פסק דין פסק הדין של בית הדין למשמעת מאיר מוטיל (להלן - המערער) עובד כצלם בטלויזיה החינוכית קרוב לשלושים שנה, רוב הזמן כצלם-חוץ במחלקת ההסרטה. לקראת סוף שנת 1996, על יסוד חשד שהמערער עוסק בעיסוקים פרטיים בשעות העבודה, נערך מטעם הטלויזיה החינוכית מעקב סמוי ומתועד אחר המערער במשך תקופה של כחודש וחצי. לפי תוצאות המעקב, המערער נעדר ממקום העבודה במשך תקופה זאת תשע עשרה פעמים במשך שעות רבות בהן, לפי הדיווח שלו על גבי כרטיס הנוכחות, הוא היה אמור להימצא במקום העבודה. אי לכך הוגשה נגד המערער, בשנת 1997, תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. כתב התובענה כלל שני אישומים. לפי האישום הראשון, המערער נהג לדווח בכרטיס הנוכחות שלו על שעות כניסה למקום העבודה ויציאה ממנו שלא תאמו את שעות נוכחותו בעבודה. לפי אישום זה הוא גם ביצע עבודה פרטית ללא היתר. בכך, על פי התובענה, הפר המערער את הוראות סעיפים 91.152, 42.211, 42.212, 42.223 ו44.221- לתקשי"ר. לפי האישום השני, סרב המערער באופן שיטתי להשתבץ בסידור העבודה, כנדרש על פי צרכי העבודה והיקף משרתו, בהיותו עובד במשרה מלאה. בכך, על פי התובענה, הפר המערער את הוראות סעיפים 42.211, 42.212, 42.213 ו42.221- לתקשי"ר. לאחר הגשת התובענה הושעה המערער מעבודתו. עם פתיחת הדיון בבית הדין למשמעת, הודה המערער שרשם בכרטיס הנוכחות שלו דיווחים שלא תאמו את נוכחותו בעבודה, אך טען שאין בכך עבירת משמעת. לטענתו, הנוהג הקיים בטלויזיה החינוכית הוא, שעובדים אשר שעות עבודתם נקבעות על פי סידור עבודה שבועי, כמו הצלמים, אינם רושמים בכרטיס הנוכחות רק את שעות העבודה בפועל, אלא הם רושמים נוכחות משעה 8:00 עד שעה 15:00, אף אם לא היו נוכחים בעבודה בשעות אלה, ונוסף לכך הם רושמים את השעות בהן עבדו על פי סידור העבודה אחרי הצהרים או בערב, אם עבדו, כשעות נוספות. בהתאם לכך, עובד כזה רושם בכרטיס שלו נוכחות מן השעה 8:00 עד השעה 15:00 גם ביום בו לא שובץ כלל, ולא ביצע כלל, כל עבודה. כך עושים עובדים אלה, לטענת המערער, משום שאם לא יעשו כן, הם לא יקבלו כל שכר עבור יום בו לא שובצו לעבודה, או לא יקבלו שכר מלא עבור יום בו עבדו, על פי סידור העבודה, רק שעות אחדות, לפני הצהרים או אחרי הצהרים. ולא זו בלבד. נוהג זה, לטענתו, קיים במשך תקופה ממושכת בידיעה ובהסכמה של הנהלת הטלויזיה החינוכית ואף בידיעה של נציבות שירות המדינה. ראוי להבהיר כי הרישום מתבצע על ידי העובד על גבי כרטיס נוכחות ידני. מן החומר שבתיק עולה כי נסיון להנהיג כרטיס נוכחות מגנטי נכשל בגלל התנגדות העובדים. בא-כוח המדינה טען כי אף שעובדים רבים נוהגים לדווח על שעות נוכחות אשר אינן תואמות את נוכחותם בפועל, אין זאת נורמה שהנהלת הטלויזיה החינוכית הסכימה לה. לטענתו, זאת תופעה פסולה של הפרה נמשכת של הוראות התקשי"ר, אך לא היה בכוחה של ההנהלה למגר אותה. ביום 11.1.00 הרשיע בית הדין את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון בתובענה, וזיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו באישום השני בתובענה. וכך קבע בית הדין בהכרעת הדין: "ביה"ד מחליט להרשיע את הנאשם באישום הראשון, דהיינו בעבירות על סעיפים 17(2) 17(3) ו- 17(4) [לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-], מאחר ומצא כי הנאשם הפר את הוראות סעיפי התקשי"ר 42.211, 42.212 ו- 42.223 וכן סעיף 91.153 (ולא 91.152 כפי שצויין בתובענה), ודיווח בכרטיס הנוכחות דיווחים שלא תאמו את נוכחותו בפועל בעבודה. בכך התנהג הנאשם התנהגות שאינה הוגנת ואינה הולמת עובד מדינה, והפר הוראות שניתנו לו. אנו סבורים, שהתביעה לא הוכיחה מעל לספק סביר את הנטען באישום השני. לפיכך אנו מחליטים לזכות את הנאשם מאישום זה. ההנמקה תנתן עם גזר הדין". הנימוקים להכרעת הדין ניתנו על ידי בית הדין, באופן