תביעה סעד - חודשי הסתגלות

פסק דין 1. בשנת 91' הגישו התובעים תביעה לזכויות כספיות המגיעות להם, לטענתם, בגין עבודתם בנתבעת. 2. מאז עבר התיק גלגולים רבים, לרבות ערעור לביה"ד הארצי ומספר תיקונים של כתבי הטענות והתצהירים, שגרמו לדחיית מועדי ההוכחות שנקבעו ולהתמשכות הדיון בתיק. 3. בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 25.12.97 נתבעו הסעדים דלהלן: א. מתן סעד הצהרתי הקובע כי פיטורי התובעים בטלים מעיקרם. לחילופין: פנסיה תקציבית בשיעור 2% לשנה: לתובע 66% פנסיה על בסיס דרגה 13 בדירוג המח"ר. לתובעת 45% פנסיה על בסיס דרגה 12 בדירוג המח"ר. ב. שכר לתובע לחודש אפריל 91' - 8,707 ש"ח, בתוספת פיצויי הלנת שכר. ג. מענק בגובה של 50%: לתובע - 114,444 ש"ח. לתובעת - 79,080 ש"ח. ד. פדיון מחלה: לתובע - 76,621 ש"ח. לתובעת - 37,956 ש"ח. ה. פדיון חופשה: לתובעת - 21,016 ש"ח. ו. תשלום בגין דמי הבראה - לתובע - 1,668 ש"ח. לתובעת - 1,668 ש"ח. ז. תשלומים בגין ביגוד: לתובע - 791 ש"ח. לתובעת - 791 ש"ח. ח. חדשי הסתגלות: לתובע - (לפי 12 חודש) - 106,754 ש"ח. לתובעת - (לפי 12 חודש) - 86,618 ש"ח. ט. תשלום בגין הודעה מוקדמת (חדשיים - מאי-יוני 91'): לתובע - 17,792 ש"ח. לתובעת - 15,608 ש"ח. י. פיצויי פיטורים - לתובע: עבור פיצויי פיטורים מגיעים לתובע סך של 298,344 ש"ח המחושבים על פי משכורת בסך 8,768 ש"ח הכוללת את הרכיבים הבאים: שכר משולב בסך 3,145.137 ש"ח וכן התוספות הבאות שהינן תוספות קבועות שהתקבלו מידי חודש והיוו למעשה חלק מהמשכורת הבסיסית: 1) תוספת באחוזים עבור ספרנות וגמול ניהול בסך 1,133.54 ש"ח. 2) תוספת איזון בסך 95 ש"ח. 3) תוספת שכר 91' בסך 122.4 ש"ח. 4) תוספת הסכם 91'- 92' בסך 252.35 ש"ח. 5) גמול השתלמות - 140 ש"ח. כמו כן כללה משכורתו של התובע את הרכיבים הבאים עבור אחזקת רכב שלטענתו היוו כולם רכיבים פיקטיביים מאחר ושולמה לו מלבדם קצבת נסיעות (שגם היא היתה פיקטיבית), וכן ביטוחי הרכב ששולמו על פי קבלות שהעביר בפועל לנתבעת וגולמו בתלושי השכר כביטוחי רכב נטו: 6) הוצאות קבועות נטו - 189.3 ש"ח. 7) החזר הוצאות קבועות - 387.9 ש"ח. 8) הוצאות משתנות נטו - 240 ש"ח. 9) גילום הוצאות רכב - 391.75 ש"ח. וכן רכיבים נוספים שהיו למעשה פיקציה והיוו חלק מהשכר: 10) דמי כלכלה - 60 ש"ח. 11) תשלום שיחות טלפון - 45 ש"ח שבוצעו בפועל. 12) כמו כן קיבל התובע לטענתו תוספות של שעות נוספות גלובליות, למרות שכל יום נאלץ לעבוד שעות נוספות, ואותן "שעות נוספות" היוו למעשה חלק מהמשרה הבסיסית. סה"כ השעות הגלובליות שקיבל במשכורת האחרונה היה 1,812.55 ש"ח. 13) מעבר לכך, בשנת 91/92 הגיע לתובע, לטענתו, גם תשלום של 730 ש"ח לשנה עבור ביגוד אשר היווה חלק בלתי נפרד מהמשכורת ולא היה תלוי בהוצאות שהוציא בפועל עבור ביגוד. 14) הפרשה חדשית לקרן השתלמות ששולמה על ידי המעביד בסך 503 ש"ח. על כן החישוב הוא שנות וותק 33 X 8,768 ש"ח = 289,344 ש"ח. לתובעת: עבור פיצויי פיטורים מגיע לתובעת סך של 170,160 ש"ח המחושבים על פי משכורת בסך 7,090 ש"ח הכוללת את הרכיבים הבאים: שכר משולב בסך 2,672.65 ש"ח וכן התוספות הבאות שהינן תוספות קבועות שהתקבלו מידי חודש והיוו למעשה חלק מהמשכורת הבסיסית: 3) תוספת באחוזים עבור ספרנות וגמול ניהול בסך 968.87 ש"ח. 4) תוספת איזון בסך 95 ש"ח. 5) תוספת שכר 91' בסך 104.65 ש"ח. 6) תוספת הסכם 91'- 92' בסך 224.25 ש"ח. 7) גמול השתלמות - 140 ש"ח. וכן רכיבים נוספים שהיו למעשה פיקציה לטענת התובעת והיוו חלק מהשכר: 8) נסיעות - 49 ש"ח. 9) דמי כלכלה - 95 ש"ח. 10) תשלום שיחות טלפון - 45 ש"ח. 1. כמו כן קיבלה התובעת תוספת של שעות נוספות גלובליות, למרות שכל יום נאלצה לעבוד שעות נוספות, ואותן "שעות נוספות" היוו למעשה חלק מהמשרה הבסיסית. סה"כ השעות הגלובליות שקיבלה במשכורת האחרונה היה 2,132 ש"ח. 2. מעבר לכך, בשנת 91/92 הגיע לתובעת, לטענתה, גם תשלום של 730 ש"ח לשנה עבור ביגוד אשר היווה חלק בלתי נפרד מהמשכורת ולא היה תלוי בהוצאות שהוציאה בפועל עבור ביגוד. 3. הפרשה חדשית לקרן השתלמות ששולמה על ידי המעביד בסך 475 ש"ח. על כן החישוב הוא שנות וותק 24 X 7,090 ש"ח = 170,160 ש"ח. י"ב. פיצוים בגין הפרת חוזה בשיעור 24 משכורות חדשיות לכל תובע. 4. בכתב ההגנה המתוקן מיום 26.1.98 טענה הנתבעת, בין השאר: א. התביעות לסעד הצהרתי, לפנסיה תקציבית ולמענק, לפדיון מחלה, לפיצויי פיטורים ולפיצויים בגין הפרת חוזה - אינן מגלות עילה ויש למחקן על הסף. ב. לאור העובדה שהמסמכים הנוגעים לתובעים, כולל פרטי שכרם וזכויותיהם כעובדים, נלקחו מהספריה וכנראה נמצאים בחזקת התובעים - אין בידי הנתבעת האפשרות להתגונן כראוי בפני תביעה זו. ג. התובעים עבדו במשך ובמקביל לתקופת עבודתם בנתבעת במכון הברמן, המצוי בבניין סמוך לבניין הספריה, במצב של ניגוד עניינים, באופן שאינו תואם מינהל תקין, ופעלו נגד האינטרסים של מעבידתם. התובעים הפרו חובת האמונים כעובדים למעבידתם ואף פעלו בניגוד לחוק, ומעשיהם מקנים לנתבעת את האפשרות לפטרם ללא פיצויים כלשהם. ד. התובע ניהל את הספריה ביד רמה ועשה בה כבתוך שלו תוך קידום ענייניו האישיים. מעשיו הבלתי הולמים אשר בוצעו בחלקם בעזרת התובעת גרמו נזקים לנתבעת. בנסיבות אלה זכאית הנתבעת לקזז את הנזקים שנגרמו לה, כנגד כל זכות שיפסק שמגיעה לתובעים. 5. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם. כן הוגשו מסמכים רבים לתמיכה בטענות הצדדים. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. 