פסק דין
1. לפני תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה נסיעות, חופשה, ודמי הבראה.
2. העובדות להן טוען התובע:
א. לטענת התובע - הוא הועסק במסעדה בשם רוקסי מחודש מרץ 1992 ועד לחודש יולי 1994 (כולל), מסעדה זו נפתחה בשנת 1983, נוהלה בידי שני שותפים, מר חרסונסקי והנתבע 1 עד לחודש יוני 1992, כאשר במועד זה התפרקה השותפות.
ב. התובע החל לפקוד את המסעדה בשנת 1988 / 1989 כלקוח של המסעדה, כאשר בתקופה זו היו בינו לבין הנתבע יחסי חברות.
לתובע היתה חנות ירקות ברמת אפעל ,עד יוני 1992 .
ג. התובע טוען כי עבד בשרות הנתבעים מחודש מרץ 1992 ועד לחודש יולי 1994 (כולל).
החל ממועד תחילת עבודתו אצל הנתבע , חודש מרץ 1992 , החנות שהיתה בבעלות התובע עד ליוני 1992 פעלה רק בימי חמישי ושישי שלא בשעות עבודתו אצל הנתבע.
ד. במסגרת עבודתו של התובע במסעדה, הוא קיבל סחורה מספקים,חתם על תעודות משלוח ,פתח את המסעדה בתחילת יום עבודה ונעל אותה בסוף היום, נתן הוראות לעובדים והם צייתו לו ,כשהנתבע נעדר מילא התובע את מקומו, התובע היה כה מעורב בעסק וכה נאמן שהופקדו בידיו מפתחות העסק.
ה. חלק משכרו של התובע שולם לו במזומן חלק בשיקים וחלק על ידי תשלום חשבונתיו באמצעות כרטיס האשראי האישי של הנתבע, כאשר הנתבע בעצמו בחר לשלם לתובע חלק משכרו על ידי תשלום בכרטיס האשראי הפרטי שלו , והוא אשר שילם את אותם התשלומים.
ו. משכורתו האחרונה היתה בסכום של 4000 ש"ח, ובסה"כ מתוך סך של 92,000 ש"ח (סך כל המשכורות) נותר חוב בגין משכורת בסך 42,572 ש"ח.
ז. בתוקף תפקידו של התובע ובשל מהות העסק כמסעדה, הוא סגר את המסעדה לעיתים קרובות בשעות הקטנות של הלילה, והיו אף מקרים שעבד ללא הפסקה כך שצבר לזכותו 1160 שעות נוספות ובגינם מגיע לו 31,900 ש"ח.
ח. המסעדה נסגרה ולכן הופסקה עבודתו של התובע.
התובע לא קיבל פיצויי פיטורין, ומכאן - תביעתו לרכיב זה.
ביום 1/7/94 הושכרה המסעדה לאדם בשם יוסף. תביעת התובע לבית הדין הוגשה ביום 2.7.95.
3. טענות הנתבעים (בתמצית) הן:
א. התובע מעולם לא עבד אצל הנתבעים או במסעדה שנוהלה על ידי הנתבעים, אלא - היה לקוח של המסעדה, והנתבע הכיר אותו כבר בשנת 89', כלקוח קבוע של המסעדה המגיע לאכול מידי ערב.
ב. לתובע היתה חנות ירקות ברמת אפעל והוא נהג לספר לנתבע 1 על הבעיות הכלכליות בהן היה נתון.
במהלך שנת 1991 החלו להיקשר בין משפחת הנתבע למשפחת התובע קשרי ידידות.
התובע אשר במהלך כל תקופת הכרותם היה נתון בקשיים כלכליים ונרדף על ידי נושים רבים באמצעות הוצאה לפועל , קיבל מהנתבע מספר פעמים הלוואות.
ג. בסוף שנת 92' לאחר שחנותו של התובע עוקלה, הוא החל להגיע למסעדה בשעות הבוקר ומשם נוסע לסידורים בבתי משפט , כך היה בא והולך במשך היום .
ד. לאחר שעוקלה חנות הירקות של התובע, הוא החל לעבוד בחנות ירקות ברמת גן, אצל מר חיים אברהם שם עבד עד יולי 94'.
ה. באפריל 1993 ביקש התובע מהנתבע כהלוואה את כרטיס האשראי שלו כדי לשלם לעורך דינו שכר טרחה.
התובע החזיר לנתבע את כרטיס האשראי אולם הוא שמר לעצמו את פרטי הכרטיס ,והוא היה עושה בהם שימוש לתשלומיים טלפונים של חשבונות פרטיים שלו.
ו. ביום 1.7.94 הושכרה המסעדה, והתובע נתבקש על ידי המשכיר החדש להפסיק להגיע למקום.
ז. כיוון שהתובע לא היה כלל עובד הנתבעים, אינו זכאי לרכיב כלשהו מרכיבי תביעתו.
