פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצוי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. העובדות 2. א. הנתבעת הינה חברה שעיסוקה ביצור אריזות פלסטיק. התובע עבד כדפס אצל הנתבעת החל מיום 1.10.72 ועד לפיטוריו על אתר ביום 7.11.96. שכרו של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים הינו בסך 4,082 ש"ח. עם פיטוריו שיחררה הנתבעת לזכותו של התובע את הכספים שהצטברו על שמו בקופת הגמל "תמר" וכן בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת "מגדל". בפוליסת ביטוח המנהלים הצטבר לזכות התובע סך 88,725 ש"ח מהפרשות המעביד. בנוסף נשלחה לתובע המחאה בסך 9,668 ש"ח בגין השלמת פיצויי פיטורים. אשר נשלחה ביום 5.2.97 ההמחאה עצמה נושאת תאריך 12.1.97. ב. ביום 24.7.80 כתב מר מרדכי נוימרק ז"ל אחד ממנהלי הנתבעת, מכתב לתובע (נספח א' לתצהיר התובע. להלן - נספח א') בו נכתב כדלקמן: "הנדון: פוליסה לבטוח חיים - מנהלים מס' 180410 במגדל בנין חברה לביטוח בע"מ. הננו לאשר לך בזה, כי הוסכם בינינו שאנו משלמים לחברת הבטוח את הפרמיה עבור הבטוח הנ"ל, מידי חודש בחודשו, כל עוד הנך מועסק אצלנו, וזאת מבלי לפגוע או לגרוע בכל זכות שהיתה לך ו/או שתהיה לך לגבי פיצויי פיטורין וקרן תגמולים. גובה הפרמיה שהסכמנו לשלם עבורך כאמור לעיל הוא בסך 1,800 ל"י לחודש צמודים למדד יוקר המחיה לפי המדד אשר היה קיים ביום 1.11.79". משמעותו של מכתב זה הינה סלע המחלוקת בין הצדדים בתיק שבפני. לטענתו של התובע, במחצית השניה של שנת 1980 לאחר מספר פניות מצידו להעלאה במשכורת, סוכם בין מרדכי ניומרק לבינו, כי הנתבעת תפריש לזכותו על חשבונה פרמיה לביטוח מנהלים, בנוסף וללא כל קשר לכל זכות אחרת לה היה או יהיה זכאי בגין תקופת עבודתו. סוכם, כי ההפרשות יעשו לפוליסת ביטוח מנהלים שתהייה על שם התובע בחברת מגדל. בעקבות סיכום זה וכשבוע ימים לאחריו, נכתב נספח א'. מוסיף התובע וטוען, כי במשך השנים שלאחר כתיבת נספח א', כל אימת שפנה לבקש תוספת שכר היה נדחה בטענה, כי ביטוח המנהלים עליו סוכם הינו בבחינת הטבת שכר. עובדים אחרים פחות וותיקים, אשר לא בוטחו בביטוח מנהלים, קיבלו תוספות שכר במשכורותיהם. מטעם הנתבעת העיד מר יעקב נוימרק שהינו מנהל הנתבעת. יעקב נוימרק ואחיו עודד נוימרק שהם בניו של מרדכי נוימרק, הם המנהלים הרשומים של הנתבעת מאז פטירתו של מרדכי נוימרק בשנת 1987. לפני שיעקב נוימרק החל לנהל את הנתבעת ניהלו אותה מרדכי נוימרק ואביגדור פלסר. בתצהירו מצהיר יעקב נוימרק, כי נספח א' ניתן לתובע ביום 24.7.80 וזאת בעקבות שיחה בינו לבין מרדכי נוימרק. באשר למהותו של נספח א' מצהיר העד, כי ככל הידוע לו, לא היתה כוונה להתחייב לשלם לתובע כפל פיצוי פיטורים. הואיל ועד למועד כתיבת נספח א' לא הופרשו עבור התובע פיצויי פיטורים,בא נספח א' להבהיר, שהזכויות שנצברו לו קודם למועד עריכת הפוליסה לא תפגענה, באופן שאם יהיה חוסר כלשהו בין סכום פיצויי הפיטורים