בצורת דיבור זו כל רע, ובלבד שנזכור תמיד, כי "הייחוס" אינו אלא מטאפורה, כי לתאגיד אין תכונות אנושיות, וכי כל מטרתה ותפקידה של תורת האורגנים אינם אלא להבטיח כי נורמה משפטית, הדורשת קיומן של תכונות אנושיות, תוכל עקרונית לחול גם על תאגיד. על-כן, אין סיבה עקרונית שלא להטיל אחריות פלילית על תאגיד בגין ביצוע עבירת הריגה או תקיפה. ההריגה או התקיפה בוצעו על-ידי האורגן של התאגיד. בלשון מטאפורית ניתן לומר כי התאגיד הרג או תקף. מבחינה משפטית נאמר, כי מוטלת אחריות פלילית-אישית על תאגיד בגין פעולה אקטיבית ומחשבה שהתקיימה אצל האורגן, בנסיבות שבהן המשפט רואה זאת כראוי שתוטל אחריות על התאגיד שבמסגרתו פעלו אות אורגנים. ודוק: התאגיד אחראי לפעולה האקטיבית וליסוד הנפשי שנתגבשו אצל האורגן, למרות שבאותן נסיבות עצמן ייתכן שהתאגיד אינו אחראי אחריות פלילית שילוחית לעבירה שבוצעה על-ידי עובד או שלוח. הטעם להבחנה זו נעוץ באופיו המיוחד של האורגן. הוא אינו אך עובד או שלוח. הוא אדם, אשר בנין מעמדו או מהות פעולותיו, הדין מתייחס אל פעולתו שלו כאל פעולת התאגיד עצמו. הוא אדם, שבעיני הדין רואים אותו כמבצע פונקציה של התאגיד עצמו. עמד על כך השופט ריד (LORD REID) בציינו: THE PERSON WHO ACTS IS NOT SPEAKING OR ACTING FOR THE COMPANY HE IS" ACTING AS THE COMPANY AND HIS MIND WHICH DIRECTS HIS ACTS IS THE MIND OF THE COMPANY .THERE IS NO QUESTION OF THE COMPANY BEING VICARIOUSLY .LIABLE .HE IS NOT ACTING AS A SERVANT ,REPRESENTATIVE ,AGENT OR DELEGATE HE IS AN EMBODIMENT OF THE COMPANY OR ,ONE COULD SAY ,HE HEARS AND SPEAKS THROUGH THE PERSONA OF THE COMPANY ,WITHIN HIS APPROPRIATE SPHERE ,AND HIS MIND IS THE MIND OF THE COMPANY .IF IT IS A GUILTY MIND THEN THAT GUILT IS THE GUILT OF THE COMPANY .IT MUST BE A QUESTION OF LAW WHETHER ,ONCE THE FACTS HAVE BEEN ASCERTAINED ,A PERSON IN DOING PARTICULAR THINGS IS TO BE REGARDED AS THE COMPANY OR MERELY AS THE COMPANY'S SERVANT OR AGENT. IN THAT CASE ANY LIABILITY OF THE COMPANY CAN .ONLY BE A STATUTORY OR VICARIOUS LIABILITY..." (TESCO SUPERMARKETS LTD V .(231 AT ,]34[ )1791( NATTRASS ועל אותו רעיון עמדה גם השופטת בן-פורת בע"פ 10[ 115/77] הנ"ל, בעמ' 520, בציינה: "חובה זו כשאר תפקידיה וחובותיה, אין החברה מסוגלת לבצע אלא באמצעות אנשים בשר ודם בתור שלוחיה, שכן היא עצמה, בהיותה גוף משפטי, נעדרת כושר פעולה או חשיבה וכמוה כחומר ביד היוצר. אותם שלוחים הם בחלקם בגדר 'המוח' (או 'האני האחר') שלה, ואז מייחסים את ידיעתם ואת כוונתם גם לה; ובחלקם - בגדר 'ידיה', ואז נושאים רק הם באחריות למעשיהם ולמחדליהם. הכלל הידוע בשטח האזרחי כ- RESPONDENT SUPERIOR אינו חל בפלילים ומכאן שרק כלל "ההזדהות" (IDENTIFICATION) הוא הבסיס להרשעתה של חברה במעשה פלילי שביצע אדם הנמנה עם סוג ה'אני האחר'. אין ספק שבראש הסולם של סוג זה ניצבים המנהלים...". על-כן, גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהיו בוודאי אורגן של התאגיד. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או על-פי מקור נורמאטיבי אחר רואים את פעולתם ומחשבתם כפעולת התאגיד עצמו. 8. הנה כי כן, הבעיה העיקרית הניצבת בפני תורת האורגנים הינה זו: האם ראוי הוא לקבוע, כי דין פלוני, המבוסס על תכונות אנושיות (כגון, מחשבה או פעולה אקטיבית) יחול גם לעניין תאגיד? שאלה זו אינה שאלה פורמאלית-טכנית. היא אינה עוסקת בבעיה אם ניתן "לייחס" לתאגיד תכונות אנושיות שיש להן רלוואנטיות לעניינה של נורמה משפטית. שאלה זו היא שאלה של מדיניות משפטית. היא עוסקת בבעיה, אם ראוי להפעיל על תאגיד נורמה שדורשת תכונות אנושיות בתחומי המשפט הפלילי. השאלה היא זו: האם המדיניות המשפטית, אשר המשפט הפלילי נועד להגשימה, עולה בקנה אחד עם הטלת אחריות פלילית אישית על התאגיד? כך, לשל, אם "כל תפקידה של האחריות הפלילית הוא להשפיע על התודעה האישית, שהיא סגולת האישיות הפיזית ונעדרת כליל ביצור המשפטי הקרוי 'תאגיד' (פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 700), כי אז אין מקום להטלת אחריות פלילית אישית - להבדיל מאחריות פלילית שילוחית - על תאגיד. עמד על כך פרופ' פלר, שם, בעמ' 700, בציינו: "אם מדובר בהפרות שהן בבחינת עבירות פליליות, שהן ביטוי לקונפליקט אידאולוגי בין פרט בעל תודעה פגומה לבין האינטרס הציבורי, כי אז מתיישבת תופעה אנטי-חברתית זו רק עם מקור אנושי, אדם-בשר-ודם, שעל תודעתו צריכה להשפיע האחריות הפלילית, כגורם הרתעתי וכגורם טיפולי, כדי להשיג את כיבודן של דיני העונשין. את העבירה הפלילית, כתופעה אנטי-חברתית, ניתן לשזור, מטבע הדברים, רק עם אדם-בשר-ודם, בעל כושר עשייה וחשיבה עצמי כאמור; אך לתאגיד, כיצור המשפט שאינו בעל כושר עצמי כזה, ניתן, לייחס אותה, בלבד, באורח נורמאטיבי ואפילו מלאכותי". על-כן גורס פרופ' פלר, כי עקרונית אין להטיל אחריות פלילית אישית על תאגיד (למעט בעבירות מחדל שאינן דורשות מחשבה פלילית), ויש להסתפק באחריות האורגנים (במישור הפלילי) ובפירוק התאגיד (במישור האזרחי). אם בכל זאת מבקשים להטיל אחריות פלילית על תאגיד בתחומים מינהליים, טכניים, אקולוגיים, פיסקאליים ואחרים, ניתן לעשות כן, אך תמיד מתוך ראיית האחריות הפלילית הזו כחריג (שם, בעמ' 702). להשקפה זו מצדדים רבים. הם טוענים, כי הטלת אחריות פלילית-אישית על תאגיד בנין מחשבה פלילית והתנהגות אקטיבית של אורגן מהווה "צמח פרא שגדל ביערות תורת המשפט שהוקצתה לדיני העונשין" (ראה G.O.W. MULLER, "MENS REA 12 )85-7591( .U. PITT. L. REV 91 "AND THE CORPORATION) 9. כנגד גישה זו ניתן לומר, כי היעדים החברתיים, אותם מבקשת החברה להשיג באמצעות המשפט הפלילי, עולים בקנה אחד עם הכרה באחריות פלילית אישית של התאגיד. בחברה המודרנית, התאגיד הוא בסיס עיקרי לפעילות אנושית. ישנן מדינות בהן יש יותר תאגידים מבני אדם. במקום שבמסגרת התאגיד מתרחשת התנהגות הנתפסת על-ידי החברה כעבריינית - העלמת מס, הפרת חוקי תכנון ובנייה, ניהול פעילות הנוגדת את המוסר הציבורי (סרסרות לזנות) וכיוצא בהם - מקדמים את הערכים שהחברה רוצה להגן עליהם על-ידי הטלת אחריות פלילית אישית על התאגיד. בכך מקדמים מטרות של מניעת הישנות העבירות והרתעה. חברה, הנושאת באחריות לפעולות האורגנים, תעשה פעולות - בעיקר באמצעות בעלי המניות - לסילוקם של האורגנים שפעלו שלא כדין, טובת ההנאה, שצמחה מהפעילות האסורה, מן הראוי לה שתילקח מהחברה. כמובן, אחריות פלילית אישית זו של התאגיד לא תבוא במקום האחריות האישית של האורגנים. עד כמה שאלה ביצעו עבירות, הם יהיו אחראים למעשיהם. האחריות הפלילית האישית של התאגיד עומדת על רגליה שלה (ראה א' פרוקציה, דיני חברות חדשים לישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ט) 79. 10. מחלוקת זו סביב האחריות הפלילית האישית של התאגיד ארוכת ימים היא (ראה א' לדרמן בחיבורו לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, אחריות פלילית של תאגידים בישראל (תשל"ח) וכן Y.Z. STERN, DOCTOR OF JURIDICAL SCIENCE THESIS, THE ORGANIC (THEORY OF CORPORATIONS: TOWARDS CORPORATE PERSONAL LIABILITY (1986) מספר מדינות קונטיננטליות (כגון גרמניה, צרפת, איטליה) נוקטות את התפיסה העקרונית השוללת אחריות פלילית אישית של תאגיד (SOCIETAS DE LINQUERE NON POTEST) לעומת זאת, המדינות האנגלו-אמריקניות (אנגליה, אמריקה, קנדה) מירות עקרונית באחריות הפלילית האישית של התאגיד (ראה:LEIGH, SUPRA). כשלעצמי, נראה לי, כי חרף העמדות האינטלקטואליות הנוגדות, הפתרונות המעשיים אינם רחוקים זה מזה. יהא עניין זה כאשר יהיה, המשפט הישראלי הכריע בשאלה זו, תוך שהצטרף, לעניין זה, לעמדה האנגלו-אמריקנית. 11. אכן, נקודת המוצא של המשפט הישראלי הינה, כי תאגיד נושא באחריות פלילית אישית. עקרונית, כל עבירה פלילית, אשר האינטרסים המוגנים על-ידיה עשויים להיפגע על-ידי התאגיד, מטילה אחריות פלילית אישית על התאגיד. ביטוי לכך ניתן בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] ובחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. חוק הפרשנות קובע, בסעיף 4, כי: "מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". על בסיס הוראה זו - וההוראה הדומה לה בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] - נפסק לא אחת, כי התאגיד אחראי אישית בפלילים (ראה בג"צ 12[ 127 - 125/50]). בדומה, עשוי התאגיד ליהנות מכל אותן הגנות ומכל אותן הוראות שהפעלתן מעוגנת בתכונות אנושיות. כמובן, אין מקום להטיל אחריות פלילית אישית על תאגיד בגין העבירה של ביגמיה. הטעם לכך הוא, שהעבירה מגינה על מכלול אינטרסים אשר התאגיד נעדר אותם. כמי שחסר ישות אנושית, אין הנישואין או הגירושין או ההולדה רלוואנטיים לעניין התאגיד. לעומת זאת, אין מניעה לאחריות פלילית אישית של תאגיד כמסייע לביצוע עבירת הביגמיה. מספר סנקציות פליליות לא ניתנות להפעלה כלפי תאגיד. כך, למשל, אין לאסור תאגיד. לעומת זאת, עונש הקנס הוא טבעי וראוי לתאגיד. 