דרך מקובלת להעמיק בדיני עבודה וזכויות עובדים היא עיון בפסקי דין להלן תקציר נרחב של פסק דין משלים שניתן ע"י השופטת יהודית גלטנר-הופמן בבית הדין לעבודה בבאר שבע בעניין פיטורים של עובד בגלל תלונה על אי סדרים בניהול - חוק הגנה על עובדים הקדמה : בפני תביעה לתשלום פיצויים מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות ומינהל תקין), התשנ"ז- 1977 (להלן: "חוק הגנה על עובדים" או "החוק") ופיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בשם טוב, שעיקר עניינה היא השאלה בדבר חוקיות פיטורי התובעת. היינו, האם התובעת פוטרה שלא כדין עקב חשיפת אי סדרים במרפאה, כטענתה, או שמא בשל אי שביעות רצון מתפקודה ובשל קשיים כספיים אליהם נקלעה הנתבעת 2, כטענת הנתבעות. וכן תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, ביגוד וכספי תגמולים הצדדים לתובענה : התובעת הינה רופאת שניים במקצועה, אשר שימשה כמנהלת מרפאת השיניים הקהילתית באשדוד מאז 4/99 ועד ל-12/01. הנתבעת 1 הייתה אחראית על תקצוב המרפאה ופיקחה על ניהולה בנושאים כלכליים וארגוניים. הנתבעת 2 שימשה כמעסיקתה של התובעת, החל מיום 1/2/01 ועד למועד פיטוריה ב-12/01. (להלן: הנתבעת 2 או הנתבעת הרקע העובדתי והשתלשלות העניינים : מרפאת השינים הקהילתית באשדוד (להלן: "המרפאה"), הוקמה בשנת 1995 בהתאם להחלטת משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות ועיריית אשדוד (הנתבעת 1). המבנה הוקם בסיוע מפעל הפיס ברחוב סטרומה ברובע ב' באשדוד. ב- 4/99 נפתחה המרפאה לפעילות באמצעות החברה העירונית לתרבות, ספורט ומרכזים קהילתיים בע"מ (להלן: "החברה לתרבות"). התובעת התקבלה לעבודה אצל החברה לתרבות, באמצעות מכרז החל מ-7/99 ועד ל-1/01 (נספח ח' לתצהירו של דוד הרטום). בין הצדדים נחתם חוזה עבודה אישי (נספח א' לכתב התביעה). ב-2/01 הועברה המרפאה לידי הנתבעת 2 והופעלה על ידה עד ל-12/01. (נספח א' לכתב ההגנה של הנתבעת 2). עם חילופי המעבידים, עברו כל עובדי המרפאה, ובכללם התובעת לעבוד אצל הנתבעת2, באמצעות חוזה העסקה אישי (נספח כד' לתצהירו של דוד הרטום). בעקבות חילופי המעבידים, שילמה החברה לתרבות לתובעת כל זכויותיה, לרבות פיצויי פיטורים בגין תקופת העסקתה אצלה, היינו מ- 4/99 ועד ל-1/01. (נספחים ב1-ב6 לכתב ההגנה של הנתבעת 2). בחודש 3/01 פנתה התובעת אל מר דוד הרטום וביקשה להיפגש עימו בשל חשדות שהתעוררו אצלה בנוגע לניהול הכספי במרפאה. במסגרת הפגישה שנערכה במשרדו של דוד הרטום, פרטה התובעת חשדותיה ביום 6/9/01 פנתה התובעת בכתב אל מר דוד הרטום, ראש מנהל אגף הרווחה בנתבעת 1, בטענה כי חתימתה כרופאה זויפה, זאת לאחר שגילתה במקרה, כי על מסמך שמוען למשרד הבריאות, הוטבעה חותמת רופא על שמה- חותמת אשר אינה מוכרת לה כלל. התובעת הפנתה חשדותיה בעניין לעבר הגב' מלכה שמעוני, המשמשת כמנהלת יחידת הבריאות בנתבעת 1 ומי שהייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרפאה והאחראית, בין היתר, על קבלת דיווחי המרפאה והעברתם למשרד הבריאות (נספח ד' לכתב התביעה). עוד באותו היום פנה מר הרטום בכתב אל הגב' שמעוני לבירור תלונתה של התובעת בעניין זיוף חתימה. הגב' שמעוני הודתה כי במסמכים עליהם הייתה חתימת ידה של התובעת, הטביעה את חותמת הרופא של התובעת, אולם לטענתה הדבר נעשה על מנת לקצר ולייעל הליכי הבירוקרטיה בדבר קבלת הכספים ממשרד הבריאות, שכן זה האחרון, נהג להחזיר לתובעת את המסמכים בהם לא הופיעה חותמתה בכדי להוסיפה, דבר אשר הביא לעיכוב בקבלת כספי התקציב ולכן באופן טכני, הטביעה כמו כל מזכירה, את חותמת הרופא של התובעת בין התובעת, מר הרטום והגב' שמעוני התנהלו התכתבויות נוספות לבירור הנושא (ראה המכתבים מיום 13/9/01 וכן מיום 24/9/01, 25/9/01 ו-14/10/01). ביום 29/10/01 הודיע מר הרטום לתובעת, כי לאחר בירור העניין - הסמכות היחידה להשתמש בחותמת כלשהי, נתונה אך ורק לבעליה. עוד הסביר, כי במידה ויימצאו פגמים במסמכים המועברים אל הגב' שמעוני, לרבות אי הופעת חותמת על המסמך, יהיה עליה להשיב המסמך לתובעת והיא זו שתתקן הפגם. עוד הורה לגב' שמעוני להחזיר את החותמת הנדונה לתובעת. בעקבות מכתב זה הגיבו התובעת והגב' שמעוני בכתב וחזרו על טענותיהן בעניין (ראה המכתבים מיום 30/9/01 ו-1/10/01- נספח ה' לכתב התביעה). ביום 15/11/01 הפיקה המחלקה לבריאות השן בלשכת הבריאות המחוזית אשקלון במשרד הבריאות, בראשותו של ד"ר פיקובסקי, דו"ח תוצאות פעילות מרפאת השיניים בשנת 2001. על פי דו"ח זה, דו"חות פעילות המרפאה בשנתיים האחרונות הצביעו על תפוקה נמוכה של המרפאה, שהתבטאה, בין היתר, בזמן ביקור ממוצע גבוה, ריבוי פניות ציבור המטופלים בתלונות, בשל אי שביעות רצון מהטיפול במרפאה וכן גרעון כספי שיעמוד בסוף שנת 2001, על סך של כ- 40,000 ש"ח - מוצג 7 לתצהירו של חגי ברוש ביום 19/11/01 החליטה ישיבת מועצת מנהלים וחברי הדירקטוריון של הנתבעות1 ו-2, ובהם דוד הרטום וחגי ברוש, כי החל מ-31/12/01 תפסיק הנתבעת 2 לנהל את המרפאה וזו ותעבור למסגרת ארגונית אחרת, בין היתר על רקע גרעונה של הנתבעת 2 באותה העת וכן בשל העובדה כי המרפאה היא יחידת הלוויין היחידה של הנתבעת 2, אשר אינה עוסקת במישרין בנוער וילדים בסיכון. (נספחים ג' וד' לכתב ההגנה של הנתבעת 2). במועד זה טרם הוחלט על זהות הגוף, אליו תועבר המרפאה. ביום 3/12/01 קיבלו כל עובדי המרפאה, ביניהם התובעת, הודעה על הפסקת עבודתם בנתבעת 2, החל מיום 31/12/01. (נספח ו' לכתב התביעה). ביום 13/12/01 הוחלט במסגרת ישיבה, בה נכחו מר דוד הרטום והגב' שרה לוין, יו"ר האגודה למען הקשיש והחברה באשדוד (להלן: "האגודה למען הקשיש"), חברי אגודה נוספים וכן הגב' שמעוני, כי הנהלת המרפאה תעבור לידי האגודה למען הקשיש. הגב' לוין, התנתה את המעבר בהסדרת כל חובות המרפאה והגירעונות שצברה בעבר וכן בסיום העסקתם של כל עובדי המרפאה והוצאת מכרז חדש לקבלת עובדים לצוות המרפאה - נספח ל לתצהיר דוד הרטום ביום 17/12/01 התכנסה ישיבה נוספת בעניין העברת המרפאה לניהול האגודה למען הקשיש ובתגובה לדו"ח מטעם משרד הבריאות (מוצג 7 לתצהירו של חגי ברוש), בנוכחותם של ד"ר ודים פיקובסקי - רופא מחוזי של האגף לבריאות השן, מר דוד הרטום, הגב' שרה לוין, מר חגי ברוש הגב' שמעוני וחברים נוספים. במסגרתה התברר, כי כל עובדי המרפאה פוטרו מעבודתם, ללא כל התחייבות להמשך העסקתם אצל המעסיק החדש וכי זו מותנית בהגשת מועמדותם והשתתפותם במכרז. הוחלט במסגרת הישיבה על מועד התכנסות הועדה לקבלת עובדים למרפאה ועל הרכבה, לאחר פרסום מכרז בנדון. עוד הוחלט כי תיערך ספירת מלאי של כל ציוד המרפאה טרם העברתו לאגודה למען הקשיש ובמידת הצורך המרפאה תיסגר עד לסיום הספירה (נספח כח' לתצהיר דוד הרטום, ע"מ 31 לפרוטוקול). ביום 20/12/06 פרסמה האגודה למען הקשיש מכרז בעיתונות המקומית לאיוש המשרות במרפאה. הגשת המועמדות נקבעה עד ליום ה- 25/12/01. (נספח ח' לכתב התביעה) התובעת הגישה מועמדותה למכרז בצירוף קורות חיים - נספח יד' לתצהיר התובעת ביום 23/12/01 הגישה התובעת תלונה במשטרה בגין זיוף (נספח יב' לתצהיר התובעת, ע"מ 32 לפרוטוקול). ביום 25/12/01 פנתה התובעת בכתב אל מבקר הנתבעת 1, שלמה בן עזרא והתלוננה על אי סדרים שנמצאו בניהול המרפאה, בהמשך לשיחתה עימו מיום 24/12/01. לטענתה, היא גילתה כי בדו"חות שהועברו למשרד הבריאות, דיווח מספר הילדים שטופלו במרפאה היה כוזב ולא תאם את מספרם בפועל וכי רמת ההכנסות