פסק דין אהרון מושקט (להלן: המערער) הועסק בבית הדין הרבני האזורי רחובות בתפקיד של סופר דיינים. במסגרת תפקידו נהג המערער לשבת במהלך הדיונים באולם בית הדין בעמדה קבועה, סמוך למקום מושבם של הדיינים, ולסייע לבית הדין ברישום הפרוטוקול, בכתיבת החלטות ופסקי דין, ועוד. הנהלת בתי הדין הרבניים החליטה לייעל את הדיונים בבתי הדין הרבניים באמצעות קלדנים שירשמו את הפרוטוקולים של הדיונים. סופרי הדיינים, שחששו למעמדם, הביעו התנגדות להחלטה זאת. אף-על-פי כן, נשלח קלדן לבית הדין הרבני ברחובות, לאחר שהודעה על כך נמסרה למערער. אולם, כאשר הקלדן הגיע לבית הדין הרבני ברחובות, ביום 28.5.97, והיה אמור לשבת במקומו של המערער, עזב המערער את עבודתו והלך לביתו. כפי שהמערער העיד בבית הדין למשמעת: "אמרתי להם שאני הולך לביתי כשתרצו אותי אני לרשותכם... זה היה בנוכחות אב בית הדין ומזכיר בית הדין, אמרתי להם שאני הולך הביתה ואם תרצו אותי תקראו לי". הודיע ולא יסף. הוא לא ביקש ולא קיבל רשות לעזוב את העבודה, בדרך של חופשה או בדרך אחרת, מגורם מוסמך בבית הדין. ההחלטה לעזוב את העבודה היתה החלטה אישית, חד-צדדית, ללא אישור, לא מוקדם ולא מאוחר. לאחר שעזב את העבודה, הוא נעדר ממנה, ללא רשות, במשך 18 ימים, עד שהחליט לחזור לעבודה. אב בית הדין הרבני ברחובות הגיש תלונה על התנהגות המערער. בעקבות התלונה הוגשה קובלנה נגד המערער על ידי מנהל בתי הדין הרבניים. ועל יסוד הקובלנה, הוגשה נגד המערער, בחודש ספטמבר 1997, תובענה בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. במסגרת התובענה הואשם המערער בשני אישומים. על פי האישום הראשון, המערער עזב את מקום עבודתו ונעדר ללא רשות וללא הודעה מוקדמת במשך 18 ימים. על פי האישום השני, המערער התערב בדיונים ולא ציית להוראות הדיינים, הפריע בקביעות למהלך הדיונים בבית הדין, נהג לצאת את מקום עבודתו אל ביתו במהלך שעות העבודה, לעתים קרובות, כדי לאכול ולשתות, באופן שפגע במהלך התקין של הדיונים. בית הדין למשמעת זיכה את המערער מן האישום השני, אך הרשיע אותו, לפי האישום הראשון, בכך שנעדר מן העבודה בניגוד להוראות התקשי"ר (סעיף 44.211), ובכך הפר הוראות מחייבות והתנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, בניגוד לסעיף 17(2) וסעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. בית הדין אמר: "אם עובד אינו מרוצה מתפקיד המוטל עליו או מהוראה שניתנה לו בנוגע למילוי תפקידו, פתוחות לפניו דרכים מקובלות להעלות את השגותיו, אך הערעור אינו פוטר מחובת מילוי ההוראה... לא יעלה על הדעת, שעובד המסתייג מפעולה שנקטה הנהלת משרדו אף אם יש בה, לדעתו, כדי לקפח את מעמדו, יודיע באופן חד-צדדי על נטישת עבודתו, ישוב לביתו וימתין לבאות". בגזר הדין, מתוך התחשבות בנסיבות העבירה, הוותק הרב של המערער בעבודה, וההתרשמות "שיש הערכה מקצועית לנאשם כסופר דיינים, ברם לגבי התנהגותו בסביבת עבודתו אין העניינים מתנהלים עלי מנוחות", החליט בית הדין להטיל על המערער אמצעי משמעת אלה: נזיפה והפקעת מחצית משכורת קובעת בששה תשלומים שווים ורצופים. בקשתו של המערער כי בית הדין יצווה להחזיר לו את הוצאות ההגנה המשפטית בהליכים המשמעתיים, לפי סעיף 36 לחוק המשמעת, נדחתה. המערער הגיש ערעור על עצם ההרשעה. הוא טוען כי ההיעדרות שלו מן העבודה אינה עולה כדי עבירת משמעת. ומדוע? שכן הוא הודיע לממונים עליו בבית הדין כי הוא עוזב את מקום העבודה, וכי כאשר יקרא לשוב לעבודה, כך יעשה. בכך, סבור המערער, הוא יצא ידי חובתו, ובכך קמה זכותו לחופשה. הכיצד? שבבית הדין הרבני ברחובות אין העובדים נדרשים להודיע על יציאתם לחופשה בכתב, ולמלא טופס לצורך זה, אלא די בהודעה בעל-פה לממונים עליהם. אין יסוד לטענה זאת. בית הדין למשמעת קבע כעובדה כי המערער החליט על דעת עצמו להיעדר מן העבודה. פיו של המערער עצמו העיד על כך. לבית משפט זה אין יסוד או טעם להתערב בקביעה זאת. אכן, רק בדיעבד נשמעת מפי המערער טענה כאילו הוא יצא לחופשה. בנסיבות המקרה, טענה זאת נשמעת בלתי-רצינית. מכל מקום היא בלתי-משכנעת. ואפילו נאמר, לצורך הדיון, כי המערער רצה לצאת לחופשה, אין די בכך. המבחן הקובע, לצורך הדין המשמעתי, אינו מבחן הרצון או הכוונה של העובד. המבחן הקובע לצורך זה הוא מבחן העובד הסביר. ראו עש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 326. העובד הסביר לא יצא לחופשה על דעת עצמו, על-פי החלטה רגעית, גם אם הוא פגוע וכועס, ללא אישור של הממונים עליו. וגם אם בבית הדין הרבני ברחובות אין העובד נדרש למלא טופס לצורך יציאה לחופשה, עדיין הוא נדרש לאישור הממונים עליו לצורך זה. ואילו במקרה הנדון אין אפילו טענה מצד המערער שהוא ביקש וקיבל רשות לצאת לחופשה לפני שעזב את העבודה לתקופה של 18 ימים. הוא פשוט נתן ביטוי למורת הרוח שלו על עצם הבאת הקלדן לבית הדין, אולם מורת רוח, אף אם היא מובנת ואפילו אם היא מוצדקת, אינה מצדיקה החלטה להפר הוראות מחייבות. לפיכך ברור כי המערער הורשע כדין בעבירת משמעת. השוו עש"מ 9/78 סיי נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד לג(1) 281; ער"מ 1/82 רובין נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לו(3) 579; עש"מ 2728/90 צור נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מד(3) 575. הערעור על ההרשעה נדחה. הערעור אינו מופנה כנגד אמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת על המערער. אכן, אמצעי המשמעת, כלומר, נזיפה והפקעה של מחצית משכורת קובעת, הינם מתונים. מכל מקום, לבית המשפט זה אין יסוד להתערב בהם. כיוון שהמערער נמצא אשם בעבירת משמעת על-ידי בית הדין למשמעת, וכן על-ידי בית משפט זה, ובהתחשב בנסיבות המקרה, אין יסוד לפסוק לזכותו, כפי שהוא מבקש, את הוצאות הגנתו, לפי סעיף 36 לחוק המשמעת. הערעור נדחה. שופטיםשאלות משפטיותדיינים