ארוך ומפורט, לאחר חמישה חודשים לערך. לאחר מכן נשמעו בפני בית הדין הטיעונים לעונש. ביום 13.8.00 נתן בית הדין את גזר הדין, ובו הטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: א) נזיפה חמורה; ב) הפקעת משכורת חדשית קובעת אחת המחולקת לששה תשלומים שווים ורצופים; ג) הורדה בדרגה אחת למשך 18 חודשים. בגזר הדין אמר בית הדין, בין היתר, כדלקמן: ""בית הדין השתכנע מהעדויות שהובאו בפניו, הן על ידי התביעה והן על ידי ההגנה, כי דיווחים בכרטיסי הנוכחות של עובדים, לפחות במחלקת ההסרטה ובמחלקת התאורה (עובדים משתי המחלקות העידו בפני בית הדין), תאמו את אופן דיווחיו של הנאשם. כלומר - בימים בהם לא היו העובדים משובצים לתפקיד הם דיווחו על נוכחות בעבודה בשעות 15:00-08:00, אף אם זה לא תאם את המציאות, אחרת לא היו מקבלים שכר עבור אותו יום". ובהמשך כתב בית הדין: "ההסדר הקיים של דיווח ידני ואיסוף כרטיסי הנוכחות רק בסוף כל חודש, כאשר הם נגישים לעובדים בכל שעות היממה, התקיים עד לדיון המשמעתי הנוכחי ולפי התרשמות מהעדויות השונות הוא קיים גם היום. על כל פנים, לבית הדין לא ידוע על הנהגת נוהלים אחרים בנדון. ... במקרהו של הנאשם מצב זה נמשך לאורך ימים ואף שימש נושא לדיונים עם ההנהלה ונציג ההסתדרות. אם התובע רואה את הנאשם כמי שגזל את כספי המדינה בגין השעות בהן הוא נעדר ממקום עבודתו, הרי שאין הנאשם יחיד במעשהו זה. אפשר לומר, שחטאת רובצת לפתחם של כל מי שידע על המצב לאורך שנים ולא עמד על כך שהוא יעוגן במסגרת חוקית או ישונה מן היסוד". הערעור הערעור שבפני נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. הוא מתמקד בשלוש טענות אלה: א. בית הדין חרג מתקנה 47 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ד1963- (להלן - תקנות שירות המדינה (משמעת)), כאשר נתן את הכרעת הדין ללא נימוקים על אתר. ב. בית הדין שגה כאשר החליף אחד מסעיפי האישום בו הואשם המערער, מסעיף 91.152 לתקשי"ר לסעיף 91.153 לתקשי"ר, וזאת מבלי שניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. ג. בית הדין טעה כאשר קבע כי התנהגות המערער עולה כדי עבירת משמעת. המערער טוען כי בית הדין צריך היה להחיל את דוקטרינת ההשתק כנגד הטלויזיה החינוכית ולזכות את המערער גם מסעיף האישום הראשון או, למצער, להקל באמצעי המשמעת שהוטלו עליו. הכרעת דין ללא נימוקים כאמור, הכרעת הדין ניתנה על ידי בית הדין, ללא נימוקים, ביום 11.1.00, ואילו הנימוקים ניתנו רק כחמישה חודשים לאחר מכן. המערער טוען כי בכך חרג בית הדין מתקנה 47 לתקנות שירות המדינה (משמעת). וכך קובעת תקנה זאת: "בית הדין יתן את פסק-דינו בכתב, ודעת מיעוט תצויין בפסק הדין וכן תמצית נימוקיה. פסק-הדין יכיל הרצאה תמציתית של נושא התובענה, ממצאי בית הדין לגבי העובדות המהותיות, השאלות המשפטיות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה. אולם אם בתום בירור האשמה, וכל עוד בית הדין יושב לדין, החליט בית הדין על זיכוי הנאשם מאשמה, רשאי הוא להודיע על הזיכוי בעל פה וללא נימוקים, ולמסור את נימוקי הזיכוי בכתב לבעלי הדין במועד אחר; החליט בית הדין על זיכוי הנאשם במועד מאוחר יותר, רשאי הוא למסור את החלטתו ונימוקיה בכתב לבעלי הדין". האם בית הדין חייב, לפי תקנה 47, לתת את הכרעת הדין יחד עם הנימוקים להכרעה, ואסור לו לפצל בין ההכרעה לבין הנימוקים? דומה כי השאלה טרם הוכרעה. אני מוכן להניח כי התשובה חיובית. מכל מקום, בדרך כלל אין זה ראוי לתת את הכרעת הדין, במיוחד אם היא מרשיעה את הנאשם, ללא נימוקים. השוו עש"מ 5/80 אדמוני נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לד(4) 721, 723. אולם אין אני רואה צורך להכריע בשאלה זאת, שכן גם אם מתן הכרעת הדין ללא נימוקים, כפי שהיה במקרה הנדון, היא פגם משפטי, עדיין אין בו כדי לבטל את