ח. לחילופין ומטעמי זהירות, טענו הנתבעים כי אין יריבות בין התובע לבין הנתבע1, הוא לא הוכיח כי הוא זכאי לשכר שתבע ולא לשכר ראוי, התובע לא הוכיח כי עבד שעות נוספות, ואינו זכאי לפדיון חופשה, נסיעות והבראה בסכומים שתבע.
שיעור פיצויי הפיטורין שתבע גבוהים על פי כל חישוב.
ט. הנתבעים טוענים כי לכל היותר זכאי היה התובע למכלול סכומים בסך 43,592.78 ש"ח, ובתצהירו הודה כי קיבל 49,428 ש"ח, ומכאן - שקיבל תשלומים ביתר.
י. הנתבעים טוענים כי יש בתביעתו של התובע משום עשיית עושר ולא במשפט, ותובעים השבת סכומים ששולמו לו שלא כדין.
לאחר שמיעת העדויות וקריאת הפרוטקול הצוגים וטעוני הצדדים אני קובעת כדלקמן:
1. האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד?
הפסיקה קובעת כי על הטוען לקיומם של יחסי עובד מעביד מוטל הנטל להוכיח קיומה של התקשרות חוזית בינו לבין הנתבעים , שתכליתה שכירת שירותיו כנגד תמורה כספית .
2. חובת ההוכחה בשאלה זו מוטלת על כתפי התובע.
הנתבעת 2 היתה בתקופה הרלבנטית חברה מסודרת, אשר העסיקה עובדים רבים, כולם - על פי תלושי שכר עם הנהלת חשבונות מסודרת.
אין זה סביר כי התובע, כעובד החברה, לא קיבל אף הוא תלושי שכר ומשכורת סדירה.
העובדה כי הוא טוען שלא קיבל בניגוד לשאר העובדים משכורת עם תלושי שכר, מעידה כי לא היה עובד הנתבעים.
3. עת באים להסיק את המסקנות יש להיות מודעים לכך כי ביסודם של יחסי עובד מעביד מונחת "התקשרות חוזית היוצרת רקמה הדדית של חובות וזכויות" (דב"ע מה/ 0-51 המוסד לביטוח לאומי נ' איילה שרון פד"ע טז 409 ).
העובדה כי לא קיבל תלושי שכר, וכדבריו - קיבל מידי פעם סכומי כסף באופן לא מסודר, אינה מעידה על התקשרות חוזית שיש בה ליצור יחסי עובד ומעביד.
4. וכבר נפסק בענין זה כי
"יחסי עובד מעביד הם מעל הכל יחסים חוזיים. אם אין חוזה בין השניים, או לפחות אם השניים לא התכוונו לכריתת חוזה אין בדרך כלל יחסי עובד מעביד, אלא באותם המקרים שהחוק קבע אחרת"(צבי בר ניב, "דיני עבודה"ב"סדרי שלטון ומשפט" עמ' 494 ). מן המפורסמות הוא כי ביסודו של החוזה , כוונת הצדדים ליצור חיוב בדין. הדברות בין שניים שאינה אלא במישור יחסי חברות ידידות וכיוצא באלה יחסים בין אדם לרעהו, הרי אין להם נפקות משפטית כלל (chitty on contracts’ 23 rd ed.p.4) צריך גם שאותה התחייבות חוזית במרכזה תהיה עבודתו של האחד ואין די בכך שהעבודה תהיה מטרה מישנית או נלווית למטרה אחרת, או עולה מהתחייבות אחרת או מיחסים אחרים(דב"ע לה/ 2-12 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל נ' אטי רוזנהוסר , פד"ע ו' 299 ).
5. אני מעדיפה את גירסת הנתבעים על פני גירסת התובע.
גירסת התובע נראית בלתי סבירה והיא רצופת סתירות.
התובע העיד כי הנתבע 1 נהג לשלם לעובדיו משכורת בדרך של פירעון חובותיהם לעיריה באמצעות כרטיס האשראי האישי שלו, ולתובע עצמו שילם משכורת על ידי פירעון חשבון הטלפון שלו.
צורת תשלום שכר כזו אינה סבירה בעיני.
6. העדים שהביא התובע היו עדים בלתי אמינים:
מר יעקב קטן היה טכנאי טלויזיה אשר בא לעיתים לתקן את מכשיר הטלויזיה במסעדה, והעיד כי התובע הציג את עצמו כמנהל הנתבעת.
העד אף העיד שהה במסעדה 10 דקות.
עד נוסף הוא מר אבי דוד, ספק סחורה, אשר הכיר את התובע כיוון שהיתה לו פיצריה ברמת אפעל בסמוך לחנות הירקות של התובע.
העד עצמו נהג לספק לחמניות למסעדה, ודי בכך לדעתו כדי לקבוע שהתובע היה עובד במסעדה.
עדה נוספת היא רונית שפירו, אשר עבדה במסעדה בכיתה יא' ויב', ולהתרשמותי - אין לה כלים לקבוע אם התובע היה עובד המסעדה או לא.