שדווחה הייתה נמוכה יותר, זאת לטענתה, על מנת להגדיל את השתתפות משרד הבריאות בתקצוב המרפאה. עוד ציינה במכתבה, כי מנעול דלת המרפאה הוחלף על ידי הגב' שמעוני והמרפאה נסגרה בהוראתה ומבלי להודיע לתובעת (נספח י' לכתב התביעה). במקביל פנתה התובעת אל ד"ר מוטשניק מן האגף להבטחת איכות במשרד הבריאות והתלוננה על רישום דו"חות כוזבים ושימוש בחותמת מזויפת שהוצאה על שמה ביום 26/12/01 התכנסה הוועדה לקבלת עובדים למרפאה, בהתאם למכרז שפורסם וראיינה את המועמדים למשרות שהוצעו. חברי הוועדה היו מר עוזי אריאלי - יו"ר האגודה למען הקשיש, ד"ר פיקובסקי, גב' שמעוני ומר הרטום, שהצטרף לוועדה בשלב הדיון ולאחר קיום הראיונות. הוועדה בחרה מתוך 8 רופאים ו-5 סייעות שהגישו מועמדותם - ארבעה רופאים, ביניהם את מנהל המרפאה וארבע סייעות. כל העובדים והרופאים שעבדו במרפאה בתקופת ניהולה ע"י הנתבעת 2 התקבלו לעבודה, למעט התובעת ומזכירתה האישית מישל נבט, שביטלה מועמדותה ביום המכרז (נספח יז' לתצהיר מלכה שמעוני). עוד באותו היום הודיעה האגודה למען הקשיש לתובעת על אי קבלתה לעבודה במרפאה (נספח י"א לכתב התביעה). ביום 2/1/02 פנתה התובעת אל התנועה לאיכות השלטון וביקשה ממנה לסייע לה לחקור נסיבות סיום העסקתה ולפעול לקבלת הסעדים הראויים לעובד שחשף שחיתויות ופוטר בשל כך ביום 14/1/02 הודיעה ד"ר מוטשניק לתובעת כי תלונתה נבדקה, אך לא נמצאו הוכחות לתמיכה בטענותיה. עוד צוין כי בשלב זה אין בידה לטפל בתלונה, אך באם תצרף חומר נוסף, כגון תוצאות חקירת תלונתה במשטרה, העניין ייבדק שנית (נספח כב לתצהיר התובעת). ביום 12/2/02 הודיע מבקר העירייה בנתבעת 1, מר שלמה בן עזרא למנהל לשכת ראש העיר, מר יגאל מזרחי כי חקר את תלונתה של התובעת ובמסגרתה אף נפגש עם ד"ר פיקובסקי, רופא השיניים המחוזי הממונה על המרפאה. מבקר העירייה התרשם, לאחר שיחתו עם ד"ר פיקובסקי, כי התובעת לא התקבלה לעבודה במרפאה בשל תלונות בדבר מקצועיות בלתי מספקת, מוסר עבודה נמוך ואי התאמה לתפקיד ניהול המרפאה ולא כתוצאה מהגשת תלונתה בדבר זיופים ואי סדרים במרפאה. עוד ציין כי מצא ליקויים בסדרי עריכת המכרז לאיוש המשרות ב-12/01 וכי יש לבדוק ביסודיות את עניין הדיווחים למשרד הבריאות, אך לטעמו אין ליצור קשר בין הליקויים עליהם הצביעה התובעת לבין שאלת תפקודה כמנהלת המרפאה. באשר לגב' שמעוני, המליץ להמתין עד לסיום חקירת התלונה שהוגשה במשטרה ביום 29/1/02 פנתה התובעת אל נציב תלונות הציבור, באמצעות עו"ד ברק כלב, נציג התנועה לאיכות השלטון וביקשה שיפעל לבירור החשדות (נספח כה' לתצהיר התובעת). ביום 19/3/02 הודיע נציב תלונות הציבור לתובעת כי אין בידו להעניק לה הסעד שביקשה, שכן המדובר בגוף שאינו מבוקר על פי ס' 36 לחוק מבקר המדינה, התש"יח - 1958. מאז פנתה התובעת מספר פעמים נוספות בכתב אל נציב תלונות הציבור, אך נמסרה לה אותה התשובה (נספחים ל'-לג' לתצהיר התובעת). ביום 6/2/02 הגישה התובעת תלונה נוספת במשטרה נגד הגב' שמעוני בגין היווחים הכוזבים. (נספח לד לתצהיר התובעת). ביום 10/2/02 פנתה התובעת באמצעות עו"ד ברק כלב אל מבקר משרד הבריאות לבדיקת תלונתה (נספח כו' לתצהיר התובעת). מבקר משרד הבריאות מינה את מר סלמה לבדיקת העניין ומצא, כי קיים לכאורה חשש סביר לדיווחים כוזבים, לפיכך המליץ העברת הטיפול בעניין למשטרת ישראל (נספח כז לתצהיר התובעת). ביום 9/6/05 הודיע מבקר משרד הבריאות לתובעת, כי תלונתה נבדקה על ידי משרדו ונמצא כי ישנם ליקויים ואי סדרים לכאורה באופן הדיווח של המרפאה. בעקבות זאת הפנה את דו"ח הביקורת למשטרה ולגורמים הרלוונטיים לעניין. ביום 21/8/02 סיימה המשטרה את חקירתה בגין התלונות שהגישה התובעת והתיק נסגר מן הטעם שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין (נספח לד' לתצהיר התובעת). ביום 10/9/02 הגישה התובעת ערר על החלטת המשטרה וביום 16/10/02 פנתה שנית אל פרקליטות המדינה לבירור תלונתה. (נספחים לה', לז' לתצהיר התובעת). בסופו של יום בקשת הערר נדחתה והתיק במשטרה נסגר ביום 5/12/02 הגישה התובעת התביעה נשוא דיוננו זה, כנגד הנתבעת 1, 2 וכן כנגד האגודה למען הקשיש- הנתבעת 3. ביום 8/9/05 נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 3, לאחר שבית הדין בחן את הסעדים שנתבעו בתביעה וקבע כי כולם עסקו בפיטורי התובעת ולפיכך לא מצא כל עילת תביעה כנגד הנתבעת 3. (סעיפים 4-5 להחלטת כב' הש' סופר מיום 8/9/05). ביום 22/9/05 ניתן פסק דין חלקי על ידי כב' הש' סופר, בעניין תביעות התובעת לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הבראה, קצובת ביגוד ופדיון חופשה שנתית. הש' סופר קבע, כי על הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 9,169 ש"ח, בתוספת פיצויי הלנה וריבית והצמדה כדין ודמי הבראה בסך 2,457 ש"ח. התביעות ביתר הרכיבים נדחו, כאשר השאלות שנותרו לדיון ולהכרעה, במסגרת פסק דין זה, הן אלה העוסקות בדבר זכאותה של התובעת לפיצויים מכוח חוק הגנה על עובדים וכן לפיצויים בגין עגמת נפש ופגיעה בשם הטוב מאת הנתבעות 1 ו-2. התובעת הגישה בר"ע על החלטת המחיקה של הנתבעת 3, אך זו נמחקה (ע"ע 653/05 מיום 14/3/06), תוך שמירת הזכות להגשת ערעור מחדש לא יאוחר מהמועד האחרון להגשת ערעור על פסק דין זה תמצית טענות התובעת : התובעת טענה,כי פיטוריה מן הנתבעת 2 ואי קבלתה לעבודה במרפאה על ידי האגודה למען הקשיש, נעשו מתוך רצון לנקום בה ועל מנת להרחיקה משם, לאחר שפנתה והתריעה על קיומם של אי סדרים במרפאה. התובעת טענה, כי מסכת האירועים שארעה מיום שהתריעה על חשדותיה בעניין קיומם של אי סדרים במרפאה, בהם מעשי זיוף חותמתה ודיווח כוזב של מספר המטופלים במרפאה ועד למועד הפסקת עבודתה בנתבעת 2, כולל הליכי המכרז הבהול והתמוה שנערך, לרבות תוצאותיו, לפיהם כל עובדי המרפאה, למעט התובעת התקבלו לעבודה אצל הנתבעת 3 והמשיכו לעבוד באותו תפקיד במרפאה, היא בעצם תוצאה ישירה של תלונותיה בגין קיומם של אי סדרים במרפאה, כמפורט לעיל עוד טענה התובעת, כי הפסקת עבודתה בנתבעת 2 נעשתה, כאמור, עקב הגשת התלונות על ידה וזאת, גם אם בסופו של יום, הגורמים שהואשמו על ידי התובעת לא הורשעו בעבירה כלשהי, שכן הדגש הוא על הקשר בין תלונות התובעת לבין פיטוריה. התובעת טענה כי ההליך של מעבר המרפאה מן הנתבעת 2 אל האגודה למען הקשיש, נעשה זמן קצר לאחר שהיא הגישה תלונותיה בעניין אי הסדרים במרפאה וגם במעבר זה לא הייתה כל כוונה לשנות את מצבת עובדי הנתבעת2, למעט התובעת אשר "סומנה מראש", שכן עובדה היא כל כי עובדי הנתבעת 2 התקבלו לעבודה אצל האגודה למען הקשיש, מלבד התובעת ומזכירתה האישית, הגב' מישל נבט. (סעיף 5 לסיכומי התובעת). לפיכך, טענה התובעת, כי היא זכאית לפיצויים בסך 400,000 ₪ מכוח החוק ובשל נזקים ישירים שנגרמו לה וכן לפיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בשמה הטוב בסך 50,000 ₪ התובעת טענה לראשונה בסיכומיה טענה חילופית לפיה הפרו הנתבעות את הסכם העבודה שהיה בינן לבין התובעת על ידי הפעלת זכותן החוזית בחוסר תום לב, ובניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג - 1973. לטענתה הדרך בה בחרו הנתבעות לסיים את עבודתה במרפאה, תוך התנכלותן אליה בשל הגשת התלונות על ידה ובאמצעות תחבולה מתוחכמת של עריכת מכרז בו לא עמדה, תוך שימת רגל והכשלתה במכוון (סעיף 27 לסיכומי התובעת). ובאשר לזהות בעלי הדין הנתבעים, טענה התובעת, כי יש לראות בנתבעות 1 ו-2 כמעבידותיה, שכן