לו יהיה זכאי התובע לבין הסכום שהצטבר בפוליסה, מתחייבת הנתבעת להשלים חוסר זה. השלמה כזו אכן נעשתה בסופו של דבר. עמדתו זו של יעקב נוימרק היא בגדר השערה בלבד. למעט מה ששמע מהתובע על נספח א' אין הוא יודע עליו דבר. יעקב נוימרק מוסיף, כי לפני פטירתו סיפר לו אביו על "דברים גדולים" שקשורים למפעל ואם אכן הדברים היו כפי שטוען להם התובע, אביו היה מספר לו על כך. בהתייחס לטענת התובע, כי במהלך השנים לא קיבל העלאות שכר למרות שהיה עובד טוב מסור ויעיל הואיל וההפרשות לפוליסה באו במקום העלאות שכר, מציין יעקב נוימרק, כי לא ידוע לו שלא העלו שכר לתובע והוא איננו יודע פרטים על כך. בעקרון שולם השכר לפי תפוקה ותרומה ולא לפי וותק. לדבריו, בשנים האחרונות התפוקה של התובע היתה בינונית והוא לא הצליח להתקדם בעבודתו בקצב ההתקדמות הטכנולוגית. 3. מהמסמכים שהוצגו במהלך הדיון עולות מספר עובדות שיש להן משמעות לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת. בנספח א' נקבע, כי גובה הפרמייה החודשית שתשלם הנתבעת הינו 1,800 ל"י צמודים למדד יוקר המחיה. לא נקבעו הפרשות באחוזים או ביחס כלשהו לשכרו של התובע. ביום 23.1.80 נערכה פוליסה (נ2/) לפיה ישולם חלק מהפרמיה החודשית בסך של 1541.67 ל"י "ע"י בעל הפוליסה ע"ח פיצויים לפי סעיף 32 (9) (א) (2) לפקודת מ"ה". חלק אחר של הפרמיה בסך 653.60 ל"י "ישולם ע"י המבוטח כתשלום לפי סעיף 45 לפקודת מס הכנסה". ביום 3.11.80 נערכה פוליסה נוספת (ת1/) תחת אותו מספר (180410). מהשוואת נתוני הפוליסה עולה, כי ההפרשות החודשיות, ההפרשה השנתית וסכום הביטוח, לא שונו וההבדל נובע מהמעבר מלירות לשקלים (ישנים). בשתי הפוליסות לא קיימת חובת תשלום תגמולים על חשבון המעביד. לעניין זה יש לציין, כי עבור התובע הופרשו תגמולים בקופת הגמל "תמר". במכתב מיום 24.7.80 (ת4/) כותבת הנתבעת לחברת הביטוח, כי הפוליסה הינה לבטוח מנהלים שאינם בעלי שליטה ולא כפי שנכתב בטעות. כן מצויין במכתב זה, כי הבעלות על הפוליסה תעבור אוטומאטית לתובע אשר יהיה בעל הפוליסה בכל מקרה שיחדל לעבוד אצל הנתבעת מכל סיבה. ת1/ שכנראה נערך על רקע השינויים שצויינו בת4/ , כולל תוספת בדבר העברה אוטומאטית של הפוליסה עם הפסקת עבודתו של התובע. במקום בו מצויין סכום הפרמיה החודשי המשולם על ידי המעביד נכתב, כי סכום זה ישולם על ידי בעל הפוליסה "ע"ח פיצויים". מת1/ עולה, כי סכום הפרשת המעביד כפי שנכתב בנספח א' שונה ובמקום סך 1,800 לירות - נקבע הסכום ל- 154.17 שקלים. (הכוונה כאן ובהמשך לשקלים ישנים). משכורתו החודשית של התובע לחודש אוקטובר 80 היתה בסך 5,217 שקל כשההפרשות התובע לפוליסה היו בסך 65.36 שקל (ת2/). מהנתונים הנ"ל עולה, כי הנתבעת הפרישה לפוליסה בסוף שנת 1980 סך 154.17 שקל המהווים פחות מ- 3% משכרו של התובע. ומשכרו של התובע לפוליסה נוכו 65.36 שקל המהווים 1.25% משכרו. משמעותו של נספח א' 4. א. עומדת בפני שאלת פרשנותו של נספח א'. בהליך הפרשנות יש לבחור את הפירוש הנראה לי מתוך שניים; הפירוש לו טוען התובע לפיו נספח א' מבטא הסכמה לתשלום פיצוי פיטורים ללא קשר להפרשות לפוליסה. הפירוש האחר לו טוענת הנתבעת הינו, כי מדובר באישור לפיו במקרה והכספיים בפוליסה לא יכסו את מלוא זכויותיו של התובע לפיצויי פיטורים, הנתבעת תשלים את הסכום המגיע על פי דין. ב. