פסק דין 1. התובעים בתיק שבפנינו הועסקו במשך שנים בעיריית נהריה כמצילים. בשנת 1994 העבירה עיריית נהריה את ניהול חופי הים לידי החברה הכלכלית לנהריה, עקב כך פוטרו כל המצילים שהועסקו ע"י העירייה, לרבות התובעים. המצילים, לרבות התובעים פנו לבית הדין האזורי בחיפה בבקשה שיקבע כי הפיטורים בטלים. ביום 18/9/94 נתן כב' השופט מייבלום ז"ל פסק דין ובו קבע כי הוא דוחה את בקשת המבקשים לקבוע שהליך הפיטורים נשוא התביעה בתיק שבפניו - בטל, וקבע בפסק דינו כי הפיטורין בתוקף. (תיק נ"ד/ 4/20). לפנינו תביעת התובעים לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתם אצל הנתבעת. על היחסים בין הצדדים חלות, בין היתר, הוראות ההסכם הקיבוצי על תנאי עבודתם של המצילים (מצילי ים ברשויות מקומיות), המופיע גם בספרם של פסטרנק וזולטניק בעמ' 12.1.84. התביעה מבוססת על טענות התובעים שהנתבעת לא קיימה ואינה מקיימת את הוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים. בפסק דיננו זה נתייחס לעילות התביעה כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי התובעים בביה"ד ב- 30/6/97. 2. תמצית תביעות התובעים כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן: א. ותק: התובעים טוענים שלא קיבלו משכורת או פנסיה בהתאם לוותק של כל אחד בפועל. ב. דרגה: דורון כוכבי (להלן - התובע מס' 1) טוען כי היה במשך יותר מ15- שנים בעל תפקיד של מנהל תחנת הצלה. לטענתו, במהלך השנים 1979 עד 1984 עבד כמנהל תחנת הצלה בבריכה הפתוחה בחוף גלי-גליל, ולאחר מכן משנת 1984 ואילך ועד למועד פיטוריו, היה מנהל התחנה הצפונית בחוף. ועל כן בהתאם להסכם הקיבוצי, סעיף 7 (ה) זכאי לקבל משכורת ופנסיה כמנהל מחלקה ברשות מקומית בה היה מועסק. כמו כן טוען התובע מס' 1 כי העירייה נמנעה להעניק לו מינוי ודרגה של מנהל תחנת הצלה בחוסר תום לב. ג. שעות שבת: התובעים טוענים כי לא שולם להם מלוא הסכום עבור עבודתם בשבתות בתקופה בין יולי 1993 עד נובמבר 1994. ד. פנסיה: התובעים טוענים כי עליהם לקבל פנסיה בשיעור 70% כל אחד וזאת כדי לפצות אותם על הוצאתם לפנסיה מוקדמת שלא כדין. ה. עבודת כפיים: התובעים טוענים כי הינם זכאים לקבל תוספת בשיעור של 10% מהמשכורת בגין עבודת כפיים וזאת החל מיום 1/6/93 ועד סוף שנת 1994 וזאת כיוון שלא קיבלו תוספת זו בכל תקופת עבודתם על אף שעבדו בתחזוק התחנות, כלי הצלה ועבודות כפיים אחרות. כמו כן טוענים התובעים כי הרכיב הנ"ל הוא חלק משכר עבודה לצורך חישוב הפנסיה. ו. התובעים אף טוענים כי הם זכאים לתשלום של שכר עבודה מלא, כולל שעות נוספות ושעות שבת בגין התקופה שמ- 12/4/94 ועד 12/5/94 בה לטענתם מנעה מהם הנתבעת את האפשרות לעבוד (עד כה שולמה להם משכורת ללא שעות נוספות וללא שעות שבת). ז. התובעים טוענים כי התנהגות הנתבעת בחוסר תום לב ולא