דרך מקובלת להעמיק בדיני עבודה וזכויות עובדים היא עיון בפסקי דין להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת יעל אנגלברג-שהם בבית הדין לעבודה בבאר שבע בעניין תביעה זכויות כספיות מקדם מכירות החזר הלוואה - שכר על בסיס עמלות רקע עובדתי : תביעה זו עניינה זכויות כספיות הנובעות מעבודתו של התובע כמקדם מכירות. בין התובע לבין הנתבעת 2 שררו יחסי עובד ומעביד. התובע עבד בשירות הנתבעת 2 כמקדם מכירות. הנתבעת 1 (להלן: "קלאב הוטלס") הינה חברה המחזיקה בתי מלון ועוסקת במתן שירותי תיירות ונופש. הנתבעת 2 (להלן: "אינטרקלאב") והנתבעת 3 (להלן: "אינטריון") עוסקות בשיווק זכויות נופש בבתי מלון בתחום טיים שרינג ההליכים בתיק זה החלו עם הגשת תביעת התובע ביום 30.7.00. בין הצדדים התנהלו הליכים מקדמיים לרבות גילוי מסמכים כאשר בירורה של התובענה גופה, התקיים בחודש יוני 2006. בין לבין נדונו הן בפני בית דין זה, הן בפני בית הדין הארצי ואף בפני בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, הליכים שונים של עובדים, אשר עבדו במתכונת זהה לעבודתו של התובע אצל הנתבעות. במסגרת פסק דין זה, לא נוכל כמובן להתעלם מההליכים המקבילים שהתנהלו, ובוודאי שיש בהם כדי להוות הלכה מנחה, ככל שאין הבדל בעובדות שהוצגו בפני בהליך זה לבין הפסיקה באותו העניין המחלוקת בין הצדדים : הצדדים חלקו ביחס למספר סוגיות ובהן - א. קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין קלאב הוטלס ואינטריון. ב. תקופת עבודתו של התובע. ג. זכאותו של התובע לתשלומים בגין תקופת עבודתו וסיומה. ד. זכאות התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש. כן חלקו הצדדים באשר לזכויות הנתבעות במסגרת כתב התביעה שכנגד לתשלומים הנוגעים - א. לשכר דירה ראוי לרבות הוצאות נלוות. ב. השבת סכומים עודפים בשווי הטבות מעבר לעמלות. ג. החזר הלוואה יחסי עובד מעביד : בכתב תביעתו טען התובע, כי בינו לבין קלאב הוטלס ואינטריון שוררים יחסי עובד ומעביד. בדיון ביום 6.6.06 ביקש ב"כ התובע לחזור בו מהתביעה כנגד אינטריון. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים נותרה רק לעניין שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין קלאב הוטלס. לטענת התובע, עמד הוא בנטל להוכיח, כי מדובר במפעל של קלאב הוטלס אשר מוכרת יחידות נופש בבעלותה ואשר לצורך השיווק מעסיקה אנשים כמו התובע, כאשר שכרם משולם כאחוז מעמלות בגין המכירה באמצעות חברות אחרות שהן למעשה בשליטת קלאב הוטלס. לטענתו, התובע ביצע את המכירות באולם בבעלותה של קלאב הוטלס. התובע טוען, כי מדובר במקרה קלאסי של מעסיקים במשותף וכי יש לחייב את שתי הנתבעות יחד ולחוד בכל רכיבי התביעה. מנגד טוענות הנתבעות, כי התובע עבד בשירות חברת אינטרקלאב בלבד וכי התובע לא הציג כל ראיה ממשית הקושרת בינו לבין קלאב הוטלס בעניין זה הצדק עם הנתבעות. התובע לא הציג כל ראיה ממשית שיש בה כדי לקשור בינו לבין קלאב הוטלס. כל הדוחות, התשלומים והמסמכים נוגעים ליחסי העבודה בין התובע לבין חברת אינטרקלאב, והתובע אף מודה במפורש, כי עבד בחברת אינטרקלאב "מתחילת עבודתי ועד סופה" (עמ' 22 שורה 12 לפרוטוקול). לשאלה, האם יש בידיו מסמך כלשהו שקיבל מקלאב הוטלס השיב, כי: " לפי דעתי יש הרבה מסמכים". אך בהמשך ציין, כי במסמכים שבידיו לא מצא דבר למעט מעטפה הנושאת את הלוגו והשם קלאב הוטל אילת/קלאב אין אילת/קלאב הוטל טבריה בית הדין הארצי נדרש לעניין זה במסגרת ערעורה של הגב' אתי שלום (אשר העידה גם בפני במסגרת הליך זה ואשר התובע הודה, כי מאפייני הפעילות שלו ושל הגב' שלום דומים (עמ' 19 שורה 22 לפרוטוקול)) וקבע מפורשות, כי אין לסטות מקביעותיו בעניין שזיפי, בו נקבע כי - "באשר לטענתה כי חברת קלאב הוטל אינטרנשיונל בע"מ היתה מעבידתה יחד עם חברת אינטר קלאב בע"מ; אזי - מערכת היחסים בין מקדמי המכירות לחברות אלה נבחנה והוכרעה על ידי בית דין זה בעניין שזיפי. לא מצאנו צידוק בנסיבות המקרה שבפנינו לסטות מאותה הלכה שכן גם על פי התרשמותנו המערערת הועסקה באותה מתכונת של גב' שזיפי והיחס בין החברות הללו, אותו היחס הוא. משכך הם פני הדברים, רק חברת אינטרקלאב בע"מ הינה מעבידתה של המערערת". (ע"ע 558/05, 745/05 אתי שלום - קלאב הוטלס אינטרנשיונל, ניתן ביום 28.11.06). בעניין זה יפים גם דבריו של כב' השופט ד"ר לובוצקי בפסק הדין בעניין מיכאלי ובן ארי שם קבע - " ב"כ הנתבעות לא השלים