הכרעת הדין במקרה זה. ראשית, יש לזכור כי במקרה זה בית הדין זיכה את המערער מאחד משני האישומים, וכפי שנקבע במפורש בתקנה 47, על זיכוי ניתן להודיע "בעל פה וללא נימוקים". שנית, לא כל פגם משפטי שנפל בפסק הדין של בית הדין למשמעת מוביל בהכרח לקבלת הערעור, שהרי סעיף 43(ה) לחוק שירות המדינה (משמעת) קובע במפורש כי "השופט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". מכאן השאלה אם מתן הנימוקים להכרעת הדין בנפרד מן ההכרעה עצמה גרם, במקרה זה, עיוות דין למערער. המערער משיב בחיוב. לדעתו, יש מקום לחשוש שמא נימוקי בית הדין לא היו ברורים או מגובשים שעה שבית הדין נתן את הכרעת הדין, ואם כך, יש מקום לחשוב שאולי הכרעת הדין היתה משתנה אילו בית הדין היה רואה חובה לעצמו לגבש את הנימוקים ולהעלותם על הכתב במועד ההכרעה. אולם, בהתחשב בדיונים הממושכים והיסודיים שהתנהלו בפני בית הדין, ולאור ההנמקה המפורטת מאד של הכרעת הדין, נראה כי חשש זה אין לו על מה לסמוך. המסקנה שלי היא, כי העובדה שהנימוקים להכרעת הדין ניתנו רק כחמישה חודשים לאחר שההכרעה ניתנה, לא גרמה עיוות דין למערער, ואין בה טעם מספיק לקבלת הערעור. המרת סעיף האישום בתובענה שהוגשה כנגד המערער הואשם המערער, בין היתר, בהפרת סעיף 91.152 לתקשי"ר. בהכרעת הדין החליט בית הדין, ביוזמתו, להמיר סעיף זה בסעיף 91.153 לתקשי"ר. אמנם, לפי תקנה 46 לתקנות שירות המדינה (משמעת), "בית הדין רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". אולם, לטענת המערער, המרת סעיף 91.152 נעשתה ביוזמת בית הדין בשלב של הכרעת הדין, ולא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני האישום בסעיף 91.153, כמצוות תקנה 46. טענה זאת אינה מעוגנת בעובדות. סעיף 91.152 לתקשי"ר, שצויין בכתב התובענה נגד המערער, עוסק בחובה של "האחראי לרישום" ביחידה שלא הופעל בה שעון רושם. ברור שסעיף זה אינו שייך מבחינה עניינית לאישום נגד המערער שאינו "אחראי לרישום". סעיף 91.153 לתקשי"ר הוא השייך מבחינה עניינית לאישום נגד המערער: הוא הקובע את חובת העובד לרשום את שעות הנוכחות בעבודה. וכך קובע סעיף זה: "ביחידה שלא הופעל בה שעון רושם, יחתום עובד... בטופס רישום עובדים יומי בבואו לעבודה ובעוזבו אותה עם סיומה...". כתב התובענה לא השאיר צל של ספק בכך שהמערער הואשם בהפרת ההוראה המחייבת כל עובד לרשום את שעות הנוכחות שלו בעבודה. על אישום זה נסב הדיון בפני בית הדין. המערער התגונן בפני אישום זה. הוא לא הוטעה כלל על ידי הטעות שנפלה במספר הסעיף בכתב התובענה. לא נגרם לו כל עיוות דין. הטענה שלו אינה אלא טענה פורמלית. בית הדין לא חרג מן הסמכות המוקנית לו בתקנה 46. הטענה נדחית. דיווח נוכחות בעבודה המערער חוזר על הטענה שהעלה בבית הדין למשמעת בדבר הנוהג הקיים בטלויזיה החינוכית לעניין הדיווח על נוכחות בעבודה. לטענתו, שיטת הדיווח, על פיה נהג, קיימת למצער מאז תחילת עבודתו בטלויזיה, והיא אף מקובלת על הנהלת הטלויזיה. לכן הוא סבור כי הדיווח שלו בדבר הנוכחות בעבודה, אף שלא היה דיווח אמת, לא הגיע כדי עבירת משמעת. וכך הוא טוען בכתב הערעור: "הנוהג הקיים בטלויזיה החינוכית הישראלית לגבי רוב רובם של העובדים מתחילת קיומה הוא שכרטיס הנוכחות ממולא על פי ההסכמים החלים בטלויזיה החינוכית לצורך קבלת שכר בלבד ולא כמכשיר שמטרתו לשקף נוכחות בפועל בעבודה... המערער, כמו רוב העובדים, איני מגיע מדי יום ביומו בשעות הבוקר, בשעה קבועה, לבנין הטלויזיה החינוכית הישראלית, ולפיכך כדי שהעובדים יוכלו לקבל תשלום בגין יום עבודה רגיל נוצר הנוהג לכתוב בכרטיס הנוכחות את השעה 08:00 כשעת התחלת יום העבודה אף אם העובד הגיע לעבודה - על פי סידור העבודה שלו - בשעה 12:00. כרטיסי הנוכחות אושרו בחתימת ידם של שני מנהלים: מנהל המחלקה ומנהל ההפקה, ושכר העבודה שולם על פיהם". נוסף