סימני ההיכר של מעביד מתקיימים בנתבעת 1 ובוודאי שגם בנתבעת 2. התובעת טענה כי הנתבעת 1 אמנם לא הייתה מעסיקתה הפורמאלית של התובעת, אך היוותה הגורם המפקח והמכוון לפעילות המרפאה. היא הייתה אחראית על תקצובה, ושלטה בה שליטה מלאה ומוחלטת ולפיכך יש לראותה מבחינה מהותית כמעסיקת התובעת תמצית טענות הנתבעות : הנתבעת 1 טענה, כי התובעת אינה זכאית להגנת חוק הגנה על עובדים, שכן אינו חל במקרה שלפני, זאת בשל התיישנות תביעתה. לטענתה, תביעת התובעת הוגשה עם חלוף תקופת ההתיישנות בת שנה הקבועה בחוק הגנה על עובדים ולפיכך אין להיזקק לה. עוד טענה הנתבעת 1, כי לא התקיימו בינה לבין התובעת כל יחסי עובד מעביד והתובעת מעולם לא הועסקה על ידה במרפאה, שכן כל תפקידה במרפאה היה בתחום הפיקוח ולפיכך, אף מטעם זה אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו מכוח חוק הגנה על עובדים. הנתבעת 1 טענה, כי התובעת פוטרה מעבודתה בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה. לטענתה, התנהלותה המקצועית והבינאישית של התובעת גררה אחריה תלונות רבות מצד גורמים שונים במהלך תקופת עבודתה במרפאה, לרבות מטופלים ועובדים במרפאה ואלו הם שגרמו לכך כי התובעת לא תתקבל לעבודה באגודה למען הקשיש. עוד טענה הנתבעת 1, כי התובעת מנועה ומושתקת מלטעון טענות כנגד כשרות המכרז בשלב זה, לאחר שהגישה בפועל מועמדותה למכרז וזו נדחתה הנתבעת 2 טענה, כי התובעת פוטרה מעבודתה, כמו כל שאר עובדי הנתבעת משיקולים עניינים בלבד ואין כל קשר בין הגשת התלונות על ידי התובעת, אשר לא הוכחו כנכונות לבין פיטוריה. לטענת הנתבעת 2, הפעלת המרפאה על ידה לא עלתה בקנה אחד עם עיסוקיה העיקריים כעמותה שמטרתה המרכזית היא לוחמה בנגע הסמים בעיר אשדוד. עוד טענה, כי ניהול המרפאה הכניס אותה לגרעון כספי ולכן לאחר מחשבה החליטה שלא להמשיך ולהפעיל את המרפאה. החלטה זו התקבלה במסגרת ישיבת ההנהלה של הנתבעת ולפיכך הוחלט להפסיק העסקתם של כל עובדי הנתבעת, כולל התובעת ומבלי כל קשר לחשיפת השחיתויות שכביכול גילתה התובעת עוד טענה הנתבעת 2, כי התובעת פוטרה מעבודתה גם בשל שיקולים מקצועיים, שכן התובעת לא הצליחה לנהל את המרפאה כהלכה וכי העבודה עימה יצרה תסיסה מתמדת במרפאה. הנתבעת 2 טענה כי הוגשו נגד התובעת תלונות רבות בגין תפקודה הלקוי, הן מצד עובדי המרפאה והן מצד מטופלי המרפאה, אשר לא היו שבעי רצון מתפקודה. כמו כן, הגיעו תלונות ודו"חות כושלים בגין תפקוד המרפאה גם מצד משרד הבריאות, אשר פיקח על ניהולה. התובעת נהגה במרפאה כבטריטוריה האישית שלה, תוך ניצולה להפניית מטופלי המרפאה אל הקליניקה הפרטית שלה, בה עבדה במקביל לעבודתה במרפאה הנתבעת 2 הוסיפה וטענה, כי כל טענות התובעת בעניין הגשת התלונות על ידה, הופנו אל מלכה שמעוני, אשר אין ספק כי היא אינה עובדת הנתבעת 2 אלא של הנתבעת 1 ולפיכך יש לראות בתובעת כמי שלמעשה זנחה תביעתה כלפי הנתבעת 2. באשר לתביעת התובעת לפיצויים בגין הפרת חוזה העבודה בין הצדדים, טענה הנתבעת 2 כי המדובר בהרחבת חזית, שכן עילת תביעה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומיה ולכן אין מקום להיזקק לסעד זה, בשלב בו נטען. ובאשר לגובה הפיצוי הנתבעת, טענו הנתבעות 1 ו-2 כי התובעת לא הוכיחה מהם הנזקים הישירים שנגרמו לה כתוצאה מפיטוריה ולא הוכיחה הסכומים הנתבעים על ידה ולפיכך אף מטעם זה יש לדחות תביעתה השאלות שבמחלוקת : האם זכאית התובעת לפיצויים בגין פיטורין שלא כדין מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות), התשנ"ז-1977 מן הנתבעות 1 ו-2? האם זכאית התובעת לפיצויים בגין עגמת נפש ובשל פגיעה בשמה הטוב דיון והכרעה : מטעם התובעת העידו- התובעת עצמה, עו"ד ברק כלב- מנהל המחלקה המשפטית בתנועה לאיכות השלטון בישראל, מר אלי סלמה- מנהל בכיר לביקורת פנים במשרד הבריאות ומר יגאל מזרחי - ראש לשכת עיריית אשדוד. מטעם הנתבעות העידו - מר דוד הרטום - ראש מנהל הרווחה בנתבעת 1, הגב' מלכה שמעוני - מנהלת יחידת הבריאות במינהל הרווחה בנתבעת 1, ד"ר ודים פיקובסקי - רופא שיניים מחוזי מטעם משרד הבריאות ומנכ"ל הנתבעת 2 - מר חגי ברוש המסגרת המשפטית חוק ההגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז - 1997 בנוסחו במועד הפסקת עבודתה של התובעת, קובע כי: "1...2. לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך בלבד שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור.4 . הגנות ותרופות לפי חוק זה יינתנו רק לגבי תלונה שהתקיימו בה כל אלה:(1) התלונה הוגשה בידי התובע בתום לב או שהתובע סייע בהגשת התלונה בתום לב;(2) התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעביד, ובגוף ציבורי - גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין; (3) התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה מנכ"ל הנתבעת 2. הערה: ביום 30/1/02 תוקן החוק, הושמטה המילה בלבד מסעיף 2 לחוק והוסף סעיף 3א בדבר "נטל ההוכחה" וזו לשונו: 3א. בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהיה חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה או הסיוע כאמור באותו סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה: (1) כי המעביד פגע בתנאי עבודתו או פיטר אותו; (2) כי לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו, ולעניין פגיעה בתנאי עבודה שלגביהם קבע המעביד תנאים או כישורים - גם כי התקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים תכליתו של חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין), התשנ"ז -1997, היא להגן על עובד, אשר מדווח על מעשה שחיתות או טוהר מידות מפני התנכלות. בע"ע 1504/04 X נ' מכבי שירותי בריאות, הבהיר בית הדין הארצי את מטרתו של החוק ותכליתו: "חוק הגנה על עובדים נוסח על ידי שופט בית המשפט העליון חיים כהן, וכדברי יו"ר ועדת העבודה והרווחה בעת הצגתו בכנסת נועד "לבצר את שלטון החוק בישראל" ו"למנוע שחיתות במינהל הציבורי" בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "לא אחת קורה שעובדים שהגישו תלונה על מעשים בלתי תקינים במקום העבודה מוצאים את עצמם חשופים להתנכלות ורדיפה מצד המעבידים, הממונים, והחברים לעבודה. לעתים אף מפטרים אותם מעבודתם. מוצע על כן להגן בחוק על עובדים במצבים האמורים, בדרך של הקניית סמכות מיוחדת לבית הדין לעבודה, לפסוק פיצויים או לתת צו מניעה או אף צו עשה כנגד פגיעה בתנאי עבודה או פיטורין בפסק דין עקרוני ונרחב נוסף, עמד לאחרונה בית הדין הארצי (ע"ע (ארצי) 502/05 אסף גרטי- מדינת ישראל, משרד הפנים (לא פורסם, 25/7/06)) על תכלית החוק ועל התרופות להם זכאי חושף השחיתויות מכוח החוק: "המשפט הישראלי, דרך הפריזמה של כללי המשפט המנהלי וחובת תום הלב, מעניק הגנה לעובדים החושפים מעשים בלתי חוקיים במקום העבודה או התנהלות של עובד ציבור העומדת בניגוד לטוהר המידות או לסדרי מינהל תקין. מעסיק המפטר עובד החושף מעשה בלתי חוקי פועל בחוסר תום לב. נוסף על האמור, ראה המחוקק לנכון לעגן עלי ספר בחקיקה מפורשת את ההגנה על חושפי מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים, וזאת בחוק הגנה על עובדים. בחוק נקבע מי זכאי להגנה ומהן התרופות שבית הדין לעבודה מוסמך ליתן לעובד הנפגע עקב חשיפת מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים בסעיף 14 לפסק הדין נאמר: "הגדרת חושף מעשים בלתי תקינים והמגבלות על "חשיפת שחיתויות" - סעיף 2 לחוק ההגנה על עובדים מגדיר מיהו העובד הזכאי להגנה מכוח החוק, כך: "...