בשום שלב עם עירוב נתבעת מס' 1 ("קלאב הוטל אינטרנשיונל בע"מ) כמעבידה של מי מהתובעים, והדין עמו. נתבעת 2 - אינטרקלאב בע"מ - היא זו ששילמה את שכרם של התובעים, היא זו שחתמה על הסכם העבודה (עם בן-ארי), היא זו שסיפקה לשני התובעים את המשרדים מהם הם עבדו בפועל, ואנשיה הם אלו שהיו מנהליהם הישירים של התובעים. העובדה כי בשלב זה או אחר, נערכו כנסים (לשיווק יחידות ומגורים) במלון בשם "קלאב הוטל" השייך ככל הנראה ל"קלאב הוטל אינטרנשיונל בע"מ", היא כשלעצמה אינה עובדה מכרעת היכולה לכפות על נתבעת מס' 1 (קלאב הוטל אינטרנשיונל בע"מ) יחסי עובד ומעביד עם התובעים או מי מהם. יחסים בהם היא כמובן לא מעוניינת. העובדה כי היתה זיקה ארגונית כל-שהיא בין שני גופים לא הופכת אותם לגוף אחד, שעה שלא הוכח שפעולתם היתה "למטרה פסולה כמו התחמקות מקבלת אחריות על העובדים וזכויותיהם" (ר' פסיקת בי"ד זה ב- עב 302764/97 (ת"א) אורלי בן-דוד נ' אל-על ואח', עבודה אזורי יא' 877). אין זה נכון וראוי כי ביה"ד יתערב במערך האירגוני שבו בחרו בעלי המפעל לממש את זכותם הקניינית בעסקם." (עב (ת"א) 303341/97, 5776/00, מיכאלי אורנה, יונה בן ארי - קלאב הוטל אינרנשיונל בע"מ 2006) כאמור, אין חולק, כי התובע היה בקשר רציף עם אינטרקלאב בלבד הן לעניין הנחיות העבודה שקיבל ושיבוצו בעבודה, הן לגבי התשלומים שקיבל והחשבוניות שמסר. משלא הוכיח התובע כל סממן הקושר אותו באופן ישיר עם קלאב הוטלס, דין תביעתו כנגדה - להידחות תקופת העבודה : התובע טען בכתב תביעתו, כי החל לעבוד בחודש ינואר 95' וכי סיים עבודתו בשנת 2000. מנגד, טענה אינטרקלאב, כי התובע החל עבודתו בחודש אפריל 1995 וכי ההתקשרות בין הצדדים הופסקה בסמוך לאחר חודש אוגוסט 98' ביוזמת התובע. בסיכומיו לא טען התובע דבר לעניין תחילת תקופת ההתקשרות ואילו בעדותו ציין התובע, כי החל לעבוד בחודש ינואר 95' אך בחודשים הראשונים לא מכר דבר וכי העסקה הראשונה שביצע היתה בחודש אפריל 95'. משלא הובאה בפני כל ראיה, לפיה החל התובע עבודתו לפני חודש אפריל 95', איני יכולה לקבל את טענתו כי החל לעבוד לפני מועד זה והנני קובעת, כי התובע החל לעבוד בשירות אינטרקלאב בחודש אפריל 95'. באשר למועד סיום עבודתו של התובע בשירות אינטרקלאב - הצדדים לא חלקו על כך, כי בחודש אוגוסט 98' ביקשה אינטרקלאב להעביר את כל העובדים לעבוד בשירות אינטריון. הצדדים גם לא חלקו על כך, כי התובע (כמו גם עובדים אחרים כדוגמת אתי שלום) סירב להעברה זו לא היה חולק, כי התובע הוא זה אשר עזב את העבודה. אולם, התובע לא מסר גירסה חד משמעית באשר למועד הפסקת העבודה. לטענתו, בתצהיר עדותו הראשית, עבד בשירות אינטרקלאב עד לחודש מאי 2000 במשרה מלאה ולאחר חודש מאי 2000 המשיך לבוא לעבודה כל יום עד להגשת כתב תביעתו, היינו, עד ליום 30.7.00 (סעיף 2 לתצהיר). בהמשך תצהיר עדותו הראשית (סעיף 6.8) ציין התובע, כי סיים לעבוד בשירות אינטרקלאב "בסוף שנת 2000". בחקירתו הנגדית, טען התובע, כי הפסיק לעבוד מספר חודשים לפני שעזב את הדירה (ביום 16.9.01) כאשר החל שלא להתייצב לעבודה באופן הדרגתי ורק לקראת הסוף, הבין שאין לו מה לעשות שם (עמ' 12 שורות 23-25 לפרוטוקול). לטענתו, עד לחודש מאי 2000, אף שלא עשה דבר "לא נתנו לי ללכת הביתה" וכי במידה שהיה הולך הביתה "היו משעים אותי" - עמ' 13 שורות 20-23 לפרוטוקול בהמשך, עומת התובע עם גרסאות שונות שנתן במסגרת תביעתה של הגב' אתי שלום (עב 1127/01) ובתביעתם של בני הזוג שבתאי (עב 1548/00) והודה לבסוף, כי העסקה האחרונה שבוצעה על ידו היתה בחודש ספטמבר 98' וכי מחודש נובמבר 98' לא קיבל כל תשלום נוסף. מעדותו של התובע עולה לכאורה טענה, כי אף שמחודש ספטמבר 98' לא הוקצו לו כל זוגות לטיפול, עדיין המשיך להתייצב בעבודה מידי יום ביומו במשך כשנתיים וכי לא היתה לו הכנסה מכל מקור אחר טענת התובע, אינה מהימנה על בית הדין. מעובדות שהובאו בפני בית הדין עולה, כי לתובע היתה הכנסה ממקורות אחרים בשנים 99'-2000. בפני בית הדין הוצגו חשבוניות שהונפקו על ידי התובע החל מחודש מאי 99' וכן דוח הכנסות של התובע לשנת 99' (נ/5) ממנו עולה, כי לתובע היו הכנסות בשנה זו בשיעור של כ-38,000 ₪. עיון בחשבוניות (נ/3 ו-נ/4) מעלה, כי לתובע הכנסות מגלגל ענק בטיילת באילת ואשר התובע בהמשך עדותו הודה, כי הינו בעלים שותף של סחרחרת זו. ההכנסות בגין סחרחרת זו בשנת 99' עמדו על סך של 4,280 ₪ ואילו חשבונית נוספת (נ/7 חשבונית מס' 19), מעידה על הכנסה של 5,000 ₪ ממכירת משרוקיות אשר התובע הודה כי עסק בה בשנה זו ואף נסע לחו"ל לשם יבוא המשרוקיות. התובע לא יכול היה להסביר את מקור הפרש ההכנסות המצויינות בדוח רווח והפסד מיום 31.12.99 (נ/5) ואשר עומד על כ-28,000 ₪. התובע העיד בפני כב' השופט סופר במסגרת תביעתה של הגב' אתי שלום כי הוא והגב' שלום המשיכו לעבוד במשך שנתיים ממועד השינוי בו נתבקש לעבור לחברת אינטריון (עמ' 52 שורות 21-27 לפרוטוקול בתיק עב 1127/01), היינו, התובע לטענתו סיים לעבוד באותו מועד בו סיימה הגב' אתי שלום התובע אף אישר זאת בעדותו בפני (עמ' 12 שורה 1 ושורה 11 לפרוטוקול). דא-עקא, בית הדין שדן בעניינה של הגב' שלום, לא קיבל את טענתה, לפיה סיימה את עבודתה ביוני 2000 וזאת בין היתר בשל הסתירות בין גירסתה לגירסת התובע דנן וקבע, כי סיימה עבודתה בחודש 11/98. מכלל הראיות שהובאו בפני, לא ניתן להסיק באופן חד משמעי מהו המועד המדוייק לסיום עבודתו של התובע בשירות אינטרקלאב ואולם, טענתו לפיה משנדרש לעבור לעבוד בחברת אינטריון וסירב ובשל כך לא הועברו לידיו זוגות לטיפול, מהימנה עלי. משאין חולק, כי הדרישה לעבור לעבוד בחברת אינטריון נעשתה בחודש אוגוסט 98' וכאשר בסמוך לאחר מכן מתברר, כי לא התובע לא סגר כל עסקה יש לקבוע, כי מועד סיום עבודתו של התובע היתה בשלהי שנת 98'. לא מצאתי כי יש ליתן משקל לנספח ט' המהווה דפי שיבוץ בחודשים 99/ 8-7. ראשית, כי העד מטעם התובע העיד כי לא כל המסמכים נרשמו בכתב ידו ושנית, לאור העובדה כי התובע לא הוכיח כל רצף תעסוקתי בין חודשים אלה לבין שלהי שנת 1998. לפיכך, טענת התובע בעניין זה - להידחות שכר מינימום : התובע העמיד את תביעתו להפרשי שכר מינימום עבור התקופה שמחודש ינואר 95' ועד לחודש יוני 95' בו לא שולם לתובע כל שכר וכן בעבור התקופה שמחודש אוקטובר 98' ועד ליום הגשת התביעה (30.7.00). עם זאת, הפירוט שצירף התובע לכתב תביעתו, לא מנה את החודשים בראשית שנת 95' ולא בכדי, שכן תביעתו בעניין חודשים אלה התיישנה. כאמור לעיל, התובע לא הציג כל ראיה בפני בית הדין לפיה עבד בשירות אינטרקלאב מחודש ינואר 95' ומהראיות עולה, כי העסקה הראשונה נסגרה בחודש אפריל 95'. גם באשר לתקופה שמחודש דצמבר 98' ואילך, הרי משקיבלתי את טענת אינטרקלאב לפיה הסתיימו יחסי עובד מעביד בשלהי 98', הרי שאין בסיס לתביעה זו זאת ועוד, בהלכת שזיפי נקבע, כי - " א. הבדיקה וההתחשבנות עם עובד, ששכרו משתלם על בסיס של עמלות, תיעשה מדי חודש בחודשו. ב. עובד, ששכרו משתלם על בסיס אחר מיחידת זמן (עמלות וכיו"ב), ואשר הכנסתו החודשית מעמלות נמוכה משכר המינימום החודשי על פי חוק שכר מינימום כפי שיהיה מעת לעת (להלן - שכר המינימום החודשי), חייב יהיה המעביד להשלים לאותו עובד את שכרו עד לגובה שכר המינימום החודשי (להלן - סכום ההשלמה). ג. תשלום סכום ההשלמה יעשה במועד הקבוע לתשלום שכר חודשי, על פי חוק הגנת השכר, ואם לא ישולם במועד יחולו לגביו הוראות חוק הגנת השכר וחוק שכר מינימום הנוגעות להלנת שכר. ד. יחד עם זה, יהיה זכאי המעביד לנכות בכל חודש את סכום ההשלמה מסכום העמלות שזכאי להן העובד במועד הניכוי, ובתנאי שלאחר ניכוי סכום ההשלמה יוותר בידי העובד בחודש הניכוי סכום השווה לשכר המינימום החודשי, ובתנאי נוסף, שסכום הניכוי לא יעלה על הסכום המותר לניכוי מקדמות על פי סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר. ה. הניכוי יעשה בערך נומינלי כדין כל ניכוי מקדמה על פי חוק הגנת השכר, אלא אם כן הוסכם מראש אחרת, והוא יוכל להתבצע גם מסכומי עמלות, שיגיעו לעובד לאחר סיום יחסי עובד ומעביד, עד לתשלום המלא של סכום ההשלמה ששולם לעובד על ידי המעביד בתקופת עבודתו." (ע"ע (ארצי) 1194/01 דרור עגיב, מיכל שזיפי - המגן חברה לביטוח בע"מ, אינטרקלאב בע"מ, 2004, סעיף 7 לפסק הדין טענת ב"כ התובע הינה, כי אין מקום לבצע חישוב כולל בגין כל תקופת העבודה, אלא יש לבצע את הבדיקה מידי חודש בחודשו ולבצע השלמה של שכר המינימום כאשר בתשלומים עתידיים זכאי המעביד לנכות את סכום ההשלמה העולה על שכר המינימום. לטענת התובע, לא ניתן לקזז מקום בו שולמה עמלה מעבר לשכר המינימום כאשר בחודש שלאחר מכן לא הגיע סך העמלות על שכר המינימום ונדרשה השלמה וכן לא ניתן לבצע קיזוז כאשר שכר המינימום לא שולם מידי חודש בחודשו. בעניין זה חזר ב"כ אינטרקלאב על האמור בפסק דין שזיפי וטען, כי אין להתעלם מסכומים