מתאמן לפי חוק חוקרים פרטיים - יחסי עובד מעביד

פסק דין השופטת ע' פוגל 1. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בת"א (עב 3-1155/89, השופטת גבריאלי ונציגי הציבור פריימן וגילן) אשר קבע כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער למשיבה. 2. העובדות וההליך בבית הדין האזורי: א. המשיבה הינה תאגיד העוסק בביצוע חקירות פרטיות, והמערער ביצע עבורה שרותי חקירות. באותה תקופה היה המערער במעמד של "מתאמן" לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה תשל"ב - 1972. בעת הגשת התביעה לביה"ד כבר קיבל המערער רשיון של חוקר פרטי. ב. כאשר הגיע המערער למשיבה, הוצגו בפניו שתי אופציות - לעבוד כשכיר, או לעבוד כעצמאי. המערער בחר לעבוד כעצמאי, כיוון שלפי חישוביו תהיה הכנסתו נטו גבוהה יותר, והוא יוכל לנכות את הוצאותיו מההכנסה החייבת במס. המערער היה עוסק מורשה, והנפיק למשיבה חשבונית מס כנגד כל תשלום שקבל ממנה. ג. על פי קביעת בית הדין האזורי הועסק המערער אצל המשיבה החל מאוגוסט 83'. העסקתו הופסקה על ידי המשיבה ביום 13.5.86. מועד תחילת התמחותו של המערער אצל חוקר פרטי אושרה על ידי משרד המשפטים החל מיום 19.8.89. ד. בין המערער למשיבה לא נחתם חוזה בכתב. המערער ביצע את החקירות בעצמו. המשיבה והמערער היו כפופים ללוח זמנים, בשל דרישות הלקוח, ועל כן נדרש המערער לבצע את החקירה כמה שיותר מהר. התמורה שקיבל מהמשיבה חושבה על בסיס שליש מהתשלום שקיבלה המשיבה מהלקוח עבור ביצוע החקירה, כנגד המצאת חשבוניות מס. ה. מר רון, ממנהלי החברה ושותפו, פיקחו על טיב ביצוע החקירות של המערער, אך לא על החקירות עצמן, ולא הינחו את המערער איך לבצע את החקירה. המשיבה היתה זו שהוציאה את החשבון ללקוח וקיבלה ממנו את התמורה בגין החקירה. את המכשירים לצורך ביצוע החקירה, כגון מכשיר וידיאו, סיפקה המשיבה למערער. ו. המערער עבד בחקירות בכל רחבי הארץ. המשיבה התירה לו לעשות עבודות פרטיות, כל עוד לא השתמש בלוגיסטיקה שלה. למערער לא היה חדר נפרד במשרדי המשיבה, וכאשר הגיע למשרדיה (פעמיים בשבוע) הוא ישב בחדר שהיה פנוי באותה עת, ושם ניסח את החקירות או שוחח בטלפון לפי הצורך, בעניני החקירות של לקוחות המשיבה. רק לעיתים רחוקות, כשנדרשה שיחת טלפון בשעה מאוחרת בלילה, היה המערער מתקשר טלפונית מביתו. את שיחות הטלפון בגין הלקוחות הפרטיים ביצע המערער מביתו. ז. את חשבונות הטלפון בביתו ואת חשבונות הדלק של מכוניתו שילם המערער בעצמו. כל הנסיעות שביצע המערער במסגרת החקירות מטעם המשיבה, שולמו מכיסו של המערער. המערער היה רשום כעצמאי במס הכנסה ובמוסד לביטוח לאומי, והגיש דוחות כנדרש. רואה החשבון של המערער טיפל בכל עניניו, לרבות - ההוצאות המותרות בניכוי (טלפון, דלק וכד'). ח. בתקופה בה הועסק המערער על ידי המשיבה, הוא ביצע חקירות עבור גורמים נוספים, שאינם קשורים למשיבה, והיו לקוחות שלו. המשיבה שילמה למערער עבור השירותים שסיפק לה, וכך גם עשו הלקוחות האחרים שלו. המערער הוציא חשבונית לכל לקוח