בדרך המקובלת גרמה להם מבוכה ועוגמת נפש ויש לפצות כל אחד מהם בסך של 25,000 ש"ח דהיינו 50,000 ש"ח. ח. לגבי מענק פרישה ניתנה ע"י ביה"ד החלטה בתאריך 6/6/99 כי על הנתבעת לשלם לתובעים מיידית את סכומי ההפרשים המגיעים להם בנוגע למענק הפרישה. לתובע מס' 1 סך של 16,436.21 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 6/95. לתובע מס' 2 סך של 4,827 ש"ח נכון לחודש 6/95 ואף הוא זכאי להפרשי הצמדה וריבית מחודש זה. התובעים טוענים כי על הנתבעת להשלים מענק פרישה זה לאחר תיקון וותק ודרגה וצירוף הרכיב של עבודת כפיים. נבחן, אפוא, אחת לאחת את עילות התביעה: 3. וותק: א. דורון כוכבי (להלן - התובע מס' 1): לטענת התובע מס' 1, בעת הוצאתו לפנסיה השלים 22 שנים כמציל-ים בעירייה אבל בפועל הוכרו לו על ידי הנתבעת רק 20.6 שנים. המחלוקת בין הצדדים נסובה על השנים 1976 ו- 1979 אשר לגביהן אין הסכמה בין הצדדים שהתובע עבד בהן אצל הנתבעת ושיש להוסיף אותן לוותק. לגרסת התובע מס' 1, הוא התחיל לעבוד בעירייה ב- 1971, לטענתו בשנת 1976 עבד בחודשים מרץ עד אוקטובר ובשנת 1979 עבד בין החודשים יוני ועד אוקטובר. אין מחלוקת כי בין השנים 1977 ו- 1978 היה התובע מס' 1 בחו"ל ולא עבד אצל הנתבעת. לגרסת הנתבעת, בשנת 1976 עבד התובע בחודשים ינואר-מרץ ולא בחודשים ינואר עד אוקטובר כפי שטוען ובשנת 1979 התובע עבד רק בין החודשים יוני ועד אוגוסט ולא בחודשים יוני-אוקטובר כפי שטוען התובע. בפני ביה"ד הוצגו תלושי השכר כדלקמן: 2 תלושי משכורת מחודשים ינואר עד מרץ משנת 1976 (תלושים אלה המציאה הנתבעת). 3 תלושי משכורת מחודשים יוני ועד אוגוסט משנת 1979 (תלושים אלה המציא התובע מס' 1). בפנינו העיד מר רפי צ'רבינקה (עד מטעם התובעים) כי עבד עם התובע מס' 1 בשנים 1976 ו- 1979. לשאלת ב"כ הנתבעת באלו חודשים עבד התובע בשנת 1976 ענה העד כי אינו זוכר תאריך קבוע: "היינו מתחילים בערך במרץ לשפץ את החופים והבריכות, התחלת עונה, זה משתנה כל פעם. אני לא זוכר תאריך קבוע, היינו עובדים בערך ממרץ עד אוקטובר, כל שנה" (עמ' 21 שורות 21-25 לפרוטוקול). אף לגבי חודשים ינואר עד מרץ של שנת 1976 לא זכר העד האם עבד התובע ולגבי שנת 1979 כאשר נשאל באיזה חודשים עבד התובע מס' 1 ענה: "אני יודע הוא התחיל בהתחלת עונה, לא זוכר חודשים, התחלת עונה זה בערך יוצא באפריל-מאי, תלוי בשנה, תחילת הקיץ" (עמ' 21-22 שורות 30-31, 1, לפרוטוקול). נציין שהתובע עצמו טוען כי החל לעבוד בשנת 1979 רק בחודש יוני, כך שעדות עד התובע על כך שהתובע התחיל לעבוד בתחילת העונה בשנת 1979, אינה עולה בקנה עם גירסת התובע עצמו. כיוון שהתובע מס' 1 לא הציג תלושי שכר לכל החודשים אשר בהם הוא טוען כי עבד (בשנים 1976 ו- 1979) וכיוון שעדותו של מר רפי צ'רבינקה לא תרמה לתמיכה בגירסת התובע, ואיננו יכולים