12. מן הראוי לציין, כי בצד האחריות האישית של התאגיד בפלילים, קיימת האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד. אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד - בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים - עומדת על רגליה שלה. האחריות האישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד. התאגיד עשוי להיות אחראי אישית בפלילים, למרות שהפועלים בשמו אינם אחראים אישית בפלילים. הפועלים בשם התאגיד עשויים להיות אחראים אישית בפלילים מבלי שהתאגיד יהיה אחראי אישית בפלילים. עצם העובדה, שפלוני פועל כאורגן של תאגיד, אינה משחררת אותו מאחריות פלילית לה היה נתון לולא פעל כאורגן. "האורגן המבצע נושא תמיד באחריות, וכי העובדה, שהשתמש בחברה כמכשיר, לא תעמוד לו כהגנה בפני התביעה" (השופטת בן-פורת בע"פ 3[ 137/79] הנ"ל, בעמ' 749), אכן, האחריות הפלילית נקבעת על-פי הנורמה הפלילית. התאגיד אחראי בפלילים אישית, אם הוא מקיים - בסיוע תורת האורגנים - את היסודות הנדרשים לשם גיבוש האחריות על-פי אותה נורמה. בני האדם הפועלים בתאגיד אחראים בפלילים אישית, אם הם מקיימים את יסודותיה של הנורמה. על-כן עשוי התאגיד להימצא אחראי בפלילים אישית - באמצעות תורת האורגנים - לביצועה של עבירה פלונית (הדורשת יסוד נסיבתי מסוים), ואילו האורגנים יימצאו אחראים בפלילים אישית לביצועה של עבירה אלמונית, אך לא לביצועה של עבירה פלונית, שכן הם נעדרים אותו יסוד נסיבתי. בהקשר לאחריות זו של הפועלים בתאגיד יש לציין, כי בעיות מעניינות מתעוררות באשר לשאלה, אם ניתן לקבוע יחסי שותפות בין התאגיד לבין אורגן, מקום שהמחשבה הפלילית והיסוד האקטיבי בהתנהגות התאגיד מקורם באותו אורגן עצמו. כך, למשל, מקום שתאגיד מבצע - באמצעות תורת האורגנים - עבירה פלונית, כלום ניתן לראות באורגנים כמי שמסייעים לביצוע העבירה (ראה ע"פ 3[ 137/69] הנ"ל וביקורתו של פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 716); זאת ועוד: במקום שמוטלת אחריות אישית על הפועלים בתאגיד עשויה לתעורר השאלה, אם אין מקום להטיל אחריות פלילית שילוחית על התאגיד (ראה ע"פ 13[ 129/54]; ע"פ 14[ 325/64] ע"פ 7[ 378/78]; המ' 6[ 05/80]). עניין האחריות השילוחית השאלה הינה כפולה: ראשית, האם הפועל בשם החברה ביצע עבירה המטילה עליו אחריות פלילית אישית, והאם ביצע זאת במהלך עבודתו או שליחותו למען התאגיד; שנית. האם העבירה שבגינה הוטלה על העובד או על השלוח של התאגיד אחריות פלילית-אישית היא מסוג העבירות המטילות אחריות שילוחית על התאגיד (ראה ע"פ 1[ 232/62] הנ"ל). שאלה שנייה זו עומדת תמיד בפני עצמה (בין אם המעביד הוא תאגיד ובין אם הוא בשר ודם), שכן בתחום הפלילי - להבדיל מדיני הנזיקין (ראה סעיפים 13 ו-14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])- אינו קיים עיקרון כללי, לפיו מוטלת. אחריות פלילית שילוחית על התאגיד. העיקרון הכללי הינו כי אחריות פלילית שילוחית קיימת רק במקום שהדין הפלילי הספציפי קבע במפורש קיומה של אחריות פלילית שילוחית, או שאחריות פלילית שילוחית - אף שלא נקבעה במפורש - מתבקשת מפירושה של לשון החוק על רקע תכליתו. לעניין זה "עלינו לבחון את דבר החקיקה הנדון ואת תכליתו, על מנת לגלות את כוונת המחוקק, ואם טובת הציבור דורשת את קביעת האחריות השילוחית, נהיה נוטים להנחה שבכך רצה המחוקק, אם כי לא אמר זאת במלים מפורשות" (השופט לנדוי, בע"פ 1[ 232/62] הנ"ל, בעמ' 1910 [ ע"פ 7[ 378/78] הנ"ל, בעמ' 444). 13. במספר הולך וגובר של מקרים קובע המחוקק הישראלי הוראות מיוחדות בדבר אחריות פלילית-אישית של נושאי תפקידים בכירים בחברה (נכנה זאת "עבירות נושאי משרה"), המבנה הטיפוסי של עבירות נושאי משרה הוא זה, לפיו בצד האחריות של התאגיד בפלילים קיימת גם אחריות של נושאי משרה מסוימים (ראה פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 709, המביא רשימה ארוכה של דברי חקיקה בהם מצויות הוראות ברוח זו). כדוגמה לסוג מקרים זה עשוי לשמש סעיף 253 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, הקובע כי אם נעברה עבירה על-ידי תאגיד: "(2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". המייחד הוראות אלה הוא, שתנאי לאחריותו של נושא המשרה הוא שהתאגיד עצמו יהא אחראי ("נעברה עבירה... על ידי תאגיד... יואשם בעבירה גם"). אם התאגיד אינו אחראי, גם נושא המשרה אינו אחראי. ודוק: לשם גיבוש אחריותו הפלילית של נושא המשרה אין צורך להרשיע את התאגיד בהליך פלילי, וממילא אין צורך להעמידו לדין. התנאי הנדרש הוא, כי במישור הנורמאטיבי מוטלת אחריות פלילית על התאגיד (ראה ע"פ (י-ם) 36[ 78/71], בעמ' 303), בצדק ציין פרופ' פלר, בעפרו הנ"ל, בעמ' 712, כי: "לפי לשון זו של החוק, נקודת המוצא היא שהתאגיד עבר את העבירה, כתנאי מוקדם. ואילו רק עקב כך יישא באחריות פלילית עליה גם מי שכלול בהמשך, בפירוט בעלי התפקידים השונים, ולא רק התאגיד". לפנינו מעין אחריות שילוחית של נושאי המשרה לאחריות הפלילית של התאגיד. ודוק: אם התאגיד אינו אחראי, עשוי אותו נושא משרה להיות אחראי אישית בפלילים, אם הוא מקיים את יסודותיה של נורמה פלילית רלוואנטית. ההוראות המיוחדות בעניין אחריות נושאי משרה אינן מעניקות חסינות לנושא המשרה. נהפוך הוא: הן מרחיבות את אחריותו ומטילות עליו אחריות גם במקום שלולא הוראות אלה הוא לא היה אחראי אישית בפלילים (ראה ע"פ 3[ 137/79] הנ"ל, בעמ' 752) נמצא, כי עבירות של נושאי משרה הם מקור עצמאי לאחריותו הפלילית האישית של נושא המשרה. אפילו נושא המשרה אינו אחראי מכל מקור אחר - כלומר, הוא לא קיים אם היסודות של עבירה פלונית - תוטל עליו אחריות פלילית אישית אם הוא נופל לגדר התנאים הקבועים בעבירות נושאי המשרה. 14. המייחד את עבירות נושאי המשרה הוא, שנושא המשרה אינו נושא באחריות פלילית, אם מוכח כי הוא לא ידע על דבר ביצוע העבירה או שהוא נקט אמצעים סבירים לשמירת הוראות החוק. נמצא, כי מבחינת אחריותו של נושא המשרה, אחריותו שלו אינה אחריות מוחלטת. זו אחריות המבוססת על יסוד נפשי. עם זאת, היסוד הנפשי הנדרש אצל נושא המשרה והיסוד הנפשי הנדרש - במקום שהוא נדרש - לעניין אחריות התאגיד עצמו אינם בהכרח זהים. היסוד הנפשי הנדרש אצל התאגיד מוגדר בעבירות השונות, ואילו היסוד הנפשי הנדרש אצל נושא המשרה מוגדר בהוראת הדין הקובעת את העבירה של נושא המשרה. שתי ההגדרות אינן בהכרח זהות. כך, למשל, ייתכן שהעבירה שנעברה על-ידי התאגיד דורשת כוונה מיוחדת. לעומת זאת, לעניין אחריותו של נושאי המשרה די במצב נפשי של מודעות. בדומה, התאגיד עשוי להיות אחראי באחריות מוחלטת בלא שנתקיים כלל יסוד נפשי אצל התאגיד (כלומר, אצל האורגן המוסמך), ואילו נושא המשרה לא יהיה אחראי, אם לא מתקיים אצלו היסוד הנפשי (מודעות לביצוע עבירה) הנדרש על-ידי ההוראה המגדירה את עבירת נושא המשרה. אכן, מבחינתה של העבירה הספציפית שהתאגיד (בעזרת תורת האורגנים) עבר, ניתן לומר, שהאחריות של נושא המשרה היא מעין שילוחות ומוחלטת. אפילו אין לנושא המשרה היסוד הנפשי של מחשבה פלילית, הנדרש על-ידי אותה עבירה ספציפית, וחרף העובדה שהוא עצמו לא ביצע את היסוד העובדתי שבעבירה, הוא עשוי להימצא אחראי בגין עבירה של נושא המשרה, ובלבד שהתקיים אצלו מצב נפשי של מודעות לעבירת התאגיד, או בהתרשלות באי-מניעת העבירה. מכאן מתבקשת גם מסקנה נוספת. האחריות הפלילית האישית של התאגיד מתגבשת בשל מילוי הוראות הנורמה הפלילית הרלוואנטית. לשם כך יהא צורך, לרוב, ביישום תורת האורגנים, לפיה "נייחס" לתאגיד מחשבות ופעולות של אורגנים המשמשים בו. נראה, כי לא חייבת להיות זהות פרסונאלית בין האורגנים, שמחשבתם ופעולתם מיוחסת לתאגיד על-פי תורת האורגנים, לבין נושאי המשרה, עליהם מוטלת אחריות על-פי ההוראות בעניין עבירות נושאי המשרה. על-כן ייתכן שתאגיד יישא באחריות פלילית-אישית בגין עבירה מסוימת, תוך שייחסו לו מחשבות או פעולות של אורגן אלמוני. במקביל, תוטל אחריות פלילית על אורגן פלוני מכוח ההוראות בדבר עבירות של נושאי משרה. זאת ועוד: אין כל הכרח, כי חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד יחפוף את נושאי המשרה המוגדרים בהוראת הסעיף הקובעת עבירה של נושא משרה. הגדרת נושאי המשרה בעבירות של נושאי משרה היא לרוב ארגונית ומתייחסת לשכבה העליונה של נושאי משרה בתאגיד. לעומת זאת, חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד מוגדר מבחינה ארגונית ופונקציונאלית גם יחד, כלומר, כל אלה שעל-פי הדין, על-פי מסמכי התאגיד או על-פי כל מקור נורמאטיבי אחר מן הראוי הוא לראות בפעולותיהם את פעולות החברה. על-כן עשוי תאגיד להימצא אחראי אישית בפלילים בעזרת תורת האורגנים, המייחסת לתאגיד פעולות ומחשבות של פלוני, למרות שפלוני זה אינו מופיע ברשימת נושאי המשרה האחראים אישית מקום שהתאגיד אחראי. 