שלו, בגין התמורה שקיבל עבור ביצוע החקירה. ט. למערער היה ענין לסיים את המטלות שלו בזמן קצר ככל האפשר, ובמינימום השקעת משאבים. כפי עדותו - כאשר ביצע את המטלה במינימום זמן ובמינימום של השקעת משאבים, הרווח היה שלו (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 5-7). י. ביום 13.5.86 הופסקה העסקתו של המערער על ידי מנהל המשיבה אשר סבר כי המערער חרג מהוראותיו והורה לו - "תכתוב את התיקים ותשאיר את המפתחות של המשרד". יא. המערער טען כי היה עובד של המשיבה במהלך כל התקופה, וראה את הפסקת עבודתו כפיטורים. הוא תבע אפוא, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 3. המשיבה כפרה בקיום יחסי עובד ומעביד בינה לבין המערער. כן הגישה המשיבה תביעה שכנגד, להשבת ההפרש בין השכר שהיה משתכר המערער כעובד שכיר מן המנין, לבין השכר שקיבל בפועל . 4. בית הדין האזורי קבע כי בין הצדדים לא היו יחסי עובד ומעביד ודחה את תביעת המערער, התביעה שכנגד נדחתה מאליה. מכאן - ערעורו של המערער. 5. הטענות בערעור שבפנינו: טענות המערער: א. בעת העסקתו עבד המערער כמתאמן אצל המשיבה, ומעמד זה חייב את פיקוחו והדרכתו הישירים של מנהל המשרד על פי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה תשל"ב - 1972. עובדה זו תומכת במעמדו כ"עובד" המשיבה. ב. לטענתו, השתלב בעבודתו אצל המשיבה, כגורם פנימי, ולא היה בעל עסק חיצוני למשיבה. בית הדין האזורי שגה במרבית קביעותיו העובדתיות, ובחינתן מחדש תביא למסקנה כי המערער היה במעמד של "עובד". טענות המשיבה: א. המערער עבד במעמד של קבלן עצמאי, לאחר שהסכים על כך מראש עם המשיבה. ב. מערכת היחסים החוזית בין הצדדים היתה של מזמין וקבלן עצמאי. ג. המערער הציג עצמו במהלך כל התקופה כעצמאי, והוא מנוע לטעון היום כי הוא עובד כיוון שהמשיבה שינתה מצבה לרעה עקב המצג שיצר. כן מושתק המערער בטענותיו, לאור חובת תום הלב בדיני החוזים. ד. אם ייקבע כי המערער הוא עובד המשיבה, יש לחזור ולהיזקק לתביעה שכנגד. 6. אשר לדעתנו: מעמדו של המערער כ"מתאמן" אצל המשיבה - המערער הועסק ע"י המשיבה כ"מתאמן", ולא כחוקר פרטי בעל רשיון, ולפיכך עלינו ליתן דעתנו למעמדו המיוחד. חוק "חוקרים פרטיים ושרותי שמירה התשל"ב - 1972" קובע כי "חוקר פרטי לא יקבל רשיון אלא אם, בין יתר התנאים הקבועים בחוק, התאמן שלוש מתוך שש השנים שקדמו לבקשה, במשרד חקירות פרטי". הן החוק והן תקנות חוקרים פרטיים ושרותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התמחות) התשל"ב - 1972, קובעים כי על המתאמן לפעול בפיקוחו ובהדרכתו הישירים של מנהל המשרד. 7. נושא הסטטוס של "מתאמן" או "מתמחה", הוסדר במפורש רק בחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961, שם נקבע בס' 41 א' (א), כי "מתמחה על פי חוק זה הינו עובדו של המאמן". גם סטטוס זה הוגבל בחוק לשכת עורכי הדין, באופן שעל מתמחה לא יחולו החוקים המנויים בתוספת לחוק (חלק מחוקי המגן החלים על עובד רגיל, כמו - חוק פיצויי פיטורים ועוד). 