עודפים ששולמו לתובע במהלך החודשים בעניין שזיפי, מציין הנשיא אדלר במפורש את שיטת התשלום הגמיש וכדבריו - " לטעמי, ההסדר האמור ביחס לשעות עבודה יפה גם לגבי שכר מינימום. קרי, העובד והמעסיק רשאים לקבוע ביניהם מראש, בחוזה העבודה, הסדר של תשלום שכר על פיו מקבל העובד תשלום חודשי קבוע שאינו נופל משכר המינימום, ולערוך ביניהם התחשבנות ביחס לגובה העמלות המגיעות לעובד אחת לכמה חודשים, בסוף שנה או בכל תקופה אחרת שתקבע בכתב מראש. בדומה, על ההתקשרות בהקשר לשכר המינימום לעמוד בכל הקריטריונים הנוספים שמנינו לעיל. ביסוד הדרישה לכך שיכרת בין המעסיק לעובד חוזה עבודה ברור, בתחילת ההתקשרות והמפרט את שיטת התשלום הגמיש, נעוצה העובדה שמדובר בסטייה מ'דרך המלך' של תשלום שכר. לפיכך, קמה לעובד הזכות לקבל או לדחות את הצעת המעסיק לשיטת תשלום שכזו ועמדת הצדדים חשוב שתמצא ביטויה בחוזה העבודה. שיטת תשלום השכר הגמישה עונה הן על דרישות חוק שכר מינימום והן על דרישות חוק הגנת השכר, שכן על פי השיטה המוצעת העובד מקבל תשלום חודשי שאינו נופל משכר המינימום. לדידי, שיטת התשלום הגמיש הוגנת יותר מזו המוצעת על-ידי חברתי, סגנית הנשיא, לפיה אין לערוך התחשבנות בדיעבד, שכן על-פי שיטתה של חברתי, נמצא העובד מקבל הכנסה גבוהה מזו שהיה מקבל לו נקבע שכרו על פי עמלות, בלבד. מנגד, בשיטת התשלום הגמיש מקבל העובד, במרבית המקרים, שכר התואם את גובה העמלות להן הוא זכאי. זאת ועוד, התחשבנות אחת לתקופה תואמת יותר את ההקשר התעשייתי, שכן תשלום עמלות מטבעו קשור ביציאתן לפועל של עסקאות ומועדי תשלום בהתאם, ולא לעבודה ביחידות זמן. ... לבסוף, ישאל השואל, מה הדין מקום בו לא נקבע כל הסדר תשלום או הסדר התשלום שנקבע בין הצדדים אינו עונה על הקריטריונים שהגדרנו לעיל? (חוזה עבודה מראש, העדר ניצול ועוד). ובכן, לטעמי, במקרה שכזה מן הדין ליישם את השיטה המוצעת על ידי חברי, השופט רבינוביץ, (המפורטת לעיל - י.א.ש.) קרי, התחשבנות חודשית. הטעם לכך נעוץ בעובדה ששיטת תשלום השכר המקובלת והנפוצה ביותר, ושאף תואמת את חקיקת המגן, היא תשלום שכר חודשי כעולה מגישת הנשיא אדלר, לאור העובדה שחוזה העבודה לא ציין את שיטת "התשלום הגמיש" (בה אוחזת אינטרקלאב) במפורש, טרם החלה העסקת התובע, הרי שעל ההתחשבנות להתבצע באופן חודשי כמפורט בסעיף 22 לעיל, היינו, התחשבנות רטרואקטיבית בלבד. כך, לא ניתן לקזז תשלום עמלה העולה על שיעור שכר מינימום כהשלמת שכר מינימום שניתן לאחר מכן. אישור תשלום מסוג זה אשר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק שכר המינימום כאשר הדבר לא הוסכם בין הצדדים, אינה אפשרית. אין משמעות הדבר שלא ניתן ליתן מקדמה על חשבון שכר המינימום אלא שיש להבהיר זאת במפורש, מה שלא נעשה במקרה דנן. עיון בטבלה שאותה צירף התובע לכתב התביעה (נספח ג') מעלה, כי התובע תבע הפרשי שכר מינימום חודשי מחודש 8/95 ועד לחודש 6/00. כפי שנקבע לעיל, סיים התובע את עבודתו בחודש 11/98 ולפיכך, ככל שהחישובים נוגעים לתקופה שלאחר מועד זה אין מקום לקבלם. אשר על כן, זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בגין התקופה שמחודש 4/98 עד לחודש 11/98 בלבד וזאת בסך של 9,716.64 שקלים שעות שבת : התובע טען, כי עבד בימי מנוחה שבועית. לטענתו, היו אירועים בימי שבת. התובע הפנה לטבלה שערך ואשר על פיה הוא טוען, כי עבד בשבת שש פעמים במהלך תקופת עבודתו. התובע מסתמך על רישומים שבדוח נספח א' לתצהיר מנהל אינטרקלאב מר אכטנברג, המהווה דוח עסקאות מרוכז של התובע. ב"כ אינטרקלאב טען, כי אין לראות במועדים המופיעים בדוחות את תאריך ביצוע העסקה אלא את תאריך קבלת העסקה במחלקת הנהלת חשבונות וכי התובע לא הביא כל ראיה פוזיטיבית, כי עבד ביום שבת ספציפי, והאם בגין אותה עסקה אשר נעשתה לטענתו בשבת, היווה הוא הגורם שסגר את העסקה והזמין את הלקוח לפגישה מהעדויות עולה, כי העמלות שולמו למקדמי המכירות הן בשל "סגירת העסקה" על ידי המקדם, הן בשל היותו שותף ל"סגירת העסקה", כמזמין הלקוח לפגישת המכירה. מעדותו של התובע, לא ניתן ללמוד מה היתה פעילותו בכל אחת מהעסקאות שלגביהן נטען, כי נסגרו בשבת, לפיכך, לא ניתן ללמוד מהרישומים, האם התובע ביצע עבודתו הוא ביום השבת או שמא קיבל תמורת העסקה בתפקידו כ"מתאם הפגישה". זאת ועוד, עיון ברשימת העסקאות מעלה, כי לפחות במועדן של שתי עסקאות הנטענות על ידי התובע, עבד התובע באותה תקופה ביוטבתה כמזמין לקוחות וברור, כי לא היה צד לסגירת העסקאות וממילא המועד המצויין אינו יכול להוות ראיה לכך שהתובע עבד באותו יום גם אם חל בשבת יתרה מזו, כבר בעניין שזיפי נקבע לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה, כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדים כדוגמת התובע, הן בשל תבנית העסקה המיוחדת בה הועסקו, העדר רישום בזמן אמת של שעות העבודה והעדר אפשרות לשחזרם, הן בשל העובדה כי בתבנית העסקה של התובע גורם הזמן לא היה נתון רלוונטי, כי התובע הוא בעיקרו של דבר "אדון לזמנו" ועניינו היה בתפוקה, היינו בתוצאה (סעיף 9.