15. מהו הטעם להטלתה של אחריות פלילית כעין שילוחית זו על נושאי משרה? היש צידוק להטיל ליהם אחריות פלילית, למרות שבהתנהגותם הם לא קיימו יסודות של עבירה פלילית כלשהי (למעט העבירה המגדירה את האחריות של נושא המשרה)? נראה שעמדתו של המחוקק הינה, כי בהטלת אחריות פלילית כעין שילוחית בגין עבירת נושא משרה קודמו המטרות החברתיות שהחוק בו מצויה עבירת נושא המשרה בא להגשים. הטלת אחריות פלילית כעין שילוחית על נושאי המשרה נועדה להמריץ אותם לנקוט אמצעים נאותים ולהבטיח כי יקוימו אמצעי זהירות על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד. היא גם באה להטיל אחריות על נושאי משרה בכירים, אשר קיימת הסתברות גבוהה כי היו מעורבים בביצוע העבירות של התאגיד, אך לא ניתן להוכיח זאת. אחריות זו היא מוחלטת וכעין שילוחית, שכן נושא משרה, המוכיח כי הוא לא ביצע את העבירה (לא באשר ליסוד העובדתי ולא באשר ליסוד הנפשי) שבגינה נמצא התאגיד אחראי, אינו משתחרר מאחריותו. עצם ביצוע אותה עבירה הוא תנאי מספיק לאחריות נושא המשרה, אלא אם כן הוכח, כי לא היה מודע לביצוע של אותה עבירה או לא התרשל באפשרו את ביצועה. 16. על רקע תפיסה כללית זו של המשפט הישראלי את אחריות התאגיד ונושאי המשרה בו, נפנה לניתוח ההוראות של פקודת התעבורה [נוסח חדש] הנוגעות לענייננו. כפי שראינו, הוראות אלה הן שלוש: הוראת תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, הוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] והוראת סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. כל אחת מהוראות אלה מעוררת בעיות משפטיות נפרדות, ועל-כן נדון בהן בנפרד. נפתח בהוראת תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. אחריות על-פי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה 17. חברת מודיעים הועמדה לדין בעבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, הקובעת: "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור...". הדיבור "עובר דרך" מוגדר (בתקנה 1) בזו הלשון: "המשתמש בדרך לנסיעה, להליכה, לעמידה או לכל מטרה אחרת". פשיטא, שבן-אדם, בשר ודם, המשתמש בדרך לנסיעה במכונית ואינו מקיים הוראה הניתנת בתמרור, עובר על הוראת התקנה ונמצא אחראי אישית בפלילים על התנהגותו זו. שאלה היא, אם מעבידו או שולחו של המשתמש בדרך לנסיעה במכונית אחראי אף הוא, אם העובד או השלוח פעלו במהלך העבודה ותוך ביצוע השליחות. שאלה זו לא התעוררה לפנינו, שכן לא נטען כי חברת מודיעים אחראית שילוחית בפלילים, ונוכל להשאירה בצריך עיון. 18. האם תאגיד (כגון חברה) עשוי להימצא אחראי בפלילים אישית בגין אי-קיום הוראה הניתנת בתמרור? לעניין זה, לא די בכך שעובד התאגיד או שלוחו נמצאו אחראים בפלילים, שכן אחריות התאגיד לאחריותם של אלה היא שילוחית, ושאלה זו הושארה בצריך עיון לפנינו. שאלתי הינה, אם התאגיד עשוי להימצא אחראי בפלילים אישית (ולא שילוחית)? האם ניתן לומר, כי תאגיד אחראי אישית בפלילים מקום שאורגן של התאגיד (כגון המנהל הכללי, האחראי על מחלקת הרכב) משתמש בדרך לנסיעה במסגרת ביצוע תפקידו בתאגיד ואינו מקיים הוראות הניתנות בתמרור? האם לתורת האורגנים תחולה לעניין ביצוען של עבירות תנועה? לדעתי, התשובה היא בחיוב. אין כל ייחוד בעבירות תנועה, ואין כל סיבה להוציאן מתחולתה של תורת האורגנים. אמת, מלאכותי הוא לעסוק בנהיגה על-ידי תאגיד. אך תורת האורגנים אינה מבוססת על תפיסה מלאכותית זו. תורת האורגנים אינה מושיבה את התאגיד על מושב הנהג, ואין היא מפקידה בידי התאגיד את הגה המכונית. תורת האורגנים גורסת, כי נהיגתו של בשר ודם - הוא האורגן של התאגיד - מגבשת את יסודות הנהיגה הדרושים לשם הטלת אחריות פלילית על התאגיד. אכן, השאלה האמיתית אותה יש לשאול אינה יכולת הפיסית של התאגיד לנהוג. השאלה האמיתית הינה, אם הכרה באחריות פלילית אישית של התאגיד בגין ביצוע עבירות תעבורה באמצעות אורגנים עולה בקנה אחד ומתבקשת מהמדיניות החקיקתית העומדת ביסוד דיני התעבורה? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. רבות מפעולות הנהיגה מבוצעות בשירות תאגידים, ואין כל סיבה הקשורה למהותה של תורת האורגנים שלא להטיל אחריות אישית על תאגידים בגין נהיגה המבוצעת על-ידי אורגן משלהם. אכן, נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות, כי כל נורמה הקובעת תוצאות משפטיות באשר לאדם, חלה גם על תאגיד. יש להניח אפוא, כי תכלית החוק היא להחילו גם על תאגיד. רק כאשר מתבקשת "כוונה אחרת" - כלומר, כאשר תכליתו של החוק הרלוואנטי אינה עולה בקנה אחד עם החלת הנורמה על תאגיד - יש מקום לסטייה מהגישה הכללית, תוך צמצום תוצאות הנורמה לבן-אדם, בשר ודם, בלבד. 19. אכן, שאלת המפתח אינה, אם עקרונית עשוי תאגיד לחוב בפלילים אישות בגין נהיגה אסורה של אורגן. שאלת המפתח הינה, מיהו זה שנראה בו אורגן של התאגיד לצורכי הנהיגה וכיצד נבחין בין אורגן (שהאחריות לנהיגתו היא אישית) לבין עובד או שלוח (שהאחריות לנהיגתו - אם זו מוכרת - היא שילוחית)? שאלה זו קשה היא, והיא טרם נדונה בהרחבה בפסיקה. עם זאת, בערעור שלפנינו פטורים אנו מלדון בה, הטעם לכך הינו, כי חברת מודיעים לא התייצבה למשפט הפלילי אליו הוזמנה. בכך היא נחשבת כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום שהוגש נגדה (ראה סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). בכתב האישום שבו הייתה הנאשמת חברת מודיעים בע"מ - החברה ולא עובדיה או שלוחיה - נאמר, בין השאר: "בהתאם לצילום מצלמה אלקטרונית לא צייתת לאור אדום ברמזור בכך שלא עצרת את רכבך לפני קו העצירה הסמוך לרמזור 22(ב) לת.ת.". משלא התייצבה חברת מודיעים למשפט הפלילי אליו הוזמנה, רואים אותה כמודה בכך שהיא עצמה - משמע, אורגן מוסמך שלה - לא עצר את הרכב כנדרש, בנסיבות אלה שוב אין לנו צורך לבחון, מיהו אותו אדם אשר משמש כאורגן של חברת מודיעים בע"מ לצורכי הטלת אחריות פלילית אישית. 20. הגעתי למסקנה, כי חברת מודיעים בע"מ אחראית אישית בפלילים - לאור הודאתה בעובדות כתב האישום - בגין עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, וזאת תוך הסתייעות בתורת האורגנים. בכך יכולתי לסיים את פסק-דיני זה. דא עקא, שהן לפני בית המשפט המחוזי והן לפנינו נבחנה אחריותה הפלילית של חברת מודיעים בע"מ במסגרת האחריות המיוחדת המוטלת בסעיפים 27ב ו-69ב על "בעל הרכב". פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס אף הוא על קו מחשבה זה. מטעם זה אעבור עתה לניתוח אחריותה של חברת מודיעים כבעלת הרכב שבו נעברה עבירת התנועה. סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] 21. מה דין אחריותו הפלילית של בעל הרכב? פשיטא, שאם בעל הרכב, הוא עצמו, "עובר דרך", תוטל עליו אחריות פלילית-אישית בגין העבירה שעבר. אך מה דינו של בעל הרכב מקום שהוא עצמו אינו "עובר דרך"? טול את ראובן (בן-אדם בשר ודם) שהינו בעל רכב. האם מוטלת עליו אחריות בגין עבירה של אי-קיום הוראת תמרור שנעברה ברכב שבבעלותו, גם אם הוא עצמו לא נהג ברכב? כפי שראינו, עומדת השאלה אם אין מקום להטיל על שולח או על מעביד אחריות שילוחית בגין עבירה של אי-ציות לתמרור שעבר שלוח או עובד. שאלה זו מבקשים אנו להשאיר בצריך עיון. על-כן, בין אם מוטלת אחריות שילוחית בפלילים במקרה זה ובין אם לאו, האם הבעלים "כבעלים" (להבדיל מבעלים כמעביד או כשולח) אחראי לעבירה שנעברה ברכבו? נניח, כ ראובן הרשה לשמעון ידידו לנהוג ברכב, וזה האחרון ביצע את העבירה הקבועה בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. התוטל אחריות פלילית על ראובן? על שאלה זו משיב סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] בזו הלשון: "צולם רכב על ידי מצלמה כאמור בסעיף 27א, רואים את בעל הרכב או את האדם האחראי לרכב, כאילו הניע את הרכב לאותו מקום, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב אותה שעה