8. מכלל הן - אנו שומעים לאו. יתר החוקים העוסקים במקצועות חופשיים שהעיסוק בהם טעון רישוי, (פקודת הרופאים, חוק רואי החשבון, חוק החוקרים הפרטיים) אינם קובעים במפורש מהו מעמדו של "המתאמן". לענין זה נאמר בדב"ע לב3-43/ יגאל הלפרין נ' הסתדרות מדיצינית הדסה פד"ע ד' עמ' 281: "ואשר לטענה, כי אין לראות "מתמחה" או "מתאמן" כ"עובד", באשר עת רצה המחוקק, להעניק ל"מתמחה" מעמד "עובד", עשה כן במפורש בדרך תיקון חוק לשכת עורכי הדין, ייאמר כי יש מקום לדעה שהקביעה בסעיף 41 א' לחוק לשכת עורכי הדין, האומרת כי "דינו של מתמחה לכל דבר וענין.... יהיה כדין עובדו של המאמן", אינה אלא מאשרת מצב קיים, ותיקון החוק לא בא כי אם למען אי - החלת החיקוקים שבתוספת לחוק, על מתמחים. יש, איפוא, לקבוע את מעמדו של המערער - אם עובד הוא או לא - ממהות הקשר שבין המערער ו"הדסה", ממהות החובות והזכויות ביחסים שביניהם, ולפי המבחנים המשמשים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד"". 9. באשר לפיקוח וההדרכה של המאמן - מבחן הפיקוח כשלעצמו כבר אינו מהווה את המבחן היחיד לקביעת יחסי עובד ומעביד. על מקצוע החוקרים הפרטיים מוטל פיקוח של משרד המשפטים, ומאחר שהעיסוק במקצוע זה מחייב רישוי, הרי מובנת דרישת החוק כי למתאמן יהיה מאמן שידריך אותו ויפקח עליו. אין די בדרישה זו, כדי להפוך את המערער לעובד המשיבה. 10. המערער התאמן אצל המשיבה במשך כ- 3 שנים. לפני תקופה זו התאמן אצל מר יעקב קנר בחברת מודיעין כלל בתל אביב, מחודש מרץ 83'. מדובר באימון לצורך רכישת פרקטיקה מעשית, כאשר בתקופת האימון עסק המערער בעבודה רגילה, וביצוע חקירות פרטיות בעצמו. המערער אף השתכר שכר גבוה מזה של עובד רגיל במשרד המשיבה, כך שלא ניתן לומר כי היה בגדר "מתלמד". אימונו של המערער לא נשא אופי לימודי, אלא הוא עסק בביצוע חקירות כמו כל חוקר אחר בעל רשיון. מכאן - שיש לבחון את מעמדו של המערער כ"מתאמן" על פי אמות המידה והמבחנים לקביעת יחסי עובד ומעביד בין מועסק "רגיל" שלא מכח אותם חוקים, לבין מעסיקו. 11. המבחנים להגדרת יחסי "עובד ומעביד" הפסיקה היתה ערה לצורך בהגדרה גמישה, רחבה וכללית של המונח "עובד". קו הגבול המבחין בין עובד לבין עצמאי הוא לעיתים דק, ועל כן הביע בית המשפט העליון את דעתו כי "המבחן המעורב שפותח על ידי בית הדין הארצי לעבודה - ומבחן ההשתלבות המהווה את גרעינו - מאפשר איתורו של קו גבול זה. בעתיד יהא בודאי צורך לשכלל מבחן זה. מן הראוי הוא לשקול הגברת היסוד התכליתי שבו". (ראה בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4) עמ' 628). 12. בית המשפט העליון הרחיב דיבורו על הגמשת המבחנים ואמר: "אכן, בתחום יחסי העבודה נדרש "מבחן מעורב". מבחן זה יוכל להיות גמיש דיו, כדי ליתן פתרון לצורכי החיים המשתנים. אין לך תחום תוסס כתחום יחסי העבודה. מסגרות שנהגו בעבר שוב אינן נוהגות כיום. יחסי עבודה חדשים נוצרים. צורת העבודה משתנה. יחסי העבודה משתנים. מודלים חדשים של מערכות עבודה נוצרים (ראה: מירוני, "מיהו המעביד - הגדרת יחסי עובד-מעביד בתכניות העסקה מודולאריות", עיוני משפט ט 505 (התשמ"ג); בן-ישראל, "ה'נבחר' ו'בעל התפקיד על פי דין' - האמנם עובדים הם", שנתון משפט העבודה ב', 69 (התשנ"א)). כל אלה מחייבים גמישות בהגדרת המושג "עובד". גמישות זו מושגת על ידי איזון בין מרכיבים שונים שיש לקחתם בחשבון. גמישות זו מושגת על-ידי המבחן המעורב, שאינו דבק בנוסחה קבועה מראש". (בג"צ מור הנ"ל). 