עובד... שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור". הגנת החוק ניתנת רק לעובד המגיש את התלונה בתום לב. סעיף 3(ג) לחוק קובע, כי עובד המגיש "תלונת שווא" אינו זכאי להגנה. מדובר ב"תלונת שווא, בנסיבות שהתובע ידע על כך או שהיה עליו לדעת על כך...".סעיף 3(ב) לחוק מתייחס במפורש לחובת תום הלב של חושף המעשים: "... ואם מצא כי התלונה או כי הסיוע בהגשתה היו גם שלא בתום לב, רשאי בית הדין לחייב את התובע... בתשלום פיצויים למעביד או לעובד אחר שנגדו הוגשה התלונה". ממשיך החוק ובסעיף 4 קובע כי ההגנה שנקבעה בו תינתן רק בהתמלא כל התנאים הבאים: [א] העובד הגיש את התלונה בתום לב; [ב] אם "התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעביד, ובגוף ציבורי - גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין"; [ג] "התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסכמת לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה הינה כי כן, בצד ההגנה שמעניק החוק לחושף השחיתות, מוטלות עליו אף חובות כדי שיחסה בצל הגנה זו. כך וככל שהדבר אפשרי, עליו להשתדל לפתור את הבעיה בתוך הארגון פנימה, טרם הפנייה לגורמים חיצוניים. עליו לפעול בתום לב ובמטרה למנוע מעשים בלתי תקינים. ההגנה הניתנת לעובד החושף התנהגות בלתי חוקית או בלתי תקינה מותנית בכנות התלונות, קרי בכך שאין המדובר בתלונת שווא כמשמעה בחוק, ובכך שפעל ממניעים כשרים כמו כן, יש להבחין בין עובד החושף מעשים בלתי תקינים בתום לב ועל סמך דיווח אמת לבין עובד הטוען למעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים רק כדי לבוא חשבון עם עובדים אחרים או עם מעסיקו, משום שפוטר או לא קודם או אינו מרוצה ממצבו בארגון מסיבה אחרת. התפקיד של המנהל או המנגנון המטפל בתלונת עובד הטוען, כי חשף מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים, הוא לבחון האם המדובר בתלונה מוצדקת. משימה זו קשה במיוחד, משום שמדובר בבדיקת מעשיהם של רעים לעבודה איתם עובד המנהל ועליהם הוא נסמך. עם זאת, הארגון צריך לשאוף לבחינת אמת של תלונות, כמו גם לקיום הידברות עם עובדים החושבים ונוקטים עמדות עצמאיות. אל לו לארגון לעודד תופעה של עובדים - "רובוטים" המבצעים כל פעולה שהממונה מטיל עליהם, אף אם היא בלתי חוקית או בלתי תקינה מן הכלל אל הפרט : יישומן של ההלכות שצוטטו לעיל, מלמדות כי על מנת להכריע בשאלה העיקרית, והיא האם זכאית התובעת להגנת החוק במקרה שלפני, יש ליתן את הדעת למספר שאלות נוספות: האם התלונה נעשתה בתום לב והאם ישנו קשר סיבתי בין פיטורי התובעת ואי קבלתה לעבודה עם המעבר לאגודה למען הקשיש לבין התרעותיה בקשר לאי הסדרים שגילתה בניהול המרפאה. כמו כן, יש לבחון העילה לפיטורי התובעת ולקבוע, האם אלו נעשו מתוך שיקולים מקצועיים ו/או מקצועיים או שמא רק בשל הגשת התלונות על ידי התובעת. אך בטרם אפנה אל בחינת שאלות אלה, יש לדון תחילה בטענות המקדמיות שהעלו הנתבעות בעניין זה, כפי שיפורט להלן התיישנות התביעה : הנתבעות טענו בסיכומיהן כי בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנה על עובדים, תביעתה של התובעת התיישנה ואין להיזקק לה. לטענתן, עילת התביעה נוצרה עם קבלת מכתב הפיטורין, היינו ביום 3/12/01. בפועל הגישה התובעת תביעתה ביום 5/12/02 ובחלוף 12 החודשים הקבועים בחוק. עוד טענו הנתבעות כי המדובר בהתיישנות מהותית ולא דיונית וכי יש להשוות הוראת חוק זו עם הוראת סעיף 17א' לחוק הגנת השכר, אשר גם היא קובעת התיישנות מהותית של התביעה, אשר אינה מתנה העלאת הטענה ע"י הנתבעת בהזדמנות הראשונה התובעת טענה בתגובתה, כי הנתבעות העלו טענתן זו שלא בהזדמנות הראשונה כנדרש ולפיכך, יש לראותן כמי שויתרו על העלאת הטענה. עוד טענה התובעת, כי השוואת סעיף ההתיישנות בחוק דנן אל סעיף ההתיישנות בחוק הגנת השכר, אינה נכונה והיא נעשתה ללא כל אסמכתא או מקור אחר לכך, משכך לא ניתן לטעון כי המדובר בהתיישנות מהותית. התובעת עוד הוסיפה וטענה, כי טענות הנתבעות אינן נכונות גם מבחינה עובדתית, שכן המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות, הוא היום בו קיבלה התובעת ההודעה, כי לא התקבלה לעבודה עם מעבר הניהול לידי האגודה למען הקשיש, היינו ה-26/12/02 ולכן התביעה הוגשה במועד הקבוע לכך בחוק סעיף 5 לחוק הגנה על עובדים קובע כי: "לא יזקק בית הדין האזורי לעבודה לתביעה בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר יום מיום שנוצרה עילת התביעה". הוראת סעיף 5 לחוק ההגנה על עובדים קובעת תקופת התיישנות מיוחדת, קצרה יותר מזו הקבועה בדיני ההתיישנות הכללים, בת שנה בלבד מיום בו נוצרה עילת התביעה. במקרה שלפני, אמנם אין חולק כי הפסקת עבודת של התובעת הייתה ביום 3/12/01, אולם, סבורה אני, כי אין בנסיבות העניין שלפני, לראות במועד זה כמועד בו נולדה עילת התביעה אלא דווקא במועד בו נודע לתובעת, כי לא התקבלה לעבודה באגודה למען הקשיש, עם מעבר ניהול המרפאה לידיה. מן התשתית העובדתית והראייתית שהוצגה בפני, עולה כי הפסקת עבודתה של התובעת ביום 3/12/01 נעשתה במסגרת העברת ניהול המרפאה מידי הנתבעת 2 לידי האגודה למען הקשיש ולאחר שכל עובדי המרפאה, פוטרו, ביודעם, כפי שקרה גם בעבר בעת העברת ניהול המרפאה לידי הנתבעת 2, כי ישובו לעבוד במרפאה עם "חילופי המעבידים". לטעמי, רק לאחר עריכת המכרז וקבלת תוצאותיו, ביום 26/12/01, הבינה התובעת, כי לא התקבלה לעבודה במרפאה על רקע הגשת תלונתה, כטענתה ולכן רק במועד זה נוצרה בעצם עילת תביעתה, משכך אין בידי לקבל טענת הנתבעות בעניין התיישנות התביעה ודין טענה זו להידחות למעלה מן הדרוש יצוין, כי דין הטענה להידחות, אף מן הטעם שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה על ידי מי מבין הנתבעות. מעיון בכתבי טענות הצדדים ורשימת המוסכמות והפלוגתאות שגובשה בפני הרשם כהן ביום 31/3/05, עולה כי לא נטענה בהם כל טענת התיישנות וכי הנתבעת 1 העלתה טענה זו לראשונה רק במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים בפני כב' השופט סופר ביום 8/9/05. טענת הנתבעת 1, כי המדובר בהתיישנות מהותית, אשר אינה מצריכה העלאתה כבר בהזדמנות הראשונה, דינה להידחות שכן מנוסח הוראת סעיף ההתיישנות בעניינו עולה, כי היא הוראה דיונית, שכן לשון החוק ותכליתו מלמדים שעניין לנו בהוראת התיישנות המכוונת כלפי מימוש הזכות המהותית ולא ביטול מהותי של הזכות עצמה, כדוגמת ס' 17א לחוק הגנה על שכר, אליו ביקשה הנתבעת להשוות הוראת חוק זו. (ראה עוד בשאלת סיווגן של הוראות התיישנות ספציפית בחוקים מיוחדים כהתיישנות מהותית או דיונית (ראה: ע"ע (ארצי)346/05 שלמה שלום-אלה קוזמינוב קיומם של יחסי עובד מעביד בין הנתבעת 1 לבין התובעת : הנתבעת 1 טענה, כי על מנת שתוכל התובעת לחסות תחת כנפי חוק הגנה על עובדים, עליה להוכיח כי הנתבעת 1 הייתה מעסיקתה. אולם, לטענתה, בין התובעת לנתבעת 1, מעולם לא שררו יחסי עובד מעביד ולפיכך אף מטעם זה יש לדחות התביעה נגדה. התובעת טענה בתגובתה, כי אמנם מבחינה פורמאלית הנתבעת 1, לא שימשה כמעסיקתה של התובעת, אך מבחינה מהותית יש לראות בה ככזו, שכן התשתית הראייתית מלמדת כי הנתבעת 1 שלטה שליטה מוחלטת במרפאה, היא זו שניהלה ופיקחה בפועל על המרפאה ודבקות במבחנים הפורמאליים לקיומם של יחסי עובד מעביד, עשויים להחטיא את תכלית החוק