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע בס"ק (א) כי " חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו- מתוך הנסיבות". קובע בית המשפט העליון: "כלל הפרשנות הבסיסי בדיני חוזים הינו, כי מבין המשמעויות הלשוניות השונות של 'הטקסט' החוזי על הפרשן לבחור באותה משמעות משפטית המגשימה את 'אומד דעתם של הצדדים' ... בקביעת מיתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט החוזי (בין אם הוא בעל פה ובין אם הוא בכתב) פועל הפרשן כבלשן. הוא שואל עצמו, מהן המשמעויות שניתן ליתן, בשפה שבה נכרת החוזה - ואם לצדדים לקסיקון משלהם, במסגרת לקסיקון זה- ללשונו. מתוך מיגוון המשמעויות הלשוניות שולף הפרשן משמעות (משפטית ) אחת ויחידה. 'כלל השליפה' הינו אומד - דעתם של הצדדים, כלומר התכלית שהחוזה נועד להגשים". (ע"א 708/88 שלמה שפי ובניו בע"מ נ. בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ פ"ד מ"ו (2) 743 בעמ' 747). על תכלית החוזה ניתן ללמוד ממקורות שונים הן מתוכו ומבנהו והן ממקורות חיצוניים כמו המו"מ בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה. את החוזה יש לפרש על פי התכלית האובייקטיבית של החוזה הנגזרת משיקולים של הגיון, סבירות ותום לב. "סיכומו של דבר: חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות והיעדים, האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה 'קבילים' הם בעזרתם מגבש פרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת האם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני". (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מ"ט(2) 265 בעמ' 312-311). ג. כלל פרשנות בסיסי במשפט העברי הוא, כי יש לבחון מה היתה כוונת הצדדים בעת עריכת החוזה וכוונה זו, הנלמדת בדרכים שונות, עדיפה על לשון ההסכם. כך נאמר על ידי רבינו ירוחם (ספר מישרים נתיב כ"ג חלק י' דף ס"ג ע"ב ): "וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חברו שאין להלך אחד לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד.." וכותב ר' יוסף קארו (שולחן ערוך, חושן משפט סימן ס"א סעיף ט"ז): "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה". אחת הדרכים לבחינת הכוונה היא "אומדנא דמוכח", דהיינו אומדן דעת המוכח מנסיבות הענין. פוסק הרמב"ם (משנה תורה, הלכות זכיה ומתנה, פרק ו' הלכה א'): " לעולם אומדין דעת הנותן: אם היו הדברים מראים סוף דעתו- עושין על פי האמד אף על פי שלא פרש..". משמעות הדברים : כשהנתונים מצביעים בברור על כך שכוונת המתחייב היתה לתניה מסויימת בהתחייבות, יש