פסק דין 1. זוהי תובענה לתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול עבור עבודה ביום המנוחה, גמול עבור עבודה בימי החג ובערבי ימי המנוחה, דמי נסיעה, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה פצויי פיטורים לרבות פצויי הלנה לדמי הודעה מוקדמת. 2. הרקע העובדתית לתובענה: I. התובע החל לעבוד כמתדלק בשנת 76 בתחנת הדלק אלסיאד בנוה יעקב בירושלים, ומאז שנת 80 עבר לעבוד בתחנת הדלק רוקפלר במזרח העיר. תחנות הדלק שייכות כיום לעזבון המנוחה פאטמה אלסיאד. II. ביום 7.5.86 נפטר המנוח מר חסן רשיד אלסיאד שהיה בעל התחנות והיורשים שילמו לתובע סכום על חשבון הפצויים בלא שחלה הפסקה בעבודתו. III. לטענת התובע מדי יום עבד בין השעות 07.00 לבין השעה 15.00 - 15.30 ברציפות, עת עובד אחר היה מחליפו, כשבמהלך משמרת העבדה נתבקש על ידי הגב' פאטימה אלסיאד (עת היתה בחיים) וכן על ידי גב' נפיסה ומרים סיאד לבצע עבורם קניות ופעולות אישיות תמורת תשלום). IV. כמו כן לטענת התובע מדי פעם היה מתייצב בתחנות הדלק בבעלות הנתבעת בשעות הלילה על מנת לשנות מחירים במשאבות הדלק עת המחיר היה משתנה. עבודה זו ארכה מספר שעת בכל פעם ונעשתה ברכבו של התובע. V. לטענת התובע מעולם לא עזב את מקום העבודה במהלך משמרתו אלא לצורך קנית ארוחת בוקר עבורו ועבור שאר העובדים כשלעתים היה קונה את ארוחת הבוקר במסגרת הקניות שביצע עבר האחראים עליו. VI. לטענת התובע תפקידו בתחנה היה מתדלק והחלפת מחירים כשהדלק התייקר וכשמר טרשה שעבד עמו נעדר מעבודתו היה עושה את חשבונות המכירות של אותו יום עם מנהל החשבונות של התחנה. VII. לטענת התובע מאז שנת 81 עבד ששה ימים בשבוע כשיום המנוחה שלו היה ביום ראשון או ביום שני. VIII. במשך תקופת עבודתו קיבל לטענתו 4 ימי חג בשנה; בחג הקורבן ובחג אלפטר כשבשאר ימי החג ובערבי החג עבד במתכונת רגילה בלא כל תוספת שכר. IX. לטענת התובע משך כל תקופת עבודתו נפלה משכורתו משכר המינימום. X. לטענת התובע משך תקופת עבודתו לא קיבל החזר דמי נסיעה למעט עבור שנת 95 שאז קיבל 1440 ש"ח; לא קיבל דמי הבראה למעט עבור שנת 95, ובשנים 96-92 לא קיבל חופשה למעט 24 ימי חופשה בשנת 95. לטענת התובע מעולם לא סיכם עם מעבידיו כי שכרו יכלול תוספות כגון דמי חגים, נסיעות, חופשות הבראה וכיו"ב. XI. לטענת התובע בשנת 96-95 קיבל מהנתבעת הלואוות בסך 2000 ש"ח כל אחת לרגל אלפיטר כשסוכם שההלוואה תוחזר עם קבלת הפיצויים. XII. ביום 15.3.96 פוטר התובע לטענתו ללא כל הודעה מוקדמת וללא כל סיבה. XIII. לטענת התובע במשך שנות עבודת התובע בנתבעת נהגה הנתבעת להפריש למבטחים 12% משכרו חלק המעביד ו- 5.5% חלק העובד. ביום 1.10.96 לאחר פיטוריו קיבל התובע לטענתו סכום של 6,915 כהשלמת ההפרשות למבטחים וכן תמורת הודעת חודש מראש ולאחרונה קיבל את יתרת הכספים המגיעים לו מקופת מבטחים בסך 29,980 ש"ח. 3. הסעדים הנתבעים: I. הפרשי שכר לשכר מינימום בסך 18,416 ש"ח בצרוף פיצויי הלנה או