במקרה דנן מעיון בלשון החוק ותכליתו, עולה כי ההגנה הניתנת לחושפי שחיתויות בהתאם לחוק, מחייבת קיומו של תנאי בסיסי ראשוני והוא היותו של חושף השחיתויות- עובד. כך למשל סעיף 2 לחוק נוקט בלשון: "לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד...", כך גם סעיף 3(ב) הקובע כי הוראות סעיף זה יחול על מעביד שהוא גוף ציבורי וכן על מעביד שאינו גוף ציבורי המעסיק יותר מ-25 עובדים". בחינת המאפיינים המלמדים על קיומם של יחסי עובד מעביד ויישומם על המקרה שלפני מלמדת, כי לא שררו בין התובעת לבין הנתבעת 1 יחסי עובד מעביד. אמנם אין חולק, כי הנתבעת 1 פיקחה על ניהול המרפאה, אולם זאת בנושאים כלכליים ארגוניים. אין גם חולק, כי הנתבעת 1 השתתפה בתיקצוב המרפאה ובכך גם נתנה מימון חלקי עבור עלות שכר עובדי המרפאה ובכללם התובעת, אך אין בכך בכדי להפוך אותה למעסיקתה. (ראה בעניין זה ע"ע 751/05 מדינת ישראל-משרד הדתות- הרב יוסף בן פורת עמאר (לא פורסם, 25/10/06)). לפיכך, התוצאה המחייבת היא, כי חוק הגנה על עובדים לא חל על היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת 1 ולפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת 1 - להידחות העילות להפסקת עבודתה של התובעת במרפאה : הנתבעות טענו כאמור לעיל, כי פיטורי התובעת נעשו מתוך שיקולים עניינים ואובייקטיביים וללא כל קשר לעובדה שהתובעת התלוננה על אופן ניהול המרפאה והצביעה על קיומם של ליקויים באופן הדיווח למשרד הבריאות בדבר הוצאות והכנסות המרפאה. להלן נבחן טענות הנתבעות באשר לעילות שהביאו לפיטורי התובעת אחת לאחת שיקולים מקצועיים : הנתבעות טענו, כי התובעת נכשלה בתפקידה כמנהלת המרפאה וכי תיפקודה המקצועי היה לקוי. כך גם יחסי האנוש שלה עם עובדיה. הנתבעת 2 העלתה בכתב הגנתה טענות חמורות בדבר התנהגות הנתבעת והתנהלותה, כך למשל טענה, כי העבודה עם התובעת יצרה תסיסה מתמדת והמרפאה בניהולה לא ידעה ימים רבים של שקט, כלשונה. עוד טענה, כי הוגשו נגד התובעת תלונות רבות הן מצד מטופלי המרפאה והן מצד הרופא המחוזי במשרד הבריאות. (סעיף 15 לכתב הגנתה). ואילו בסיכום טענותיה, לא חזרה על טענות אלה, אלא רק ציינה בלשון רפה, כי ייתכן שמכיוון "שהצטבר חוסר נחת מניהול התובעת את המרפאה ועקב תלונות שהוגשו עליה, החליטה האגודה למען הקשיש שלא לקבלה", אך אין לה חלק בהחלטה זו. וטענה, כי התובעת פוטרה מעבודתה כמו כל שאר העובדים בשל קשיים כלכליים וענייניים בלבד מעיון בחומר שבתיק, ובכל המסמכים שצורפו, עולה כי אין כמעט תלונות כנגד התובעת, על חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי כרופאה או כמנהלת המרפאה, מהתקופה שקדמה להגשת התלונה על ידה בפני מר הרטום. הנתבעות מפנות בעניין זה בעיקר אל בקשות המטופלים להחזר כספים ששילמו, אולם אין די באלה בכדי להוכיח אי שביעות רצונן מתפקוד התובעת. מעיון ב"תלונות", עולה כי פעמים רבות הסיבה לבקשת ההחזר הכספי נעוצה בטעמים חיצוניים, שאינם קשורים בהכרח לתפקוד התובעת (כגון - ריתוקה של אחת המטופלות למיטה בשל חולייה, סירוב של אחת המטופלות לעבור בדיקת איידס וכדומה). (נספחים ג',ד',ז- טז' לתצהיר מלכה שמעוני) וראה גם עדותו של ד"ר פיקובסקי, לפיה במרבית התלונות מצא כי הטיפול שהעניקה התובעת היה תקין עוד הפנתה הנתבעת אל אישורי קבלת הדו"חות על ידי משרד הבריאות, בהם צוין, כי התפוקה במרפאה מאוד נמוכה (נספחים ד' וה' לתצהיר מלכה שמעוני), וגם אל מכתבו של ד"ר פידובסקי מיום 15/11/01 בדבר תוצאות פעילות המרפאה לשנת 2001, בו צוין כי התפוקה במרפאה נמוכה ביחס למרפאות אחרות ובאה לידי ביטוי בזמן ביקור ממוצע גבוה לכל מטופל(מוצג 7 לתצהיר חגי ברוש, נספח ו' לתצהיר מלכה שמעוני). אמנם ערה אני לכך, כי התובעת שימשה כמנהלת המרפאה ולפיכך הטענות בדבר תפוקה נמוכה נוגעות גם אליה, אך אין לראות באלו בלבד כגורם שהניע והביא את הנתבעת להפסיק עבודת התובעת במרפאה. סבורה אני, כי לו היה תפקודה של התובעת נמוך ובעייתי כפי שטענה הנתבעת, היא בוודאי היתה מוזמנת על ידי ממוניה לשיחת הבהרה, תוך מתן ביטוי לכל הטענות שהועלו נגדה. גם העובדה כי התובעת לא נמנתה על מכותבי מכתבו של ד"ר פידובסקי בדבר תוצאות פעילות המרפאה לשנת 2001 (מוצג 7 לתצהיר חגי ברוש), מלמדת, כי הנתבעת לא הפנתה תשומת לב התובעת לטענות כלפיה ולא אפשרה לה לתקנם ולשפרם, במידת הצורך, אם אכן כך היו. כמו כן, אין כל תכתובת, בין פנימית ובין שהופנתה אל התובעת, בגין תפקודה הלקוי, לפני המועד בו הפנתה התובעת תלונתה בגין זיוף חותמת הרופא שלה, היינו מחודש ספטמבר 2001, למעט מסמך אחד (דיון בנושא מרפאת שיניים 28/6/01, בו נכחו התובעת, מלכה שמעוני, דוד הרטום וחגי ברוש), שם ציינה מלכה שמעוני, כי ישנם בעיות עם נוהלי העבודה שמובילים לחיכוכים בינה לבין התובעת כמנהלת המרפאה (נספח כח לתצהיר מלכה שמעוני). גם חגי ברוש העיד, כי בתקופה בה היתה המרפאה תחת ניהולו, לא קיבל תלונות על התובעת כל שהוכח, הוא קיומם של חילוקי דעות מקצועיים בין התובעת לבין הגב' שמעוני דווקא. אשר על כן, אין בידי לקבל טענת הנתבעת, לפיה פוטרה התובעת מעבודתה בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה במרפאה ובשל שיקולים מקצועיים גרידא הגשת התלונות על ידי התובעת : משנשללה הטענה, כי העילה לפיטורי התובעת היתה נעוצה בתפקודה המקצועי הלקוי של התובעת, יש לבחון האם הגשת התלונות בגין אי הסדרים הכספיים במרפאה על ידה, היו אלה שהובילו לפיטוריה. אך בטרם תיבחן שאלה זו, יש לקבוע האם הגשת התלונות על ידי התובעת עונה על הגדרת "החוק" בכדי לזכותה בהגנת "החוק"; היינו האם התלונות הוגשו בתום לב ועל סמך דיווח אמת או שמא אלו הוגשו רק בכדי לבוא בחשבון עם הנפשות הפועלות במרפאה וכי המדובר היה בתלונות שווא בנסיבות שהתובעת ידעה על כך או היה עליה לדעת על כך התובעת הצהירה, כי בחודש מרץ 2001, פנתה מיוזמתה אל דוד הרטום בבקשה להיפגש עימו ולהעביר לידיו חומר הנוגע לחשדות שהתעוררו אצלה בנוגע לניהול כספי המרפאה. במסגרת הפגישה שנערכה, פירטה התובעת חשדותיה ביחס לדו"חות המרפאה שהועברו על ידי הנתבעת 1 אל משרד הבריאות. לטענת התובעת, הגב' שמעוני, אשר היתה אחראית על מילוי הדו"חות והעברתם אל משרד החינוך, זייפה אותם באופן בו נהגה להקטין את הכנסות המרפאה וכן להגדיל את מספר התלמידים שטופלו בפועל במרפאה וזאת על מנת להגדיל את התקציבים שקיבלה העירייה למימון המרפאה (סעיפים 14-17 לתצהיר התובעת). יצוין, כי אין כל ראייה בכתב או כל מסמך אחר המעיד על פנייתה של התובעת אל דוד הרטום בעניין הדיווחים הכוזבים במועד הנטען. אולם, הנתבעת 2 אינה מכחישה בכתב הגנתה עובדה זו. גם דוד הרטום אישר בעדותו שבשלב כלשהו פנתה אליו התובעת בטרוניות על קיומם של אי סדרים כספיים (עמ' 114 לפרוטוקול מיום 22/5/06). עוד הצהירה התובעת, כי במהלך חודש ספטמבר 2001, גילתה במקרה, כי מסמכים שונים במרפאה נשאו את חותמת הרופא שנושאת את שמה, מבלי שהיא הטביעה חותמת זו על המסמכים הנדונים (סעיפים 18- 23 לתצהיר התובעת). התובעת פנתה אל דוד הרטום ולאחר בירור העניין, הודתה מלכה שמעוני, כי היא הטביעה החותמת, אך רק על המסמכים בהם הופיעה חתימת התובעת בלבד, זאת מטעמים טכניים ועל מנת לייעל את תהליך העברת המסמכים אל הרשויות השונות ב"כ הצדדים העלו באריכות את טענותיהם לעניין אי הסדרים שהתגלו לכאורה במרפאה וכן לעניין זיוף חותמה של התובעת ועל כך נחקרו בהרחבה כל העדים. אלא שאין בית הדין בודק בפסק