ליתן לכוונה זו נפקות אף שזו לא בא זכרה בהסכם שבכתב. גישה פרשנית נוספת הינה זו הגורסת, כי מקום שקיימות שתי אפשרויות של פרשנות האחת שמשמעותה כי נושא מסויים שהוסדר בהסכם הינו מיותר בנסיבות העניין, אם בשל כך שהנושא מוסדר ממילא בדין או שהוא מובן מאליו, והאפשרות האחרת שהנושא שהוסדר מוסיף על המובן מאליו, יש להעדיף את הגישה האחרונה הנותנת תוקף מעשי לנושא המוסדר, שכן אין אדם מוציא דבריו לבטלה. (רבי יוסף קולון, שו"ת מהרי"ק תשובה צד' סימן ז', וכן תשובה צ"ז ). ד. על פי נספח א' משולמת הפרמייה על ידי הנתבעת " .... בלי לפגוע או לגרוע בכל זכות שהיתה לך ו/או תהיה לך לגבי פיצויי פיטורין וקרן תגמולים". האמור איננו מתיישב עם הפירוש אותה מנסה הנתבעת לייחס למסמך זה. אם הכוונה היא להשלמת פצויי פיטורים מקום שהסכום שהצטבר בפוליסה לא יכסה את חבותה של הנתבעת, הרי שכוונה זו אמורה היתה להכתב בלשון פשוטה וברורה; אם במילים שיאמרו , כי הסכום בפוליסה בא רק על חשבון פיצויי הפיטורים ואם בנוסח שיבטא חובת השלמה לפיצויי פיטורים. הפקדת כספי פיצויים לקופת גמל, לרבות לפוליסת ביטוח מנהלים, מוסדרת בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963. אף ללא הסדר מפורש בין הצדדים - הסדר המונח ביסוד נספח א' לשיטתה של הנתבעת - אין ביצוע ההפרשות משחרר מעביד מתשלום מלוא פיצוי הפיטורים אלא אם כן נקבע כך בהסכם קיבוצי רלונטי או באישור של שר העבודה והרווחה. מכאן, כי הסדר זה בנספח א' לגישת הנתבעת, הינו מיותר בהיותו מוסדר בדין. הנחתנו הפרשנית הינה, כי הצדדים לא התכוונו להסדיר בכתב עניין שלא היה צורך בו שכן העניין מוסדר בדין. משבאים אנו לבחור בין שתי פירושים אפשריים למסמך, יש ליתן משקל כלשהו גם להנחה פרשנית זו. מנוסח נספח א' עולה, כי התשלום לפוליסה , דהיינו כל סכום הפרמיה, אין בו כדי לפגוע או לגרוע בזכות לפיצוי פיטורים. המשמעות הסבירה של משפט זה הינה, כי התשלום בא בנוסף לפיצויי פיטורים ולתגמולים ובמילים אחרות; אין קשר בין הזכות לפיצוי פיטורים- המצטברת מכח הוותק בעבודה מתחילת העבודה ועד לסיומה -לבין ההפרשות לפוליסה. לפרשנות זו סיוע מנתונים נוספים שאינם שנויים במחלוקת. מדובר בתשלום קבוע ( על פי נספח א' 1800 ל"י ובפועל סכום קטן יותר) אשר צמוד מידי חודש למדד יוקר המחיה. אין מדובר בתשלום הנגזר באחוז כלשהו מסכום המשכורת החודשית. במועד עריכת הפוליסה ת1/ ההפרשה היתה בשיעור של קרוב ל- 3% משכרו של התובע. לשיעור זה אין כל קשר לשיעור ההפרשה המקובל לפוליסת ביטוח מנהלים שהינו 8.33% (ראה: ח.