13. מבחן ההשתלבות חדל איפוא להיות מבחן בלעדי לקיומם של יחסי העבודה, ויש לבחון כל מקרה על פי ה"מבחן המעורב" אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל". הפסיקה נוטה כיום להיעזר במבחן זה הכולל סממנים ועובדות נוספים כגון: אופיו האישי של העיסוק; הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה לפטרו; מיהו המספק את כלי העבודה; צורת ניכוי מס הכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם. יש לשקלל את כל הנתונים הללו, ולבחון את התכלית אשר לשמה נערכת הבחינה. דב"ע נה2-5/, ורדה דעבול ואח' נגד מדינת ישראל ואח', פד"ע כט 481, בעמ' 489. 14. כוונת הצדדים בהסכם ההעסקה ביניהם - לכוונת הצדדים יש לייחס משקל רב, ובעיקר לכוונתם להתקשרות בדין. על כוונה זו יש ללמוד מביטויים חיצוניים (ראה דב"ע לט3-112/ שמואל זבורובסקי נ' אגודת בית הכנסת הגדול פד"ע יא' עמ' 309, 313, וכן דב"ע נא0-6/ דורית שוורץ נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג' עמ' 202, 208). בין הצדדים לא היה הסכם העסקה בכתב, אך עיקרי העסקתו של המערער סוכמו על ידם בעל פה: למערער ניתנה האופציה לעבוד כשכיר של המשיבה, אך הוא בחר לעסוק בעיסוקו כעצמאי, משיקולי מס, ושיקולים כלכליים אחרים ששקל בעצמו. המערער קיבל תמורה גבוהה יותר עבור עבודתו, מזו שהיה מקבל אילו היה שכיר של המשיבה. המערער ביצע חקירות עבור המשיבה, קיבל שליש מהתמורה ששולמה בגין החקירה על ידי הלקוח, הוא לא היה כפוף ללוחות זמנים אך ניתנו לו הנחיות על ידי המשיבה, הוא היה רשום כעוסק מורשה במע"מ, ונתן חשבוניות כנגד התשלומים שקיבל. למערער היתה זכות, שאף ניצל אותה, לבצע עבודות פרטיות עבור לקוחותיו. כוונת הצדדים בעת ההתקשרות ביניהם היתה - כי המערער יועסק כעצמאי ולא כשכיר. 15. מבחן ההשתלבות - כאמור לעיל, מבחן ההשתלבות הוא מבחן דומיננטי, אם כי לא בלעדי. המשיבה היתה תאגיד לביצוע חקירות, והמערער הועסק על ידה בביצוע חקירות. לכאורה - השתלב המערער בעסקי המשיבה, אך העובדות מצביעות כי היה לו "עסק משלו" ועל כן - הועסק על ידה כ"גורם חיצוני". למערער היו לקוחות פרטיים משלו, פרט למשיבה. בית הדין האזורי קבע כעובדה, על פי חשבוניות המס שהוצגו בפניו, כי המערער נתן ללקוחות שלו שירותי חקירה, מעקבים, ביצוע פסקי דין ועוד, פעולות הדורשות שעות רבות של פעילות עניפה ורצינית. השירותים שניתנו ללקוחותיו, ניתנו על ידו גם למשיבה, שהיתה בגדר לקוח נוסף (וגדול) שלו. לצורך תיפעול עיסקו, העסיק המערער עובדים משל עצמו: נהגת, (עמ' 6 שורות 28-29 לפרוטוקול) ומשכתב. למערער היה איפוא "עסק" משלו לביצוע חקירות פרטיות, והמשיבה היתה למעשה אחת מלקוחותיו. המערער כילכל בעצמו את סיכויי הרווח וסכנת ההפסד ונשא בהם בעצמו. על פי מבחן ההשתלבות, יש לראות את המערער כ"גורם חיצוני" שלא השתלב במשיבה. 