דין זה כלל האם אכן היו בפועל אי סדרים, אלא האם פוטרה התובעת בשל הגשת תלונתה בפני הממונים עליה ובכללם מבקר העירייה וכן תלונתה בפני משטרת ישראל בגין אי הסדרים להם טענה. לכל היותר בודק בית הדין האם יש ראשית ראיה לאי סדרים אשר הצדיקו פניה למבקר העירייה ולמשטרה. מכל מקום, הגנת החוק איננה מותנית בכך שהתלונות נבדקו ונמצאו נכונות, אלא שבשל התלונות פוטרה התובעת לא למיותר יהיה לציין, כי תלונות התובעת, אף אם בסופו של יום לא נמצאו ראיות מספיקות להוכחתן, אינן מופרכות ביסודן. מן החומר הראייתי שהונח בפני ומעדויות הצדדים, עולה, כי לכאורה יש בהם ממש, אף אם לא ניתן ללמוד מהם מה שביקשה התובעת ללמוד. עיון בדו"ח מבקר משרד הבריאות וכן במסמכים עצמם שצורפו אל תעודת עובד הציבור מלמד, כי הדיווח בגין מספר המטופלים (התלמידים) במרפאה היה שונה ממספר המטופלים בפועל. כן עולה, כי דיווח שכרם של הרופאים בדו"ח היה נמוך מזה ששולם להם בפועל ולא שיקף את המציאות (עדות שמעוני, עמ, 123 לפרוטוקול מיום 22/5/06). אף הגב' שמעוני הסבירה בעדותה, כי היה שוני בין מספר התלמידים שדווח על ידה לבין אלו שטופלו בפועל במרפאה, שכן המדובר היה בדיווח של מספר הכולל של התלמידים שהשתתפו למשל, בפרויקט שיקום שכונות ולא היה בו בכדי לקבוע גודל התקציב שהעביר משרד הבריאות. חשוב אף להדגיש, כי מעולם לא הוכח שדיווח זה הביא לקבלת כספים ביתר ממשרד הבריאות ואף לא הוכח כי הגב' שמעוני לקחה כספים אלה לכיסה או שהעבירה אותם לנתבעת 1, שכן מלכה שמעוני העידה כי התקציב שהועבר על ידי משרד הבריאות, ניתן על פי מספר המטופלים בפועל ולאחר שנציגת משרד הבריאות בדקה ואישרה הדו"חות.(עדות שמעוני, ע"מ 121,123,125, 127-128 לפרוטוקול יום 5/1/06, נספח טז' לתצהיר הרטום). אף ד"ר פיקובסקי העיד שהכסף שהתקבל מן התלמידים המטופלים במרפאה לא היווה אינדיקציה להשתתפות משרד הבריאות בהוצאותיה (עמ' 138 לפרוטוקול מיום 5/1/06). עניין זה כאמור נחקר אף על ידי משטרת ישראל ולא נמצאו כל ראיות לכך. גם בעניין התלונה בגין "זיוף" חותמת התובעת, נמצא לכאורה בסיס בחומר הראייתי שהוכח בפני ובעדותה של מלכה שמעוני עצמה, אשר לא הכחישה הטבעת החותמת על המסמכים השונים. יצוין, כי ההסבר שנתנה לביצוע פעולת הטבעת החותמת ללא ידיעת התובעת, לא שכנע אותנו. מה גם שמעיון במסמכים שצורפו לתביעה זו, עולה כי לפחות במסמך אחד (נספח ו' לתצהיר התובעת), הטביעה מלכה שמעוני את חותמת התובעת, גם במקום בו לא הופיעה חתימתה הידנית של התובעת אשר על כן, ניתן לומר כי תלונות התובעת לא היו "תלונות שווא", כהגדרתן "בחוק הגנה על עובדים", שכן הוצגה בפני תשתית ראייתית, לקיומם של ליקויים בדיווח הקשור במספר המטופלים, בשיעור שכרם של הרופאים וכן בשימוש בחותמת התובעת שלא על ידה או שלא בידיעתה. כל שנותר כעת לבחון הוא האם נסיבות הפסקת עבודתה של התובעת על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") נעשו בשל חשיפת אי הסדרים שהתגלו על ידה ובשל הגשת התלונות על ידה או במילים אחרות, האם פיטוריה של התובעת נעשו בניגוד לחוק הגנה על עובדים פיטורים מחמת שיקולים כלכליים או בשל הגשת התלונות : הנתבעת טענה, כי פיטורי התובעת, כמו גם פיטורי כל שאר עובדי המרפאה נעשו מתוך מניעים אובייקטיביים, על רקע חובות כספיים אליהם נקלעה הנתבעת 2 באמצעות הליך ראוי ומסודר. עוד טענה הנתבעת, כי מלבד הגרעון אליו נקלעה, סיבה נוספת להעברת ניהול המרפאה לידיים אחרות, היתה העובדה שהנתבעת לא היתה הגוף המתאים מבחינת מטרותיה להפעלת המרפאה. ואילו התובעת טענה, כי משהתברר לממונים עליה, אליהם פנתה בתלונות, כי יש ממש בתלונותיה, גבר חששם והם החליטו להגביר את הלחץ ול"היפטר" ממנה בהזדמנות האפשרית הראשונה. לפיכך, הלכו אלו והחליטו כי יש לסכל אפשרות המשך העסקתה של התובעת במרפאה. או אז, יצרו בדרך מתוחכמת את ההזדמנות לטעון כי המרפאה עוברת לניהול בידי האגודה למען הקשיש או שנקרתה להם הזדמנות זו והם היטיבו לנצלה. בין כה ובין כה, החליטו בסופו של יום שלא לאפשר לתובעת להמשיך ולעבוד במרפאה, לאחר שלא עברה את המכרז הפיקטיבי שנערך וששאר עובדי המרפאה עברו מן החומר הראייתי שהונח בפני עולה, כי במהלך חודש 11/01 ואילך, החליטה ישיבת מועצת המנהלים ודירקטוריון עירית אשדוד והנתבעת, להוציא את ניהול המרפאה מידי הנתבעת ולהעבירו לעמותה אחרת, אשר לאחר דין ודברים, הוחלט כי זו תהיה האגודה למען הקשיש. במסגרת העברת הניהול לידי האגודה למען הקשיש, התנתה מנכ"לית האגודה את הסכמתה למעבר, בפיטורי כל עובדי המרפאה ובעריכת מכרז חדש. (נספחים כח, ל לתצהיר דוד הרטום). הטעמים שהועלו להעברת הניהול לידי האגודה למען הקשיש היו הגירעון הכספי של הנתבעת וכן העובדה כי ניהול המרפאה חרג ממטרות העמותה כך למשל העיד חגי ברוש, מנכ"ל הנתבעת, בעניין זה: " ש. את בסעיף 11 לתצהיר אומר שהסיבה לסגירת המרפאה היא גירעון, נכון? ת. לא רק גרעון, אלא גם טענתי שעם כל הכבוד תאגיד כמו שלנו לא אמור להפעיל מרפאת שיניים אלא תחנות טיפול בילדים בסיכון ולא להפעיל בהתאם למטרות העמותה מרפאת שיניים, זה לא משהו שאנו אמורים לעסוק בו. בנוסף לקושי בניהול המרפאה שכספים היו מגיעים באיחור ניכר ותמיד היה פיגור בהכנסתו העמותה שיצר תמיד גרעון בתזרים ומאחר והעמותה היא גוף מבצע ואז מדווח ואף מקבל את הכסף והיא עוד גוף שהכביד עלינו, זה לא היה גוף שצריך לטפל במרפאת שיניים. היה מצב שבו נאמר לי או שזה עובר לעמותה או שזה נסגר..." (ע"מ 119 לפרוטוקול מיום 22/5/06). גם התובעת הודתה, כי הנתבעת העבירה את ניהול המרפאה לידי גורם אחר בשל קשיים כלכלים אליהם נקלעה, זאת כלשונה: "ש. את יודעת למה רשות הסמים הפסיקה לעבוד? ת. כן, כי היא היתה בחובות עצומים, הסמים רצו אפילו לפרק אותה, היתה להם בעיה" (ע"מ 29 לפרוטוקול מיום 5/1/06). לכאורה עולה, כי הרעיון להעברת ניהול המרפאה לידיים אחרות נולד מבלי כל קשר לפיטורי התובעת והוא היה השיקול האמיתי והיחידי שהביא לפיטוריה אולם השתלשלות העניינים, ממועד העברת ניהול המרפאה לידיים אחרות, פרסום המכרז ועד להודעה על אי המשך העסקתה במרפאה, מערערת קביעה זו ומלמדת כי אין המדובר בשיקול האמיתי שהביא לפיטורי התובעת. כאן המקום לציין, כי לטעמי הליך העברת ניהול המרפאה מן הנתבעת 2 לידי האגודה למען הקשיש היה בבחינת הליך של "חילופי מעבידים" ואין המדובר במעשה פיטורים, שכן כל עובדי המרפאה, המשיכו לעבוד באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד לאחר העברת ניהול המרפאה לידיים החדשות. כמו כן, לא הוכח בפני כי מי מבין עובדי המרפאה קיבל פיצויי פיטורים עם המעבר לאגודה למען הקשיש ונמצאתי למדה, מן התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני, כי מעבר ניהול המרפאה מן הנתבעת לידי האגודה למען הקשיש, נתפס בעיני עובדי המרפאה, ובכללם התובעת, כמעבר פורמאלי וטכני, אשר אין בו לשנות מתכונת העסקתם במרפאה התובעת העידה בעניין זה, כי לאחר פיטורי עובדי המרפאה, הגיע אל המקום נציג האגודה למען הקשיש והודיע לעובדים כי המרפאה תעבור לניהולם. לגרסתה, לא הודיעו לה במעמד זה על הרצון להחליף את עובדי המרפאה ו/או על קיומו של המכרז לאיוש המשרות, בהתאם להחלטת האגודה. ובשלב זה, ניתן היה להבין כי המדובר שוב בתהליך מלאכותי, כפי שהיה קודם לכן, בעת העברת ניהול המרפאה מן החברה העירונית לתרבות לידי הנתבעת (ע"מ 28 לפרוטוקול מיום 5/1/06, סעיפים 24- 25 לתצהיר התובעת). עדותה של התובעת