7. התרשמתי מהעדויות כי גירסת הנתבעים סבירה יותר, ואני מקבלת את הטענה כי התובע שהה במסעדה שבניהולה של הנתבעת 2 כלקוח ותיק, ידיד אישי של הנתבע 1, שנהנה מיחס חם.
אם מדי פעם סייע התובע לנתבע 1 בשירות קהל הלקוחות, עדיין היתה עזרה זו טפלה לעיקר ולכל היותר הינה פועל יוצא מיחסי ידידות אלו.
8. הנימוקים להתרשמותי מעוגנים גם בחומר הראיות:
הנתבע 1 העיד כי כל העובדים פוטרו בסוף יוני 94' וקיבלו את כל המגיע להם, ואיש לא הגיש כאן תביעה כלשהי.
אני נותנת אמון בטענת הנתבע 1 כי מפתחות הכספת היו נתונים רק לו ולשותפו, וכי אין זה סביר שנתן מפתחות אלה לתובע.
כל העובדים קיבלו תלושי משכורת במהלך כל תקופת העבודה, והתובע שילם להם בצ'ק או במזומן.
הנתבע 1 אף העיד כי גילה באקראי שיש בחשבון כרטיס האשראי שלו חיובים לעירית רמת גן, ואז גילה כי מדובר בחיובים שביצע התובע בכרטיס האשראי שלו.
התובע הודה בפני הנתבע כי ביצע פעולות בכרטיס האשראי של הנתבע מס' 1 ללא רשותו.
בבית הדין טען התובע כי בדרך זו שילם לו הנתבע 1 משכורת, צורה זו לתשלום משכורת אינה סבירה בעיני ואני מעדיפה את גירסת הנתבע.
9. בעדות הנתבע 1 תמכה עדות מר עזרא סולימן, שהיה שוטר בנקודת המשטרה "אתרים" בסמוך לבית הקפה, ונתקל בתובע כלקוח המסעדה בלבד.
כמו כן העיד בפני מר אהוד חרסונסקי, אשר היה שותפו של הנתבע 1 במסעדה.
מר חרסונסקי אינו עד מעונין, שכן - אינו נתבע בתיק זה, והשותפות בינו לבין הנתבע 1 פורקה במאי 92'.
עד זה העיד כי התובע נכח במסעדה כלקוח במהלך כל התקופה בה טען כי עבד בה.
העד המשיך לבוא למסעדה גם לאחר שהשותפות פורקה, ותמיד ראה את התובע כשהוא נמצא שם כלקוח המיודד עם בעלי המסעדה.
העד הכחיש כי התובע עבד אי פעם במסעדה.
10. אני מקבלת את עדותו של הנתבע, כי כל צוות העובדים הועסק במשכורת, ולכל העובדים הוצאו תלושי שכר ואף שולמו פיצויי פיטורים (פ' עמ' 16 ש' 15-18 ).
זאת ועוד - התובע עצמו מעיד כי לכלל העובדים הוצאו תלושי שכר אך לא עצמו לא הוצאו תלושי שכר ואין הוא יודע האם שולם עבורו מס הכנסה וביטוח לאומי (פרוטקול עמ 4 ש'2-8 ).
התובע טוען כי שכרו שולם במזומן או בשיקים ולעיתים אף בדרך של פרעון תשלומים שונים להם התחייב התובע וזאת באמצעות כרטיס האשראי הפרטי של הנתבע (פרוטקול עמ 10 ש' 17-18), אולם התובע לא הציג העתקי שיקים ששולמו לו , כמו כן התובע לא הציג כל מסמך העסקה חתום בינו לבין הנתבע , וכעולה מעדותו לא חתם מעולם על הסכם כתוב (פ' עמ 6 ש' 4 ).
11. מאישור שירות התעסוקה מיום 13.6.93 עולה כי התובע נרשם בלשכת התעסוקה בת"א כדורש עבודה(נ/ 1 ).
לגבי אותה תקופה טען התובע כי היה עובד של הנתבעים!
התובע הסביר את פנייתו לשירות התעסוקה בכך שכבר ביוני 93' ידע כי אין לו סיכוי לקבל כספים, ולפיכך רצה לעזוב את המסעדה (פ' ע' 4 ש' 21-26).
ההסבר אינו סביר נוכח העובדה כי התובע התמיד בעבודתו שנה נוספת עד למועד סגירתה של המסעדה ביולי 94'.
12. לסיכום - אני קובעת כי אין לקבל את גירסת התובע כי היה עובד הנתבעים או מי מהם בתקופה כלשהי.
אשר על כן - נדחית תביעתו.
תביעת הנתבעים להשבת כספים ששולמו לתובע בגין עילת עשיית "עושר ולא במשפט" נדחית מאליה עקב חוסר סמכות, ובשל דחיית תביעת התובע.
התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
חיפוש פנימי באתר