או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". לפי הוראה זו- המיוחדת לעבירה שנתגלתה על-ידי מצלמה (כאמור בסעיף 27א)- מוטלת אחריות פלילית על הבעלים. ביסוד אחריות זו מונחת הגישה, כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה וכי בכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב (ראה ע"א 15[ 20/64], בעמ' 435; ע"א 16[ 259/63], בעמ' 666) כאשר לבעל הרכב מספר ניכר של כלי-רכב, יש הנחה, כי בעל הרכב יודע מיהו הנוהג וצריך לדעת לזהותו (ראה ע"א 17[ 31/85], בעמ' 86): עליו לשמור על זהות הנוהג, ואם הוא נמנע מכך, רואים אותו עצמו כאילו נהג ברכב. אחריות זו היא אחריות פלילית-אישית מוחלטת. היא אישית, שכן הבעלים נמצא אחראי בגין מחדליו באי-ידיעה על דבר זהותו של הנוהג ובאי-שמירת רישומים בעניין זה. אין זו אחריות פלילית שילוחית, שכן הבעלים אחראי גם אם אין לו כל קשר עם הנוהג. אכן, הבעלים משתחרר מאחריותו דווקא כאשר בידו לזהות את הנוהג בפועל, גם אם נוהג זה הוא עובד או שלוח. האחריות אינה מבוססת - כפי שהאחריות השילוחית מבוססת - על יחס משפטי, הנראה למשפט כרלוואנטי, בין הבעלים לבין מי שנוהג בפועל (ראה ע"פ 8[ 199/56], בעמ' 475). כך, למשל, מעביד אחראי שילוחית לעבירה שמבצע עובד משום היחס המיוחד הקיים ביניהם - יחס המבוסס על הקשר בין העובד לעיסוקו של המעביד ועל ביצוע העבירה במהלכו של קשר זה - באופן שהטלת אחריות שילוחית על המעביד מגשימה את תכלית החקיקה. לעומת זאת, האחריות הפלילית של בעל הרכב לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אינה מבוססת על קשר מהותי בין בעל הרכב לבין הנוהג, ועל כך שהנהיגה היא למען ענייניו של בעל הרכב. נהפוך הוא: דווקא כאשר המעביד מוכיח כי הנהיגה מבוצעת על-ידי נהג פלוני הפועל למענו, הוא משתחרר מאחריותו על-פי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. אכן, עניין לנו באחריות פלילית אישית, בעלת אופי מוחלט. האחריות היא מוחלטת, שכן הבעלים אחראי בגין עבירה שנעברה ברכב, למרות שהוא עצמו לא נהג ברכב. 22. מה הדין אם בעל הרכב הוא תאגיד? התשובה הינה, כי אין כל הבדל רלוואנטי, לעניינה של הוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בין בעל רכב שהוא בשר ודם לבין בעל רכב שהוא תאגיד. תאגיד כבעל רכב צריך לשמור רישומים שיהא בהם כדי לזהות את הנוהג בפועל. אם התאגיד נמנע מכך, מוטלת עליו אחריות פלילית אישית. ההנחה שהחוק יוצר - לפיה הבעלים עצמו נהג ברכב - עשויה להתגשם, הלכה למעשה, באמצעות אורגן מוסמך שינהג ברכב. כאמור, ביסוד האחריות לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אינה מונחת הנחה זו, שכן בעל רכב אינו משתחרר מאחריותו אם הוא מוכיח כי הוא עצמו לא נהג ברכב. אכן, ביסוד האחריות לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מונחת חובתו של בעל הרכב לדעת מי נהג ברכב, וחוסר הידיעה הוא המקור לאחריות. לעניין חוסר ידיעה זה אין כל שוני בין בעל רכב שהוא בשר ודם לבין בעל רכב שהוא תאגיד. לבסוף, האם נושא משרה בכיר בחברה - כגון מנהל עיל או עובד מינהלי בכיר האחראי לרכב - אחראים גם הם, כעין שילוחית, לאחריות התאגיד? אין בעניין זה הוראה מיוחדת בסעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. בהעדר הוראה מיוחדת לא תוטל על נושאי המשרה אחריות מעין שילוחית זו. 23. בערעור שלפנינו, לא הביאה חברת מודיעים כל ראיות באשר לשאלה מיהו הנוהג ברכב ובשאלה אם הרכב נלקח ממנה שלא בידיעתה ושלא בהסכמתה. בנסיבות אלה, נשארת על מכונה חזקת החוק, לפיה התאגיד כבעל הרכב, הוא עצמו, הניע את הרכב למקומו האסור ובכך עבר את העבירה הקבועה בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. במצב דברים זה, מוטלת אחריות על חברת מודיעים מכוחה המצטבר של הוראת סעיף 22(א) לתקנות התעבורה ומהחזקה שקובע סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. נושאי המשרה בחברה אינם אחראים כעין שילוחית לאחריותה של חברת מודיעים. צדק אפוא השופט לוי, בבית המשפט המחוזי, בהצביעו על קונסטרוקציה זו כמבססת את אחריותה הפלילית של חברת מודיעים. כפי שנראה בהמשך, ניתן להגיע לתוצאה דומה גם באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. עם זאת, אין הוראת סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] - כפי ניסוחה בעת אירוע המאורעות נושא ערעור זה - מונעת הפעלתו של סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], הקובע הוראה מיוחדת בדבר אחריות בעל רכב במקום שהרכב צולם על-ידי מצלמה (השווה ר"ע 18[ 2/86]) אכן, הקשיים הניצבים בפני הפרשן באשר להחלתו של סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] על תאגיד-בעל-רכב, אינם קיימים לעניין החלתו של סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] על תאגיד-בעל-רכב. סעיף זה אינו כולל כל הגדרה של בעל-רכב, ואין הוא מייחד כל הוראות לנושאי משרה בתאגיד. הוראותיו חלות אפוא לעניין כל מי שהינו בעל רכב על-פי המובן "האזרחי" הרגיל של דיבור זה. עם זאת, לא נסתפק במסקנה זו, שכן עיקר הטיעונים לפנינו - כמו לפני בית המשפט המחוזי - נסבו סביב הוראותיו של סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. לניתוחה של הוראה זו נעבור עתה. סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] 24. סעיף 69ב(א) לפקודת התעבורה קובע, כי מקום שנעשתה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה. טענת בא-כוחה של המערערה, חברת מודיעים, הינה, כי מקום שהאחריות מבוססת על בעלות הרכב, והרכב הוא של התאגיד, האחריות מוטלת - מכוח ההוראה המיוחדת הקבועה בסעיף-קטן (ב) - על "מנהל פעיל - או שותף או עובד מינהלי בכיר האחראים לאותו רכב..." ולא על התאגיד עצמו. טענה זו אין בידי לקבלה. לשם הבנת הטענה מזה והסיבות לדחייתה מזה, יש לבחון מקרוב את גילגולי החקיקה של הוראת סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. 25. סעיף 69ב נחקק בחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 16), וזו לשונו בעת חקיקתו: "(א) נעשתה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב או את מחזיקו כאילו הוא נהג את הרכב אותה שעה, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) בחבר בני אדם רואים לענין סעיף קטן (א) גם מנהל פעיל- או שותף או עובד מינהלי בכיר האחראים לאותו רכב - כבעל הרכב". הוראת סעיף-קטן (א) דומה במהותה להוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], אך היא מקיפה ממנה (ראה ע"פ (ת"א) 37[ 790/84]). בעוד שהוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] עוסקת ברכב שצולם על-ידי מצלמה, הרי הוראת סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] היא הוראה כללית, החלה בכל העבירות הכרוכות בנהיגת רכב ובתוצאותיה (ראה ר"ע 18[ 2/85] הנ"ל). סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] **ובע את העיקרון, כי מקום שנעשתה עבירה ברכב, מוטלת אחריות-פלילית-אישית (ולא שילוחית) על בעל הרכב או המחזיק בו. ההנחה הינה, כי אם אין יודעים מי נהג ברכב בפועל או החזיק בו, הרי בעליו של הרכב או המחזיק בו הם שנהגו בו, או שאחר נהג בו בידיעתם ובהסכמתם (ראה ע"פ (ת"א) 38[ 6/87]). הנחה זו מבוססת על ניסיון החיים, לפיו הבעלים הוא הנוהג ברכבו, ואם אינו נוהג, הוא יודע מי נוהג בו. הנחה זו חלה לא רק על בעלים שבבעלותו אך מכונית אחת, אלא גם על בעלים שבבעלותו מספר ניכר של כלי-רכב. עמד על כך חברי, השופט מלץ, בע"א 17[ 31/85] הנ"ל, באומרו, בעמ' 86: "אמנם המקרים הנ"ל בהם אומצה חזקה זו היו מקרים בהם הרכב הפוגע היה שייך. לגוף אשר בבעלותו כלי רכב ונהגים רבים. דבר זה הוסיף יתר תוקף לחזקה, שהרי לגוף המחזיק צי של כלי רכב יש נתונים בנוגע לזהותו של הנהג בכל עת, ואילו לנפגע יש קושי מיוחד באיתור הנהג המסויים שפגע בו". מטרת החוק היא להביא לידי כך, שבעל הרכב ינקוט אמצעים ארגוניים ראויים, כדי להבטיח קיום מידע באשר לזהותם של הנוהגים. 26. מה דין תאגיד-בעל-רכב? התשובה הינה, כי עקרונית דין תאגיד-בעל-רכב כדין יחיד-בעל-רכב. כפי שראינו (פיסקה 22 לעיל), אין כל סיבה להעמיד תאגיד-בעל-רכב במעמד משפטי מיוחד. על-כן, עקרונית, אם נעשתה עבירה ברכב של תאגיד, מוטלת אחריות פלילית-אישית על התאגיד כבעל הרכב. התאגיד ישתחרר מאחריותו זו רק אם יוכיח מי בפועל נהג ברכב, או אם יוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. 