בנקודה זו היתה אמינה והיא מקובלת עלינו. מכאן יוצא כי רק לאחר היוודע פרסום המכרז לתובעת, החל לקנן בה החשד שמא לא תתקבל לעבודה במרפאה, בשל התרעתה על קיומם של אי סדרים בניהול כספי המרפאה הליך המכרז : אמנם המכרז נערך על ידי הנתבעת 3, שנמחקה מההליך הנוכחי, אולם מצאתי לנכון להתייחס לפגמים שבמכרז אשר לטעמי משליכים על העילות שהביאו להפסקת עבודתה של התובעת במרפאה. ראשית יצויין, כי כבר ב-15/11/01, עוד בטרם קבלת ההחלטה על חילופי המעבידים ובסמוך למועד הגשת התלונות, המליץ ד"ר פיקובסקי, במסגרת דו"ח פעילות מרפאת השיניים לשנת 2001, לערוך מכרז למילוי תפקיד רופא-אחראי של המרפאה בלבד. במילים אחרות, לתפקיד התובעת. (מוצג 7 לתצהיר חגי ברוש). הליך קיומו של המכרז וקבלת עובדי המרפאה, היה פגום ולוקה ביסודו. ערה אני לעובדה, כי התובעת בחרה להשתתף במכרז, על אף פגמיו והעלתה טענותיה רק לאחר שלא התקבלה לעבודה אצל האגודה למען הקשיש. המכרז לאיוש המשרות במרפאה, נעשה בבהילות רבה ובחטף, שכן הוכח, כי המכרז פורסם באחד ממקומוני העיר ביום שישי, כשהמועד הנקוב להגשת המועמדות היה בן ימים ספורים בלבד כך גם העידה התובעת בעניין זה, כי המכרז פורסם מבלי שהממונים עליה הודיעו לה על כך, בעוד שכל אחד משאר עובדי המרפאה, קיבל הודעה על קיומו של המכרז, זאת כלשונה: "ש. אני מפנה לסעיף 30 בתצהיר שלך "נודע לי להפתעתי כי ביום 20 לדצמבר 2001, פורסם מכרז", את אומרת שהוא פורסם במקומון. ת. במקומון ביום שישי ש. נכון, זה היה יום שישי ת. הגעתי ביום ראשון לעבודה במשמרת רגילה ואחד המטופלים, אני לא זוכרת, תחילת משמרת, אמצע משמרת, אמר דוקטור ראיתי שמחפשים מנהל רפואי, את עוזבת? אמרתי- מה? סיימתי את הטיפול ואז שאלתי את שאר אנשי הצוות, תגידו אתם יודעים משהו, ראיתם משהו על המרפאה שלנו. אמרו- מה את לא יודעת? מלכה התקשרה לכל העובדים, תיאמה איתם שנגיש את כל המסמכים עד יום שלישי, כי המכרז נסגר ביום שלישי, את כל קורות החיים נגיש. היחידה שלא התקשרו אליה זו היתה מנהלת המרפאה(התובעת עצמה- י.ה), שלא צריכה לדעת שיש מכרז וצריך להגיש דברים. ש. את אומרת שעובדי המרפאה אמרו שהתקשרו אליהם? ת. כן, מלכה שמעוני ש. ולטענתך אליך לא התקשרו ת. נכון" (ע"מ 29 לפרוטוקול מיום 5/1/06). עדות זו לא נסתרה על ידי הנתבעת פגם נוסף התעורר ביחס להרכב וועדת הקבלה, אשר כללה את הגב' מלכה שמעוני, ששימשה כמרכזת הוועדה וכנציגת העירייה בה. לטעמי, עובדה זו לבדה, מעוררת תמיהות רבות ביחס לכשירותו של הליך קבלת העובדים לעבודה במרפאה באמצעות האגודה למען הקשיש. מעדויות הצדדים ומהשתלשלות העניינים כפי שהוצגו בפני, עולה כי בין התובעת ובין מלכה שמעוני התעוררו חילוקי דעות קשים ביחס לניהול המרפאה, זאת עוד קודם הגשת התלונות מצד התובעת שכוונו כלפי הגב' שמעוני. אין ספק, כי בין השתיים שררה מערכת יחסים עכורה ובכך אף הן מודות (סעיף 41 לתצהיר מלכה שמעוני), אשר הידרדרה לתהומות, עם הגשת התלונה במשטרה ובפני מבקר העירייה. טענת הנתבעות, כי הגב' שמעוני שימשה אך פקידה במכרז זה, אינה מקובלת עלי כלל וכלל, שכן הוכח, כי הגב' שמעוני שימשה כמנהלת יחידת הבריאות במינהל הרווחה בעירייה, וכך אף היא חתומה במכתבי ההודעה למועמדים במכרז על תוצאותיו (נספח טז לתצהיר התובעת). במאמר מוסגר יצוין, כי אף אם טענה זו היתה נכונה, הרי שגם אז, היה ראוי כי הגב' שמעוני לא תיקח חלק בעריכת המכרז ולו בשל מראית פני הצדק גם ממכתבו של מבקר העירייה, עולה כי נמצאו ליקויים בעריכת המכרז, אך המבקר בחר שלא לפרטם במכתבו, אלא ציין, כי מסר על כך למר יגאל מזרחי בעל פה (נספח יח' לתצהיר התובעת). ליקויים אלו שנסקרו לעיל, מהווים רק אחד הנדבכים שהובילוני למסקנה, כי השיקולים לאי המשך העסקתה של התובעת במרפאה נבעו גם ובעיקר בשל מעשי התובעת, היינו הגשת תלונותיה בפני הממונים עליה ובפני הגורמים המוסמכים. הנדבך העיקרי לביסוס מסקנה זו, הוא העובדה, כי מקבלי ההחלטות בעניין העברת פעילות המרפאה לידי האגודה למען הקשיש, לרבות הפסקת עבודתם של עובדי המרפאה, היו אותם הגורמים שהחליטו בסופו של יום שלא להמשיך ולהעסיק התובעת באגודה למען הקשיש. מר חגי ברוש, מר דוד הרטום והגב' שמעוני היו הנפשות הפועלות גם בעת קבלת ההחלטה על מעבר פעילות המרפאה לידי האגודה למען הקשיש וגם בעת עריכת המכרז וקביעת תוצאותיו. גם ד"ר פיקובסקי שהיה המפקח המקצועי של התובעת, ואשר לטענתו נמצאו ליקויים בתפקודה של התובעת, היה אף הוא אחד מעורכי המכרז וחבר בוועדת הקבלה גם העובדה, כי כל עובדי המרפאה, למעט התובעת ומזכירתה/סייעתה מישל נבט, אשר סרבה להשתתף במכרז, וביטלה מועמדותה לאחר שהופיעה ביום המכרז ומסרה נימוקיה, המשיכו בעבודתם במרפאה, בסופו של יום, מחזקת מסקנתי בדבר העילה האמיתית להפסקת עבודתה של התובעת במרפאה. בעניין סירובה העידה התובעת, כי גב' נבט לא רצתה להמשיך עבודתה במרפאה, מן הטעם הבא כפי שפירטה: ש. כתוב בפרוטוקול של הוועדה שהציעו לה להמשיך והיא לא רצתה. ת. נכון. היא לא רצתה, הרי היא הייתה עושה את הסיכומים ביחד איתי. אני הייתי יושבת ומקריאה לה את הסכום והיא מקלידה אותו. את החישובים היינו עושים ביחד, היא ידעה בדיוק. אם היה בן אדם שידע בדיוק את הסכומים, זה היה היא. אם היה בן אדם שידע בדיוק את רשימת התלמידים, זו הייתה היא כי היא הייתה מקבלת אותם". עדות זו לא נסתרה סופו של ההליך מעיד על תחילתו ושופך אור על המניע האמיתי שעמד בבסיס ההחלטה שלא להמשיך ולהעסיק התובעת. אך מעל לכל, עומדת עדותה של הגב' שמעוני ביחס לסיבות שהביאו לאי המשכת העסקתה של התובעת במרפאה וכך העידה: "ש. אני רוצה להבין את הדבר הבא. המרפאה הוקמה ב-99, תחת המטריה של החברה למתנסים, החברה העירונית ת. כן ש. ולאחר מכן הועברה לרשות למלחמה בסמים ת. נכון שהמנכ"ל לא רצה יותר מאחר והחברה העירונית מטפלת בשמחה ולכן אמרה שהחלק של המראה לא נוגע לה ולמצוא מישהו שיש לו זיקה לכך. ש. ובפועל לא היתה תחלופה של עובדים בכלל שעברה לרשות לסמים ת. אותם עובדים ש.תסכימי איתי שכשזה עבר מהרשות לסמים לאגודה למען הקשיש, החליטו לעשות לא רק סיוג חשבונות אלא כאילו מכרז לכל העובדים ת. לא רק כאילו, אתה כאילו מזלזל, כי האגודה למען הקשיש הם אנשים מאוד ישרים שעושים למען הקהילה, צריך לכבד אותם. כשהגיע הנושא לחברה למען הקשיש, לצערי הרב התובעת החלה לעשות את כל הדגלים שעשתה בעיתונות וכל ההכפשות, אז האנשים המתנדבים מה הם יגידו. תיקחו את כל המרפאה עם הצוות, אלא אנו רוצים להיכנס למיטה בריאה וללמוד את כל העניינים לפי המקובל והנהלים וזה בסדר ואני חושבת שהם לא חטאו כל אלו מלמדים, כי השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה שלא להמשיך עבודתה של התובעת במרפאה, היו נגועים במניעים זרים ובלתי כשרים וכי העילה האמיתית שהביאה לכך, היתה נעוצה בעובדה כי התובעת התלוננה, בפני גורמים רבים על קיומם של חשדות לכאורה בדבר ניהול בלתי תקין של כספי המרפאה. ובאשר לטענת התובעת, כי הנתבעת החליטה להעביר את ניהול המרפאה לידיים אחרות רק ובעיקר בשל הגשת תלונותיה, יש לשאול האם סביר כי הנתבעת ושאר מקבלי ההחלטות בעירייה החליטו להעביר את הפעלת המרפאה לידי האגודה למען הקשיש רק בכדי להכשיר פיטורי התובעת, אשר סומנה על ידם כמי ש"עושה צרות" ובכך מצאו דרך אלגנטית לסיים את עבודתה של התובעת במרפאה נקדים ונציין, כי במקרה שלפני, אכן כך היו פני הדברים, שכן לא ניתן להתעלם מן העיתוי בו התקבלה ההחלטה להעברת ניהול המרפאה לידיים אחרות, אשר היה סמוך מאוד למועד בו החלה התובעת להתלונן ולהתריע בדבר קיומם של חשדות ואי סדרים כספיים במרפאה. אין ספק, כי עיתוי זה, לרבות ההחלטה בדבר אי המשך העסקתה של התובעת מבין כלל עובדי ורופאי הנתבעת, תומך בגרסת התובעת, שביצוע המעבר בא לפתור באופן מתוחכם את הדרך בה תסיים התובעת עבודתה במרפאה לאחרונה דן בית הדין הארצי בעניין, בין היתר בסוגיה, אשר בו עתרו המערערים לביטול פיטוריהם בטענה, כי סגירת היחידה לקידום הנוער בעירייה בה עבדו, נעשתה רק בשל רצון המשיבים לסיים את העסקתם של המערערים בשל שיקולים פוליטיים ובלתי עניינים, כי: "החשד יש לו נפקות משפטית רק אם הוא יוצא מגדר חשד ומגיע לדרגת וודאות מספקת. האם הרימו האם הרימו המערערים את נטל הראיה לכך, שסגירת היחידה באה לעולם בעיתויו זה במגמה להביא לסיום עבודתם של רובין ולוי בעירייה...