א.6 עד 8 לפסק הדין). הדברים המופיעים שם יפים הם אף לעניינו. משכך, דין תביעת התובע לגמול בגין עבודה בשבת - להידחות דמי נסיעות : התובע תבע דמי נסיעות בסך של 2,434 ₪ בגין נסיעותיו לחניון יוטבתה בין החודשים אפריל 96' עד לחודש אוקטובר 96'. התובע טען, כי תביעתו הוגבלה לתקופה מסויימת בה נסע מאילת ליוטבתה ולא קיבל כל החזר. לטענתו, אין לקבוע כי התשלום נכלל בשכר המוסכם. אינטרקלאב טענה מנגד, כי התובע לא הוכיח את תביעתו וכי ממילא מוסכם היה, כי התמורה המשולמת לתובע בגין שירותיו היא מלוא התמורה לה הוא זכאי בגין עבודתו וכי מעולם לא פנה וביקש החזר תשלום נסיעות. לא יכול להיות חולק, כי על הצדדים חלות הוראותיו של צו ההרחבה לעניין תשלום דמי נסיעות ולפיכך, על המעסיק מוטלת חובת ההוכחה כי שילם נסיעות לעובד מעדותו של התובע עולה, כי פנה לראשונה לעניין תשלום נסיעות רק בעת הגשת התביעה. מכאן, אכן מהימנה עלי גירסת אינטרקלאב כי לא היתה כל מודעות לצדדים לפיה חייבת אינטרקלאב בתשלום דמי נסיעות לתובע. אין בעובדה שהצדדים לא היו מודעים לחובת אינטרקלאב לשלם דמי נסיעות כדי להפחית מחובתה של אינטרקלאב לשלם לתובע את דמי הנסיעות ולו רצו הצדדים לכלול את דמי הנסיעות במסגרת השכר היו צריכים להסכים על כך במפורש. (ראה לעניין זה דב"ע שן/7-1 אליקים הדי - אורינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ פד"ע כג 45, 48). אינטרקלאב לא סתרה את טענות התובע באשר למועדים בהם נסע לטענתו ליוטבתה (סעיף 4.7 לתצהירו) וכן לא סתרה גרסתו באשר לגובה דמי הנסיעות הנטען על ידו. משכך, הנני מקבלת גרסת התובע ברכיב זה ומורה לנתבעת לשלם לתובע דמי נסיעות בסך של 2,434 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.96 - כחוק דמי הבראה : אין חולק, כי התובע לא קיבל תשלום בגין דמי הבראה. עם זאת, אין חולק, כי התובע יצא לטיולים לאורלנדו (בשנת 96' למשך 11 יום), לסין (בתחילת שנת 97' למשך 11 יום) לאיי סרדיניה (בחודש אוגוסט 97') ולתאילנד (פברואר 98' למשך 11 יום). כל הטיולים היו במימון כמעט מלא של חברת אינטרקלאב וכללו כלכלה מלאה, בתי מלון, טיסות לרבות טיסות פנימיות. כן שהה התובע בנופש במלונות של רשת קלאב הוטל באילת (בחודש ינואר 97' ובחודש מרץ 98') ובטבריה (בחודש דצמבר 97') וזאת במימון מלא של חברת אינטרקלאב. המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה, האם יש לראות בטיולים ובנופש אליהם יצא התובע על חשבון אינטרקלאב, תשלומים על חשבון דמי הבראה. לטענת התובע, הטיולים והנופשים ניתנו לו כבונוסים על חשבון מכירות שביצע וכי אינטרקלאב הגדירה את היציאות כהשתלמות כדי להזדכות אצל שלטונות המס וזאת באופן פסול לשאלה זו נדרש בית הדין הארצי בעניינה של הגב' אתי שלום וקבע במפורש בנסיבות דומות, כי "אין לראות באותם נופשים כבונוסים, שבצידם נשארים דמי ההבראה, כזכות לפדיון בכסף, אלא יש לראות במימון הנופשים הללו על ידי המעסיקה, תשלום דמי ההבראה באופן שאינו מזכה את המערערת בפדיונה". (סעיף 8 לפסק הדין). לפיכך, אין התובע זכאי לתשלום כלשהו על חשבון דמי ההבראה ותביעתו ברכיב זה דינה - להידחות פדיון חופשה : התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום דמי פדיון חופשה וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958. אינטרקלאב חזרה על טענותיה לעניין דמי ההבראה גם בעניין החופשה ומר אכטנברג אף טען בתצהירו, כי התובע היה חופשי לקחת ימי חופשה באופן עצמאי בהיקף ובמועדים שקבע לעצמו כאשר התובע אף הודה כי שהה פעמים רבות בחופשות בהולנד ועל אף זאת, שולמה לו תמורה בגין עסקאות שהיה מעורב בסגירתן בין כמזמין ובין כסוגר. הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 קובעות, כי אין שכר מוסכם יכול לכלול את תשלום דמי החופשה ו/או פדיונם