לקבוע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו כי עבד יותר חודשים מאשר אלה לגביהם הומצאו לביה"ד תלושים, אנו קובעים כי בשנת 1976 עבד התובע בחודשים ינואר עד מרץ וזאת על סמך התלושים ובשנת 1979 עבד בחודשים יוני ועד אוגוסט. משהגענו למסקנה כי התובע מס' 1 עבד 3 חודשים בשנת 1976 ו- 3 חודשים בשנת 1979 נשאלת השאלה האם 3 חודשים בשנה נחשב כשנה שלמה לעניין הוותק. סעיף ב (6) להסכם הקיבוצי מ- 9/9/76 החל על המצילים בחופי הרחצה ברשויות מקומיות קבע בזמנו כי שנה מוגדרת בעבודות הצלה כעונה של לפחות 4 חודשים רצופים. בהסכם הקיבוצי מ- 2/89 לא קיימת אומנם הגדרה זו, אולם מהגדרת הקביעות בסעיף 9 (א) להסכם עולה שעבודה של לפחות 4 חודשים בכל עונה, רלוונטית לעניין הקביעות. מכל מקום, ההסכם הקיבוצי שהיה רלוונטי בשנים 1976, 1979 ו- 1980 הינו ההסכם הקודם המגדיר שנת עבודה כלפחות 4 חודשים. בתצהירו של מר מלצר מנכ"ל עיריית נהריה פרט מר מלצר את התקופות שכוכבי עבד בפועל בעירייה ופירוט השנים שחושבו לו כוותק. ע"פ טבלה זו נראה כי בשנת 1976 על אף שהתובע מס' 1 עבד 3 חודשים הכירה לו העירייה בהם כשנת וותק אחת ובשנת 1979 כשעבד 3 חודשים לא הכירה בהם העירייה כשנת וותק ולעומת זאת בשנת 1980 עבד התובע מס' 1, 6 חודשים והעירייה הכירה בהם רק כ1/2- שנה לעניין הוותק. התובע מס' 1 טוען כי על סמך הטבלה הזו יש לקבוע כי כשם שהכירה העירייה ב3- חודשים בשנת 1976 כשנה אחת לצורך הוותק כך היה עליה להכיר ב- 3 החודשים בשנת 1979 לצורך הוותק ואף לקבוע כי בשנת 1980 בה עבד התובע מס' 1, 6 חודשים יש להכיר בהם לצורך הוותק כשנה אחת ולא כחצי שנה. מקובלת עלינו טענת הנתבעת בסיכומיה כי ניתן אף לקרוא את הטבלה בצורה שונה כך שעל השנים 1976 ו- 1979 קיבל התובע שנת וותק אחת ומסקנה זו נראית יותר הגיונית בעינינו לאור ההסכם הקיבוצי ולאור השנים הקודמות. אולם לגבי שנת 1980 לא המציאה הנתבעת הסבר מניח את הדעת מדוע חושבו 6 חודשים הללו רק כ1/2- שנה לעניין הוותק וזאת לאור העובדה שבשנים קודמות הכירה הנתבעת ב5- חודשים כשנת וותק (ראה שנת 1971), כמו כן כיוון שההסכם הקיבוצי הקודם משנת 1976, קובע כאמור לעיל כי 4 חודשי עבודה יחשבו כשנת עבודה בעבודות הצלה, הרי שבשנת 1980, כשההסכם הקיבוצי הקודם היה בתוקף היה מקום להכיר בשנה זו כשנת וותק לגבי התובע מס' 1. הננו קובעים כי הוותק של התובע צריך להיות מחושב כדלקמן: 1975 - 1971 - 5 שנות וותק. 1979 ו- 1976 - שנת וותק. 1980 - שנת וותק. 1994 - 1981 - 14 שנות וותק. 21 שנות וותק. (משחישבה העירייה את השנים 1975-1971 לצורך הוותק אף אם עשתה כן לפנים משורת הדין, אין מקום כי העירייה תחזור בה מחישוב זה, מה גם שבסיכומי הנתבעת, אין הנתבעת מבקשת לחזור בה מחישוב זה, אלא רק מדגישה שהלכה לקראת התובע והעניקה לו שנות ותק מעבר לשנים