לכך טוען המערער כי שיטת הדיווח על נוכחות בעבודה בטלויזיה החינוכית היתה נושא לדיונים בין הנהלת הטלויזיה לבין ועד העובדים. המערער עצמו, בתפקידו כיושב ראש ועד עתונאי התפעול בטלויזיה החינוכית, העלה נושא זה לדיון בפני ההנהלה לא אחת, וניסה להגיע לכלל הסדר מוסכם שיבטיח דיווח אמת ושכר ראוי, אך לא עלה בידו. מכל מקום, לטענתו, שיטת הדיווח צריכה פתרון בדרך של משא-ומתן קיבוצי, ולא בדרך של אמצעי משמעת נגד העובדים. זאת ועוד. המערער מוסיף כי הנהלת הטלויזיה החינוכית לא נקטה במשך השנים, ואף לא נוקטת כיום, צעדי משמעת נגד עובדים בגין הדיווח על נוכחות בעבודה. היא נקטה אמצעים כאלה רק נגדו כשעיר לעזאזל. ומדוע נבחר דווקא הוא לקרבן? התשובה שבפיו היא, שמנהלת הטלויזיה החינוכית באותו זמן החליטה להתנכל דווקא אליו, וחיפשה עילה לצורך זה, בגלל ההתנגדות שלו, במסגרת תפקידו בוועד העובדים, לתכנית ההנהלה לשנות את המעמד של הטלויזיה החינוכית, ממעמד של יחידת סמך במשרד החינוך והתרבות למעמד של חברה ממשלתית. מה התשובה לטענות אלה שבפי המערער? על פי החומר שבתיק, נראה כי אכן תופעה רווחת היא בטלויזיה החינוכית, מזה זמן רב, שעובדי צילום כמו המערער, וכנראה גם עובדי הפקה אחרים, העובדים על פי לוח זמנים גמיש בהתאם לצורכי העבודה, נוהגים לרשום על גבי כרטיס הנוכחות דיווחים על נוכחות בעבודה שאינם דיווחי אמת. דיווחים כאלה, תהיה הסיבה לדיווחים אשר תהיה, פסולים בעיקר בשל שלוש סיבות. ראשית, משום שאינם דיווחי אמת, ואין צורך להסביר את הפסול שבחתימת עובד, ביודעין, על דיווח שאינו אמת. מבחינה זאת הם אינם מוסריים. שנית, משום שהם מפרים את ההוראות המחייבות. לכן הם בלתי-חוקיים. ושלישית, משום שהם משמשים את העובדים כדי לקבל מאוצר המדינה שכר שאינו מגיע להם. ניקח, לדוגמה, עובד שלפי סידור העבודה, כפי שנקבע מראש, עבד ביום מסויים מן השעה 12:00 עד השעה 19:00. עובד זה רשם בכרטיסו נוכחות רגילה משעה 08:00 עד השעה 15:00, ועוד עבודה בשעות נוספות משעה 15:00 עד השעה 19:00. כתוצאה, אף שהוא עבד אותו יום רק שבע שעות, הוא מקבל שכר מלא עבור יום עבודה רגיל ונוסף לכך שכר עבור עבודה של ארבע שעות נוספות. משמע, הוא נוטל כסף מקופת הציבור שלא כדין. המערער טוען כי הדיווח שלו ושל עובדים אחרים על נוכחות בעבודה כל יום משעה 08:00 עד שעה 15:00, אפילו כאשר העובד לא היה נוכח בעבודה כלל, אינו מיועד לשקף נוכחות בעבודה, אלא הוא נועד רק לאפשר את תשלום השכר החודשי המגיע לעובד. אך טענה זאת רחוקה משכנוע. ראשית, אם היא נכונה, הרי הדיווח מיותר לחלוטין. שהרי אם העובד זכאי בכל מקרה לתשלום השכר החודשי, אפילו אם אין הוא נוכח במקום העבודה בשעות העבודה, מדוע הוא נדרש לרשום כל יום את שעות הנוכחות שלו, מדוע שני מנהלים צריכים להוסיף את חתימתם לכרטיס, ומדוע ההנהלה טורחת לאסוף את כרטיסי הנוכחות? התשובה היא, שהדיווח על הנוכחות אינו מיותר, הלכה למעשה, אלא הוא משמש את ההנהלה לצורך חישוב השכר, שכר עבור עבודה רגילה ושכר עבור עבודה בשעות נוספות. התוצאה היא, שדיווח על נוכחות, ללא נוכחות, גורם לתשלום שכר אף שהעובד אינו זכאי לשכר או מעבר לשכר שהוא זכאי לקבל. יתכן שיש בכך מעשה עבירה אף מעבר לעבירת משמעת. מכל מקום, ברור שדיווח על נוכחות שאינו אמת הוא הפרה של התקשי"ר, המחייב את העובד (כלשונו של סעיף 91.153) לדווח "בבואו לעבודה ובעוזבו אותה עם סיומה", ולפיכך היא עבירת משמעת. אין ספק שהמערער היה מודע לכך. כדברי בית הדין למשמעת, "לשני הצדדים היה ברור שההסדר מהווה הפרה ברורה של הוראות התקשי"ר בכל הנוגע לנוכחות בעבודה". ראייה לכך היא, אם בכלל דרושה ראייה, שהמערער ביקש מן ההנהלה לשנות את שיטת הדיווח, כדי להגיע לדיווח חוקי, כלומר, דיווח אמת. וכי מדוע צריך היה המערער לבקש זאת מן ההנהלה? והרי ברור שההנהלה לא היתה מונעת