הפרשי הצמדה וריבית מהיום שנועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל. II. גמול עבור עבודה ביום המנוחה בסך 19,236 ש"ח בצרוף פצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה ורבית מהיום שנועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל. III. גמול עבור עבודה בימי חג בסך 1,743 בצרוף פצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה ורבית מהיום שנועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל. IV. גמול עבור עבודה בערבי חג וערבי מנוחה שבועית בסך 4,235 בצרוף פצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית מהיום שנועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל. V. דמי נסיעות בסך 27,955 ש"ח בנכוי דמי הנסיעות בגין שנת 95 בצרוף פצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל . VI. דמי הבראה בסך 4000 ש"ח בניכוי דמי הבראה בגין שנת 95, וכן פדיון חופשה שנתית בסך 3735 ש"ח בנכוי 24 ימי חופשה אותם קיבל ב- 95 , הכל בצרוף פיצוי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית מהיום שנועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל. VII. פצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בסך 56,668 ש"ח לרבת פצויי הלנה והפרשי הצמדה וריבית בהתאמה . VIII. ניכוי ההלוואה בסך 4,000 ש"ח בערכים נומינליים ללא הצמדה וריבית. IX. בכתב התביעה המתוקן תבע התובע גמול עבור עבודה ביום הפנוי מאחר שעבד ששה ימי עבודה בשבוע גם לאחר הנהגת צו ההרחבה בדבר שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי ואולם בישיבת בית הדין מיום 25.11.98 חזר בו מעתירתו זו. 4. לטענת הנתבעת התובע אינו זכאי לסעדים הנתבעים בסעיפים 3 (א) - (ז) לעיל: I. שכרו של התובע לא נפל משכר המינימום מאחר שהתובע עבד לא יותר מארבע שעות ביום; קיבל ימי חופשה רבים מעבר למכסה לה היה זכאי ואף הופרשו לזכותו הפרשות לקופת פנסיה וקופות נוספות על אף שהנתבעת לא היתה חייבת בכך. II. סוכם עמו בעת קבלתו לעבודה כי יום מנוחתו השבועית יהיה יום ראשון. III. התובע מעולם לא עבד בימי חג. IV. התובע מעולם לא עבד יום עבודה מלא ואף לא עבד בערבי חג וערבי ימי מנוחה. V. דמי ההבראה והוצאות הנסיעה עוגנו במסגרת שכרו הכולל. VI. מאחר והנתבעת הפרישה במשך כל תקופת עבודת התובע את מלוא פצויי הפיטורין המגיעים לתובע למבטחים ואף שיחררה עבור התובע בשנת 96 את הכספים שנצברו לטובתו תוך השלמת יתרת ההפרשות אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת. VII. על התובע להחזיר את ההלוואה שקיבל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 5. נדון בסעדים להם עותר התובע אחד לאחד -- 6. הפרשי שכר מינימום: I. התובע טען בכתב תביעתו ובתצהירו כי נהג לעבוד בכל יום מהשעה 07.00 עד השעה 15.30-15.00 , כשמונה שעות ביום היקף משרה מלא ואולם תוגמל בשכר הנמוך משכר המינימום, ואילו הנתבעת טענה