אכן, סביר לחשוב שראש העיר לא רווה נחת מפעילות השניים לטובת יריבו. לא יהיה זה גם רחוק מן הדעת לסבור שהוא גם היה מעוניין בסיום עבודתם של השניים בעירייה, אך סגירת היחידה יכולה להתפרש גם כצעד ארגוני, מימוש תוכנית ישנה לקיצוץ כח אדם ביחידה שצברה גרעונות, לא הייתה מתוקצבת כראוי על משרד החינוך, הגדילה את הגרעון הכללי ואשר משימותיה לאחר חיסולה, כפי שהעיד מר אריאב, מתבצעות על ידי גורמים אחרים בעיריה ללא תוספת כח אדם. יהיה מי שיסבור שמר אריאב השיג בסגירת היחידה שתי ציפורים במכה אחת - גם צמצום בכוח אדם והקטנת הגרעון וגם סיום עבודתם של אלה שיתכן ולא רצה עוד בעבודתם בעירייה. האם מהלך כזה הוא פסול? או שמא הצורך האמיתי בחסכון די בו כדי להצדיק את סגירת היחידה, גם אם תוצר הלוואי שלו הוא פיטורים של אלה שאין חפצים עוד בעבודתם". במקרה הנ"ל דחה בית הדין הארצי את טענת המערערים וקבע, כי המחשבה שמהלך סגירת היחידה, בה עבדו המערערים, לא בא לעולם אלא רק בכדי להיפטר מן המערערים, לא עלתה לדרגת וודאות מספקת. מסקנתו זו, התבססה בין היתר גם על ההנחה כי בלתי הגיוני לסבור שבשל הרצון להיפטר מן המערערים תפעל המשיבה ל"הפלתם" של עובדים אחרים ביחידה כקורבן לפעילות המערערים בבחינת "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (במדבר ט"ו כב). (ע"ע (ארצי)181/05 רוני רובין- עירית נצרת עילית (לא פורסם, מיום 26/12/06). אולם במקרה שלפני, שלא כמו במקרה רובין, דאגה הנתבעת, כי שאר עובדיה, אשר לא "חטאו" יתקבלו כולם לעבודה אצל האגודה למען הקשיש ופעילותם הרגילה במרפאה תימשך לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי העילה האמיתית שהביאה בסופו של יום להפסקת עבודתה של התובעת במרפאה נעוצה בעובדה, כי התובעת ביקשה לחשוף אותם הליקויים שגילתה בדיווחי המרפאה שהועברו אל משרד הבריאות ובגין התלונות שהגישה בעניינם נטל הראיה : התיקון ל"חוק", כפי שצוטט לעיל, קבע, כי נטל הראיה מוטל על המעביד, כל עוד שהעובד הוכיח שלא היה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפטרו. ערה אני לעובדה, כי התיקון בסוגיה זו נכנס לתוקפו לאחר פיטורי התובעת. נוסח החוק טרם התיקון לא עסק כלל בסוגית נטל ההוכחה. אין בכך כדי לקבוע, כי לאור נוסח החוק טרם התיקון, הנטל להוכיח התביעה, היה מוטל על העובד באופן בלעדי. מי מהצדדים אף לטען כך בפני ניתן אולי להסיק, כי בעבר הוטל נטל ראיה כבד יותר על העובד להוכיח טענתו, אך אין ספק, כי בסוגיה שבפני, לרבות בסוגיות נוספות שפורטו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, למשל, בפיטורים בשל השתייכות לארגון עובדים, או בשל פעילות ארגונית בוועד עובדים וכן בשל נימוקים פוליטיים או נימוקים שמירב המידע נמצא אצל המעסיק ולא אצל העובד, הועבר הנטל להוכיח, כי אכן מדובר בפיטורים משיקולים ענייניים, לכתפי המעביד, (עס"ק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - אי.סי.איי. טלקום בע"מ פד"ע לו 289, עמ' 299; ע"ע 1013/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מתנ"ס קרית מלאכי בפד"ע לט, 205, 307). מסקנתי זו, אף תואמת את תכלית החוק, לעודד ולהגן על העובד המדווח על מעשי שחיתות או טוהר המידות ושלא להטיל על העובד את כל כובד הראיה להוכיח טענות שבסופו של דבר נמצאות בידיעת המעסיק ובכך למנוע מאת המעסיק מלהסתירם, אינטרס אשר אין לשלול כי קיים בעילות מהסוג הנדון יציין, כי במקרה הנדון, התובעת הוכיחה, כי לא הייתה כל עילה עניינית או מוצדקת להפסקת עבודתה, למעט מעשיה ותלונותיה והנתבעת לא עמדה בנטל לסתור גרסה זו. משכך, יש לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי מכוח החוק בגין חשיפת הליקויים במרפאה ובגין התנהלות הנתבעת, אשר הביאה בסופו של יום להפסקת עבודתה במרפאה. באשר לשיעור הפיצוי הנתבע בסך 400,000 ₪, סבורה אני, כי המדובר בסכום מופרז, אשר לא הוכח כלל. התובעת, מלבד העלאת הטענה כי נגרם לה נזק בשנה לאחר פיטוריה בהיקף של למעלה מ-100,000 ₪, לא הוכיחה טענתה. אין די בהצגת הטענה באופן זה ויש להוכיחה במדויק. יש אף ליתן את הדעת לוותקה של התובעת אצל הנתבעת. לפיכך, בשים לב למכלול השיקולים, לרבות תקופת עבודתה של התובעת במרפאה, שיעור שכרה, התובעת זכאית לפיצוי מכוח החוק בסך של 50,000 ש"ח פיצויים בגין עגמת נפש : התובעת טענה, כי היא זכאית לפיצוי גם בגין עגמת נפש ופגיעה בשם טוב, בסך של 50,000 ש"ח, בגין הנסיבות שהביאו לפיטוריה ומשום שמדובר במקרה "לא שגרתי", בו עברה התובעת מסכת של התנכלויות, מצד הנתבעות שהן גופים ציבוריים ובעלי אחריות מוגברת רק משום שנהגה באחריות ציבורית וברדיפה אחר האמת הלכה פסוקה היא כי פיצויים בגין עגמת נפש ביחסי עבודה יינתנו במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות, מאחר וביחסי עבודה יש יסוד מתמיד של חיכוך והתנגשות ולעיתים קרובות נגרמים צער ומתח לאחד מהצדדים לחוזה העבודה. מטבע הדברים, כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר, למגינת לבו, בעגמת נפש ותסכול. אולם במקרה של התנהגות שלא בתום לב יש מקום לפסיקת פיצויים בגין עגמת נפש ויש לפיצוי זה מטרה כפולה של פיצוי הנפגע והענשת הצד שנהג לא בהגינות. (ע"ע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל ואח', טרם פורסם, וכן דב"ע נה 283-3/חנה מרגלית - פז חברת נפט בע"מ , דב"ע כט' 264). סבורה אני, כי במקרה שלפני, אין התובעת זכאית לפיצויי בגין רכיב זה בנוסף לפיצוי שנפסק לה, שכן לא הוכח מקרה כה חריג וקיצוני המצדיק קבלת פיצוי בגין עגמת נפש. אשר על כן, התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש - נדחית. התביעה לפגיעה בשם טוב אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית זה ולפיכך אין מקום לדון בה. לאור תוצאות פסק הדין, מתייתר הצורך לדון בטענתה של התובעת לסעד חילופי סוף דבר : הנתבעת 2 תשלם לתובעת פיצויים מכוח חוק הגנה על עובדים בסך 50,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד פסק דין זה. התביעה בגין עגמת נפש - נדחית. התביעה נגד הנתבעת 1 - נדחית. הנתבעת 2 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 6,000 ₪ בצירוף מע"מ. התובעת תשלם לנתבעת 1 בגין דחיית התביעה נגדה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים שנפסקו בפסק דין זה, ישולמו תוך 30 יום פסק דין זה, לרבות "פסק הדין החלקי" מהווים פסק דין כולל בגין כל תביעות התובעת, נגד הנתבעות. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושליםבניהפיטוריםחוק הגנה על עובדים