27. סעיף 69ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] - בדומה לסעיף 27ב לפקודת התעבורה - מטיל אחריות-פלילית-אישית על תאגיד-בעל-רכב מקום שנעשתה עבירה ברכב. האם נושאי משרה בתאגיד זה אחראים אף הם בפלילים? כפי שראינו, אין כל הוראה בעניין זה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], וממילא אין מקום להטיל אחריות במסגרת הוראה זו על נושאי המשרה. אך מה דינם של נושאי המשרה במסגרת אחריות התאגיד על-פי סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]? בעניין זה חידש חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 16) בהוסיפו הוראה שדוגמתה לא נכללה לפני כן בפקודת התעבורה [נוסח חדש]. וזו לשון ההוראה: "(ב) בחבר בני אדם רואים לענין סעיף קטן(א) גם מנהל פעיל - או שותף או עובד מינהלי בכיר האחראים לאותו רכב - כבעל הרכב". הוראה זו מחדירה לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אחריות פלילית מעין שילוחית של נושאי תפקידים בכירים בתאגיד. מבנה ההוראה תואם את המבנה של עבירות נושאי משרה בחוקים אחרים (ראה פיסקה 1.3 לעיל). היא מטילה אחריות פלילית מעין שילוחית על נושאי משרה בתאגיד. בצד האחריות-הפלילית-האישית של התאגיד-כבעל-הרכב באה גם האחריות הפלילית של נושאי המשרה הקבועים בסעיף-קטן (ב). עם זאת, הטכניקה החקיקתית שננקטה על-ידי המחוקק בסעיף-קטן (ב) שונה מהטכניקה החקיקתית הקבועה, בדרך כלל, בעבירות של נושאי משרה. כפי שראינו, הטיפוס הרגיל של עבירות נושאי משרה מבוסס על ההוראה, כי בנוסף לתאגיד יואשם גם נושא משרה בתאגיד. כן נקבע, כי נושא המשרה לא יישא באחריות, אם יוכח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט אמצעים סבירים לשמירה על הוראות החוק הנוגע לעניין. לעומת זאת, סעיף 69ב (ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] נקט טכניקה חקיקתית שונה. הוא קבע, כי לעניין אחריות בעל הרכב, יראו גם את נושאי המשרה בתאגיד כבעלי הרכב. באמצעות טכניקה זו הושגו שני יעדים: נקבעה אחריותם הפלילית של נושאי המשרה; הוחלה על נושאי המשרה ההוראה - החלה על בעל הרכב כי לא תוטל עליהם אחריות פלילית, אם יוכח מי נהג ברכב או אם יוכח שהרכב נלקח בלי ידיעתם ובלי הסכמתם. חרף השוני בטכניקה החקיקתית, התוצאה היא זו: בצד אחריותו הפלילית-האישית של התאגיד-בעל-הרכב עומדת האחריות הפלילית הכעין-שילוחית של נושאי המשרה בתאגיד. אלה כאלה אחראים אם נעשתה עבירה ברכב, ואלה כאלה אינם אחראים אם יוכח מי נהג ברכב או שיוכח כי הרכב נלקח מהם בלא ידיעתם או הסכמתם. 28. ב-1985, כחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18), תוקנה הוראת סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], וההוראה המתוקנת היא החלה לעניין אחריותה של המערערת. על מטרת התיקון ניתן לעמוד בדברי ההסבר שבהצעת החוק (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18), תשמ"ד-1984, בעמ' 151): "באחרונה נפוצה התופעה שרבים רושמים את כלי רכבם על שם ילדיהם הקטינים ובכך מסירים מעצמם את אחריותם על פי החזקה שבדין. מובן שלא ניתן להביא לדין בעל רכב שהוא קטין. מוצע, איפוא, לקבוע, כי לעניין זה יראו כבעל רכב גם הורה או אפוטרופוס לגבי רכב הרשום על שם קטין וכן את האפוטרופוס הממונה לגבי רכב הרשום על שם חסוי". מטרת התיקון הייתה אפוא להרחיב את מעגל האחראים בפלילים בגין עבירה שנעשתה ברכב. לא רק בעל הרכב עצמו, שאחריותו נקבעה כבר ב-1981, ונושאי משרה בתאגיד, שאחריותם נקבעה אף היא ב-1981, אלא גם אפוטרופסים של קטין או חסוי, מקום שהקטין או החסוי הם בעלי הרכב. הטכניקה החקיקתית שהוצעה הייתה דומה לזו שננקטה בעבר לגבי נושאי משרה בתאגיד. באלה כבאלה ייקבע, כי לעניין עבירה שנעשתה ברכב יראו את האפוטרופוס כבעל הרכב. ההצעה נתקבלה, וסעיף 69ב לאחר תיקונו ב-1985 קבע לאמור: "(ב) לענין סעיף קטן (א), 'בעל הרכב' - (1) לגבי רכב הרשום על שם חבר-בני-אדם - מנהל פעיל או שותף או עובד מינהלי בכיר האחראים לאותו רכב; (2) לגבי רכב הרשום על שם קטין - הורו או מי שמונה לו אפוטרופוס לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן - חוק הכשרות המשפטית); (3) לגבי רכב הרשום על שם חסוי כמשמעותו בחוק הכשרות המשפטית שמונה לו אפוטרופוס - אפוטרופסו הממונה". דא עקא, שהניסוח החדש שונה בעניין אחד מהניסוח הקודם. מלת הקשר "גם" ("בחבר בני אדם רואים לענין סעיף קטן (א) גם מנהל פעיל...) הושמטה. "בעל הרכב" לעניין תאגיד אינו גם מנהל פעיל, ובעל הרכב לעניין קטין או חסוי אינו גם אפוטרופוס, אלא "בעל הרכב" הוא - וכאן בא קו מפריד - המנהל הפעיל. שינוי נוסח זה הוא העומד ביסוד טענת בא-כוח המערערת לפנינו. 29. אכן, טענתו של מר גלברט, בא-כוח המערערת, פשוטה היא. סעיף 69ב(א) לפקודה קובע את אחריותו של בעל רכב בו נעשתה עבירה. סעיף-קטן (ב) קובע, כי לעניין הוראה זו "בעל הרכב" הם נושאי המשרה בתאגיד - הם ולא התאגיד עצמו. אילו רצה המחוקק להטיל אחריות הן על בעל הרכב "האמיתי" והן על נושאי המשרה הפועלים בתאגיד, היה חוזר על הניסוח המקורי, לפיו "בחבר בני אדם רואים לענין סעיף קטן (א) גם מנהל פעיל...". מששינה מהניסוח, שינה גם מהמהות, ושוב אין התאגיד עצמו אחראי כבעל רכב. אמת, בא-כוח המערערת מתקשה להצדיק תוצאה זו כל רקע מטרת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 16). לדעתו, אין הוא חייב כלל בהצדק שכזה, שכן לשון ההוראה החדשה ברורה היא, ובנסיבות אלה אין לפנות כלל למקורות שמחוץ ללשון החוק עצמה. זאת ועוד: אפילו השמטת הדיבור "גם" היא מקרית, הרי התוצאה המתקבלת לאור השמטתה אינה אבסורדית, ועל-כן אין בית המשפט רשאי להוסיף את שהושמט. נהפוך הוא החוק הוא עתה פשוט וחד-משמעי. ואם מבקשים בכל זאת טעם ענייני לשינוי, הרי הוא מצוי, לדעת בא-כוח המערערת, בגישתו של המחוקק, כי בענייני תעבורה קובע היסוד האנושי, ועל-כן יש להעמיד לדין רק בני-אדם, בשר ודם, ולא תאגידים. בסיום טיעונו הצביע בא-כוח המערערת על כך, כי עמדתו שלו נתקבלה על דעת רוב בית המשפט המחוזי ע"פ (ת"א) 39[ 240/88], אשר קבע, כי התאגיד עצמו שוב אינו אחראי, וכי האחריות היחידה המוטלת על "בעל הרכב" היא זו המוטלת על נושאי המשרה בתאגיד. מבקש הוא מאתנו לאמץ השקפה זו של הרוב. אך מעבר לכך: השקפה זו של הרוב עמדה לנגד עיני המחוקק שעה שפקודת התעבורה [נוסח חדש] תוקנה בחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24). בתיקון זה לא הוספה המלה "גם", וניסוח ההוראות נשאר, לדעת בא-כוח המערערת, כפוף לשינויים טכניים כשהיה. נמצא, כי לא רק שהרוב בבית המשפט המחוזי צודק לגופו של עניין, אלא גם המחוקק סבור כך, שאם לא כן, היה בוודאי משנה מניסוחו של החוק. משאימץ המחוקק את הלכת הרוב בע"פ (ת"א) 39[ 240/88], שוב אין אנו חופשיים לסטות ממנה. 30. בדברי תשובה צוינה הגב' כהנא, כי מטרת התיקון בחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24) הייתה - כפי שדברי ההסבר מלמדים - אף להוסיף את אחריות האפוטרופוס לאחריות בעל הרכב. השמטת המלה "גם" לא נעשתה על-מנת לשחרר את התאגיד מאחריות. ההשמטה נבעה משיטת הניסוח של המחוקק, כאשר הקו המפריד המחבר את המשפט "לגבי רכב הרשום על שם חבר-בני-אדם" עם המשפט "מנהל פעיל..." הוא התחליף לאותו "גם". 31. עיקרים בפרשנות החקיקה במחלוקת שנפלה בין באי-כוח הצדדים, דעתי כדעת בא-כוח המדינה. שיטתו הפרשנית של בא-כוח המערערת אינה נראית לי, וממילא איני שותף למסקנתו. נקודת המוצא הצריכה להדריכנו הינה, כמובן, לשון החוק. כל פירוש צריך למצוא עיגון, ולו מינימאלי, בלשון החוק (ראה ד"נ 19[ 400/80], בעמ' 715; ב"ש 20[ 67/84]; בג"צ 131/65 [21], בעמ' 378). אין ליתן לחוק משמעות שלשונו אינה יכולה לשאת. אמת, בנסיבות מסוימות רשאי הפרשן להוסיף על לשון החוק, כגון הוספה שבאה למנוע תוצאה הנראית כאבסורדית (ראה; ע"א 22[ 403/72], בעמ' 431; ע"א 23[ 126/79], בעמ' 27; ע"א 24[ 753/77], בעמ' 186) אך בהיעדר טענה בדבר צורך בתוספת - ובענייננו טענה כזו לא עלתה - גבול הפרשנות הוא גבול הלשון. הפעילות הפרשנית מתוחמת במתן מובן ללשון החוק. כאשר שופט נותן ללשון החוק מובן שהיא אינה יכולה לשאת, הוא אינו עוסק בפרשנות, אלא בפיתוח המשפט או בהשלמת חסר בלשון החוק (ראה בג"צ 25[ 1635/00]) בקביעת גבולותיו הלשוניים של החוק, הפרשן עוסק בבלשנות. הוא מבקש לקבוע את מיתחם האפשרויות הלשוניות הטמונות בלשונו של החוק המתפרש. אכן, לשון החוק, כלשון הטבעית בדרך כלל, אינה מדויקת; כאשר הלשון נקלטת במחשבתנו, אין היא מעלה תמיד אך דימוי אחד ויחיד (ראה בג"צ 26[ 47/83], בעמ' 174). היטיב להביע זאת השופט זוסמן, בציינו: "לגבי הפרשן, הדיבור אינו כנוסחת קסם החייבת בהכרח לגרום לתוצאה אחת, ואותה בלבד... ... למדנו שמשמעויותיו של דיבור רבות הן, והן שונות ומשתנות מחיקוק לחיקוק ומענין לענין. איננו יוצאים איפוא מן המושכל הראשון שיש לכל דיבור או נוסח משמעות אחת ויחידה, קבועה ועומדת..." (ע"פ 27[ 94/65], בעמ' 80). אכן, הלשון עמומה ורב-משמעית. מחנה המשפט וסדר המלים עשויים להעלות משמעויות שונות. על הפרשן לחשוף משמעויות אלה. בכך מסתיים תפקידו הבלשני של הפרשן. 