הרדוף, זכויות עובדים בקופות גמל, עמ' 36). אף לגבי המשך תקופת העבודה לא נקבע יחס כלשהו בין המשכורת לבין ההפרשות לפוליסה. בעוד שהמשכורת מתעדכנת דרך קבע על פי שיעורי תוספת היוקר ובמועדי תשלומי תוספת היוקר, ההפרשות לפוליסה אמורות להיות צמודות מידי חודש למדד יוקר המחיה. (נספח א' וכן סעיף 12 לתנאים הכללים בת1/). מעיון בתלושי השכר של התובע לתקופה 11/96-5/96 (נספחים א' 1 -א' 7 לתצהיר יעקב נוימרק) נלמד,כי ההפרשות לפוליסה נעשו בסכום קבוע ( 147 ש"ח ) בעוד שהשכר באותה תקופה משתנה מחודש אחד למישנהו, כך שגם בתקופה זו לקראת סיום עבודתו, אין מדובר בשיעור כלשהו הנגזר מהמשכורת בפועל. למותר לציין, כי סכום פיצויי הפיטורים נגזר מסכום המשכורת בפועל. ביום בו נערך נספח א' נערך גם ת4/ . בת4/ מודיעה הנתבעת לחברת הביטוח, בין השאר, כי הבעלות על הפוליסה תעבור אוטומטית לתובע בכל מקרה של הפסקת עבודה "מכל סיבה שהיא". תנאי זה הפך לחלק מהפוליסה (תוספת מס' 3 לת1/). אין ספק כי סעיף העברה אוטומטית של בעלות על פוליסה אין בו כשלעצמו ללמד על כך שלא בפיצויי פיטורים מדובר,אולם נתון זה בהצטרפו לאחרים, מאשש את הטענה כי כספים אלו, על פי כוונת הצדדים, לא נועדו לכסות את החבות לפיצויי פיטורים. ההסדר בכללותו שנקבע בין הצדדים ואשר בא לידי ביטוי בשני המכתבים מיום 24.7.80 - נספח א' ות4/ - יש בו לחזק את גירסת התובע. טענות מתחום דיני הראיות 5. א. ב"כ הנתבעת הרחיב בסיכומיו באשר לשאלת קבלת עדותו של התובע שהיא עדות יחידה במצב בו מדובר בתביעה נגד עזבון, ובנסיבות דנן, בעדות שאין דרך להכחישה בעדות סותרת ישירה הואיל ומר מרדכי נוימרק ז"ל איננו בין החיים. סעיף 54 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], התשל"א - 1971 קובע: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד מהמקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ואלה המקרים. (1)....... (2) העדות היא של בעל דין.... (3)...... (4)התובענה היא נגד עזבון... (5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פרוט כאמור". על פי סעיף זה ניתן לפסוק במשפט אזרחי, באותם מקרים המנויים בו, על פי עדות יחידה, אלא שעל בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הטעם לקבלת עדות יחידה אמור להיות "טעם אמיתי" דהיינו טעם שבהערכת העדות הנובע מהגיונם של דברים. על בית המשפט לפרט ולנמק את טעמו ולא די בהצהרה סתמית, כי בית המשפט הזהיר את עצמו. חובת ההנמקה היא דרישה מהותית מיסודה אשר נועדה לאפשר לבית המשפט של ערעור להעביר תחת שבט הביקורת את נימוקיו של השופט בהערכה הדיונית (י.קדמי, על הראיות, עמ' 1041-1039, 1050-1049). בקשר לתביעה נגד עזבון נאמר כי: "אחת הסכנות לעניין תביעה נגד עזבון היא - שיבוא אדם שעושה רושם מהימן ויספר סיפורים על עסקאות שעשה עם המנוח, ואין איש שיוכל לסתור את דבריו, ועל כן, תמיד היתה דרושה זהירות כפולה ומכופלת לענין תביעה נגד עזבון אפילו לפני שסעיף זה נחקק". (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ. מינה לינדר פ"ד כ"ו (2) 761 בעמ' 764). ב. המשפט העברי נוקט בזהירות רבה בדונו בשאלת תביעות נגד עיזבון. הואיל והיורשים בדרך כלל אינם יודעים על עיסוקי המוריש ואת טענותיו כנגד התביעה שהוגשה, בית הדין הוא הטוען עבורם את כל הטענות שהמוריש יכול היה לטעון. כדי לגבות חובות מן העזבון אין די בעדים המעידים על קיומו של החוב.