בעד המערער, או כל עובד אחר, לרשום בכרטיס הנוכחות דיווח אמת, והוא לא נזקק להסכמת ההנהלה לצורך זה. אלא מאי? המערער טוען כי לפי השיטה הנוהגת בטלויזיה החינוכית, אם היה רושם דיווח אמת, הוא לא היה מקבל, בגלל השיבוץ בעבודה בשעות לא סדירות, את השכר לו הוא זכאי. אכן, אני מניח כי דיווח אמת היה מפחית את השכר שהשתלם בפועל, שכן דיווח שאינו אמת, על נוכחות ללא נוכחות, הגדיל את השכר מעבר לשכר הבסיסי. אולם האם דיווח אמת, בדבר עבודה בהתאם לשיבוץ העבודה כפי שנקבע לעובד, היה מפחית מן השכר הבסיסי המגיע עבור שעות עבודה רגילות, או מן התשלום המגיע עבור שעות נוספות כאשר מדובר בשעות שהן באמת נוספות לשעות העבודה הרגילות? שאלתי את המערער אם ניסה לרשום דיווח אמת, כדי לברר אם אמנם דיווח כזה מפחית מן השכר המגיע לו. התשובה היתה שלילית. ראוי לציין כי לפי העדות של מנהלת הטלויזיה החינוכית, היא פנתה אל נציבות שירות המדינה, בנסיון להגיע אל הסדר בדבר דיווח נוכחות שיהיה מוסכם גם על העובדים, והנציבות הציעה להקים ועדה פריטטית לבדיקת הנושא, אך ועד העובדים התנגד. אם אמנם כך, מה הטעם להתנגדות? מכל מקום, הטענה שהנהלת הטלויזיה החינוכית, לא רק ידעה שעובדים אינם רושמים דיווחי אמת בכרטיסי הנוכחות, אלא אף הסכימה לכך, אינה מדוייקת. הטענה בדבר הסכמת ההנהלה לא נתמכה בראיות, כגון מכתב או פרוטוקולים של הדיונים בין ההנהלה לבין ועד העובדים, בהם השתתף גם המערער. להיפך, לא זו בלבד שההנהלה הכחישה במפורש שהסכימה, אלא יש גם ראיות לסתור את הטענה. כפי שבית הדין ציין, "ערכה ההנהלה מדי פעם ביקורות, רענון נוהלים ושלחה מכתבי אתראה לעובדים". בין היתר, הוצג בפני בית הדין חוזר של מנהל אגף מינהל בטלויזיה החינוכית (הנושא כותרת: תזכורת בנושא נוכחות), מיום 19.10.95, ובו נאמר כך: "בעקבות אי הבנות שעלו מפעם לפעם בנושא נוכחות עובדים, ובהמשך לקריאת בית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה להנהלת טח"י [כלומר, הטלויזיה החינוכית הישראלית] ליתר הקפדה על נוהלי הנוכחות בעבודה, מובאים להלן עיקרי הכללים שברובם כבר פורסמו בעבר: 1. הנוהל מחייב את העובדים במשרות תקן, במשרת אג"פ ובמשימות. 2. רישום הנוכחות ינוהל בכרטיס חדשי ברישום יומי של שעת הכניסה והיציאה. 3. כל העובדים, במשרה מלאה, חייבים ב6- ימי נוכחות בבנין על פי שעות העבודה של כל דרוג ודרוג. 4. העדרות מן הבנין אפשרית בתפקיד בלבד או באישור הממונה הישיר. העדרות בתפקיד תחשב לעבודה, בעוד שהעדרות באישור למטרות אחרות תחשב להעדרות ללא שכר או לחופשה. 5. לימי חופשה יש לקבל אישור בכתב מראש בחתימת הממונה הישיר. 6. העובדים על פי סידור עבודה מחוייבים בנוכחות מלאה בטח"י, גם בימים בהם אינם משובצים בלוח העבודה, נכונים לכל משימה שתוטל עליהם במסגרת יום עבודה רגיל, על פי צרכי העבודה. 7. עובדים ששעות עבודתם גמישות ירשמו אף הם את שעות העבודה בפועל". המסקנה היא, שהנהלת הטלויזיה החינוכית, גם אם ידעה כי דיווחי הנוכחות של עובדים רבים אינם אמת, ואפילו אם השלימה עם המצב, לא הסכימה לכך. כפי שנאמר בהכרעת הדין: "בית הדין סבור כי צעדי ההנהלה כפי שתוארו לעיל מעידים שהיא לא השלימה עם נוהל רישום לקוי שאינו משקף את הנוכחות בפועל וניסתה לשנותו". עם זאת, אין להקל ראש בטענת המערער כי הנהלת הטלויזיה החינוכית ידעה ואף השלימה במשך תקופה ארוכה, כנראה עד עצם היום הזה, עם נוהג של דיווחי נוכחות שאינם אמת. אכן, כאמור, ההנהלה טרחה מפעם לפעם, על פי יוזמה שלה או על פי דרישה חיצונית, להבהיר לעובדים מה חובתם על פי דין. אך היא לא נאבקה בתקיפות ובהתמדה בנוהג, כפי שניתן היה לצפות מהנהלה אחראית, אף שברור היה לה כי הנוהג פסול, בלתי-חוקי ונוגד את האינטרס הציבורי. היא גילתה אוזלת יד, כנראה משום שביקשה להימנע מסכסוכים עם העובדים, שמא יהיה בהם כדי לשבש