6. מחומר הראיות עולה התמונה העובדתית דלהלן: א. התובע עבד בעירית לוד בין השנים 1.4.64 - 30.11.70 כעובד העיריה, ושימש כספרן בספריה העירונית לוד, ע"ש דני מס (להלן: הסיפריה). התובעת עבדה בעירית לוד בין השנים 24.7.67 - 30.11.70 כעובדת העיריה, ושימשה כספרנית בספריה. ב. העיריה היא שהקימה את הספריה והיתה אחראית לתפעולה. ביום 3.7.69, בעקבות תרומה שנתקבלה להקמת בנין חדש לספריה, החליטה העיריה להפעיל את הספריה כתאגיד עירוני (להלן: התאגיד העירוני). לשם כך נחתם הסכם בין העיריה לבין המועצות האיזוריות מודיעים, גזר ונחל שורק. (נספח א' לתצהירי התביעה). ג. ביום 30.11.70 נחתם בין עירית לוד והספריה לבין ועד עובדי עירית לוד הסכם קיבוצי שנרשם כהסכם מס' 358/70. (נספח א' לסיכומי התובעים). (להלן: הסכם המעבר). ד. בהסכם המעבר נקבע, בין השאר: "הסכם זה בא להסדיר את העברת עובדי הספריה העירונית ע"ש דני מס, שבבעלות עירית לוד לבעלות החדשה של הספריה המשותפת לוד, גזר, מודיעים, נחל שורק - "לדורות" החל מה- 1.12.1970, להלן "הספריה". עירית לוד מעבירה את העובדים הרשומים מטה, העובדים בספריה העירונית ע"ש דני מס לבעלות "הספריה" שהם הבעלים החדשים, על כל זכויותיהם שרכשו בתקופת עבודתם כעובדי עירית לוד, בספריה ע"ש דני מס, לרבות הוותק הפנסיוני בעד כל שנות עבודתם כעובדי עירית לוד. הבעלים החדשים "הספריה", מתחייבים בזה לקבל את העובדים עם כל הזכויות שרכשו העובדים הרשומים מטה בהיותם עובדי עירית לוד, לרבות הוותק הפנסיוני על כל שנות עבודתם בעיריה. העובדים, שהעברתם לבעלות החדשה אינה נראית להם, זכותם להתפטר ולקבל הפיצויים בהתאם לחוק. עירית לוד תהיה ערבה לאחריות הבעלים החדשים לבצוע סעיף ב' בהסכם זה. חוקת פנסיה תקציבית וחוקת עובדי הרשויות המקומיות ימשיכו גם להבא לחול על יחסי העבודה של העובדים "בספריה". צד ב' יעשה כל אשר ביכולתו כדי שההעברה לבעלים החדשים תיעשה בצורה מסודרת. רשימת העובדים המועברים מלאכי צבי 1.4.1964 בירון דבורה 10.10.1969 חיון מיכל 24.7.1967 קליין דיצה 23.10.1966 גרוסמן מנוחה 1.9.1965 פייט אליעזר 18.7.1965 אלטרץ ג'וסטה 1.6.1956 __________________ ________________ ספריה המשותפת לוד,גזר, עירית לוד מודיעים נחל שורק "לדורות" ___________________________ מועצת פועלי לוד - ועד עובדי עירית לוד תאריך: 30.11.70 " ה. התובעים נכללו בין העובדים המועברים עפ"י הסכם המעבר. ו. ביום 2.3.78 נרשמה הספריה כאגודה עותומנית בשם "הספריה המשותפת לדורות". ז. ביום 9.9.87 נרשמה במקום האגודה עמותה בשם "ספריה משותפת לדורות - לוד". ח. התובע והתובעת הועסקו כל השנים ע"י הספריה, בגלגוליה השונים, ועם הזמן מונו למנהל הספריה וסגניתו, וכחברי הועד המנהל של העמותה. ט. במקביל לעבודתם בספריה ניהלו התובעים גם את מכון הברמן, ששכן במבנה הצמוד למבנה הספריה, החל מראשית שנות ה - 80'. מכון הברמן למחקרי ספרות הינו מפעל מדעי בינלאומי לתרבות ולספרות. הוא נוסד בשנת תשמ"ג ביזמת גב' בלהה הברמן, על שם בעלה המנוח, פרופ' א"מ הברמן, שהיה חוקר מובהק של הספר והספרות העברית לענפיה. המכון שוכן בלב העיר לוד, ליד הספריה הציבורית "לדורות". מכון הברמן הינו עמותה המוכרת כמלכ"ר. בועד המנהל שלו היו חברים בין היתר: גב' הברמן - נשיאה, ד"ר צבי מלאכי - יו"ר, ד"ר מיכל שרף - מנהלת המכון. י. ביום 30.5.75 נחתמו בנתבעת שני הסכמים קיבוציים, בתחולה מיום 1.1.72 על עובדי הנתבעת, ובכללם התובע. ההסכם הראשון (נספח א (1) לסיכומי הנתבעת) נערך ונחתם בין הנתבעת, ההסתדרות הכללית ומבטחים. הוא מסדיר את הצטרפות עובדי הנתבעת כחברים בקרן פנסיה מקיפה של מבטחים. (להלן: הסכם מבטחים). ההסכם השני - אשר כונה ע"י הצדדים "ההסכם הנוסף" (נספח א (2) לסיכומי הנתבעת), נערך בין הנתבעת ובין ההסתדרות הכללית וועד עובדי הנתבעת, ובו מצהירים הצדדים להסכם על הסכמתם באשר להצטרפות עובדי הנתבעת לקרן הפנסיה של מבטחים, כאמור בהסכם (נספח א1 ) ומפרטים את שיעור ההפרשות הנדרשות מהצדדים. (להלן: ההסכם הנוסף). במבוא להסכם הנוסף נאמר: "והואיל שהמפעל ונציגות העובדים הסכימו ביניהם, כי תשלומי המפעל למבטחים על פי הסכם הפנסיה יבואו במקום פיצויי פיטורים, כאמור בהסכם קיבוצי מיוחד זה להלן..." (הדגשה שלי - ח.ש.). בגוף הסכם זה, בסעיף 3, נאמר: "מוסכם בזאת כי סכומי העודפים על התשלומים בעד פנסיה יסוד על פי תקנות קרן פנסיה יסוד כהגדרתן בהסכם הפנסיה, אשר שולמו ע"י המפעל משלו לקרן פנסיה מקיפה עפ"י הסכם הפנסיה יבואו על חשבון פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג - 1963 (להלן: החוק) ". (הדגשה שלי - ח.ש.). י"א. ביום 29.1.91 נמסר לתובע מכתב פיטורים. התובע קיבל פדיון הודעה מוקדמת של חדשיים. י"ב. ביום 30.4.91 נשלחו מכתבי פיטורים לעובדי הספריה, ובכללם התובעים, בהתאם להחלטת הועד המנהל מיום 25.4.91, על פיטורי כל העובדים וסגירת הספריה. הספריה חדלה לפעול ונסגרה. התובע והתובעת קיבלו מכתבי פיטורים, כאמור. י"ג. כעבור חודשים מעטים חזרה הספריה לפעול וכל העובדים הוחזרו לעבודה, פרט לתובעים. י"ד. בעקבות המצב הכספי החמור אליו נקלעה הספריה, החליטה העיריה לדרוש בדיקה חיצונית של הנעשה בספריה, לשם כך נשכרה חב' א.בר-ניר - שירותי מנהל וחשבונאות בע"מ (להלן: חברת בר-ניר). חברת בר-ניר הגישה לנתבעת שני דוחות (נספחים ו' ו- ז' לתצהיר מר תורג'מן) ובהם ממצאיה, בתאריכים 10.2.91 ו- 17.2.91. בדו"חות פורטו ממצאים בעניין דרך ניהול העמותה ע"י התובעים, ונקבע כי התגלו בספריה חריגות רבות מכללי המינהל התקין. ט"ו. ביום 15.5.94 החליט רשם העמותות למנות חוקר לחקור את עסקי הנתבעת, וזאת בעקבות תלונה שהוגשה ע"י התובעים. בסיכומו של דו"ח החקירה מתייחס החוקר בקצרה לטיב היחסים ששררו בין התובעים ובין העיריה : "בדו"ח זה בחרתי שלא להדגיש את הסכסוך הקיים בין המתלוננים לבין גורמים בעירית לוד, סכסוך הנושא אופי אישי ושאינו מן הענין. יחד עם זאת ראוי לציין שאופיו של הסכסוך תרם לא מעט לקבלתן של החלטות שגויות אשר גרמו נזקים מיותרים לרכוש הספריה ולמעמדה הציבורי." 