32. מבין מיגוון המשמעויות הלשוניות על הפרשן לבחור באותה משמעות לשונית שהיא גם הנותנת ללשון החוק את משמעותו המשפטית. עמדתי על כך בע"א 28[ 674/85], בעמ' 364 בצייני: "...הפרשן במשפט אינו מתעניין אך במשמעות הלשונית של הדיבור. פרשנות אינה אך בלשנות. הפרשן במשפט מתעניין במשמעות המשפטית של הדיבור. משמעותו המשפטית של הדיבור הוא משמעותו הלשונית על רקע הקשרו הרלוואנטי". בחירה זו של המשמעות המשפטית מבין מיגוון המשמעויות הלשוניות נעשית בעזרת כללי הפרשנות. אלה הם הכללים אשר בעזרתם "שולף" או "חולץ" השופט הפרשן משמעות משפטית מקשת משמעויות לשוניות. אחד מהיסודיים שבכללים אלה, המהווים את גולת הכותרת שלהם ואת "עיקר העיקרים" (השופטת בן-פורת בע"א 24[ 753/77] הנ"ל, בעמ' 186), הוא הכלל, כי מבין המשמעויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה משמעות (היא המשמעות המשפטית) המגשימה טוב יותר מכל משמעות אחרת את תכלית החקיקה. עמדתי על כך בבג"צ 29[ 267/88], בעמ' 736, בצייני: "...מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שבחוק סובל, יש לבחור באותה המשמעות, המגשימה את תכלית החקיקה. תפקידו של הפרשן אינו רק לחשוף את קשת המשמעויות הלשוניות שהדיבור יכול לשאת. זה תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו אך בלשן. תפקידו של הפרשן הוא להכריע, איזו מבין קשת המשמעויות הלשוניות היא המשמעות המשפטית, כלומר המשמעות המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה.... אכן, פרשנות החוק מתחילה במלות החוק. אך לעולם אין היא מסתימת במלות החוק...". תכלית החוק - אותה מבקש הפרשן להגשים - היא הערכים, האינטרסים והמטרות אשר החוק נועד להגשים. אלה כוללים את הערכים, המטרות והאינטרסים שעמדו לנגד עיני המחוקק ההיסטורי. כן כוללת היא תכליות שחזקה על המחוקק במדינה דמוקרטית כי העמידן לנגד עיניו. אלה הן "חזקות" (PRESUMPTIONS) התכלית, המשלימות את התכליות שבפועל עמדו לנגד עיני המחוקק ההיסטורי, והמשקפות, בין השאר, את ערכי היסוד של השיטה (ראה בג"צ 30[ 1/88 ,953/87]). אכן, על הפרשן להתחשב בדימויים המופשטים של המחוקק ההיסטורי, וזאת על רקע עקרונות היסוד של שיטתו, כפי שהם מעוצבים בעת מתן הפירוש, ומתוך מגמה להגשים "הרמוניה חקיקתית" במערכת כולה (ראה ע"פ 31[ 108/66], בעמ' 261), באופן שהפרשנות שתינתן לדבר חקיקה אחד תישזר "נאמנה עם רקמת החקיקה ויהא לגוף אחד, שלם, עמה" (השופט זוסמן ביד"מ 32[ 1/62], בעמ' 2759). אכן, אין לנתק את ההוראה המתפרשת מכלל החקיקה. המחיל הוראת חוק, מחיל את החקיקה כולה. המפרש הוראה פלונית, מפרש את החקיקה כולה. הפירוש שניתן להוראה פלונית צריך להשתלב בפירוש שניתן לשאר הוראות החקיקה. על תכלית החקיקה לומד הפרשן, בראש ובראשונה, מלשון החקיקה. אין לך מקור נאמן יותר לתכלית החוק מלשונו וממהותה של המאטריה המוסדרת ומצורת ההסדרה. לשון החוק אינה מקור המידע היחיד על תכלית החוק. בצד הלשון - שהיא מקור פנימי- עומדים מקורות חיצוניים. ביניהם ניתן להזכיר דברי חקיקה אחרים, את ההיסטוריה החקיקתית ואת ערכי היסוד והמבנה השיטתי והחוקתי של השיטה, היוצרים חזקות באשר לתכלית החוק. אכן, אנו מניחים, שכל חוק נועד להגשים את עקרונות היסוד של השיטה ולא לסתור אותם. היטיב להביע זאת השופט חשין. באומרו: "...חוק שכוונת מחוקקו לא הובעה בו בצורה ברורה די צרכה, יש לפרשו פירוש אשר יורה על כוונה העולה בקנה אחד עם נוחות, הגיון, צדק ועקרונות חוק מקובלים..." (בג"צ 33[ 282/51], בעמ' 245). 33. על רקע תפיסה פרשנית זו, נחזור להוראותיו של סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. השאלה הראשונה שש להשיב עליה היא, מהן המשמעויות הלשוניות העולות מהוראת סעיף 69ב(ב). אין ספק, כי הפירוש בו דוגל בא-כוח המערערת - לפיו רק נושאי המשרה הנזכרים בסעיף-קטן(ב) הם "בעלי הרכב" והתאגיד עצמו אינו "בעל הרכב" (להלן - אפשרות "הרק") - מעוגן יפה בלשונו של סעיף 69ב(ב) לפקודה. סעיף-קטן(ב) קובע מיהו "בעל הרכב" לגבי רכב הרשום על שם חבר-בני-אדם. מלשון הסעיף עולה האפשרות, חי הגדרה זו היא ממצה, וכי רק נושאי המשרה המוזכרים בסעיף-קטן (ב) הם "בעלי הרכב". השאלה הניצבת לפנינו הינה, אם משמעות לשונית זו היא היחידה האפשרית. האם ניתן - במישור הלשוני בלבד - לעגן בלשונו של סעיף 69ב(ב) את האפשרות, כי גם התאגיד הוא "בעל הרכב" (להלן - אפשרות "הגם"). לדעתי, התשובה היא בחיוב. נקודת המוצא להשקפתי זו נעוצה בעובדה, שסעיף-קטן (ב) אינו כולל הגדרה מקיפה של הדיבור "בעל הרכב". כך, למשל, אין בו כל התייחסות לשאלה, מיהו "בעל הרכב" לעניין בן-אדם, בשר ודם. אכן, הדיבור "בעל הרכב" מעוגן בסעיף 69ב(א), לפיו, אם נעשתה עבירה ברכב רואים את "בעל הרכב" כאילו הוא נהג את הרכב אותה שעה. סעיף זה אינו מגדיר את הביטוי "בעל הרכב". גם סעיף-קטן (ב) אינו כולל הגדרה כוללת של ביטוי זה, ואין הוא מתיימר להוות רשימה סגורה של מצבים. על-כן יש לתת לו - בשלב זה, במישור הלשוני בלבד - את מיגוון המשמעויות שהלשון העברית מעניקה לדיבור זה. לענייננו די אם נאמר, כי "בעל הרכב" הוא בוודאי זה, שעל-פי דיני הקניין הכלליים נתפס כבעליו של רכב. על-כן, גם תאגיד הוא בוודאי "בעל רכב" לעניין זה. על רקע זה ניתן להבין - שוב, במשמעות הלשונית בלבד- כי ההגדרה שבסעיף 69ב(ב), לא נועדה אלא ליתן משמעות נוספת (אפשרות "הגם") - מעבר למשמעות "הרגילה" - לדיבור "בעל הרכב". אכן, עיון בניסוחו של סעיף 69ב(ב) מלמד, כי מצויה בו דו-משמעות הקשורה במהותו של "הקו המפריד" בסעיף 69ב(ב), המחבר את הדיבור "בעל הרכב" עם ההגדרה לעניין נושאי המשרה בתאגיד ולעניין האפוטרופוס. מלשונו של סעיף 69ב(ב) בלבד אין להסיק באופן החלטי, אם ההגדרה המיוחדת הקבועה בו נותנת לדיבור "בעל הרבב" משמעות מיוחדת הבאה במקום המשמעות הרגילה והכללית ("בעל הרכב" הוא רק...), או שמא היא נותנת לדיבור "בעל הרכב" משמעות המיתוספת למשמעות הרגילה והכללית ("בעל הרכב הוא גם...). נראה לי, כי שתי המשמעויות - אפשרות "הרק" ואפשרות "הגם" - הן אפשרויות תקפות מבחינה לשונית, אם כי מוכן אני להסכים, כי האפשרות הראשונה (אפשרות "הרק") היא חזקה יותר מהבחינה הלשונית מהאפשרות השנייה (אפשרות "הגם"). 34. לאחר השלב הבלשני בא השלב הפרשני. עתה עלינו לבחור מבין שתי המשמעויות הלשוניות שהטקסט מעלה (אפשרות "הרק" ואפשרות "הגם") את המשמעות האחת והיחידה, אשר תהווה את משמעותו המשפטית של הטקסט. בחירה זו צריכה להיעשות, כפי שראינו, על-פי תכלית החקיקה. בהציבי אמת מידה זו לנגד עיניי, אין לי כל ספק, כי יש לדחות את אפשרות "הרק" ויש לאמץ את אפשרות "הגם", על פיה ההגדרה המיוחדת המופיעה בסעיף-קטן (ב) באה להוסיף על ההגדרה הכוללת העולה מעצם מובנו של הדיבור "בעל הרכב". הטעמים להשקפתי זו הם ארבעה: הטעם הראשון מעוגן בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. כפי שראינו (ראה פיסקה 4 לעיל), במקורו לא כלל סעיף 69ב כל הגדרה לדיבור "בעל הרכב". ההגדרה של ביטוי זה נוספה ב-1985 בחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18). מטרת התוספת הייתה - כפי שהצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18) מלמדת (ראה פסקה 28 לעיל) - להרחיב את חוג האחראים על-פי סעיף 69ב(א) ולכלול בהם, בנוסף לבעל הרכב ולמספר נושאי משרה בתאגיד, גם את האפוטרופוס של קטין וחסוי. מטרת החקיקה הייתה אפוא לקבוע, כי בנוסף לבעל הרכב עצמו תבוא גם אחריותו של האפוטרופוס של הקטין והחסוי. אשר לנושאי המשרה בתאגיד, עליהם כבר הוטלה ממילא אחריות על-פי הטקסט הישן, ועל-כן לא הייתה כל כוונה לשנות דבר בכל הנוגע לאחריותם; אכן, מההיסטוריה החקיקתית עולה באופן ברור, כי מטרת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18)- שהוסיף הגדרה של "בעל הרכב" לעניינים מסוימים - לא הייתה אלא להוסיף לאחריותו של בעל הרכב אחראים נוספים. לא הייתה כל כוונה לשחרר את בעל הרכב מאחריותו הוא. 35. הטעם השני העומד ביסוד השקפתי זו, והקשור לטעם הראשון, הוא זה: תפיסת היסוד של המחוקק הינה, כי במקרים מסוימים, הקבועים במפורש בחקיקה, נושאי משרה בתאגיד אחראים אחריות פלילית במקום שהתאגיד עצמו אחראי. ראינו (ראה פיסקה 13 לעיל) כי זו מעין אחריות שילוחית של נושאי המשרה לאחריות התאגיד. לא הובא לתשומת לבנו מקרה, בו המחוקק מטיל אחריות פלילית מיוחדת זו על נושאי משרה בתאגיד בלא לגזור אחריות פלילית זו מהאחריות הפלילית של התאגיד עצמו. אין להניח, כי המחוקק ביקש לסטות ממדיניותו הכוללת וליצור בענייננו מצב חריג, שבו על נושאי משרה- שלא שימשו אורגנים לביצוע העבירה - מוטלת אחריות פלילית אישית, למרות שהתאגיד שבמסגרתו הם פועלים משוחרר מאחריות. אם אכן ביקש המחוקק לסטות מתפיסות חקיקה מקובלות, יש להניח, כי היה ניתן לכך ביטוי בלשון ההוראה עצמה או לפחות בהיסטוריה החקיקתית. אכן, הפרשן אינו צריך להניח, כי שינויים במדיניות חקיקתית מושרשת נעשים אגב אורחא. אם תכלית החקיקה הייתה לשחרר את התאגיד עצמו מאחריות ולהעמיד תחת אחריות התאגיד את אחריותם של נושאי משרה בתאגיד, יש ליתן לכוונה זו ביטוי משמעותי. ביטוי כזה לא מצאנו בחומר שלפנינו. זאת ועוד: אם אכן המחוקק ביקש לשנות מתפיסתו ולשחרר את התאגיד מכל אחריות פלילית אישית כבעל הרכב, מדוע לא החיל את תפיסתו החדשה על אחריות "בעל הרכב" לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]? היש היגיון כלשהו בגישה, לפיה "בעל הרכב" אחראי לעבירה שבוצעה ברכב ושנתגלתה על-ידי מצלמה ואינו אחראי לעבירות אחרות? 