16. האם ניתן לוותר על זכויות מכח חוקים קוגנטיים? הלכה פסוקה היא כי כינוי שנתנו הצדדים ליחסים ביניהם אינו יוצר סטטוס, אלא יש לבדוק את הנסיבות כהוויתן (ראה מאמרו של מנחם גולדברג, "עובד ומעביד - תמונת מצב" עיוני משפט יז' 19, 27). הפסיקה הנרחבת קבעה כי מעמדו של אדם כ"עובד" הוא מעין סטטוס, אשר אי אפשר להתנות עליו בהסכם בין הצדדים. בדב"ע נה3-145/ מדינת ישראל, משרד השיכון נ' יעקב בוכריס , לא פורסם, נקבע כי "מערכת המשפט ראתה בזכויות העובד חשיבות גדולה, לשם הגנה עליהן, הגנה אף על האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו באופן שאין היא מתירה לעובד לוותר על ערכי יסוד ועל זכויות מהותיות גם אם חתם על הסכם אחר". אך באותו דיון נאמר: "אך עשויים להיות מקרים בודדים, ולו נדירים ביותר, בהם ברי לחלוטין, כי המועסק היה מודע להסכם שעשה והעדיף אותו על פני חוזה עבודה. יתכנו מקרים נדירים בהם עובד ויתר במודע ומתוך אינטרס מובהק שלו על זכויות קוגנטיות. מקרים כאלה עשויים להביא לכך שכאשר יבקש, עם ניתוק היחסים, להסתמך על היותו בסטטוס של עובד או, בבואו, עם ניתוק היחסים, לתבוע זכויות סוציאליות נוספות על השכר "כולל" שקיבל, וזאת בחוסר תום לב משווע, יגבר חוסר תום ליבו של העובד על דרישת הקוגנטיות או הסטטוס, הנובעת ממנה. ניתן היה לראות בכך השתק הבטחה, כפי שמציינת פרופ' נילי כהן, אך ניתן גם לבחון זאת על פי כללי תום הלב הקבועים בחוק. ברי שבחינת תום לבו של העובד תעשה על פי קנה מידה אובייקטיבי". לדעתנו, מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים נדירים בהם גבר חוסר תום ליבו של המערער על דרישת הקוגנטיות או הסטטוס, כפי שיוסבר להלן. 17. האם ויתר המערער על זכויותיו כ"עובד"? בתחילת ההתקשרות, הוצעו למערער על ידי המשיבה שתי אופציות של התקשרות - העסקה כשכיר כמו יתר עובדי המשיבה, או העסקה כעצמאי. המערער בחן את שתי האופציות, ולאחר ששקל את שיקוליו, בחר במודע בהעסקה כעצמאי, והבין במפורש את ההבדל בין צורת העסקה זו לבין העסקתו כשכיר. בית הדין האזורי קבע בצדק, כי אין מדובר כאן בעובד חלש, חסר אונים שאינו מודע לזכויותיו עד אשר יש להגן עליו מפני המעסיק - שהוא הצד השני לחוזה. בחירתו של המערער נעשתה על ידו, ללא כל כפיה ולחץ מצד המשיבה. איש מהצדדים גם לא טען לבטלות ההסכם מחמת פגמים בכריתתו. 18. בית הדין האזורי האמין לעדות מר רון, מנהל המשיבה, לפיה - בא המערער אל המשיבה במגמה להיות עצמאי. כן קבע בית הדין האזורי שהוכח בפניו כי "כאשר התובע הסכים לקבל את ההצעה של שליש תמורת כל דו"ח, הוא ידע שיש אצל הנתבעת חוקרים שהם שכירים ומקבלים שכר נמוך יותר בתלוש משכורת, ואין ספק שכאשר התובע העיד שהצעה של שליש נראתה לו חלופה יותר כדאית, היה מדובר בשכר גבוה בהרבה מזה שקיבל חוקר שכיר במשרד. היה לתובע כדאי לתת שירותים לנתבעת כעצמאי, כפי שנתן שירותים כאלה גם ללקוחות אחרים, שאין שום ספק שכלפיהם עבד כקבלן עצמאי". מדובר איפוא באדם שיש לו שיקול דעת עצמאי, אשר בחר בעצמו את אופן ההתקשרות עמו, לאחר בחינת הכדאיות לגביו. 