החלטה 5. נושא הפקדת ערובה של תושבי האוטונומיה העובדים בישראל נדון על ידי בית הדין במספר פסקי דין (דב"ע נ/ 3-142 חסון נ' קאסם סמרי; דב"ע נה/ 3-94 חסן עבד אל רחמן ואח' נ' רבינטקס; נה/ 3-128 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ). ההלכה שנקבעה בו לגבי תושבי האוטונומיה הינה חד משמעית: "בית המשפט יחייב תובע במתן ערובה, בין היתר, כאשר: התובע מתגורר בחוץ לארץ מחוץ לתחום השיפוט והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, שמהם יוכל הנתבע להפרע (ד"ר י.זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, 990). לדעתנו יש לנקוט אמת מידה זהה לגבי מי שמתגורר בשטחי האוטונומיה. לאור האמור ניתן וראוי לחייב תובע שאינו תושב ישראל ואשר כללי אמנות האג אינם חלים לגביו, במתן ערובה לכיסוי הוצאותיו של הנתבע. בית הדין, בדונו בבקשה כאמור, יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה. פסיקה זו הינה ההלכה המחייבת כיום, ואין כל מקום לסטות ממנה". (דב"ע נו/ 3-142 חסון נ' קאסם סמרי). 6. גם חוות הדעת של היועץ המשפטי, קובעת: "משנתבקש היועץ המשפטי לממשלה להביא את עמדתו, כפי שהוזכר לעיל, ראה לציין כי מאחר והרשות איננה צד לאמנת האג המצב הנוגע לתושבי יריחו ועזה אינו שונה מן המצב של תושב חוץ, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד הזכיר כי הצד הפלשתיני טרם ניאות ליישם את ההוראה בדבר עזרה הדדית לאכיפת פסקי דין ואף בהמצאת מסמכים מישראל לשטחים נוצרו קשיים לא מעטים. לאור העובדה כי הסכם עזה יריחו איננו מונע את חיובם של תושבי עזה ויריחו המגישים תביעה בישראל, בתשלום ערובה להוצאות הנתבע ולאור האמור לעיל היתה דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כי יש להתיחס לתושבי עזה יריחו כאל תושבי חוץ ולחייבם במתן ערובה להוצאות הנתבעת על פי תקנה 519 האמורה". (עמ' 3 לחו"ד היועץ המשפטי לממשלה). ערובה