36. הטעם השלישי להשקפתי - הנובע משני הטעמים הקודמים - קשור לטכניקה החקיקתית. עיון בלשון המקורית של סעיף 69ב(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] והשוואתו ללשון הסעיף לאור תיקונו בחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18) מורים, כי השמטת הדיבור "גם" לא באה אלא בשל השינוי בצורת החקיקה. במקורו כלל סעיף 69ב רק מקרה אחד - זה של נושאי משרה בתאגיד - בו הורחבה אחריות בעל הרכב. עתה נוספו שני מקרים חדשים (אפוטרופוס של קטין ואפוטרופוס של חסוי). המחוקק ביקש לפשט את דרכי החקיקה והחליט לייחד לעניין זה סעיף נפרד, המגדיר "בעל הרכב" לעניין זה מהו. ברור שהשינוי בטכניקה החקיקתית בא לצורכי נוחות בלבד ולא נועד לשקף כל שינוי בתוכן. על הפרשן להתחשב בכך. 37. הטעם הרביעי לגישתי זו הוא בעל אופי טכני. סעיף 69ב(א) קובע, כי מקום שנעשתה עבירה ברבב, רואים את "בעל הרכב או את מחזיקו" כאילו נהגו ברבב בעת ביצוע העבירה. אם אמנם מטרת השינוי בניסוח ב-1985 הייתה לשחרר את בעל הרכב מאחריות פלילית ולייחד את האחריות אך לנושאי המשרה (בתאגיד) והאפוטרופוס (של קטין וחסוי), כי אז טבעי היה, כי ההגדרה שנקבעה בסעיף-קטן (ב) תגדיר לא רק את "בעל הרכב" אלא גם את המחיק. אך לא דרך זו נקט המחוקק. הוא צמצם את הגדרותיו אך לדיבור "בעל הרכב". נמצא, כי הדיבור "מחזיקו" נשאר בלתי מוגדר. תאגיד שהוא בעל רכב ומחזיק בו יישא באחריות אישית מכוח החזקתו. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? כמובן, ניתן להשיב כי לא תמיד הבעלים הוא גם מחזיק, ואחריות הבעלים תחול רק באותם מקרים בהם הוא מחזיק ברכב. אך דומה כי אלה הם עיקר המצבים. היש להניח, כי כל מטרת התיקון לא הייתה אלא לשחרר מאחריות פלילית תאגיד שהוא בעל רכב ואינו מחזיק בו? היש לכוונה זו איזה בסיס עובדתי? מה היגיון יש בהבחנות אלה? זאת ועוד: סעיף 69ג(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] - שהוסף ב-1988 (חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 20), תשמ"ח-1988) - מטיל איסור על תאגיד לשלם קנס שהוטל על זולתו. תאגיד, המשלם קנס בניגוד לאיסור, מבצע עבירה. סעיף 69ג(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מוסיף וקובע: "נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) בידי חבר-בני-אדם, יאשם בה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה בו מנהל פעיל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד מינהל בכיר האחראי לתשלום הקנס, אלא אם כן הוכיח שני אלה: (1) שהעבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) שהוא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את ביצוע העבירה". נמצא, שבתיקון זה - שהוסף כשלוש שנים לאחר חקיקתו של סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] בנוסח החל בענייננו - ממשיך המחוקק כגישתו "הקלאסית", לפיה אחריות נושא המשרה מיתוספת לאחריות התאגיד (אפשרות "הגם"). אם אמנם תכליתו של סעיף 69ב הייתה לשחרר את התאגיד מכל אחריות, כיצד זה נוקט המחוקק גישה הפוכה בחוקקו את סעיף 69ג? היש טעם בסברה, כי חל שינוי נוסף, בלתי מודע ונסתר, במדיניות החקיקה? האין זה סביר להניח, כי בחוקקו את סעיף 69ג לפקודת התעבורה [נוסח חדש] - המאמץ את אפשרות "הגם" - המשיך המחוקק במדיניות הבסיסית העומדת ביסוד תפיסתו הכוללת, לפיה אחריותם של נושאי המשרה מיתוספת לאחריותו של התאגיד? האם מסקנה זו אינה מתבקשת לאור תפיסה אינטגראטיבית של מערך החקיקה ועל יסוד הצורך להבטיח הרמוניה חקיקתית? 38. הגעתי אפוא למסקנה, כי פירוש לשונו של סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] על רקע תכלית החקיקה מוביל למסקנה, כי מקום שנעשתה עבירה ברכב, ממשיכה לעמוד אחריותו של התאגיד-בעל-הרכב לצד אחריותו של נושא המשרה בתאגיד. נושא המשרה בתאגיד אינו אחראי בפלילים, אם התאגיד אינו אחראי בפלילים. אין לפרש את סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] כשולל את אחריותו הפלילית של התאגיד-בעל-הרכב וכמטיל אחריות פלילית אישית- בנוסף לנוהג עצמו - רק על נושאי המשרה בתאגיד. הגעתי למסקנה זו תוך קריאה של לשון החוק על רקע תכליתו, כפי שהיא נלמדת מלשונו, מתוכן הסדריו, ממבנה הוראותיו, מההיסטוריה החקיקתית וממערך החקיקה כולו. ביססתי גישתי זו על התפיסה, שאינה רואה בחוק בודד יצירה חד-פעמית של מחוקק בן חלוף הנחקקת חתוך חלל חקיקתי. חוק הוא חוליה בשרשרת של מחוקק קבוע. החוקים כולם יוצרים את מערך החקיקה בשיטת המשפט. מערך זה מהווה, בין השאר, את "סביבתו" של כל חוק וחוק, שהרי "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו" (השופט זוסמן בבג"צ 34[ 58/68], בעמ' 513). הסביבה החקיקתית משפיעה על פרשנות החוק. הנחתי כאבן פינה לתפיסתי את ההשקפה, כי על תכלית החוק ניתן ללמוד, בין השאר, מהנחות (פרזומציות) המשקפות ערכי יסוד של השיטה ועקרונות בסיסיים הנוהגים בה. בהקשר זה מן הראוי הוא לעמוד על שתיים מטענותיו הפרשניות של בא-כוח המערערת. 39. טענתו הפרשנית הראשונה של בא-כו המערערת הייתה, כי לשונו של סעיף 69ב ברורה היא, ועל-כן יש ללמוד על תכליתו של הסעיף אך מלשונו, ואין לפנות להיסטוריה החקיקתית כדי לעמוד על תכלית זו. הפנייה להיסטוריה החקיקתית מותרת, רק כאשר לשון החוק אינה ברורה, ואילו במקרה שלפנינו לשונו של החוק ברורה היא. הקורא את לשון החוק מתרשם מיד, שהאופציה הלשונית המעוגנת בו היא אך האופציה שלפיה התאגיד עצמו אינו בעל הרכב ואינו אחראי בפלילים. טענה זו אין בידי לקבלה, וזאת משני טעמים: ראשית, כפי שראינו, דעתי היא, שלשון החוק מעלה לפחות שתי אפשרויות לשוניות, אם כי אין הן בנות אותה עוצמה לשונית. מקום שלשון החוק מעלה יותר מאפשרות לשונית אחת, נותר ממילא חוסר בהירות. כל עוד לא נבחרה אחת האפשרויות כאפשרות המשפטית, ממשיך חוסר הבהירות לעמוד בעינו; שנית, בהירותה של הוראת חוק יכולה להתברר רק לאחר שנתפרשה במלואה, ולא לפני כן. התחושה שהוראה היא ברורה בעת קריאתה הראשונית בלבד היא תחושה זמנית, אשר מחייבת אימות ושכנוע פנימי לאור מכלול המקורות מהם ניתן ללמוד על תכלית החקיקה. עמדתי על כך בבג"צ 26[ 47/83], בעמ' 177,-,176, בצייני: "...כל חוק, לרבות זה שלשונו 'ברורה', מחייב פרשנות. החוק הוא 'ברור' רק לאחר שהפרשנות ביררה אותו. אין הוא ברור ללא פרשנותו. אין מלים 'ברורות' כשלעצמן. אכן, אין לך דבר פחות ברור מהקביעה, כי המלים הן 'ברורות'... על-כן מותר גם מותר לפנות להיסטוריה החקיקתית, כמו גם לכל מקור אמין אחר, כדי לגבש מתוכם את מטרת החקיקה, אשר היא, עם הקשרה הסטטוטורי של הוראת החוק, שופכים אור על פירושה ועושים אותה בסופו של תהליך הפרשנות. לברורה ולפשוטה. אכן, המשמעות של חוק אינה ברורה, כל עוד אין היא עולה בקנה-אחד עם מטרה חקיקתית ברורה... תחושת הבהירות הקמה עם תחילת קריאתו של החוק היא אך ראשונית ורגעית. היא הולכת ונעלמת שעה שמתברר, כי משמעות 'בהירה' זו אינה מגשימה את מטרת החקיקה. עם פעולתו (המהירה או האיטית) של תהליך הפרשנות, מתגבשת התכלית החקיקתית. אפשרויות לשוניות שונות נפסלות. נבחרת אפשרות אחת ויחידה, זו המגשימה את תכלית החקיקה. אפשרות זו מתגלית אז לפרשן בכל פשטותה ובהירותה". על-כן, רשאי הפרשן לפנות למקורות חיצוניים (חוקים אחרים, היסטוריה חקיקתית, עקרונות יסוד) בכל מקרה. באמצעותם יגבש את תכלית החקיקה. על פיה יבחר בין האופציות הלשוניות. 