אלא מקום בו לא חלות על העובד חוק שעות עבודה ומנוחה. עם זאת, פסיקת בתי הדין קובעת, כי גם במקרה זה, על מנת שהשכר יכלול את התשלום בגין דמי חופשה על ההסכמה להיות חד משמעית ומפורשת, בהיותה פוגעת בזכות בסיסית, היינו, לא כל מקום בו לא חל על העובד חוק שעות עבודה ומנוחה יהא שכרו כולל את תשלום ימי החופשה (ראה: יצחק לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד מהדורת 8/01 הוצאת ניצן פרק 14 עמ' 15). לפיכך, על אף שעל התובע לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, משלא היתה הסכמה ברורה ומפורשת בין הצדדים, זכאי התובע לתשלום דמי פדיון חופשה משקבעתי, כי תקופת עבודתו של התובע היא מחודש אפריל 95' עד לשלהי שנת 98' זכאי התובע לדמי פדיון חופשה עבור 44 חודשים. על פי חוק חופשה שנתית זכאי התובע לפדיון חופשה בעבור 44 ימים. ממוצע השכר שקיבל התובע ב-12 חודשי עבודתו האחרונים (חודשים בהם קיבל שכר 10/97 - 9/98) עומד על סך 4,988.80 ₪. לפיכך, זכאי התובע לתשלום פדיון ימי חופשה בסך 8,442.60 ₪. עם זאת, משהעמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על סך של 5,760 ₪ בלבד, אין הוא זכאי לתשלום מעבר לסכום זה עסקאות שבוטלו : התובע טען, כי כאשר לקוח ביטל עסקה על אף העובדה שהינו משלם דמי ביטול ועל אף העובדה שהתובע השקיע שעות עבודה רבות בעסקה כזו, נהגה אינטרקלאב לבטל את תשלום העמלה. בתביעתו העמיד התובע את התשלום על סך של 30,000 ₪ כאומדן עבור 15 עסקאות שהתבטלו. לסיכומיו צרף התובע רשימה של 10 עסקאות אשר העמלה בגינן שולמה ונוכתה עולה כדי סך כולל של 19,553 ₪. לטענת התובע, ההחלטה בעד אילו מהעסקאות לא תשולם לתובע עמלה, היתה החלטה חד צדדית ושרירותית של אינטרקלאב והינה פסולה ובמיוחד לאור העובדה שהתובע ביצע את חלקו בעסקאות שבוטלו מנגד טוענת אינטרקלאב, כי בתצהיר עדותו הראשית לא פירט התובע את טענותיו בגין העסקאות שבוטלו. התובע נחקר וניתנה לו הזדמנות להסביר כל הקשור לעניין ביטול העסקאות אך בעת חקירתו לא ידע לציין אילו עסקאות בוטלו ומה התשלום המגיע לו בגין כל עסקה. לטענת אינטרקלאב, התובע לא ידע לומר מה הסטטוס של עיסקה שבוטלה ולפיכך לא ניתן לקבל את גירסתו לעניין הסכומים המגיעים לו. עוד טוענת אינטרקלאב, כי לא ניתן ליטול דוח ספציפי כפי שנעשה בטבלת העסקאות שהוגשה על ידי ב"כ התובע בסיכומיו אלא יש לבחון את רצף הדוחות ויש בכך כדי לפגוע בגירסת התובע אין ויכוח כי בין הצדדים הוסכם שהתובע יקבל עמלה באחוזים מכל סכום מכירה בה היה מעורב כאשר תנאי לתשלום העמלה היה, כי הלקוח שילם בגין העסקה והכסף נותר בידי אינטרקלאב. אין גם ויכוח, כי מידי חודש בחודשו קיבל התובע דוח שוטף בו פורטו מצב הדברים לגבי העסקאות אשר בגינם קיבל מקדמה מותנית, עסקאות אשר מקדמות בגינן צפויות להשתלם באותו חודש, עסקאות שטרם נפרע בהם אחוז המספק לתשלום מקדמות מותנות ועסקאות מוקפאות. זאת ועוד, התובע לא חלק על כך, כי הוסכם בין הצדדים שבמידה ובגין עיסקה מסויימת לא משולם סך של 40% מגובה העסקה, לא זכאי מקדם המכירות לתשלום עמלה, אך לטענתו בידי אינטרקלאב בעסקאות שבוטלו נותרו לעיתים 40% משווי העסקה. אולם, משנשאל התובע מהם העסקאות בהם נותר סכום זה בידי החברה, לא ידע לציינם כלל. זאת ועוד, התובע הודה כי כאשר בוטלה עסקה והעמלה בגינו נטלה חזרה, לא דרש מאינטרקלאב להחזיר לו את הסכומים שקוזזו צודק ב"כ אינטרקלאב, כי אין מקום לקבל את רשימת העסקאות שהוגשה על ידי התובע במצורף לסיכומיו. בחקירתו נשאל התובע האם יש לו רשימה מרוכזת של העסקאות אשר בוטלו לטענתו והתובע הפנה בתשובתו לכל הדוחות שהוגשו הכוללות עשרות דפים. התובע לא ידע לציין איך סומנה או באיזה קוד סטטוס נרשמה, עסקה מבוטלת ובמסגרת הדיון לא ידע להצביע על זהות עסקה שבוטלה. את הטבלה שהוגשה על ידי התובע בסיכומיו היה על התובע להגיש במסגרת הבאת הראיות על מנת שלנתבעת תהא הזדמנות הוגנת לבחון את המפורט בה ולמסור גירסתה לפיכך, משעולה כי התובע ידע והסכים לתנאי העבודה לפיהם זכאי יהא לתשלום עמלות רק מקום בו שולמה בעד העסקה 40% ויותר מסכום העסקה ומשלא פנה התובע בזמן אמת בסמוך לביטולה של העסקה ולקיזוז העמלה, אף שהדברים היו בידיעתו באופן שוטף וזאת כעולה מהדוחות החודשיים שנמסרו לו, אין מקום להורות לנתבעת לשלם לתובע את דמי העמלות שקוזזו. יש לזכור, שגם לנתבעת היו הוצאות בגין עסקאות שבוטלו וטענתה כפי שעולה מתצהירו של מר אכטנברג