בהם היתה מחוייבת). לאור האמור לעיל הננו קובעים כי התובע מס' 1 זכאי לכך שהנתבעת תחשב את זכויותיו על בסיס 21 שנות וותק. באשר למר אלישע זיזוב - התובע מס' 2: התובע מס' 2 אינו חולק על הוותק אשר הוכר ע"י העירייה ואף הוא מציין כי עבד 17.3 שנים. התובע טוען כי לאורך שנות עבודתו הנתבעת נהגה להוסיף שנת וותק בפיגור של ¾ שנה או ½ שנה דבר אשר פגע לו במשכורת ובפנסיה. ועל כן על העירייה לשלם לו עבור השלמת משכורת ופנסיה. מעיון בתלושי השכר אשר צורפו לתצהירו של התובע מס' 2 וסומנו ת7/ עולה כי ב- 1/93 היה לתובע וותק של 15.3 בתאריך 1/94 הוותק הועלה ל- 16.3, ובתאריך 1/95 הוותק הועלה ל- 17.3 שנים בשנת 1994 פוטר התובע ועל כן נסתיים מניין שנות הוותק. לא מצאנו גם פגם בפיצול השעות הנוספות של התובע מס' 2 על פני חודשי החורף, פיצול התואם את הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים (עיין גם בדב"ע נה3/289/ שמש יעקב ואח' נ' עיריית הרצליה). ולא מצאנו כי פיצול זה יש לו השלכה על חישוב הותק של התובע מס' 2. לאור האמור לעיל אנו קובעים כי התובע מס' 2 לא הוכיח את טענתו לעניין הוותק ובקשתו להשלמות משכורת ופנסיה בגין מרכיב הוותק נדחית. 4. תוספת כפיים: התובעים טוענים כי במשך השנים לא שולמה להם תוספת של 10% מהמשכורת, תוספת המוגדרת כ"תוספת כפיים" וכי מקצועו של מציל ים דורש עבודה פיזית קשה כגון: תחזוקת סוכת המצילים וכו' וכמובן האחריות הכרוכה בהצלת חיי אדם. התובעים מסתמכים על קביעתה של ועדה פריטטית מיום 8/3/95 אשר קבעה: "ו. המצילים אשר השתתפו בתחזוקת סוכת המצילים זכאים לתוספת של 10% עבודת כפיים, ספיגת עבודה החל מ- 1.7.93" (ת19/) כמו כן נשלח על ידי מר יעקוב ברדוגו, מנכ"ל מרכז השלטון המקומי בישראל מכתב להסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים בתאריך 27/9/93 בו הוא מציין כי מרכז השלטון המקומי ינחה את אותן רשויות מקומיות בהן לא משולמת למצילים תוספת כפיים לשלמה למצילים הזכאים לכך וכי הכוונה למצילים אשר עוסקים בפועל בעבודת כפיים לרבות תחזוקת התחנות. (ת30/). בפני ביה"ד העיד עד התובעים מר גפן יצחק (המכונה "בודה"), מנהל מחלקת החופים בעיריית חיפה כי קיים הסכם קיבוצי של הסתדרות הפקידים: "שהמצילים משתייכים לארגון, ובאותו הסכם נכללים גם המצילים, וכולם מקבלים תוספת של 10%, שנקראת עבודת כפיים, כל מציל מקבל. כל מציל שעובד בעיריית חיפה מקבל תוספת זו". (עמ' 16 שורות 1-3 לפרוטוקול ועיין גם סעיף 3 לת1/). מר גפן אף העיד כאשר נשאל מה עבודות הכפיים שעושים בחוף בחיפה: ".... מתוקף ההסכם הם מקבלים 10%, מציל עוסק בהצלת חיי אדם" (שורות 6-8, עמ' 16 לפרוטוקול). מר גפן תיאר בעדותו את העבודות אשר מבצעים המצילים הכוללות: תיקון חסקות, חתירה בחסקה, שימוש בגלגל הצלה, הכנסת דגלים, סימון שטח הרחצה, נקיון