את מהלך העבודה ולהפריע לה במילוי תפקידה בתחום השידור הציבורי. כדברי בית הדין בגזר הדין, "ההנהלה היתה מעוניינת שצורכי העבודה לא ייפגעו ויישמר 'שקט תעשייתי'". הקרבן היה האינטרס הציבורי. התופעה מוכרת בתחום השירות הציבורי. היא אותרה גם על ידי הוועדה לטיפול המערכתי במשמעת בשירות המדינה (בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר), שמונתה על ידי שר האוצר ושר המשפטים לפי בקשתם של נציב שירות המדינה ופרקליטת המדינה. בדין וחשבון שהוועדה הגישה (בינואר 1998) היא אומרת בענין זה (בעמ' 54) כך: "מהעדויות שהובאו בפני חברי הוועדה עולה, בצורה ברורה כי קיימת במערכת השירות הציבורי על כלל יחידותיו בעיה חריפה של חוסר מוטיבציה להתמודד עם הפרת נורמות המשמעת. אין הדגשה של ההכרח לעמוד במשימות השירות ביעילות כנגזרת של חובות הנאמנות הציבורית ואמון הציבור במערכת וההשלכה הישירה לעמידה בנורמות המשמעת. במקום זאת מתגלית מציאות עגומה ובה מיקום נמוך של הנושא בסדר הקדימויות, רצון לשמור על 'שקט תעשיתי' במערכת, אי נעימות הנובעת מהצורך לדווח על כפוף שנמצא ביחסי עבודה קרובים, התמשכות ההליכים ששוללת מן ההליך המשמעתי בכללותו את יעילותו ותכליתיותו, ושאינה מאפשרת הרתעה וענישה הולמים". מה המסקנה הנובעת ממצב זה? השלמה עם המצב תהיה טעות גסה. היא תוביל להידרדרות נוספת בשלטון החוק, במינהל התקין ובשירות לציבור. לכן חובה היא להאבק במצב זה, ויש די דרכים וכלים, במסגרת הדין, לצורך זה. חובה זאת מוטלת, קודם כל, על ההנהלה בכל יחידה מינהלית בה קיים או מתפתח מצב כזה. וכך נאמר בדין וחשבון של הוועדה לטיפול המערכתי במשמעת בשירות המדינה (בעמ' 56): "עיקרו של השינוי הוא בהטלת חובה על כלל רמות הניהול בשירות הציבורי לעסוק באופן אינטנסיבי ואמיתי בנושא המשמעת כביטוי של אחריותם לנושא זה... האחריות על אכיפת המשמעת במערכת הציבורית חלה על כלל המנהלים הזוטרים והבכירים ביותר בשירות. על הכל לתת דוגמא אישית וכן לפעול לאכיפה וביעור של תופעות הפרת משמעת". אכן, מבחינה עקרונית, מנהל היודע על עבירות משמעת ממשיות או נמשכות ומשלים איתן, ללא תגובה או דיווח, נושא אף הוא באחריות אישית לעבירה, ויש לזקוף זאת לחובת תפקודו כמנהל. ראו שם בעמ' 57. מכל מקום, ברור כי מן הבחינה של בית הדין למשמעת, ובדרגת ערעור גם מן הבחינה של בית משפט זה, הטענה כי עובדים נוספים, גם אם הם עובדים רבים, נוהגים לעבור אותה עבירה, באופן גלוי ומתמשך, אינה מכשירה את העבירה. עבירה נפוצה עדיין היא עבירה. יתירה מזאת. לא פעם ניתן לומר כי עבירה, ככל שהיא נפוצה יותר, כך היא פוגעת יותר. עצם הריבוי מוסיף סכנה. לכן ראוי להיאבק בעבירה כזאת ביתר נחישות, גם כשמדובר באחד העבריינים, כדי שאחרים יראו וייראו. כך היא עמדת בית המשפט בדין הפלילי. וכך אמר בית המשפט בע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, 689, מפי המשנה לנשיא אלון, לגבי נוהג של שימוש בלתי-חוקי בכספים של ארגון עובדים: "נוהל מקובל אינו הופך למעשה מותר מבחינה משפטית... העובדה שפשטו ונתקבלו בציבור נורמות אסורות אין בה כדי להתירן...". ועוד אמר (בעמ' 701): "קיומו של 'נוהג מקובל' ו'מסורת של שנים' אין בהם כדי להועיל אם וכאשר נוהג זה ומסורת זו יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינות". בדומה לכך גם בדין המשמעתי. וכך אמר בית המשפט, לדוגמה, בעש"מ 7/79 מזור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 533. שם נדון ערעור של עובדת בשירות המדינה, שנעדרה פעמים רבות מן העבודה ללא אישור, ועדיין קיבלה שכר מלא עבור עבודתה. היא טענה כי ההיעדרות מן העבודה תואמת נוהג שהתפתח במקום העבודה במשך שנים, ואף אחד מן הממונים עליה לא העיר לה על כך. השופט שמגר השיב לטענה זאת (בעמ' 537-536) לאמור: "כאשר התקשי"ר מגדיר חובה, בין חובת