19. התנהגות הצדדים במהלך תקופת ההתקשרות - במהלך כל התקופה, כ- 3 שנים, נהג המערער כעצמאי: הופיע במשרדי המשיבה לפי רצונו, ביצע עבודתו ללא ליווי של המעביד, ובעזרת צוות שהעסיק בעצמו: נהגת ומשכתב. המערער קיבל שכר לפי תפוקה, ונתן תמורתו חשבוניות. היו לו לקוחות נוספים, בעניניו טיפל רואה חשבון, אשר ניכה את הוצאותיו מההכנסה החייבת במס. המערער נהנה בכל שנות העסקתו ממעמדו כעצמאי, כלכל לפי רצונו את מעשיו, ואף נהנה מפירותיהם. המשיבה אף היא ראתה בו עצמאי, ונהגה בו באופן שונה מזה שנהגה כלפי עובדיה השכירים. שני הצדדים נהגו איפוא במערער כבעצמאי. 20. תום הלב של הצדדים - מידת תום הלב הנדרשת ביחסי עבודה, גבוהה יותר ממידת תום הלב הנדרשת בחוזה מסחרי רגיל. גם חוזה העסקה שאין גלומים בו יחסי עובד ומעביד, ואשר ההתקשרות בו היא לתקופה ממושכת, הוא בגדר "חוזה יחס", ומחייב תום לב רב יותר של שני הצדדים, ויפים לגביו הדברים שנאמרו לגבי חוזה העבודה במאמר "עקרון תום הלב במשפט העבודה" - אלישבע ברק, ספר ברנזון, עמ' 499: "לכאורה עניין לנו בחוזה רגיל. על כן נקודת המוצא העקרונית היא, שחלים עליו כל כללי המשפט האזרחי ובהם דיני החוזים, התרופות, עקרונות ההשבה הנובעים מדיני החוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט וחוק הנאמנות. מכוח דיני החוזים חלים על חוזה העבודה עקרונות המסגרת של השיטה - העיקרון שאין לפגוע בתקנת הציבור ועקרון תום הלב במשא ומתן, בקיומו וביצועו של החוזה. עם זה יש להדגיש כי אין אנו דנים בחוזה מסחרי רגיל, ועל כן גם חלותו של עקרון תום הלב על יחסי עבודה שונה מזו החלה על יחסים משפטיים אחרים, כגון יחסים מסחריים". 21. חובת תום הלב מוטלת על הצדדים בכל שלב משלבי החוזה גם על פי ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 הקובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". במישור תחולת עקרון תום הלב, מכח ס' 39 לחוק החוזים, מחוייב כל צד לחוזה להתחשב בצד האחר ובמטרת החוזה כאשר הוא מגישים את זכויותיו החוזיות. (פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים עמ' 62). גם פירוש החוזה והירידה לכוונתם של הצדדים יכול שיעשה גם בעזרת עקרון תום הלב, וכבר נאמר "מותר ואף צריך להיעזר בכללי הגינות המקובלים על הבריות" (ראה ע"א 554/83 אתא נ' עזבון זולוטולוב פ"ד מא(1) 282, 322. 22. לאור תחולתו הרחבה של עקרון תום הלב, בין אם מדובר בחוזה העסקה ובין אם מדובר בחוזה עבודה, היה על הצדדים לנהוג בתום לב, זה כלפי זה הן בתקופת ההתקשרות והן לאחריה. באשר לתום הלב של המשיבה - המשיבה פעלה בתום לב, וכלכלה פעולותיה וצעדיה על פי כוונת הצדדים, לפיה נקשר ביניהם חוזה העסקה של עצמאי. המערער מצידו, לא פעל בתום לב גם בתקופת ההתקשרות: הוא נהג כעצמאי ונהנה מתמורה גבוהה וניכויי מס, ובדיעבד הוא טוען כי יש לראותו כ"עובד" לצורך קבלת גמולים נוספים. 