הסוכה ותיקונה וכו'. (עיין עמ' 16 לפרוטוקול). העד ציין כי לדעתו מדובר בעבודות שניתן להגדירן כ"עבודת כפיים". בפני ביה"ד העיד עד נוסף מטעם התובעים, מר רפי צ'רבינקה מציל ים בעיריית נהריה, מר צ'רבינקה תאר כי כמצילים בבריכה מוטלות על המצילים עבודות נקיון מסויימות כגון: החלפת מים בבריכה, ניקוי הפילטרים בבריכה וכו' וכן ציין כי יש עבודות של טרום עונה "עבודות הכנה" "היו סככות מברזל שם, היינו עושים צ'יפים כמו באוניות, היינו מכינים חסקות וסככות, צובעים מלתחות ושירותים, כל זה לפני העונה" (עמ' 24 שורות 10-14). כמו כן ציין מר צ'רבינקה כי "כבר בשנת 1967 זה היה נהוג שהמצילים עושים את כל העבודות האלה". עד נוסף מטעם התובעים, מר גבי פרץ, מציל ים, תאר את העבודות הכרוכות בהחלפת מים בבריכה: "זה כרוך בזה שאנחנו מרוקנים את המים, שוטפים את הקרקעית עם צינור כיבוי ועם מטאטים מקרצפים את הריצפה ומורידים את הירוקת. אחרי זה שופכים חומר חומצתי, ומנקים מחדש" (עמ' 33 שורות 2-5). מר פרץ אף העיד כי המצילים היו אלו שמתקנים את החסקות צובעים ובונים את המגדל. וכשנשאל מה זה תחזוקה של סוכה, השיב: "יש כל מיני דברים, יש שעות של שמש ופתאום צריך להעביר את הסכך ממקום למקום, סוכה זה לא דבר ארעי, אבל זה דבר מתפרק ולשים ולהרכיב, הכוונה היא לתחנת ההצלה. יש קיר שמזיזים, יש בניית חלונות בזמן רוחות"... (עמ' 34 שורות 21-26). אף התובעים העידו בפנינו כי בתוקף עבודתם כמצילים עבדו בעבודות שונות כגון: תחזוקה של התחנה, עבודות ניקוי צביעה וכו' אשר ניתן להגדירן כעבודת כפיים. מטעם הנתבעת העיד בפנינו מר מלצר מנכ"ל עיריית נהריה. כאשר נשאל מר מלצר לעניין החלטת הועדה הפריטטית (סעיף ו' ל- ת19/) ענה: "בהתייחס לסעיף ו' לת19/, ולשאלה האם יש מציל שקיבל השתתפות בתחזוקת סוכת המצילים, אני משיב שלעיריית נהריה יש מחלקת אחזקה מיוחדת, המחלקה הזו היא אשר, אם היה צורך בכלל לתחזק, לא היה צורך, אבל אם משהו התקלקל הרי אותה מחלקה, מחלקת אחזקה, היא אשר תיחזקה"... (עמ' 53 לפרוטוקול) והמשיך "מר אגמון (סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי -) הבהיר שרק בפועל מי שתחזק וטיפל בכל השנה זכאי ל10%-... אף מציל לא קיבל תוספת כפיים, אף מציל לא תחזק את הסוכה. (עמ' 53 לעיל). לטענת מר מלצר הסיבה לכך שהמצילים עשו את העבודות שציינו היא כיוון: "שהם ביקשו לעבוד את מירב העבודה במירב התקופה, על מנת שיצברו מירב שעות על מנת לפרוס אותם לחודשי החורף". (עמ' 54 לפרוטוקול). הננו קובעים על סמך חומר הראיות שבפנינו כי התובעים ביצעו עבודה המוגדרת כ"עבודת כפיים" וכי באופן עקרוני היו זכאים לתוספת זו, כעולה מעדותם ומעדויות העדים הנוספים מטעמם, והנתבעת לא הביאה אדם כלשהו ממחלקת האחזקה אשר העיד כי הוא ביצע את עבודות הכפיים הכרוכות בתיחזוק החסקה, סוכת