כי התובע לא עבד יותר מארבע שעות ביום ובהתאם לכך אף תוגמל. II. מעיון בתצהירי הצדדים וחקירותיהם לא עולה כי התובע השכיל להוכיח כי עבד בין השעות הנטענות על ידו בהיקף משרה מלא. III. לענין שעות תחילת עבודתו העיד התובע בתצהירו כי החל את יום עבודתו בשעה 07.00 ואולם בחקירה בבית הדין טען כי החל את יום עבודתו בסביבות השעה 08.00. IV. כבר בתחילת חקירתו סיפר התובע כי נהג להסיע את ילדיו במשך מספר פעמים בשבוע מביתו שבאבו דיס לבית הספר שבראס אל עמוד כשהלימודים היו מתחילים בשעה 07.00 או 07.30 ורק לאחר מכן היה נוסע לעבודה (עמ' 3) . הנה כי כן מגירסה חדשה זו עולה בברור כי התובע לא יכול היה להגיע בשעה 07.00 לעבודה אלא בסביבות השעה 08.00 אמנם התובע המשיך לדבוק בגירסתו כי הגיע לעבודה בשה 07.00 ואולם עד מהרה גירסתו נתגלתה כמעוררת תמיהות וסתירות. למשל: התובע העיד בענין שעת תחילת עבודתו מספר גירסאות שונות: שעה שבע וגם לפני (עמ' 3 ש' 24), גם לפני חמש וחצי כשמחירי הדלק היו עולים (עמ' 4 ש' 7-6) . או בענין יציאתו מהבית לבית ספרם של הילדים העיד התובע כי נהגו לצאת בשעה 06.30 או 07.00 שכן הילדים אהבו להגיע מוקדם כשאת שעת תחילת הלימודים לא ידע על אף התדירות הגבוהה בה נהג להסיעם (עמ' 4 ש' 23-16) . V. אמנם ע.ת מר טרשה אשר עבד עם התובע במועדים הרלבנטים העיד בתצהירו כי התובע נהג להגיע לעבודה בשעה 06.45 - 07.00. ואולם משנחקר לגבי הסעת התובע את ילדיו לבית הספר העיד בתחילה כי התובע מעולם לא אחר לעבודה (עמ' 20 ש' 20)ולאחר מכן אישר כי התובע הסיע את ילדיו לעבודה ואם איחר זה לא מעניינו (עמ' 20 ש' 26). לפיכך אין לראות בעדות מר טרשה משום חיזוק לגירסת התובע. VI. בענין שעת סיום בעבודה העיד התובע בתצהירו כי נהג לסיים את עבודתו בשעה 15.00 ולעיתים בשעה 15.30 עם החלפתו על ידי עובד אחר. ואולם בחקירתו העיד התובע כי היה עליו לעבוד עד שמחליפו היה מגיע (עמ' 6 ש' 18-17) כשלעתים המחליף היה מגיע בשעה 14.00 14.30 ואז הועברה לו המשמרת לאחר שהתובע "סגר את היום" (עמ' 6 ש' 26-23). מכאן שהתובע היה מסיים את משמרתו בין השעות 15.00-14.30. VII. מן האמור עולה כי אף אם נחשב את הזמן בו יצא התובע לקניות בעבור בעלי התחנה בזמן עבודה ואף אם נסכים כי התובע סיים את משמרתו בשעה 15.00 הרי שהתובע לא השכיל להוכיח, כי החל לעבוד באופן קבוע לפני השעה 08.00 לפיכך יש לקבוע כי התובע לא עבד יתר משבע שעות במשמרת. VIII. בענין חישוב הפרשי שכר המינימום להם זכאי התובע על פי טענתו, צרף התובע טבלה (נספח א' לתביעה) ממנה עולים הסכומים ברוטו לפי משרה מלאה להם היה זכאי בכל חודש על פי חוק ומאידך הסכומים נטו אותם קיבל. טבלה זו הינה מוטעית מאחר ועל התובע המבקש להראות כי קיבל תשלומים הנמוכים משכר המינימום להשוות בין שכר המינימום ברוטו על פי חוק לבין השכר שקיבל על פי הברוטו. ואילו התובע בחקירתו אישר כי הטבלה אותה צרף הינה על פי סכומי הנטו אותם קיבל (עמ' 14 ש' 15) בלא שטרח