נוכחות ובין חובה אחרת, יש לקיימה כלשונה וכרוחה. הוא הדין בענין ההוראות הספציפיות של הממונים. כל עוד לא נדרש מן העובד דבר הנוגד את החוק, עליו לקיים את הוראות הממונים עליו, תוך שמירת זכותו לערער ולנקוט הליכים משפטיים לשם הבטחת זכויותיו. שירות המדינה בנוי על חובת משמעת של העובדים כלפי הממונים עליהם והדבר נובע לא רק מהוראותיו המפורשות של חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג1963-, ושל התקשי"ר, אלא גם טמון, מניה וביה, באופיו של שירות המדינה, אשר לא יוכל למלא תפקידו ולקיים יעודו - אשר שמו מעיד עליו - אם לא יקיימו העובדים את ההוראות החלות עליהם. במקרה שלפנינו, כמו במקרים דומים אחרים שבאו לפני בית משפט זה, קמה ועולה מחדש התמונה הבלתי מעודדת של אי קיום התקשי"ר ושל הוראות מחייבות אחרות על רקע הזנחה מתמשכת בהקפדה על קיום התקשי"ר אותה גילו הממונים הישירים. חוסר ההקפדה על חובותיו של העובד בכל הנוגע לשעות העבודה הוא בגדר תופעה מדאיגה בשירות המדינה, ואך מובן הוא, שהדבר איננו פוגם רק ביחסים בין העובדים לבין עצמם ובין העובדים לבין הממונים עליהם, אלא פוגע בראש ובראשונה בציבור הרחב, המשלם שכר ואיננו מקבל תמורתו". והוא הוסיף ואמר (בעמ' 539): "אין להעלות על הדעת, כי נוהג, כביכול, ישמש בסיס לפעולה חד צדדית, על דעת העובד בלבד הסוטה מן התקשי"ר. זאת ועוד, ממונה על עובד אינו רשאי להתיר למי שנתון למרותו או לפיקוחו איחורים קבועים או עזיבת העבודה, דרך קבע, לפני תום שעות העבודה הקבועות, אלא אם כן הדבר נתאשר בדרך הקבועה בהוראותיו של שירות המדינה והוא גם מופקד על כך שהיתר, הניתן לפעמים בדרך הטבע, בשל אירוע חד פעמי, אישי או אנושי, לא יהפוך למנהג ולנוהג. למותר להוסיף, כי אם מבקשים לסלק תופעות פסולות, כגון אלה שהתגלו במקרה דנן, מן הנכון לנקוט צעדים משמעתיים גם נגד הממונים, האחראים לכך, ולא רק נגד העובד, שניצל את הפרצה". גם בער"מ 2602/90 עיריית תל-אביב-יפו נ' ערקבי, פ"ד מד(4) 441, נדון עניינו של עובד ציבור, במקרה זה עובד עירייה, שמדי פעם שהה בשעות העבודה בביתו, ולא במקום העבודה, ולטענתו עשה זאת בידיעת הממונים עליו, לפי נוהג שהיה קיים במחלקה בה עבד. השופט ד' לוין פסק (בעמ' 444-443): "אכן ברור ומובן הוא, כי עובד ציבור, המבלה עיתותיו בביתו בשעות עבודתו, אינו מקיים את המוטל עליו ומתנהג התנהגות בלתי הוגנת, שאינה הולמת את תפקידו כעובד הרשות המקומית. עובד כזה אינו ממלא גם את חובתו להקדיש את כל שעות עבודתו אך ורק לענייני העירייה ושלא לעסוק בשעות העבודה בענייניו הפרטיים. לעניין זה אין נפקא מינה, אם הממונים הישירים של העובד ידעו על כך ואף אישרו זאת בשתיקתם. חובתו של עובד הציבור לעבוד אינה רק כלפי הממונים הישירים עליו, ואף לא כלפי המעביד (העירייה) בלבד, אלא כלפי הציבור כולו". והוא ראה לנכון לומר גם זאת (בעמ' 445): "התמונה הכללית המצטיירת מחומר הראיות בעניין זה מעלה חשש כבד, כי נורמות העבודה במחלקה בה מועסק המשיב לקויות מיסודן, וכי הממונים עליו הסכימו בשתיקה להיעדרויותיו ולהיעדרות פועלים אחרים. איני יודע, אם וכיצד ניתן ללמוד מכך על הקורה במחלקות אחרות של העירייה. מכל מקום, מנהלים וממונים, הנותנים ידם להפרת חובותיהם של העובדים תחתם, מוחזקים כאחראים לאותם מעשים לא פחות ואולי אף יותר מאלה הכפופים להם". במקרה שלפנינו, ההנהלה עשתה מעשה והגישה תלונה נגד המערער בגין דיווח נוכחות שאינו אמת. המערער טוען כי התלונה נגדו הוגשה כיוון שמנהלת הטלויזיה החינוכית ביקשה להתנכל דווקא לו, לא בשל הדיווח על הנוכחות, אלא בשל התנגדותו, כחבר ועד העובדים, לשינוי המעמד של הטלויזיה החינוכית. מנהלת הטלויזיה החינוכית מכחישה את הטענה. בית הדין למשמעת לא קבע, וכנראה לא יכול היה לקבוע, ממצא עובדתי לגבי טענה זאת. אולם, יהיה המניע של מנהלת הטלויזיה