7. נדון להלן בסעדים השונים שנתבקשו בתביעה, תוך פירוט הטענות שהעלו הצדדים : התביעה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות הפיטורים: טענות התובעים: א. הפיטורים בוצעו ללא מתן זכות טיעון לתובעים. מכח הסכם המעבר הוחלה חוקת העבודה לעובדי רשויות מקומיות (להלן: החוקה) על תנאי עבודתם של התובעים. מכח חוקת העבודה ועפ"י כללי הצדק הטבעי יש ליתן לתובעים זכות טיעון טרם פיטוריהם, דבר שלא נעשה. התובע זומן לישיבה בה הוחלט על פיטוריו, אך הזימון נשלח אליו בבוקר אותו יום בו התקיימה הישיבה, בעת ששהה במילואים. לתובעת לא ניתנה כלל זכות טיעון. ב. הפיטורים בוצעו ללא הסכמת הסתדרות הפקידים והועד, בניגוד להוראות סעיף 70 לחוקה. ג. הפיטורים נעשו בחוסר תום לב ובהעדר סיבה מספקת. הפיטורים נעשו מסיבות פוליטות, על סמך דו"ח שהוזמן במיוחד כדי למצוא אמתלה לפיטורי התובעים (דו"ח ברניר). ד. כל עובדי הספריה הוחזרו לעבודתם לאחר פתיחת הספריה - למעט התובעים. טענות הנתבעת: א. אין לאכוף יחסי עובד-מעביד בתביעת היחיד. ב. התובעים היו בעלי תפקידים בכירים בנתבעת ועבודתם דרשה מידה רבה של אמון, אשר הופר. ג. פיטורי התובעים מעבודתם בנתבעת נעשו כדין, משיקולים ענייניים, והם נובעים בראש ובראשונה מניהול כושל ונשיאה באחריות אישית למצב הקשה של העמותה. התובעים גרמו לכך שעובדי הספריה נאלצו לעבוד מספר חודשים מבלי ששולם להם שכרם וללא שהועברו על ידי העמותה זכויותיהם הסוציאליות ל"מבטחים" ולגורמים אחרים. בנסיבות שנוצרו לא היתה לנתבעת כל אפשרות כלכלית להמשיך ולהעסיק את התובעים, כמו גם את יתר העובדים. ד. אין ממש בטענת התובעים, כי הופרה "זכותם" לטעון לפני פיטוריהם. לתובעים ניתנה האפשרות המלאה להשמיע טענותיהם. ביום 8.1.91 התקיימה ישיבת ועד מנהל וניתנה לתובע הודעה על כך מראש כמו ליתר חברי הועד המנהל. התובע לא ביקש לדחות את מועד הישיבה, וויתר על התייצבותו, ועל כן אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו. ה. בעת הכנת הדוחות שהוזמנו ממשרד רו"ח בר ניר, בדבר מצב הספריה, ניתנה לתובעים האפשרות להביע עמדתם ולהציג טענותיהם, אולם הם בחרו שלא לשתף פעולה עם כותבי הדו"ח ולקשות על עבודתם. ו. אף בטענת התובעים, כאילו ההסתדרות התנגדה לפיטוריהם, אין ממש. לאחר סגירת הספריה, הביעה ההסתדרות הסכמתה לפיטורי עובדי הספריה, ולהמשך הפעלת הספריה ע"י העיריה במתכונת מצומצמת. ז. הפיטורים לא נעשו משיקולים פוליטיים או אחרים, אלא בעקבות מצבה הכספי הקשה של הספריה, אשר הביא לפיטורי כל העובדים ונגרם ע"י ניהולם הכושל של התובעים עצמם. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כדלקמן: א. מקובלת עלינו טענת התובע כי פיטוריו ביום 29.1.91 נעשו בלא שניתנה לו זכות שימוע וללא הסכמת נציגות העובדים ולפיכך פיטורים אלה בטלים. ב. פיטורי התובעים ביום 30.4.91, שנעשו בעקבות סגירת הספריה ופיטורי כלל העובדים - תקפים. משנסגרה הספריה וכלל עובדיה פוטרו - אין טעם במתן זכות שימוע או בקבלת הסכמת נציגות העובדים. ג. מאידך - חטאה הנתבעת באי-מתן זכות שימוע כאשר מנעה מן התובעים לשוב לעבודה בספריה. כפי שקבענו לעיל, מספר חדשים לאחר סגירת הספריה - היא הופעלה שנית וכל עובדיה, למעט התובעים - הוחזרו לעבודה. ד. איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה בעת הכנת דו"ח בר-ניר ניתנה לתובעים הזדמנות להעלות את טענותיהם כנגד הפסקת עבודתם. משהחליטה הנתבעת להמשיך את העסקת כל עובדי הספריה לאחר פתיחתה מחדש - היה עליה לאפשר לתובעים להשמיע את טענותיהם בטרם תיפול ההחלטה לגבי אי המשך העסקתם. כן היתה הנתבעת חייבת לקבל את הסכמת נציגות העובדים לאי המשך העסקתם של התובעים אשר בנסיבות אלה כמוהו כפיטורים. משמנעה הנתבעת המשך העסקת התובעים בלא שאיפשרה להם להעלות את טיעוניהם לגבי הטענות שהופנו כלפיהם - אשר בגינן לא הוחזרו לעבודתם - נהגה בחוסר תום לב ופגעה בזכויות התובעים שמקורן בכללי הצדק הטבעי. ה. לאור הזמן הרב שחלף מאז החזרת העובדים לספריה - אין אנו מוצאים מקום להורות על בטלות הפיטורים והחזרת התובעים לעבודה. ו. אנו קובעים כי הנתבעת נהגה שלא כדין עם התובעים באי מתן זכות שימוע ואי קבלת הסכמת נציגות העובדים כאמור לעיל, ומחייבים את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי בשיעור 6 משכורות חדשיות. התביעה לפנסיה תקציבית: טענות התובעים: א. עפ"י הסכם המעבר הועברו התובעים להיות עובדי הספריה כאשר הוקנו להם בהסכם כל הזכויות שרכשו בהיותם עובדי עירית לוד, לרבות הותק הפנסיוני בגין כל שנות עבודתם בעיריה. כן נקבע בהסכם כי חוקת פנסיה תקציבית וחוקת עובדי הרשויות המקומיות ימשיכו גם להבא לחול על יחסי העבודה של העובדים. ב. לפיכך זכאים התובעים, מכח הסכם המעבר, לקבלת פנסיה תקציבית, שהינה זכות הקיימת לעובדי עיריה. טענות הנתבעת: א. זכויותיהם הפנסיוניות של התובעים, ככל יתר עובדי הנתבעת, הוסדרו בהסכם מפורש עם "מבטחים", מוסד לביטחון סוציאלי של העובדים בע"מ, הממצה את זכויות התובעים ומבטיח להם פנסיה צוברת מ"מבטחים". פנסיה תקציבית לא נהגה כלפי מי מעובדי הנתבעת. ב. בהתאם להסכמים הקיבוציים מיום 30.5.75, היו התובעים מבוטחים בביטוח פנסיוני במבטחים, ממועד תחילת עבודתם בנתבעת, רטרואקטיבית, ואין כל יסוד ובסיס לטענתם כי עומדת להם הזכות לקבלת פנסיה תקציבית, ובפרט לאחר שנמחקה עירית לוד כנתבעת מן התביעה. ג. כמנהלי הספריה, היו התובעים מודעים היטב לעובדה כי זכויותיהם הפנסיוניות מבוטחות במסגרת מבטחים, וטענותיהם בעניין זה מגלות חוסר תום לב. התובעים עצמם הם שפעלו ויזמו את צירוף עובדי הספריה, ובכללם הם עצמם, כחברים במבטחים. ד. אשר להסכם המעבר מיום 30.11.70, עליו מושתתות טענות התובעים - פשיטא, כי לאחר שנחתמו ההסכמים הקיבוציים ביחס לזכויות הפנסיוניות של העובדים במסגרת מבטחים, המאוחרים להסכם המעבר, אין עוד כל נפקות להסכם מעבר זה בעניין הזכויות הפנסיוניות. הוראות ההסכמים הקיבוציים הנ"ל סותרות ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. ועל כן, גוברים ההסכמים המאוחרים. ה. הלכה פסוקה היא כי ניתן לשנות הוראות בהסכם קיבוצי ע"י הסכם קיבוצי אחר, אף אם השינוי הוא לרעת העובד. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כדלקמן: א. קיימת סתירה בין הוראות הסכם המעבר המבטיח לתובעים ותק פנסיוני ופנסיה תקציבית בגין תקופות עבודתם בעירית לוד ובנתבעת לבין הסכם מבטחים וההסכם הנוסף המסדירים ביטוח פנסיוני ב"מבטחים" לכלל עובדי הנתבעת ובכללם התובעים. ב. אין ספק כי התובעים היו מודעים להסכם מבטחים ולהסכם הנוסף. מנספחים ז' ו- 3 עולה כי התובע פנה למבטחים בבקשה להצטרף ולערוך הסדר פנסיה לעובדי הספריה. ג. בחוק הסכמים קיבוציים ובפסיקה שפירשה אותו נקבע כי ניתן לשנות הסכם קיבוצי ע"י הסכם קיבוצי אחר, מאוחר יותר. (בג"צ 578/75 פלונים נ' ביה"ד הארצי; דב"ע נ"א 3-27 רוזנהיימר נ' "בזק"). ד. התובעים, כאמור, היו מודעים לקיומם של הסכם מבטחים וההסכם הנוסף, והתובע אף פעל לגיבושם ולחתימתם. בכך גילו התובעים הסכמתם ונכונותם להחיל עליהם ועל כלל עובדי הספרה את ההסדר הפנסיוני במבטחים. מכיוון שהתשלומים למבטחים נעשו ע"י הנתבעת - אין לדרוש ממנה לשלם לתובעים כפל פנסיה (הפרשות למבטחים + פנסיה תקציבית). בהסכמתם להפרשת כספים ע"י הנתבעת להסדר פנסיוני במבטחים הביעו התובעים עמדתם להמרת ההסדר הפנסיוני של פנסיה תקציבית להסדר פנסיוני במבטחים. ה. לפיכך נדחית התביעה לפנסיה תקציבית. התביעה למענק בשיעור 50%, פדיון דמי מחלה ו- 12 חדשי הסתגלות: טענות התובעים: א. עפ"י סעיף 53(ב) לחוקת העבודה זכאים התובעים לתמורה בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. התובע זכאי לפדיון 264 ימי מחלה, והתובעת זכאית לפדיון 162 ימי מחלה. ב. עפ"י הנוהג בעירית לוד מגיע לתובעים עם פיטוריהם מענק הסתגלות בגובה 12 חדשי משכורת עפ"י שכר אחרון כולל הפרשה חדשית לקרן השתלמות, הבראה וביגוד. ג. התובע זכאי למענק בסך 106,754 ש"ח. התובעת זכאית למענק בסך 86,618 ש"ח. טענות הנתבעת: א. בחקירתם הנגדית, טענו התובעים כי עומדת להם זכאות לתשלום פיצוי בגין ימי מחלה מכוח "נוהג". דא עקא, נוהג כזה לא היה בנתבעת, וברי, כי התובעים לא הצליחו לבססו. ב. טענה זו נזנחה בסיכומי התובעים, ובא כוחם מתבסס בראש תביעה זה על סעיף 53ב לחוקת העבודה לעובדי רשויות מקומיות (להלן גם: "החוקה"). מבלי להתייחס לתחולת חוקה זו על התובעים, עובדי העמותה הנתבעת, הרי שלתובעים לא עומדת כלל זכות לתשלום פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה, אף בהתאם לתנאים הקבועים בחוקה. ג. בהתאם לסעיף 53ב הנ"ל לחוקה, תשלום פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה יינתן אך ורק בתנאים הבאים: "פרישה לקיצבה בגיל שאינו נמוך מגיל 55 שנה בהתאם לחוק או לתקנות, או בפרישה לקיצבה מחמת מצב בריאות לקוי, נכות, או מחלה, על פי קביעת ועדה רפואית מוסמכת.." ד. התובעים אינם עומדים ולו באחד מתנאי הסף לזכאות הקבועים בסעיף. התובעים פוטרו מעבודתם, ולא פרשו לקיצבה, בהיותם בגיל הפחות מגיל 55. התובע הינו יליד 1937, ובמועד פיטוריו (ינואר 1991) טרם מלאו לו 55. ואילו התובעת הינה ילידת 1949, ואף במועד פיטוריה (אפריל 1991) לא מלאו לה 55. ה. תביעת התובעים למענק הסתגלות, בהתבסס על נוהג בעירית לוד, אין לה יסוד. הנוהג הנטען, של תשלום מענק הסתגלות אינו קיים, לא הוכח ונכלל בתצהירי התובעים כאמירה סתמית. התובעים לא ציינו ולו מקרה אחד שבו שולם, לטענתם, מענק הסתגלות בנסיבות הדומות לעניינם. מכל מקום, גם לו היה מוכח נוהג בעניין זה בעירית לוד, הדבר כלל לא רלוונטי לגבי התובעים, אשר לא היו עובדי העיריה, ותביעתם נגד העיריה נמחקה מבלי שהוגש על כך ערעור. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כדלקמן: א. דינן של תביעות אלה להדחות מאחר שלא הונחה תשתית ראייתית לביסוסן. ב. אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה לא עמדו התובעים בדרישות הסף של סעיף 53 (ב) לחוקת העבודה לגבי קבלת פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים. התובעים אכן פוטרו ולא פרשו לקיצבה ובמועד פיטוריהם טרם מלאו להם 55 שנים. ג. התובעים לא הוכיחו כל נוהג בעירית לוד למתן תקופת הסתגלות או מענק הסתגלות ולא הביאו כל ראיה להוכחת טענתם לעניין זה. התביעות לביגוד, דמי הבראה ופדיון חופשה: טענות התובעים: א. החל משנת 1991 (4/90 עד 3/91) לא קיבלו התובעים את מלוא תוספת הביגוד המגיעה להם בסך 617 ש"ח לשנה, התובעת לא קיבלה כלל ביגוד באותה שנה ועל כן מגיע לה סך של 617 ש"ח עבור שנה זו וכן חלק יחסי עבור אפריל 91' בסך 61 ש"ח, סה"כ 678 ש"ח. התובע קיבל 200 ש"ח ועל כן מגיעים לו על פי אותו חישוב 468 ש"ח. כמו כן לא קיבלו התובעים כלל דמי הבראה ועל כן הם זכאים כל אחד לתשלום של 1,668 ש"ח עבור 11 ימי הבראה לפי תעריף של 140 ש"ח ליום, וכן חלק יחסי עבור חודש אפריל בסך 128 ש"ח. ב. לתובעת יתרת חופשה שנתית בסך 466 שעות בתוספת 13 שעות חופשה בחודש אפריל 91', סה"כ 13 חדשי עבודה, בשווי 13,266.15 ש"ח. לתובע חופשה ביתר בשווי 14,012.25 ש"ח. טענות הנתבעת: א. התובעים, כעובדי עמותה, אינם זכאים לתשלום בגין "ביגוד", ואין באוגדן תנאי השירות לשלטון המקומי, המצורף לסיכומיהם כדי לבסס את זכאותם בראש זה. ככל הנראה, התובעים עצמם - אשר קבעו את תנאי עבודתם - נטלו לעצמם תוספות וזכויות שונות, ללא פיקוח וללא ביסוס. לכן, יש לדחות את תביעתם לתשלום תוספת ביגוד. ב. התובעים לא ביססו בראיות את תביעתם לתשלום דמי הבראה, פרט לטענתם הסתמית כי הסכומים לא שולמו להם, ועל כן לא עמדו בנטל ההוכחה ודין תביעתם להידחות. מכל מקום, אך ברור הוא כי גם לו היו התובעים זכאים לתשלום דמי הבראה לשנת 91' היה זה רק לגבי תקופת עבודתם בנתבעת - התובע עד לחודש ינואר 91', והתובעת עד לחודש אפריל 91'. ג. התובעים, אשר עשו דין לעצמם, הם שקבעו את תנאי עבודתם ובכלל זה את מכסת ימי חופשתם. התובעת לא הוכיחה את מקור זכאותה לפיצוי בגין ימי החופשה בהיקף הנתבע על ידה, ועל כן מתבקש ביה"ד הנכבד לדחות את תביעתה. ד. ביחס לתובע, מתבקש בית הדין לקזז מכל סכום שיפסק לזכותו, אם יפסק, את סכום החופשה ששולמה לו ביתר, בסך 14,012.25 ש"ח, בהתאם להודאתו, המהווה הודאת בעל דין. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כדלקמן: א. מקובלת עלינו טענת התובעים לעניין זכאותם לדמי ביגוד. התובעים טענו כי במשך כל השנים נכללה בשכרם קצובת ביגוד. טענה זו לא נסתרה ע"י הנתבעת. לפיכך אנו קובעים כי תשלום קצובת הביגוד הפך לחלק מתנאי העבודה של התובעים בנתבעת והם זכאים לקצובה זו בגין שנת 90'- 91'. ב. הנתבעת לא הוכיחה כי שולמו לתובעים דמי הבראה. בעניין זה נטל ההוכחה מוטל על כתפי המעביד, והנתבעת לא הרימה נטל זה. לפיכך זכאים התובעים לדמי הבראה. ג. אשר לתביעה לפדיון חופשה - עיון בתלושי השכר של התובעים לחודש 04/91 מעלה כי לתובעת יתרת שעות חופשה של 416 שעות (כולל חודש אפריל 91'). לתובע חופשה ביתר של 355 שעות. לפיכך זכאית התובעת לפדיון חופשה בהתאם לרשום בתלוש השכר שלה, ואילו מהמגיע לתובע יש לנכות את יתר החופשה שנטל. התביעה לפיצויי פיטורים - זכאות ורכיבים טענות התובעים: א. התובעים טוענים, כאמור לעיל, כי פיטוריהם בטלים ויש להחזירם לעבודה אצל הנתבעת. כן נטען כי, במידה וייקבע כי הפיטורים תקפים - יש לחייב את הנתבעת בתשלום פנסיה תקציבית. כטענה חלופית נוספת נטען כי במידה ולא תתקבל התביעה לתשלום פנסיה תקציבית - יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים. ב. התובעים התייחסו לקיומם של הסכם "מבטחים", וההסכם הנוסף ולטענת הנתבעת כי בהסכם הנוסף נקבע כי ההפרשות למבטחים יבואו במקום פיצויי פיטורים. ג. לטענת התובעים, המקום היחיד בו נזכרות בהסכם המעבר המילים "במקום" פיצויי פיטורים, הוא המבוא להסכם הקובע כי ההפרשות יבואו במקום פיצויי פיטורים "כאמור בהסכם קיבוצי זה להלן", כלומר המדובר לא בהוראה אופרטיבית אלא בהצגה של תוכן ההסכם תוך הדגשה שההפרשות יבואו במקום פיצויים רק בכפוף לתנאי ההסכם. ד. בתנאי ההסכם, שבכפוף להם יבואו התשלומים במקום פיצויי פיטורים, נכתב במפורש בסעיף 3 להסכם הנוסף כי "סכומים העודפים של התשלומים בעד פנסיה יסוד על פי תקנות פנסיה יסוד כהגדרתן בהסכם הפנסיה, אשר שולמו ע"י המפעל משלו לקרן פנסיה מקיפה על פי הסכם הפנסיה יבואו על חשבון פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963." כלומר התשלומים על פי הסכם הפנסיה יבואו "על חשבון" פיצויים. ה. בסעיף 5 להסכם הנוסף נקבע התנאי השני לכך שהתשלומים יבואו במקום פיצויי פיטורים: "המפעל מתחייב בזה לשלם למבטחים במזומנים, החל מיום תחילת תקפו של הסכם זה, מדי חודש בחודשו בעד החודש החולף בתחילת כל חודש אך לא יאוחר מהיום ה- 14 כל חודש מסכומי שכרו של כל עובד (כולל חגים, חופשה, שירות מילואים וכדומה) בשיעור של 21/3% (שני אוזים ושליש האחוז), וזאת לצורך הבטחת הצטברות כספי הפיצויים לזכות כל עובד מעובדי המפעל". ו. כלומר, על פי ההסכם הנוסף התנאי לכך שהתשלומים למבטחים יבואו במקום פיצויי פיטורים הוא הפרשה של 2.3% אחוז משכר העובדים למבטחים, והתשלומים על פי הסכם הפנסיה הם רק "על חשבון" פיצויי פיטורים. ז. התובעים חזרו וציינו כי הנתבעת לא הפרישה ל"מבטחים" 2.3% להשלמת ההפרשות וכי הסכום הנמצא בקופת "מבטחים" אינו מגיע למלוא הסכום לו זכאים התובעים כפיצויי פיטורים. ח. התובעים טענו עוד, כי קיים נוהג בנתבעת לפיו משלמת הנתבעת פיצויי פיטורים בנוסף לכספים המופקדים ב"מבטחים", וכי במשך שנים שולמו לעובדים שפרשו או פוטרו פיצויי פיטורים בנוסף לכספי "מבטחים". ט. לתובע מגיעים פיצויי פיטורים בסך של 298,344 ש"ח, נכון למועד פיטוריו המחושבים על פי משכורת בסך 8,768 ש"ח, הכוללת את הרכיבים הבאים: שכר משולב בסך 3,145.137 ש"ח וכן התוספות הבאות שהינן תוספות קבועות שהתקבלו מידי חודש והיוו למעשה חלק מהמשכורת הבסיסית: 1) תוספת באחוזים עבור ספרנות וגמול ניהול בסך 1,133.54 ש"ח. 2) תוספת איזון בסך 95 ש"ח. 3) תוספת שכר 91' בסך 122.4 ש"ח. 4) תוספת הסכם 90'- 92' בסך 252.35 ש"ח. 5) גמול השתלמות - 140 ש"ח. כמו כן כללה משכורתו את הרכיבים הבאים עבור אחזקת רכב שהיוו כולם רכיבים פיקטיביים מאחר ושולמה לו מלבדם קצבת נסיעות (שגם היא היתה פיקטיבית), וכן ביטוחי הרכב ששולמו על פי קבלות שהעביר בפועל לנתבעת וגולמו בתלושי השכר כביטוחי רכב נטו: 6) הוצאות קבועות נטו - 189.3 ש"ח. 7) החזר הוצאות קבועות - 387.9 ש"ח. 8) הוצאות משתנות נטו - 240 ש"ח. 9) גילום הוצאות רכב - 391.75 ש"ח. התובע העיד כי הקצובה נעשתה על פי תחשיב קבוע, וכי קיבל אותה גם בתקופה שלא היה לו רכב. בכך הוכח ע"י התובע כי התשלום עבור הרכב לא היה מותנה בתנאי כלשהוא ועל כן אינו תוספת אלא חלק מהשכר. י. כמו כן כללה משכורתו של התובע מס' רכיבים נוספים שהיוו למעשה חלק מהשכר ועל כן היוו