לתקנה. IX. יתר על כן אף אם נצא מהנחה כי יש לחשב את השעות בהן יצא התובע לקניות עבור מעבידיו כשעות עבודה, היה על התובע להוסיף לתשלומים אשר קיבל ממעבידיו את התשלום הנוסף אשר קיבל עבר ביצוע מטלות אלו, תשלומים אשר הגיעו אף לכדי חמישים שקל בכל פעם (עמ' 6 ש' 10). X. אשר על כן, בהתחשב בהפרש הקטן יחסית המופיע בין הסכום נטו המופיע בנספח א' לתביעה לבין שכר המינימום ברוטו למשרה מלאה על פי חוק, בהתחשב בכך שהתובע לא עבד במשרה מלאה ובהתחשב בכך שהתובע קיבל תשלומים נוספים עבור ביצוע הקניות לא הוכח כי התשלומים שקיבל התובע נמוכים משכר המינימום על פי חוק. 7. גמול עבודה ביום המנוחה השבועית I. מכתב התביעה ומתצהיר התובע עולה כי התובע עבד ששה ימים בשבוע לרבות ביום ששי וקיבל יום מנוחה שבועי ביום ראשון או שני. לטענת הנתבעת כעולה מתצהיר הגב' מרים אלסיאד התובע קיבל יום מנוחה ביום ראשון בהתאם לסכום עמו. II. על פי סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 המנוחה השבועית הינה בת שלושים ושש שעות רצופות לפחות בשבוע ותכלול "(1) לגבי יהודי - את יום השבת. (2) לגבי מי שאינו יהודי את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו". III. הנה כי כן, שונות ההוראות לגבי המנוחה השבועית של יהודי לעומת מי שאינו יהודי. בעוד שלגבי יהודי חובה על פי החוק לכלול במנוחתו השבועית את יום השבת, הרי שלגבי מי שאינו יהודי יכול יום המנוחה לכלול את יום השבת או את יום הראשון או את יום השישי , לפי המקובל עליו כיום המנוחה. זאת ועוד לגבי עובד מוסלמי אין עליו כל איסור דתי לעבוד ביום ו'. על כן לגבי עובד זה, בידיו הבחירה ביום הבחירה ובלבד שיום זה יהיה באחד משלושת הימים שנקבעו בחוק כמקובל עליו בלא שהמעביד יכפה עליו את יום המנוחה הנוח לו. בסיכום: לגבי מי שאינו יהודי, יש לפרש את המונח "מקובל עליו" לאו דווקא מבחינה דתית, לאור דתו, אלא לפי בחירתו האישית. IV. במקרה שלפנינו, לא עולה מתצהיר התובע וחקירתו (סעיף 7 לתצהיר, עמ' 8) לא עולה כי התובע דרש לקבל יום מנוחה ביום ו' וסירב , שכן הפעמים שביקש לנוח ביום ו' את יום זה קיבל את יום זה (עמ' 8 ש' 12-11) לכן משעולה כי התובע קיבל את יום ראשון כיום מנוחה במשך שנות עבודתו הרבות בתחנה, בלא שמחה על כך או ביקש להחליף את יום המנוחה, יש לראות את שתיקתו כהסכמה לכך שיום א' הוא "המקובל עליו" כיום מנוחתו. V. התובע העיד בתצהירו (סעיף 7) כי יום מנוחתו השבועית היה יום ראשון או שני ואף ע.ת מר טרשה העיד בחקירתו, כי למיטב ידיעתו יום המנוחה השבועית היה יום שני (עמ' 24 ש' 23-22). אמנם אין לראות ביום שני כיום מנוחה השבועית על פי החוק, ועל כן באותם שבועות בהם קיבל התובע את יום שני כיום מנוחה זכאי היה התובע לקבל גמול עבודה במנוחה שבועית. ואולם, משלא הוכיח התובע באלו שבועות בתקפות עבודתו קיבל מנוחה ביום ראשון ובאלו שבועות קיבל מנוחה ביום שני, יש לדחות את תביעת התובע לגמול עבודה במנוחה שבועית. 