ההלכה דורשת תנאים מיוחדים ויוצאי דופן על מנת להשתכנע בקיומו של החוב. ( שולחן ערוך, חושן משפט סימן ק"ח סעיף א' . סמ"ע ס"ק א'). ג. במקרה דנן ככל שסעיף 54 הנ"ל חל בבית הדין לעבודה - ועל כך ידובר להלן - הרי שברור, כי אין מדובר בעדות יחידה כמשמעותה בסעיף זה. בפני ראיה בכתב - נספח א'. קיומו של נספח א' להבדיל ממשמעותו, אינו שנוי במחלוקת. מכאן, כי לא מדובר בעדות יחידה של התובע. מכל מקום גם אם עדותו עדות יחידה היא יש לה סיוע משמעותי מנספח א'. (השווה : ע"א 125/89, 132 מפרק חברת קופל (בפירוק) נ. עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל ואח' פ"ד מ"ו(4) 411 בעמ' 451 ליד האות ה'). סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 קובע, כי בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות אלא בדיון בנושאים פליליים. למרות זאת קשור בית הדין אף בעניינים אזרחיים, בעקרונות הצדק לעניין הראיות בהליך השיפוטי. ההגיון שביסוד הזהירות המתחייבת טרם פסיקה על פי עדות יחידה, מקום שהאידך גיסא איננו בין החיים על מנת להזים את גירסתו של בעל עדות היחידה - ברור ומובן. גם בית הדין לעבודה בבואו לשקול את העדות היחידה במקרה זה, ינקוט בזהירות רבה. דרך זו של הערכת משקלה של אותה עדות תאומץ בבית הדין לעבודה, גם אם אין מקום לאימוץ סעיף 54 בשלמותו על פרטיו ודיקדוקיו. במקרה שבפני כפי שפורט לעיל, ענייננו בפרשנות נספח א' ולא בעדות יחידה של התובע ועל כן, העדר עדות נוספת התומכת בטענתו של התובע, לא תעמוד לו לרועץ. 6. מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען, כי אי הבאתו לעדות של מר אביגדור פלסר אשר היה אחד מהשותפים שניהלו את הנתבעת בתקופה הרלוונטית, פועלת לרעתו של התובע. צודק ב"כ הנתבעת בטענתו העקרונית. מקום שצד נמנע מלהזמין לעדות עד אשר לפי מהלך הדברים עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה שעדותו עשויה היתה לחזק את גירסת הצד שכנגד. יחד עם זאת, הנחה זו ניתנת לסתירה ויש למדוד כל מקרה לפי נסיבותיו וודאי שאין די בהמנעות זו כשלעצמה כדי לערער גירסתו של אותו צד. בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר חוץ בע"מ נ. מתתיהו ואח' פ"ד מ"ה (4) 651 נאמר בעמ' 659: " בהקשר זה יש להוסיף עוד, כי אותה הנחה לא תחול כל אימת שלא הזמין צד את כל העדים הרלוונטיים שהיה בידו להזמינם, אלא רק את מקצתם או מי מהם, אם כי בנוקטו דרך זו לוקח אותו צד על עצמו את הסיכון כי ייצא נפסד, אם לא יקבל בית המשפט את דברי העד או העדים שבחר להשמיע". במקרה דנן , מלבד עדותו של התובע עצמו מצוי בפנינו נספח א' שעצם כתיבתו איננה שנויה במחלוקת. נמצא שעדותו של מר פלסנר אמורה היתה להיות עדות מסייעת לראיות העיקריות ולא עדות מכריעה. יש להוסיף, כי אם מר פלסנר אמור היה לתמוך בגירסתה של הנתבעת לא היתה מניעה כי זו היתה מביאתו לעדות מטעמה. 