שהזכאות לעמלות קמה לאחר תשלום של אחוז מוסכם ובכפוף לכך שהעסקה לא בוטלה, מקובלת והגיונית על מנת שלא ליצור פירצה לסגירת עסקאות בלתי מבוססות ללא גמירות דעת מצד לקוחות ועל מנת שלא יסגרו עסקאות פקטיביות אשר יבוטלו בדיעבד תוך השבת כספים ללקוחות מחד וחיוב אינטרקלאב לתשלום עמלה מאידך. (פרק ה' לתצהירו של מר אכטנברג). מהאמור לעיל עולה, כי התובע לא עמד בנטל להוכחת זכאותו להשבת העמלות שקוזזו, הן בפן העקרוני והן בפן המעשי, היינו, הוכחת העסקאות שבוטלו וסכומי העמלות שקוזזו בגינם. משכך, דין תביעתו ברכיב זה, להידחות פיצויי פיטורין : התובע תבע פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתו על בסיס שכר ממוצע קובע של 5,208 ₪ (על פי ממוצע חודשים 6/97 עד 5/98). לטענת התובע, יש לחשב את תקופת עבודתו על פני 5.5 שנים ולפיכך זכאי הוא לתשלום של 28,644 ₪. לטענת התובע, גם לאחר שנדרש לעבור לעבוד בחברת אינטריון המשיך להתייצב לעבודה ואולם נתקבלה הוראה שלא לספק לו עבודה ובפועל לא שובצו לתובע זוגות לקידום מכירות. אינטרקלאב התנגדה לטענת התובע לפיה זכאי הוא לפיצויי פיטורים וטענה, כי התובע לא פוטר על ידי אינטרקלאב ואינטרקלאב לא הרעה את תנאי ההתקשרות עימו אלא שהתובע הוא זה שבחר להפסיק לספק לנתבעת שירותי שיווק יחידות נופש. לטענת אינטרקלאב, גם אם התפטר התובע בשל הרעת תנאים הנטענת על ידו, הרי שלא עשה זאת בסמוך לאותה הרעה אלא המשיך לעבוד חודשים ארוכים ובכך נותק הקשר הסיבתי בין זניחת התובע את מקום העבודה לבין שינוי בתנאי העבודה גרסת התובע לפיה בסמוך לאחר שהתבקש לעבור לעבוד בחברת אינטריון, חלה ירידה משמעותית במספר הזוגות אשר הופנו אליו לצורך קידום מכירות, לא נסתרה. טענת התובע, לפיה המשיך לעבוד תקופה ארוכה נדחתה על ידי בסעיפים 19 -20 לפסק דין זה ומשכך, אין מקום גם לקבל את טענת אינטרקלאב לפיה המשיך התובע לעבוד תקופה ארוכה אשר יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התפטרותו לבין ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו. מהתנהלות הדברים כפי שהובאה בפני עולה, כי גם אם היה התובע מודיע על כוונתו לעזוב אם לא יתוקנו תנאי העסקתו, לא היה בכך כדי לסייע לתובע ובנסיבות אלה מששוכנעתי כי אינטרקלאב בחרה שלא לספק לתובע עבודה ובכך הורעו תנאי העסקתו, זכאי התובע לפיצוי פיטורין. חישוב שכרו הקובע של התובע לעניין זכויותיו עומד על סך של 4,988.80 ₪ (ממוצע שכר על בסיס חודש 10/97 - 9/98 כמפורט בסעיף 41 לפסק הדין). לפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של - 18,292 ש"ח עוגמת נפש : התובע טען, כי הוא זכאי לעוגמת נפש בשל התנהלות אינטרקלאב ועל רקע תום ליבה של אינטרקלאב. אינטרקלאב מנגד טענה, כי תביעה זו הינה עדות לחוסר תום ליבו של התובע אשר הפסיק מיוזמתו את עבודתו. לא מצאתי כל בסיס לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. פיצוי מסוג זה ניתן רק מקום בו התנהגות מי מהצדדים הינה חריגה ופיצוי זה נתון לשיקול דעתו של בית הדין. בנסיבות אשר פורטו במסגרת הליך זה, לא מצאתי כי התנהלותה של אינטרקלאב דווקא, היתה זו אשר נפל בה פגם בתום הלב ודברי התובע בפני באשר למועד סיום העבודה והכנסותיו הנוספות, אף הם תמכו במסקנתי זו. משכך, דין התביעה ברכיב זה - להידחות התביעה שכנגד : אינטרקלאב הגישה תביעה שכנגד בסך של 562,439 ₪ לתשלום שכר דירה ראוי לרבות הוצאות נילוות, בגין התקופה בה שהה הנתבע שכנגד בדירה לטענתה, כמסיג גבול לאחר יום 1.9.98 ועד למועד הגשת התביעה שכנגד. כן תבעה אינטרקלאב השבת סכומים עודפים בשווי הטבות מעבר לעמלות המוסכמות בין הצדדים והחזר הלוואה שניתנה לתובע מאינטרקלאב. בהודעתו מיום 27.6.08, ביקש ב"כ אינטרקלאב למחוק את התביעה שכנגד ככל שהיא נוגעת להחזר הטבות מעבר לעמלות המוסכמות ולפיכך, התביעה שכנגד הועמדה על תשלום פיצוי ראוי בגין מגורי התובע והחזר ההלוואה שכר הדירה : אין חולק, כי התובע התגורר בדירה אותה סיפקה לו אינטרקלאב במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים, כאשר הוצאות הדירה (חשמל, ארנונה ומים) לא שולמו על ידי התובע. לטענת אינטרקלאב משהופסקה ההתקשרות בין הצדדים נדרש התובע לפנות את הדירה אולם סרב לכך. אין מחלוקת, כי בפועל פינה התובע את הדירה ביום 16.9.01. לטענת התובע, הדירה לא היתה שייכת לחברת אינטרקלאב ולא היא זו אשר הוציאה כספים בגין השימוש בדירה. התובע טוען, כי אינטרקלאב