8. חופשת חגים: א. על פי כתב התביעה ותצהיר התובע זכאי היה התובע לקבל חופשת חגים בת 8 ימים בשנה ואולם בפועל קיבל רק 4 ימים בשנה בלא שקיבל כל גמול עבור עבודה בימי חג אלו. לטענת הנתבעת כעולה מתצהיר הגב' אסיאד התובע לא עבד בימי החגים. II. על פי סעיף 18 א' (א) לפקודת סדרי שלטון ומשפט, 1948 נקבעו ימי החגים של מוסלמים. על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, דין מי שהועבד ביום חג כמי שעובד ביום מנוחה שבועית, וזכאי לגמול בגובה 50% מהשכר הרגיל. III. מחקירת התובע עלה כי קיבל רק יומיים חופשה בחג הקורבן ויומיים בחג אלפיטר, ארבעה ימים מתוך 8 ימים שהיה זכאי לקבל (עמ' 9 ש' 4-1). עדות זו של התובע בתצהירו לא נסתרה כאמור בחקירתו ואף נתחזקה בעדות ע.ת. מר טרשה אשר העיד כי מתוך 4 ימי חופשה קיבל התובע רק 9 ימים כשבשניים האחרים עבד התובע והוא היה בחופשה (סעיף 10 לתצהירו). IV. לאור האמור לעיל זכאי היה התובע ל- 7 ימי חופשת חגים בשנה כשבפועל קיבל רק 4 ימים. ועל כן זכאי לגמול של 50% עבור כל יום חג בו עבד על פי האמור בחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א- 1951. V. מאחר ושכרו היומי של התובע היה 71.44 ליום ומאחר והתובע זכאי ל- 4 ימי חגים לפי גמול של 50% עבור כל יום חג , זכאי התובע ל- 1000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו. 9. גמול עבודה בערבי מנוחה וערבי חג: I. לטענת התובע כעולה מכתב התביעה ותצהירו בערבי חג וערבי ימי מנוחה שבועית עבד משמרת של שמונה שעות במקום שבע שעות בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה. לטענת הנתבעת כעולה מתצהיר הגב' אסיאד התובע לא עבד יום עבודה מלא בערבי חג ו/או ערבי ימי מנוחה אלא לכל היותר חצי יום. II. על פי סעיף 2 (ב) לחוק שעות עבודה מנוחה, התשי"א - 1951 , ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג שהעובד אינו עובד בו לא יעלה יום עבודה על שבע שעות. III. מאחר ומצאנו כי יום עבודה רגיל של התובע לא עלה על שבע שעות אזי גם אם נקבל את גירסת התובע על פיה בערבי חג וערבי יום מנוחה עבד משמרת רגילה, הרי שלא עבד יותר משבע שעות בימים אלו. מכאן שיש לדחות את תביעת התובע לגמול עבור עבודה בערבי חג וערבי ימי מנוחה. 10. החזר הוצאות נסיעה: I. לטענת התובע כעולה מכתב התביעה ותצהירו במשך כל תקופת עבודתו הגיע מביתו שבראס אל עמוד לעבודה ברכבו ולא קיבל כל החזר הוצאות נסיעה למעט עבור שנת 95 בסך של 1,440 ש"ח לפי החזר חודשי של 120 ש"ח. לטענת הנתבעת כעולה מתצהיר גב' אסיאד, התובע אינו זכאי להחזר דמי נסיעה מאחר שהתשלומים גולמו בשכרו הכולל ויש אף בחופשות ובתשלומי היתר שקיבל כדי לכסות הוצאות הנסיעה. II. מעיון בחקירתו של התובע עולות סתירות לענין מקום מגוריו. בעוד שבתצהיר העיד התובע כי מקום מגוריו בראס אל עמוד (סעיף 2 לתצהיר) אזי בראשית חקירתו העיד כי משנת 96 מתגור הוא באבו דיס וקודם לכן באזעיים (עמ' 2 ש' 19-14). יחד עם זאת מעיון בחקירתו של התובע עולה כי התובע לא קיבל במשך שנות עבודתו החזר הוצאות נסיעה למעט עבור שנת 95 (עמ' 13 ש' 13-12) גירסה זו מתחזקת לאור עדותו של ע.