פיקציה שכן התובע מעולם לא העביר לנתבעת חשבון של שיחות טלפון או הוצאות אש"ל שבוצעו על ידו בפועל, והתשלום נקבע ללא קשר לשיחות או הוצאות שבוצעו בפועל, התובע העיד כי לא היו לו הוצאות אש"ל כי היה מביא כריכים וכי לא אירח, וכן כי מעולם לא דיבר בטלפון מהבית בעבור העבודה: 10) דמי כלכלה - 60 ש"ח. 11) תשלום שיחות טלפון - 45 ש"ח. גם התשלום עבור ביגוד היווה חלק בלתי נפרד מהשכר לצורך פיצויי פיטורים משום שלא היה תלוי בהוצאות בפועל עבור ביגוד, והוא הסתכם בסכום של 730 ש"ח לשנה בשנים 91/92 לגבי שני התובעים. י"א. כמו כן קיבל התובע מס' 1 תוספת של שעות נוספות גלובליות למרות שכל יום הוא נאלץ לעבוד שעות נוספות ואותן שעות נוספות היוו למעשה חלק מהמשרה הבסיסית שלו. י"ב. רכיב נוסף שיש לקחת בחשבון לגבי שני התובעים הוא ההפרשה לקרן השתלמות (503 ש"ח לגבי התובע, 475 ש"ח לגבי התובעת). בחישוב מספר השנים בגינם מגיעים לתובע פיצויי הפיטורים צריך לבוא גם הוותק שלו בעירית תל אביב, שכן עירית לוד הכירה בוותק זה. על כן סכום הפיצויים המגיע לתובע הוא: 289,344 ש"ח = 33 X 8,768 ש"ח. כאמור לעיל הנוהג בנתבעת היה לתשלום פיצויי פיטורים בנוסף להפרשות למבטחים, לחלופין יתבקש בית הדין הנכבד להפחית את סכום פיצויי הפיטורים שעמד לזכות התובע במבטחים בסך 48,240 ש"ח או לחייב את הנתבעת להעביר את מלוא הסכום אך לא להעביר את הבעלות בכספים שבמבטחים. י"ג. לגבי הרכיבים שלפיהם יש לחשב את פיצויי הפיטורים לתובעת - גם היא העידה כי עבדה כל יום בספריה מ- 08:00 עד 18:00, ועל כן גם לגביה היו השעות הנוספות חלק בלתי נפרד מהשכר לצורך פיצויי פיטורים. התובעת אף העידה כי עבור השעות הנוספות הופרשו סכומים לגמל. י"ד. בנוסף לכך היו רכיבי השכר של התובעת זהים לרכיבי השכר של התובע, וסכומם היה כדלקמן: שכר משולב בסך 2,672.65 ש"ח וכן התוספות הבאות שהינן תוספות קבועות שהתקבלו מידי חודש והיוו למעשה חלק מהמשכורת הבסיסית: 1) תוספת באחוזים עבור ספרנות וגמול ניהול בסך 968.87 ש"ח. 2) תוספת איזון בסך 95 ש"ח. 3) תוספת שכר 91' בסך 104.65 ש"ח. 4) תוספת הסכם 90'- 92' בסך 224.25 ש"ח. 5) גמול השתלמות - 140 ש"ח. וכן רכיבים נוספים שהיו למעשה פיקציה והיוו חלק מהשכר: 6) דמי כלכלה - 95 ש"ח. 7) תשלום שיחות טלפון - 45 ש"ח. 8) נסיעות - 49 ש"ח. 9) תוספת מעונות - 25.95 ש"ח. התובעת העידה כי לא דיברה מהבית שיחות בענייני עבודה. ט"ו. על כן סכום הפיצויים המגיע לתובעת הוא: 170,160 ש"ח = 7,090 ש"ח X 24. מכיוון שבמשך חמש שנים התובעת עבדה 60% משרה בלבד, ובמשך 3 חדשים 40% משרה, יש להפחית מכך סך של 15,243.5 ש"ח כך שיתרת הפיצויים המגיעה היא 154,916.5 ש"ח. לחלופין יש להפחית סכום של 36,612 ש"ח שהופרש למבטחים או לחייב את הנתבעת במלוא הסכום ללא העברת הבעלות בכספי מבטחים. טענות נתבעת: א. הנתבעת טענה כי על התובעים חל הסדר לפי ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים ולפיכך אין הם זכאים לתשלום פיצויי פיטורים מן הנתבעת. ב. התובעים אינם זכאים לתשלום פיצויי פיטורים מאת התנבעת, לאור העובדה כי בהסכם הקיבוצי מיום 30.5.75, בין הנתבעת לבין ההסתדרות הכללית וועד עובדי הספריה, הוסכם כי הפרשות הנתבעת עבור העובדים למבטחים יבואו במקום פיצויי פיטורים. ג. התובעים היו מודעים לעובדה שמופרשות עבורם הפרשות למבטחים במקום פיצויי פיטורים, ובתוקף תפקידם כמנהלי הספריה אף היו אחראים לביצוע ההפרשות. ד. לצורך חישוב משכורתם הקובעת של התובעים, יש להחשיב רק את הרכיבים דלהלן, ששולמו להם באופן קבוע ובלתי מותנה (החישובים נכונים לחודש אפריל 91') כדלהלן: משכורתו הקובעת של התובע 1, מר צבי מלאכי: שכר משולב - 3,145.13 ש"ח. תוספת ספרנות - 1,133.54 ש"ח. תוספת איזון - 95 ש"ח. תוספת שכר 91' - 122.4 ש"ח. תוספת הסכם 91-92 - 252.35 ש"ח. גמול השתלמות - 140 ש"ח. סה"כ - 4.888.43 ש"ח. משכורתה הקובעת של התובעת 2, גב' מיכל שרף: שכר משולב - 2,672.65 ש"ח. תוספת ספרנות - 968.67 ש"ח. תוספת איזון - 95 ש"ח. תוספת שכר 91' - 104.65 ש"ח. תוספת הסכם 91-92 - 224.25 ש"ח. גמול השתלמות - 140 ש"ח. סה"כ - 4,205.42 ש"ח. ה. לפיכך, גם אם יקבע, בניגוד לעמדת הנתבעת, כי התובעים זכאים לפיצויי פיטורים למרות ההסדר לפי ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים, הרי שחישוב פיצויי הפיטורים המירביים של התובע 1, מר מלאכי, הינו כדלקמן: 4,888.43 ש"ח (משכורת קובעת) X 265.83 חודשים (משנת 64' ועד לפיטורי התובע, בחודש ינואר 91') = 129,949.14 ש"ח. אין יסוד לטענת התובע, כאילו עומדת לו זכאות לתשלום פיצויים עבור תקופת עבודה קודמת בשירות מעביד אחר. התובעים לא הביאו כל ראיה לכך כי הנתבעת הסכימה להכיר ברציפות זכויות של התובע לצורך פיצויי פיטורים. הכרה בוותק של עובד, אין פירושה הכרה ברציפות זכויותיו לעניין פיצויי פיטורים. ו. התובעת 2 עבדה בנתבעת משך 18 שנה משרה מלאה, משך 5 שנים עבדה במשרה חלקית של 60% ומשך 3 חודשים עבדה במשרה חלקית של 40% משרה. חישוב פיצויי הפיטורים המירביים של התובעת 2, גב' שרף, הינו כדלקמן: לתקופת עבודתה במשרה מלאה: 4,205.42 ש"ח (משכורת קובעת) X 18 = 75,697.5 ש"ח. לתקופת עבודתה ב- 60% משרה: 4,205.42 ש"ח X 5 X 60% משרה = 12,616.3 ש"ח. לתקופת עבודתה ב- 40% משרה: 4,205.42 ש"ח X 0.25 X 40% = 420.6 ש"ח. סה"כ: 88,734 ש"ח. ז. הנתבעת טענה טענת קיום נוהג לתשלום פיצויי פיטורים בנוסף לכספי מבטחים לא הוכחה, ואם תקבע זכאות התובעים לפיצויי פיטורים - יש להפחית מכל סכום המגיע להם את הסכומים המופקדים במבטחים. ח. אין כל בסיס ויסוד, עובדתי או משפטי, לתביעת התובעים להחשיב שורת רכיבים ותשלומים ששולמו להם, כחלק ממשכורתם