לא הוכיחה קיומו של חוזה בינה לבין חברת שופ בעלת הנכס או חברת קלאב הוטל שוכרת הנכס בין הצדדים הוסכם, כי שכר דירה ראוי בגין הדירה עומד על סך של 500 דולר בחודש. טענת התובע, כי הנתבעת לא שילמה עבור הדירה או שהדירה אינה בבעלותה אינה מן העניין. התובע קיבל את הדירה לשימושו במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים. משהסתיימה העסקתו ונדרש לפנותה, לא היה רשאי להמשיך ולהשתמש בדירה. התובע עצמו הציג מסמך (נספח ז' לתצהירו) בו נתבקש לעבור לחדר אחר ואולם טען, כי בחר שלא לעשות כן על מנת להפעיל לחץ על אינטרקלאב. התובע טען לזכות עיכבון על הדירה להבטחת פיצויי הפיטורין להם הוא זכאי לטענתו. אין בסיס לטענה זו. הטוען לזכות עיכבון חייב להמציא לצד שכנגד דרישה מפורטת באשר לחוב הנתבע על ידו ועל העיכבון להיעשות בתום לב. לא מצאתי, כי נעשה כך במקרה דנן ובמיוחד לאור העובדה, כי אין כל פרופורציה לסכומים להם זכאי התובע, לבין דמי השכירות בגין התקופה הארוכה בה שהה בדירה ללא הסכמת אינטרקלאב. גם טענת התובע, כי לו היו משולמים לו פיצויי הפיטורים (אשר לטענתו עמדו על סך של כ-28,000 ₪) היה מפנה את הדירה, מתוך ניסיון להציג עצמו כחסר אמצעים לעבור לדירה אחרת, אין לה בסיס, לאור העובדה כפי שעולה מהעדויות, בשנים 98-99 רכש התובע שתי דירות אחרות, השכירן ומכרן (עמ' 22 לפרוטוקול), וכאשר התובע עצמו הודה כי הוצע לו לעבור לחדר קטן יותר גם הטענה, כי הדירה אינה בבעלותה של אינטרקלאב אין בה ממש. משקיבל התובע את הדירה מאינטרקלאב אין זה מעניינו מערכת היחסים בינה לבין בעלי הדירה וברור הוא, כי כל עוד הוא לא פינה את הדירה לא יכולה היתה אינטרקלאב להעמיד את הדירה לרשות אחר ומשכך נגרם לה נזק ישיר באופן ממשי. משסיים התובע עבודתו בחודש 12/98 ומששהה בדירה 32.5 חודשים לאחר שהתבקש לפנותה ולפיכך שלא כדין, חייב התובע בשכר דירה בסך של - 16,250 $ השער היציג של מטבע הדולר ביום 16.9.01 עמד על סך של 4.3190 ₪ לדולר ולפיכך, זכאית אינטרקלאב לשיעור של - 70,183.75 ₪. הצדדים השאירו את שאלת החזר ההוצאות הנלוות לפתחו של בית הדין משלא הביאו הצדדים כל ראיה בעניין הסכומים שהוצאו על ידי אינטרקלאב מחד ומשאין חולק, כי התובע לא נשא בתשלום ההוצאות מאידך, הנני מעמידה את שיעור ההוצאות על סך של 200 ₪ לחודש, היינו 6,500 ₪ עבור כל התקופה בה החזיק התובע בדירה שלא כדין החזר הלוואה : אינטרקלאב נתנה לתובע הלוואה אשר בגינה חתם התובע על שטר חוב בסך 2,821 ₪. לטענת אינטרקלאב, לא השיב התובע לאינטרקלאב את ההלוואה שקיבל. לטענת התובע לא עמדה אינטרקלאב בנטל להוכיח, כי ההלוואה לא נפרעה. לטענתו, כעולה מהעדויות, השטר ניתן כנגד עמלות שבוטלו. מעדותו של מר אכטנברג, עולה כי זה לא ידע להסביר את מהות ההלוואה. בהמשך עדותו הודה מר אכטנברג, שה"הלוואה" היא עמלות שאינטרקלאב טענה שהיא זכאית להחזר בגינן כיוון שהעסקאות בוטלו ומששולמה התמורה לתובע והוא טרם השיבה, חתם התובע על שטר החוב. כעולה מדף 210, דוח לחודש 8/97 בו מופיע סכום של 2,821 ₪, חייבה אינטרקלאב את התובע בגין החזר זה העד מטעם הנתבעת הודה, כי אין הוא יכול לדעת אם הוחזר התשלום (עמ' 73 שורה 16 לפרוטוקול). משעולה מדוח העמלות כי סכום זה קוזז מיתרת העמלות של התובע בחודש 8/97 יש לקבל את גרסת התובע לפיה הוחזרה ההלוואה ודין תביעת אינטרקלאב בעניין זה - להידחות אחרית דבר : לאור כל האמור, הנני מורה כדלקמן - תביעות התובע כנגד קלאב הוטלס (הנתבעת 1) ואינטריון (הנתבעת 3) - נדחות. דין תביעות התובע לגמול בגין עבודה בשבת, דמי הבראה, עסקאות שבוטלו ועוגמת נפש - להידחות אינטרקלאב תשלם לתובע - הפרשי שכר מינימום בסך של 9,716.64 ₪ פדיון חופשה בסך של 5,760 ₪ פיצויי פיטורין בסך של 18,292 ₪. סכומים אלה ישולמו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.98 ועד ליום התשלום המלא בפועל. דמי נסיעות בסך של 2,434 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.96. התובע ישלם לאינטרקלאב - בגין שימוש בדירה שלא כדין סך של 70,183.75 ₪. בגין הוצאות נלוות סך של 6,500 ₪. סכומים אלה ישולמו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.98 ועד ליום התשלום המלא בפועל התביעה להחזר הלוואה נדחית. משנתקבלה התביעה בחלקה ונדחתה בחלקה ומשנתקבלה התביעה שכנגד בחלקה ונדחתה בחלקה, ישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 יוםהלוואההחזר הלוואה