ת. מר טרשה בתצהירו (סעיף 13) ובחקירתו (עמ' 26 ש' 23-22) כי העובדים לא קיבלו החזר הוצאות נסיעה למעט עבור שנת 95. מנגד הנתבעת לא השכילה להוכיח כי הוסכם בין התובע לבינה ו/או מעבידיו הקודמים של התובע כי הוצאות הנסיעה יגולמו בשכרו הכולל של התובע. ואף לא ידעה אם קיבל נסיעות עבור שנת 91 (עמ' 38 ש' 11-10) . ניתן להסכים על שכר עבודה, הכולל זכויות מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה, אולם כל זה במידה ויוכח כי הוסכם על זה מפורשות עם העובד. במקרה זה לא הוכח הסכמה כלשהי. יתר על כן, מאחר והשכר ששולם לתובע היה על גבול שכר מינימום הכללת הוצאת נסיעה בשכר היה מזכה את התובע בהפרש שכר מינימום. בין כך ובין כך, עולה זכות של התובע לתשלומים נוספים מעבר לסכום ששולם לו כמשכורת. III. לפיכך, משמוצאים אנו להעדיף את גירסת התובע על פני גירסת הנתבעת יש לקבוע כי התובע לא קיבל משך תקופת עבודתו על אף שנסע ברכבו לעבודה החזר דמי נסיעות למעט עבור שנת 95 סך של 1440 ש"ח. IV. על פי צו ההרחבה בענף תחנות דלק על בעלי תחנות דלק לשלם לעובדים הוצאות נסיעה לעבודה וממנה בתחבורה ציבורית על פי ההסכמים שבין ההסתדרות ולשכת התיאום. V. על מנת לפשט את החישוב, ומאחר ולא הוכח לבית הדין עלות כרטיס חופשי חודשי לאורך תקופת עבודת התובע מחייב בית הדין את הנתבע לשלם לתובע דמי נסיעות כערכו של כרטיס חופשי חודשי בחודש ינואר כפול 84 חודשים בניכוי 1440 ש"ח אותם קיבל עבור שנת 95 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 1.9.2000. 11. דמי הבראה: I. כעולה מתצהיר התובע לא קיבל במשך שנות עבודתו דמי הבראה, אלא בעבור שנת 95 בלבד סך של 1,400 ש"ח. לטענת הנתבעת כעולה מתצהיר הגב' אלסיאד קיבל התובע דמי הבראה עבור שנת 95 ובכל מקרה אלו עוגנו במסגרת השכר הכולל או במסגרת החופשה השנתית החורגת או התשלומים לקופות השונות מהם נהנה. II. מעיון בחקירת התובע עולה כי התובע דבק בגרסתו לפיה במשך שנות עבדתו לא קיבל הבראה למעט עבור שנת 95 ( עמ' 11 ש' 26-25) ואף לא היה כל סכום בינו למעבידיו כי דמי ההבראה יגולמו בשכר הכולל או כי יבואו במקום חופשה (עמ' 12 ש' 15-10). עדות זו מתחזקת בעדות ע. ת. מר טרשה בתצהירו לפיה במהלך העבודה לא קיבלו דמי הבראה למעט עבר שנת 95 (סעיף 13 לתצהיר). III. מנגד ע.נ. גב' אסיאד העידה אמנם בחקירתה כי התובע קיבל דמי הבראה (עמ' 42 ש' 27-26) , אך משנשאלה היכן הקבלות המעידות כי שילמה לא הציגה אותם וטענה כי הכל בעבודה(עמד 33 ש' 25-24 ) לא זכרה בעבור איזה שנה שולמו דמי ההבראה (עמ' 34 ש' 7-4) וכשנשאלה אם דמי ההבראה שולמו בנפרד מהשכר העידה בתחילה כי התשלום היה בנפרד (עמ' 34 ש' 11-8) ולאחר מכן העידה כי תשלום השכר כלל דמי הבראה (עמ' 34 ש' 19-16). IV. מכאן משמצאנו את עדות התובע וע.