החינוכית אשר יהיה, ברור כי במקרה זה ההנהלה מילאה את חובתה בהגשת התלונה נגד המערער, ואין לבוא כלפיה בטרוניה על כך. אם יש מקום לטרוניה כלפי ההנהלה, הרי זה על כך שבפועל היא השלימה במשך תקופה ממושכת עם נוהג פסול, ולא נקטה צעדים נמרצים כדי לעקור את הנוהג, בדרך של הסדר מוסכם, אם אפשר, או בדרך של אמצעי משמעת גם נגד עובדים אחרים, אם אי-אפשר להגיע אל הסדר מוסכם. מתוך פסק הדין של בית הדין למשמעת נראה כי הנוהג לא נפסק, ויתכן שהוא נמשך והולך עד היום. אם כך, חובה היא לנקוט צעדים נמרצים כדי להפסיק עכשיו את הנוהג הפסול. לצורך זה אני מורה כי פסק דין זה יועבר גם אל מנהל הטלויזיה החינוכית, אל המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות ואל נציב שירות המדינה, על מנת שיבררו את המצב הקיים בטלויזיה החינוכית בעניין הנדון, ואם יש צורך בכך ינקטו בצעדים הנדרשים כדי להביא תיקון למצב. המערער העלה טענה שתנאי העבודה המיוחדים של עובדי הצילום (וכנראה עובדים נוספים) בטלויזיה החינוכית, העובדים בשעות גמישות על פי סידור עבודה שבועי, מחייבים הסדר מיוחד לעניין דיווח הנוכחות בעבודה ותשלום השכר לפי שעות העבודה. טענה זאת, אם טרם נבדקה כראוי, צריכה בדיקה על ידי הרשות המוסמכת לענין זה. אם הבדיקה תעלה כי יש הצדקה להסדר מיוחד בעניין זה לגבי עובדים אלה, חזקה שתימצא הדרך לקביעת הסדר כזה במסגרת הדין. מכל מקום, לסיכום, העובדה שגם עובדים אחרים היו נוהגים לרשום דיווחי נוכחות שאינם אמת במשך תקופה ארוכה, בידיעה של ההנהלה, אין בה כדי לזכות את המערער מן העבירה בה הורשע. הערעור על ההרשעה נדחה. אמצעי המשמעת התביעה ביקשה מבית הדין למשמעת שיחמיר באמצעי המשמעת נגד המערער, עד כדי פיטורים משירות המדינה. משרד החינוך והתרבות תמך בבקשה זאת. כפי שנאמר בגזר הדין, "המשרד חושש מהנהגת נורמות פסולות אם הנאשם יוחזר לעבודה לאחר תקופת ההשעיה. אם הוא יוחזר, המסר שישתמע מכך יהיה, שהפרת אמונים היא דבר לגיטימי, שקבלת כסף עבור עבודה שלא בוצעה היא עניין שעוברים עליו לסדר היום". מנגד טען המערער כי הנוהג שהיה מקובל בטלויזיה החינוכית לעניין דיווח הנוכחות במשך שנים רבות, בידיעת ההנהלה, גם אם אין בו טעם לזיכוי מן האישום, יש בו טעם להקלה באמצעי המשמעת. בית הדין קיבל את טענת המערער, נמנע מלהטיל עליו אמצעי משמעת חמורים כפי שהתביעה ביקשה, והטיל עליו אמצעי משמעת אלה: א) נזיפה חמורה; ב) הפקעת משכורת חדשית קובעת אחת המחולקת לששה תשלומים שווים ורצופים; ג) הורדה בדרגה אחת למשך 18 חודשים. המערער טוען כי בית הדין עדיין החמיר עמו יתר על המידה. אולם, לדעתי, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער אינם חמורים כלל, בהתחשב בחומרת העבירה במקרה זה וכן באמצעי המשמעת שמקובל להטיל במקרים דומים. המערער, יש לזכור, רשם בכרטיס הנוכחות שלו דיווחים שאינם אמת, ביודעין, תשע עשרה פעמים במשך תקופת המעקב, שנמשכה כחודש וחצי, ובגין דיווחים אלה הוא אף קיבל שכר עבור שעות נוספות מעבר לשכר שהגיע לו. בהתחשב בנסיבות המקרה איני מוצא מקום להתערב באמצעי המשמעת שבית הדין הטיל על המערער. עם זאת אני רואה צורך להביע מורת רוח מכך שהנהלת הטלויזיה החינוכית נהגה ברפיון כלפי הנוהג של דיווחי נוכחות שאינם אמת, ובניגוד לאחריות המוטלת עליה השלימה בפועל עם נוהג זה במשך שנים רבות, ובכך אף שמה מכשול בפני המערער ועובדים אחרים, שיכלו להניח כי ההנהלה לא תנקוט נגדם אמצעי משמעת. אני רואה צורך להביע מורת רוח גם מכך שרק המערער הובא לדין, הוא לבדו מכל העובדים שרשמו דיווחי נוכחות שאינם אמת, באופן שיכול לעורר רושם של הפליה בין עובדים או התנכלות אישית למערער. אולם אין בכך כדי לפטור את המערער מן האחריות לעבירות המשמעת שהוא ביצע ומן החובה לשאת באמצעי המשמעת הראויים לעבירות אלה. הערעור נדחה. טלויזיההשעיה