40. טענתו הפרשנית השנייה של בא-כוח המערערת הייתה, כי סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התפרש על-ידי בית המשפט המחוזי בע"פ (ת"א) 39[ 240/88]. בפסק-דינו החליט בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, כי תאגיד אינו אחראי כבעל רכב על-פי סעיף 69ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], וכי האחריות מוטלת אך על נושאי המשרה בתאגיד. בא-כוח המערערת מדגיש, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 13.7.88. המחוקק לא נקט כל יוזמה לשינוי החלטת בית המשפט המחוזי. נהפוך הוא: ביום 15.11.90 נחקק חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), אשר המשיך בנוסח הקודם, לפיו "בעל" - "לענין רכב הרשום על שם חבר בני-אדם- מנהל פעיל, שותף או עובד מינהלי בכיר בחבר האחראים לאותו רכב". נמצא, כי המחוקק אימץ לעצמו את פרשנותו של הרוב בפרשת ע"פ (ת"א) 39[ 240/88], ואל לנו לסטות מגישה זו. גישה פרשנית זו ("הלכת האימוץ") אינה נראית לי. היא מבוססת על ההנחה המוטעית, לפיה המחוקק עוקב אחר הפרשנות השיפוטית. האם בא-כוח העותרת בדק, אם דבר קיומו של פסק הדין המחוזי היה ידוע לכנסת שעה שהיא חוקקה מחדש את הגדרת "בעל" בפקודת התעבוה [נוסח חדש]? זאת ועוד: גישה פרשנית זו אינה מתחשבת במציאות הפרלמנטרית, בה משמשים בערבוביה שיקולים שונים - שאינם קשורים כלל לאימוץ הפרשנות השיפוטית - שלא לשנות מלשון החקיקה. כך, למשל, ייתכן שהמחוקק ביקש לשנות מפרשנותו של בית המשפט המחוזי, אך שיקולים פוליטיים - שבינם לבין נכונותו של הפירוש אין ולא כלום - מנעו זאת ממנו; ואולי הוחלט שלא לשנות מפרשנות זו בתקווה שבית המשפט העליון יבטל את הלכתו של בית המשפט המחוזי? אך מעבר לכך: גישה פרשנית זו נראית לי כהתערבות בלתי ראויה של הרשות השופטת בחופש החקיקה של הרשות המחוקקת. על פיה, הרשות השופטת כאילו מודיעה למחוקק, שאם לא יחוקק, תהא לכך משמעות פרשנית, ובכך מטילה עליו את נטל החקיקה. איני סבור, כי במשטר דמוקרטי יש להטיל נטל שכזה על הרשות המחוקקת. זו צריכה להיות חופשית בחקיקתה או באי-חקיקתה. זאת ועוד: גישה פרשנית זו מכבידה על מפעל החקיקה. מחוקק עשוי להסס אם לאחד דינים או לשלבם או אף לערוך קודיפיקציה, מתוך החשש שבתי המשפט יפרשו כל חקיקה מחודשת שכזו כאילו יש בה אימוץ הלכות שפירשו את החוק בעבר, הלכות, שחלקן עשויות שלא להיראות למחוקק ושמרביתן אינן ידועות לו כלל. לבסוף, גישה פרשנית זו כובלת את בית המשפט העליון ביכולתו לבטל פסיקה של בתי-משפט שלום ומחוזיים, ובכוחו לסטות מהלכותיו שלו. אכן, אם הלכות אלה אומצו על-ידי המחוקק והוטבעה בהן טבעת החקיקה- כיצד זה יסטה בית המשפט העליון מהן? ואם נקבל גישה זו בכל הנוגע לפרשנות שיפוטית שניתנה בעבר, מדוע לא נרחיב אותה גם לפרשנות שהמינהל (כגון שלטונות המס) נתן בעבר לדבר חקיקה אשר המחוקק לא מצא אותו ראוי לשינוי? הייתכן? 41. אכן, בכל אותן שיטות משפט בהן פסקו שופטים ברוח "הלכות האימוץ", נשמעו דעות לשלילתן. ה- LAW COMMISSION האנגלית, שעסקה בפרשנות החקיקה, מתחה עליה ביקורת קשה. היא נמנעה מלהמליץ על ביטולה המפורש, בתקווה שבתי-המשפט עצמם יביאו לכיליונה (ראה (9691 ,12 .INTERPRETATION OF STATUTES (LONDON, COM THE) בקנדה, לעומת זאת, הוחקה הוראה מפורשת בחוק הפרשנות (סעיף 4(37) ל- 86-769, INTERPRETATION ACT, לפיה: A RE-ENACTMENT, REVISION, CONSOLIDATION OR AMENDMENT OF AN ENACTMENT SHALL" NOT BE DEEMED TO BE OR TO INVOLVE AN ADOPTION OF THE CONSTRUCTION THAT HAS BY JUDICIAL DECISION OR OTHERWISE BEEN PLACED UPON THE LANGUAGE USED IN THE ."ENACTMENT OR UPON SIMILAR LANGUAGE 42. עם זאת, אין לעבור מקיצוניות לקיצוניות. למעשיו או למחדליו של המחוקק, בחוקקו מחדש חוק שפורש בעבר, עשויה להיות משמעות פרשנית. דבר זה יתפוס באותם המקרים בהם עולה מההיסטוריה החקיקתית של דבר החקיקה החדש, כי המחוקק נתן דעתו לפרשנות החקיקה הקודמת, אימץ לעצמו פרשנות זו, ועל בסיס תפיסתו זו חזר וחוקק את ההוראה ללא שינוי. בנסיבות אלה ניתן לומר, כי ניתן ללמוד על תכליתה של החקיקה החדשה-ישנה מהפרשנות שניתנה לה בעבר. עמד על כך פרופ' גריסוולד (GRISWOLD) באומרו: REENACTMENT PLUS SOMETHING AMOUNTS TO WHATEVER THE 'PLUS' IS WORTH; BUT" REENACTMENT ALONE SHOULD BE WITHOUT WEIGHT" (E.N. GRISWOLD,"A SUMMARY OF .(893 )14-0491( .HARV. L.REV 45 "THE REGULATIONS PROBLEM אכן, המשקל שיש לייחס לאימוץ הפרשנות השיפוטית על-ידי בית המשפט תלוי בנסיבות. עצם העובדה, שחוק חוקק בלא שינוי, אין בה, כשלעצמה, ולא כלום לעניין משקל הפרשנות הישה. עם זאת, יש לבחון את ההיסטוריה החקיקתית של החוק החדש, ואם במסגרת היסטוריה חקיקתית זו מתברר, כי אכן המחוקק ביקש לאמץ את הפירוש הישן, יש ליתן לרצון זה משקל מסוים, תוך איזון בינו לבין מכלול השיקולים המגבשים את תכלית החקיקה. עמד על כך פרופ' גארבו (GARBO) בציינו: IF THERE IS AFFIRMATIVE EVIDENCE, INDEPENDENT OF ANY NOTION OF LEGISLATIVE" DUTY, THAT A DISPUTED INTERPRETATION WAS BROUGHT TO THE ATTENTION OF AND APPROVED BY CONGRESS, THAT EVIDENCE CAN PROPERLY BE WEIGHED BY A COURT AS ,PART OF THE LEGISLATIVE HISTORY OF THE ENACTMENT" (J.C. GRABO CONGRESSIONAL SILENCE AND THE SEARCH FOR LEGISLATIVE INTENT: A VENTURE" .(467-367 ,737 )4891( .B.U.L. REV 46 "INTO SPECULATIVE UNREALITIES ודוק: בנסיבות אלה עניין לנו בפרשנותה של ההוראה החדשה על רקע ההיסטוריה החקיקתית שלה ובהשפעת פירוש זה על פירושה של ההוראה הישנה (ראה ג' טדסקי, "הלכת התקדים בזמן האחרון" הפרקליט כב (תשכ"ו) 320). בענייננו, בחנתי את ההיסטוריה החקיקתית. של החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24). לא מצאתי בה כל זכר לכך שהמחוקק היה מודע לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וממילא אין לגלות כל עקבות לכוונת המחוקק, לפיה מבקש הוא לאמץ את פסק-דינו של הרוב באותו פסק-דין (ראה הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 22)). סיכומו של דבר: דין הערעור להידחות. המערערת אחראית בפלילים אישית - הן כנוהגת והן כבעלת הרכב. הערעור נדחה. השופט י' מלץ: מסכים אני עם חברי הנכבד, השופט ברק, כי דין הערעור להידחות. גם לדעתי, משהודתה המערערת, חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ, בעובדות כתב האישום, ולאור תורת האורגנים הנדונה על-ידי חברי בהרחבה, אין מניעה להרשיע את המערערת ולקבוע, כי היא אחראית באופן אישי בפלילים בגין ביצוע העבירה, כפי שאכן קובע חברי הסעיף 20 לפסק-דינו. עם זאת, גישתו של חברי בשאלות העולות מן הפרשנות שיש לתת להגדרת בעל הרכב לצורך סעיף 69ב לפקודה איננה נקייה מספקות. גישתי בעניין זה הינה, כי בפרשנות החוק עלינו לנקוט דרך זהירה ולא לחצות את הקו המפריד בין פרשנות לשונית של החוק, היכולה במקרה של מספר אפשרויות פרשניות להסתמך גם על התכלית, המטרה וההיגיון הפנימי שבדבר החקיקה, לבין בחירת האפשרות, אשר משולבת יותר עם התכלית והמטרה אך עיגונה בלשון החוק קלוש ביותר. בענייננו, משהשמיט המחוקק בתיקון לחוק מ-1985 (החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 18)) את המלה "גם" מהגדרת בעל רכב המתייחסת לתאגיד בעת שניסח את סעיף 69ב לפקודה, איני בטוח כי ניתן להוסיפה בדרך של פרשנות. מלאכה זו יש להותיר בידי המחוקק (ראה לעניין זה ע"פ 446 ,427 ,390 ,374 ,278 ,254/88, 35[ 552 ,551,454 ,453], בעמ' 692-690). כאמור, מסכים אני כי הערעור יידחה, כמוצע בפסק-דינו של חברי הנכבד. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה שדין הערעור להידחות. די לכך בהודאתה של חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ בעובדות כתב האישום. כך אמנם אומר חברי, השופט ברק, בחוות-דעתו. עם זאת, לא אפטור את עצמי מהערה כשאלת הפרשנות שהוא נותן למונח "בעל רכב" לעניין סעיף 69ב לפקודה. הפרשנות המילולית שלו, המחליפה את המקף במלה "גם", היא קלושה בעיניי. אך ככל שהפרשנות הרחבה, התומכת בה - זו המבוססת על שיקולים כגון ההיסטוריה החקיקתית, על עקרונות היסוד של השיטה ועל כוונתו ותכליתו של החוק והגיונה הפנימי של ההוראה - איתנה יותר, כך ניתן להסתפק באחיזה חלשה יותר בפרשנות הצרה, המילולית. שוכנעתי מכובד משקלם של ארבעת הנימוקים של חברי, שפורטו בסעיפים 37-34 של חוות-דעתו, כי יש בכוחם להצדיק את אימוץ הפרשנות שלו, אף שהפרשנות המילולית הינה דחוקה. הוחלט לדחות את הערעור. אחריות אישיתרכב