ת. מר טרשה עקבית ואילו בעדות הנתבעת נתגלו סתירות ותמיהות מוצאים אנו להעדיף את גרסת התובע לפיה לא שולמו לתובע דמי הבראה למעט עבור שנת 95. V. מאחר והתובע עבד בין השנים 76 - 15.3.96 זכאי היה בעבור השנה התשע עשרה ל- 9 ימי הבראה ובעבור השנה העשרים ל- 10 ימי הבראה עבור שנת 96 ובסך הכל ל- 2000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.96 ועד ליום התשלום בפועל. 12. חופשה שנתית: I. כעולה מתצהיר התובע לא קיבל חופשה שנתית בשנים 94-92 ו- 96 למעט בשנת 95 בה קיבל 24 ימי חופשה לטענת הנתבעת כעולה מתצהיר גב' אלסיאד קיבל התובע 40 ימי חופשה שנתיים בתשלום. II. מעיון בחקירת התובע עולה כי לא קיבל חופשות למעט בשנת 95 (עמ' 10 ש' 16-10). גירסה זו אף מתחזקת בעדות מר טרשה בתצהירו כי לא קיבלו פדיון חופשה למעט עבור שנת 95 (סעיף 13 לתצהיר). אמנם ע.ת. מר טרשה העיד כי יצאו לחופשה רק בימי השביתות (עמ' 27 ש' 9-8) ואולם אין לראות בימי השביתות תחליף לימי בחופשה שכן לא ברור אם התובע קיבל תשלום עבור ימים אלו. III. מנגד ע.נ. גב' אלסיאד העידה כי התובע קיבל חופשות (עמ' 36 ש' 2) ואולם משנשאלה כמה חופשות קיבל בשנה לא ידעה לומר (עמ' 36 ש' 22-18) ולאחר מכן משנשאלה שוב למספר הימים שקיבל השיבה כי נתנה על פי החוק (עמ' 37 ש' 27 עמ' 38 ש' 1) בניגוד לגירסתה בתצהיר, לפיה קיבל התובע 10 ימי חופשה שנתית. IV. לאור הסתירות שהתגלו בעדות ע.נ גב' אלסיאד מצא ביה"ד לנכון להעדיף את גירסת התובע לפיה לא קיבל חופשה בין השנים 96-92 למעט 24 ימים בשנת 95. V. על פי צו ההרחבה החל על עובדי תחנות הדלק זכאי היה התובע החל מהשנה העשירית ל- 26 ימי חופשה בשנה. בעבור 3 שנים זכאי היה התובע ל- 78 ימי חופשה ובניכוי 24 הימים שקיבל עבור שנת 95, בעת סיום עבודתו, עמד לזכותו סך 54 ימי חופשה שלא ניצל העומדים לפדיון. מאחר ומשכורתו היומית של התובע היתה 71.44 ש"ח, זכאי התובע ל - 3858 ש"ח פדיון חופשה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 16.3.96 . 13. פיצויי פיטורים: I. מתצהיר התובע וכתב התביעה עולה כי הנתבעת נהגה להפריש למבטחים 12% משכרו חלק המעביד 5.5% חלק העובד. לאחר פיטוריו קיבל התובע מהנתבעת סכום של 6,915 ש"ח כהשלמת ההפרשות למבטחים וכתמורת הודעה מראש וכמו כן קיבל את יתרת הכספים שנצברו לזכותו מקופת מבטחים. לטענת התובע אין בסכומים שהופרשו למבטחים ובהשלמות שקיבל כדי להוות תחליף לפיצויי הפיטורין המגיעים לו, ועל כן עתר מביה"ד לחייב את הנתבע לשלם לו את מלוא פצויי הפטורים, בניכוי ההפרשות למבטחים והשלמות הנתבעת. לטענת הנתבעת כאמור בתצהיר גב' אלסיאד, יש לראות בתשלומים שהופרשו למבטחים לרבות ההשלמות כמכסים את מלוא פצויי הפטורים ודמי ההודעה המוקדמת. II. על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, תשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם קיבוצי החל על העובד והמעביד, או שתשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה והרווחה בצו. III. במקרה שלפנינו לא חל על הצדדים כל הסכם קיבוצי או צו הרחבה הקובע חובת הפרשה לקרן פנסיה או קופת תגמולים, ואף הנתבעת לא הוכיחה כי ביצוע ההפרשות עומד בכללים שקבע שר העבודה, (הסכם בכתב בין העובד למעביד ובו הסכמת העובד להסדר). יתר על כן הנתבעת אף לא הוכיחה מהו הסכום אשר שולם לתובע על חשבון הפצויים עם מותו של המנוח אלסיאד בשנת 86. IV. אשר על כן, יש לראות בסכומים ששולמו לתובע הן בהפרשות למבטחים והן בהשלמה עם פיטוריו כסכומים ששולמו על חשבון פיצויי הפיטורין ולא במקומם. תשלום פיצויי פיטורים על פי חוק, בנוסף לתשלומים למבטחים בשעור 6% שהופרשו עבור התובע יהוו תשלום כפל ולכן יש לנכות סכומים אלו. V. לכן, מאחר והתובע עבד במשך 23.5 שנים הגיעו לתובע פיצויי פיטורין בסך 41,971 בניכוי 6% שקיבל ממבטחים וההשלמות שקבל עם פיטוריו המהווים סך 17,410, לכן זכאי התובע להפרשי פיצויי פיטורים בסך 24,561 ש"ח. VI. מאחר ובית הדין שוכנע כי בין הצדדים התגלתה מחלוקת של ממש בדבר עצם הזכאות לפצויי פיטורים, אין בית הדין מחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי הלנה בגין פצויי הפיטורים, בשל העבר, וקובע כי הסכום שנפסק בפסיקה הקודמת ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 15.3.96. ואולם, במידה והסכום שנפסק כפיצויי פיטורים לא ישולם לתובע תוך 21 יום, יבוא חיוב בפיצויי הלנה מלאים במקום החיוב בהפרשי הצדה וריבית, החל מהיום ה- 22 ועד התשלום בפועל. 14. דמי הודעה מוקדמת I. על פי כתב התביעה התובע פוטר ביום 15.3.96 ללא כל הודעה מוקדמת. הנתבעת בסיכומיה אינה מכחישה כי התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת ואף שילמה לתובע דמי הודעה בהשלמה להפרשות למבטחים. II. מאחר והנתבעת אינה מכחישה בסיכומיה את זכאותו של התובע לדמי הודעה מוקדמת זכאי התובע על פי האמור בצו ההרחבה החל על בעלי תחנות הדלק לדמי הודעה מוקדמת בשעור של חודש לפי משכורת אחרונה ובסך הכל לדמי הודעה מוקדמת בסך 1786 ש"ח. 15. החזר הלוואה: I. מוסכם על הצדדים כי התובע קיבל ובשנת 95 בשנת 96 הלוואה מהנתבעת; 2000 ש"ח בכל שנה לרגל חג אלפטר. לטענתו עליו להחזיר את ההלוואה ללא ריבית והצמדה כפי שנהגו עמו בעבר ואילו לטענת הנתבעת הסכימה כי יחזירה ללא ריבית כל עוד עובד ( עמ' 43). II. מעיון בתצהיר התובע וחקירת הגב' אלסיאד עולה כי כוונת הצדדים היתה כי התובע לא ישלם הפרשי הצמדה וריבית כל עוד הוא עובד, אך משסיים לעבוד יש לחייבו בהפרשי הצמדה וריבית מיום פיטוריו ועד ליום החזר ההלוואה בפועל. 16. לאור זאת, התביעה מתקבלת בענין גמול עבור עבודה בימי חג , דמי הבראה, דמי נסיעות, חופשה, פצויי פטורין ודמי הודעה מוקדמת כאמור בסעיפים 10-8, ונדחית בענין הפרשי שכר מינימום גמול בימי מנוחה שבועית, ערבי חג וערבי ימי מנוחה כאמור בסעיפים 7-6, 14-9. 17. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. דמי חגים