7. כאן המקום להתייחס לטענה נוספת של ב"כ הנתבעת בדבר הסתירות שנתגלו בעדותו של התובע. בכל הקשור לעיקרה של עדותו לא מצאנו כל סתירה מהותית. הסתירות אותן מפרט ב"כ הנתבעת בסיכומיו, הינן שוליות וזניחות ואין בהן כדי לערער את המהימנותו של התובע. בשאלת מועד הוצאת הפוליסה, הובהרו הדברים היטב מתוך המסמכים שהוגשו. בכל הקשור להבטחה כי מדובר בפיצויי פיטורים כפולים הרי שההסבר שניתן לסתירה כביכול בעדותו דהיינו, כי מדובר בפיצויים בנוסף להצטברות הכספים שבפוליסה, מתקבלת על הדעת. שאר הסתירות לאו סתירות הן. גם לענין זה חשוב לחזור ולציין, כי משעצם קיומו של נספח א' איננו שנוי במחלוקת, איני רואה לייחס חשיבות ראייתית משמעותית לאי דיוקים שוליים בעדותו של התובע. כמכלול ולאחר הערכת מלוא העדויות שבפני, לרבות עדותו של יעקב נוימרק, שאין בידו מטבע הדברים , להעיד על העובדות שארעו במועד עריכת הפוליסות, אני מקבל את גירסתו ואת טענתו של התובע. באשר לתמלילי השיחות שצורפו לבקשת התובע מיום 4.2.99, אינני נזקק להן לצורך ההכרעה בתיק זה ועל כן אין מקום לדון בטענת הנתבעת לפיה לא קיים התובע את החלטת בית הדין מיום 23.2.99 בדבר דרך הצגת התמלילים. תמורת הודעה מוקדמת 8. תביעתו הנוספת של התובע הינה להשלמת תמורת הודעה מוקדמת בת שבועיים בסך 1,884 ש"ח. כעולה מתלוש השכר לחודש נובמבר 96 (נספח א'7/ לתצהיר יעקב נוימרק) קיבל התובע 14 ימי הודעה מוקדמת בלבד. אין בתצהירו של יעקב נוימרק כל התייחסות לשיטת החישוב. עובד בוותקו של התובע זכאי להודעה מוקדמת בשיעור 30 יום ועל כן מקבלים אנו את גירסתו של התובע ומחייבים את הנתבעת בהשלמת תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,884 ש"ח. אעיר, כי בנסיבות אלו אינני רואה מקום לדון בטענתו של ב"כ הנתבעת באשר לחלותה הרטרואקטיבית של ההלכה שנקבעה בדב"ע 3-107/98 ארבל נ. H.P.H. פד"ע ל"ב 156. פיצויי הלנת פיצוי פיטורים 9. בכל הקשור לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. עיקרה של התביעה נסוב סביב שאלת פרשנות נספח א' . מדובר היה במחלוקת כנה ובחילוקי דעות של ממש ועל כן , אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פטורים. סכום נוסף שלא היה שנוי במחלוקת בסך 9,668 ש"ח נשלח לתובע ביום 5.2.97. גם לעניין זה מקבלים אנו את טענת הנתבעת, כי לא היה מצידה כל רצון לעכב תשלום זה וכי העיכוב נעשה מטעמים טכניים ובתום לב. אשר על כן, אין אני מחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצוי פיטורים גם בגין סכום ההשלמה. סיכום 10. לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (א) פיצויי פיטורים בסך 88,725 ש"ח. (ב) השלמת תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,884 ש"ח. לסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.11.96 ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך 4,000 ש"ח בצרוף מע"מ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. שחרור כספיםקופות גמל