הקובעת. לאור העובדה כי התובעים עצמם הם שקבעו את תנאי שכרם וזכויותיהם הנילוות, יש לדחות את נסיונם להיבנות מכך, אף ביחס למשכורת הקובעת לעניין פיצויי פיטורים. ט. המבחן הקובע לעניין הרכיבים הנכללים במשכורת הקובעת, הינו אופיו הכללי של הרכיב ביחס לכלל עובדי הנתבעת. בענייננו, לא הביאו התובעים - עליהם מוטל נטל השכנוע כי התשלומים ששולמו להם כתוספות לשכרם מהוות חלק אינטגרלי של שכר העבודה - כל ראיה ביחס לרכיבי השכר של כלל עובדי הנתבעת, וגם מטעם זה דין טענותיהם בדבר רכיבי המשכורת הקובעת להידחות. י. לעניין רכיב שעות נוספות גלובליות הפנתה הנתבעת להלכה הקובעת כי רכיב שעות נוספות גלובליות המשולם כאשר העובד עובד בפועל שעות נוספות - לא יכלל בשכר הקובע לפיצויי פיטורים. הנתבעת טענה כי התובעים בעדותם הודו בכך שעבדו שעות נוספות, ולפיכך אין לכלול רכיב זה בשכרם הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. י"א. התשלום בגין החזר הוצאות רכב אינו מהווה רכיב מן המשכורת הקובעת לעניין פיצויי פיטורים. התובע, בחקירתו הנגדית, העיד כי השתמש ברכבו לצורכי עבודתו. מאחר ורכיב זה שולם לתובע כהחזר הוצאות, אין לכלול אותו במשכורתו הקובעת. י"ב. הלכה היא, כי תשלומים בגין טלפון, ביגוד, כלכלה, הוצאות נסיעה וכיוצא בזאת אינם מובאים בחשבון לעניין חישוב פיצויי פיטורים. י"ג. הפרשות הנתבעת לקרן ההשתלמות שע"ש התובעים, אינן מהוות רכיב בשכר עבודתם של התובעים ועל כן אין לכלול אותן בשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כדלקמן: זכאות א. משקבענו כי אין התובעים זכאים לפנסיה תקציבית - הרי שהם זכאים לפיצויי פיטורים בגין פיטוריהם. ב. כפי שפורט לעיל - מוסדר עניין ההפרשות למבטחים בשני הסכמים קיבוציים. הסכם מבטחים מסדיר את הצטרפות עובדי הנתבעת לקרן פנסיה מקיפה, ואינו מציין אם התשלומים למבטחים יבואו במקום פיצויי פיטורים או על חשבון פיצויי פיטורים. ג. בהסכם הנוסף, מצויין בפרק המבוא כי התשלומים יבואו במקום פיצויי פיטורים, ובהמשך - כי התשלומים יהיו על חשבון פיצויי פיטורים (ההדגשות שלי - ח.ש.; ר' לעיל - ס' 6 י'). ד. אנו מקבלים את טענת התובעים כי מכלול הוראות ההסכם הנוסף מלמדות על הכוונה לפיה יהיו ההפרשות למבטחים על חשבון פיצויי פיטורים ולא במקום פיצויי פיטורים. ה. בהמשך הסעיף הקובע כי ההפרשות למבטחים יבואו במקום פיצויי פיטורים נאמר כי הדבר ייעשה "כאמור בהסכם קיבוצי מיוחד זה להלן". כלומר: הוראת סעיף המבוא כפופה לסעיפי ההסכם להלן. ואמנם, בסעיפי ההסכם להלן נאמר מפורשות כי התשלומים העודפים של ההפרשות לפנסית יסוד יבואו על חשבון פיצויי פיטורים (ולא במקום פיצויי פיטורים). ו. בסעיף 5 להסכם הנוסף קיימת התחייבות להפרשות בשיעור 2 ושליש אחוז משכרו של כל עובד לצורך הבטחת הצטברות כספי הפיצויים לזכות כל עובד. מכאן ניתן ללמוד חד משמעית על הכוונה כי ההפרשות למבטחים בגין פנסיה מקיפה יהיו על חשבון פיצויי פיטורים ולא במקומם, שכן אחרת לא היה צורך בהפרשה משלימה של 2 ושליש אחוזים. ז. הנוהג הנטען לתשלום פיצויי פיטורים בנוסף לכספי "מבטחים" לא הוכח ולפיכך איננו מקבלים טענה זו. רכיבים א. כאמור לעיל, אין הצדדים חלוקים לגבי זכאות התובעים להכללת הרכיבים שיפורטו להלן בשכרם הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים: שכר משולב; תוספת ספרנות; תוספת איזון; תוספת שכר 91'; תוספת הסכם 90-92; גמול השתלמות. ב. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לרכיבי אחזקת רכב שקיבל התובע, וכן לרכיבי האש"ל, טלפון, ביגוד ושעות נוספות גלובליות והפרשה לקה"ל ששולמו לשני התובעים. התובעת מתייחסת גם לרכיבי הנסיעות ותוספת מעונות שאף הם היוו, לטענתה, חלק משכרה הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. ג. השאלה האם יש לראות גמול שעות נוספות גלובלי כ"תוספת" או כחלק מהמשכורת נדונה והוכרעה בדב"ע נא74-/ מדינת ישראל נ' יעקב זכאי. בעניין זה קבע בית הדין הארצי כי: "ככלל תשלום בעד שעות עבודה נוספות הינו תוספת, שכן עבודתם הרגילה של עובדים נחשבת כמשרה אחת. משהסכימה קבוצת עובדים לעבוד שעות נוספות תמורת תשלום גלובלי לכל עובד, והתשלום הגלובלי מותנה בתנאי של ביצוע שעות עבודה נוספות, מדובר בתוספת אשר איננה נכללת במשכורת לצורך חישוב הפנסיה". עוד נקבע שם כי: "היתרון למנהל מתשלום גלובלי בעד עבודת שעות נוספות הוא בעיקר מינהלי, היינו - שאינו חייב לקבל אישור מראש מהממונה עליו ואינו חייב בדיווח מפורט יומיומי על כל שעה נוספת שעבד. כאשר המנהל הבכיר מקבל תשלום גלובלי בגין עבודתו בשעות נוספות, מדובר בתשלום המותנה בעבודה. תשלום כזה איננו פיקציה, אלא תמורה בגין עבודה של ממש. התמורה איננה חלק משכרו הרגיל, אלא תוספת בגין עבודה בשעות נוספות". (ור' גם דב"ע נו3-224/ ינקו רושו נ' כרמל מערכות מיכלים בע"מ). ד. בענייננו, הודו התובעים, ששימשו כמנהלי הספריה, כי עבודתם דרשה עבודה בשעות נוספות, וכי אכן עבדו בפועל שעות נוספות. מכאן, שתוספת שעות נוספות גלובלית ששולמה להם לא היתה פיקציה, אלא ניתנה בגין אותן שעות נוספות שהתובעים אכן עבדו בפועל. ה. לפיכך אין לכלול רכיב שעות נוספות גלובליות בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. ו. הוא הדין לגבי התוספות השונות שניתנו לתובעים כגון אש"ל, טלפון, ביגוד, נסיעות והפרשה לקה"ל. כל אלה הינם החזרי הוצאות ואין לראות בהם חלק מהשכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים. לעניין זה נקבעה ההלכה בדב"ע מא3-23/ התזמורת הקאמרית הישראלית נ' סמדר שחר, שם נקבע כי רכיבי טלפון, רכב, ביגוד, דמי הבראה, ביטוח כלים והוצאות נסיעה אינם בגדר "שכר יסוד" אלא בגדר "תוספות" שאין להביאם