23. גם בעצם הגשת התביעה לבית הדין, נהג התובע שלא בתום לב. המערער הועסק במתכונת שונה מזו שהועסקו בה עובדים שכירים של המשיבה, ועל פי כוונת הצדדים בהסכם ההעסקה כעצמאי. במהלך כל השנים נהנה המערער ממעמד זה, ולאחר סיום ההתקשרות הוא טוען כי הינו בגדר "עובד". בדב"ע נז3-56/ צבי שפיר נ' נתיב ביצוע תעשייתי בע"מ פד"ע לב' עמ' 241 נקבע כי "קבלת השכר הגבוה ולאחר מכן תביעה לתשלום כל הזכויות הסוציאליות אינה תביעה בתום לב. אם יקבל המערער את את כל תביעותיו יתעשר הוא שלא כדין" (עמ 257). 24. לאחר שהפעלנו את המבחן המעורב, ובחנו את כל המרכיבים, הגענו למסקנה כי המערער היה עצמאי, ואין לראותו כעובד של המשיבה. כאמור לעיל - בין הצדדים נקשר הסכם העסקה לפיו יועסק המערער כעצמאי, וזאת על פי בחירתו ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלבנטיים לגביו. במהלך תקופת ההתקשרות התנהג המערער כעצמאי, ואף ניהל עסק משלו. המערער קיבל בגין העסקתו תמורה גבוהה יותר מזה שקיבל עובד שכיר של המשיבה, וזאת - ביודעין ולאחר שבחן בעצמו את האופציות. המערער שימש עבור המשיבה כ"גורם חיצוני", ולפיכך לא השתלב ב"מפעל" שלה. המערער היה רשום אצל השלטונות כעצמאי, היה מודע בהחלט להיותו עצמאי והתכוון לכך בעת ההתקשרות ובעת העסקתו. בכך - ויתר המערער מדעת על זכויותיו הקוגנטיות כעובד, והעדיף להיות עצמאי משיקוליו שלו. אין מקום איפוא להגן על זכויות שהמערער לא חפץ בהם מלכתחילה, ואף לא נהג בתום לב כנדרש ממנו. 25. לאחר שעיינתי בדעתו של חברי, השופט י' פליטמן, אני מסכימה לתוספת שהוסיף. 26. השופט י' פליטמן: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת פוגל, לפיה - בנסיבות המקרה למערער היה עסק משלו לביצוע חקירות פרטיות, והמשיבה היתה למעשה אחת מלקוחותיו. די לי בכך לדחיית הערעור, משאיני סבור, כי בעצם הגשת התביעה על ידו לבית הדין, נהג המערער בחוסר תום לב, חרף העובדה שעם הגעתו למשיבה הוצגו בפניו שתי אופציות: לעבוד כשכיר או להיחשב כעצמאי. את דעתי לעניין זה ולעניין המשקל שיש ליחס במקרה גבולי של יחסי עובד-מעביד, לראיית הצדדים את טיב היחס ביניהם, הבעתי, בעע 300064/96 קרני - האיגוד הארצי למסחר בישראל, כך שאין מקום לחזרה על הנאמר שם. 27. השופט ע' רבינוביץ: אני מסכים לפסק דינה של השופטת פוגל. 28. נציג ציבור ש' גוברמן: אני מצטרף לפסק דינה של השופטת פוגל, למעט האמור בסעיף 23 לפסק דינה בעניין תום הלב, שבו מקובלת עלי דעתו של השופט פליטמן. 29. נציג ציבור מ' אל-דור: אני מסכים לפסק דינה של השופטת פוגל. 30. סוף דבר אשר על כן - אנו קובעים כי בין המערער למשיבה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, ודוחים את הערעור. הערעור - נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח + מע"מ תוך 30 יום. חוקר פרטייחסי עובד מעביד