בחשבון לעניין חישוב פיצויי פיטורים. ביה"ד חזר על ההלכה בדב"ע נו3-22/ דורית פני גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ. ז. לעניין רכיבי אחזקת הרכב: בתלושי השכר של התובע נכללו 6 רכיבים המתייחסים לאחזקת רכב: הוצאות קבועות נטו. החזר הוצאות קבועות. הוצאות משתנות. קצובת נסיעות. גילום הוצאות רכב. ביטוח רכב נטו (בחלק מהתשלומים). התובע בעדותו אישר כי רוב הזמן היה בעל רשיון נהיגה ובעל רכב, ולפעמים נסע ברכבו עבור הספריה. כן העיד התובע כי דיווח לועד המנהל על נסיעותיו. (בעמ' 10 לפרוט'). פסקי הדין של בתי הדין לעבודה ובג"צ חזרו וקבעו כי הוצאות אחזקת רכב מהוות תוספת למשכורת ולא חלק מהשכר - כל עוד מתמלא התנאי של היות העובד בעל רכב ובעל רשיון נהיגה. (בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' ביה"ד הארצי לעבודה; בג"צ 5572/92 זכאי ואח' נ' ביה"ד הארצי לעבודה; דבע" נו30306/ חנניה אסאפן נ' ליס סופר קארס). בענייננו מדובר בעובד שהיה בעל רכב, השתמש ברכבו עבור העבודה ודיווח על נסיעותיו. לכן אין לקבל את טענת התובע כי מדובר בתוספת פיקטיבית. ח. התובע לא הוכיח את מקור זכאותו להכללת שנות עבודתו בעירית ת"א במסגרת תקופת העבודה בגינה הוא זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעת. התביעה לשכר חודש אפריל לתובע ולתמורת הודעה מוקדמת לשני התובעים: טענות תובעים: א. התובעים טענו כי פוטרו ביום 30.4.91 והם זכאים ל- 60 ימי הודעה מוקדמת מכח האמור בחוקת העבודה, בשיעור שתי משכורות אחרונות ובתוספת הפרשות סוציאליות. ב. התובע טען כי פיטוריו עפ"י הודעת הפיטורים מיום 29.1.91 - בטלים, שכן לא ניתנה לו זכות טיעון ושימוע למרות שעמד על זכויותיו. כן נטען כי הפיטורים נעשו ללא הסכמת נציגות העובדים. ג. התובע טען כי גם פיטוריו מיום 30.4.91 שנעשו בעת סגירת הספריה - בטלים, מן הטעמים שפורטו לעיל. יחד עם זאת נטען, כי גם אם הפיטורים מ- 4/91 תקפים - הרי הפיטורים מ- 29.1.91 בטלים, כאמור. משכורת פברואר ומרץ 91' שולמו לתובע כהודעה מוקדמת, ולפיכך נטען כי התובע זכאי למשכורת אפריל 91' (החודש שבסופו פוטר) ולתמורת הודעה מוקדמת בת 60 יום. טענות נתבעת: א. התובע פוטר ב- 29.1.91 וקיבל תמורת הודעה מוקדמת עבור החדשים פברואר-מרץ 91'. לפיכך אין התובע זכאי לתשלום עבור אפריל 91', מועד בו לא עבד עוד בנתבעת. ב. לחילופין נטען, כי גם לו היה התובע זכאי לתשלום בגין חודש אפריל 91', קיימת בין הצדדים מחלוקת של ממש בעניין זכאות התובע לתשלום זה, ומכל מקום - אין חולק כי התובע לא עבד בפועל בחודש זה, ועל כן אך ברור הוא כי אין הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר בגינו. ג. כאמור לעיל, פוטר התובע מעבודתו בשירות הנתבעת בחודש ינואר 91', ושולם לו תשלום חלף הודעה מוקדמת, עבור החודשים פברואר - מרץ 91'. בנסיבות אלה, אין התובע זכאי לתשלום נוסף בגין "הודעה מוקדמת". ד. אשר לתובעת, אין יסוד לתביעתה לתשלום חודשיים הודעה מוקדמת ולסכומים המופרזים הנתבעים בראש תביעה זה. גם לו היתה התובעת זכאית לתשלום חלף הודעה מוקדמת, זכאותה מסתכמת בתשלום עבור חודש, בהתאם לצו ההרחבה בדבר הודעה מוקדמת לפיטורים. אף החישובים בעניין זה מוגזמים ומנופחים, ואך ברור כי שכרה הקובע של התובעת, גם לעניין זה, אינו כולל רכיבי החזרי הוצאות, והוא עומד על סך 4,205.42 ש"ח. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כדלקמן: א. כפי שקבענו לעיל, פיטורי התובע ביום 29.1.91 נעשו שלא כדין, ללא שימוע ובהעדר הסכמת נציגות העובדים והם בטלים. ב. לעומת זאת קבענו כי הפיטורים שבוצעו ביום 30.4.91 נעשו כדין. (אם כי לאחר מכן נהגה הנתבעת בחוסר תום לב כלפי התובעים, כמפורט לעיל). ג. מן האמור עולה כי עד לסוף אפריל 91' היה התובע עובד הנתבעת וזכאי לשכר עבודה בגין תקופה זו. הנתבעת שילמה לתובע את משכורות פברואר-מרץ 91' (כתמורת הודעה מוקדמת בגין פיטוריו מ- 1/91) ועליה להשלים גם את משכורת אפריל 91'. ד. בנוסף זכאים שני התובעים לתמורת הודעה מוקדמת בת חדשיים עפ"י הוראות חוקת העבודה (ס' 68 לחוקה) החלות עליהם מכח הסכם המעבר. 8. לאור כל האמור לעיל הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים דלהלן: לתובע, ד"ר צבי מלאכי: א. פיצוי בגין התנהגות בחוסר תום לב בשיעור 6 משכורות חדשיות - 29,328.- ש"ח. ב. פיצויי פיטורים בגין התקופה שמ- 1.4.64 ועד 30.4.91 בסך 132,383.- ש"ח. מסכום זה יש לנכות את הסכום המצוי במבטחים בסך 44,779.- ש"ח, וכן חופשה ביתר שנטל התובע בסך 14,012.- ש"ח. ג. קצובת ביגוד בסך 468.- ש"ח. ד. דמי הבראה בסך 1,668.- ש"ח. ה. משכורת אפריל 91' (במלואה) בסך 8,768.- ש"ח. ו. תמורת הודעה מוקדמת (עפ"י המשכורת במלואה) בסך 17,536.- ש"ח. כל הסכומים שפורטו לעיל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום 30.4.91. ז. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, צמודים כדין החל מהיום. לתובעת, ד"ר מיכל שרף: א. פיצוי בגין התנהגות בחוסר תום לב בשיעור 6 משכורות חדשיות בסך 25,230.- ש"ח. ב. פיצויי פיטורים בגין התקופה שמ- 24.7.67 ועד 30.4.91 בסך 88,734.- ש"ח (עפי חלקיות המשרה בתקופות שונות). מסכום זה יש לנכות את כספי מבטחים בסך 34,068.- ש"ח. ג. קצובת ביגוד בסך 678.- ש"ח. ד. דמי הבראה בסך 1,668.- ש"ח. ה. תמורת הודעה מוקדמת (עפ"י המשכורת במלואה) בסך 15,600.- ש"ח. ו. פדיון חופשה (עפ"י המשכורת במלואה) בסך 13,266.- ש"ח. כל הסכומים שפורטו לעיל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 30.4.91. ז. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות המשפט בסך 10,000.- ש"ח + מע"מ, צמודים כדין החל מהיום. דמי הסתגלות