המצילים וכיוצא בזה, והמדובר באמירה סתמית וכללית של מנכ"ל הנתבעת. בסיכומיה טוענת הנתבעת כי התובעים אינם זכאים "לתוספת כפיים" גם כיוון שהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות שללו את זכאותם, אף אם ביצעו עבודת כפיים בפועל. הנתבעת טוענת כי ע"פ סעיף 21 ג' 5 לחוקה התוספת הנ"ל ניתנת לעובד בעל דירוג שאינו עובר על י"ג (30 נקודות) תקנית ודרגה י"ד (אישית) וכיוון שהן זיזוב והן כוכבי הינם בעלי דרגות גבוהות מדרגה י"ד (32 נק') הרי שאינם זכאים לתוספת זו. כמו כן טוענת הנתבעת כי עבודת המצילים אינה נכללת במסגרת העבודות המפורטות בסעיף 21 ג' 5 לחוקה. להלן נוסח הסעיף 21 ג' 5 : "ההסדר למתן גמול עידוד לעובדים בעבודות כפיים פיזיות חל על פועלים מקצועיים ובלתי מקצועיים המדורגים באחת מדרגות הדירוג האחיד עד לדרגת השיא (לרבות הדרגה האישית), שכיום דרגת השיא היא י"ג (30 נקודות) תקנית ודרגה י"ד (אישית), והמועסקים בתפקידים כגון: מפעל ההזנה, מקצועות המתכת, הביוב, כבישים ומדרגות, חפירות, ריצוף, חשמלאות ותאורת רחובות, שרברבות נגרות וסיוד ופועלי גינון". יתר על כן טוענת הנתבעת כי לעניין התובע מס' 1 - אם תתקבל טענתו כי הוא זכאי לדרגה של מנהל תחנה, תישלל ממנו זכאותו לתוספת עבודת כפיים מאחר וע"פ סעיף 21 ג' 6 לחוקה ההסדר אינו חל על העוסקים בניהול. נוסח סעיף 21 ג 6 לחוקה הינו כדלקמן: "הסדר זה אינו חל על: "(א) עובדים בתפקידי פיקוח השגחה וניהול וכן על עובדים המדורגים מעבר לדרגה י"ד". (ב).... לאור האמור לעיל אנו קובעים כי: כיוון שאף המצילים ברשויות מקומיות אחרות מקבלים תוספת כפיים ויש להניח כי הם מבצעים את אותן העבודות הפיזיות הנדרשות מהמצילים בחופי נהריה ולאור העדויות ששמענו אשר הבהירו כי המצילים התובעים בתיק שבפנינו אכן עבדו בעבודת כפיים במסגרת תפקידם ולאור הוראות הועדה הפריטטית, הרי שעבודת התובעים נכללת בסעיף 21 ג' לחוקת העבודה. אולם, לאור האמור בסעיף 21 ג' 5 לעניין הדרגה אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי כיום דרגת התובעים גבוהה מדרגה י"ד. מעיון בסיכומי התובעים (סעיף 4 ח' לסיכומים, בעמ' 10 לסיכומים) עולה כי התובעים תובעים תוספת זו לתקופה מ- 1/7/93 ועד סוף שנת 1994. אשר על כן יש לבדוק האם דרגתם של התובעים או מי מהם החל מ- 1/7/93 עלתה על דרגה י"ד (אישית) שאם כן אין התובעים זכאים לתוספת עבודת כפיים לאחר תאריך זה. יש לציין כי הנתבעת בסיכומיה טענה כי דרגותיהם של התובעים גבוהות מדרגה י"ד המקבילה לדרגה 32. לפחות לכאורה נראה כי אכן דרגותיהם של שני התובעים עלו על הדרגה המזכה אותם בתוספת "עבודת כפיים" (עיין סעיף 70 לסיכומי הנתבעת) ועל כן דין תביעתם במרכיב זה להידחות. נציין כי לגבי התובע מס' 1 אף הגענו למסקנה, כפי שיפורט להלן, כי עבד תקופה מסויימת כמנהל תחנת הצלה, ואף מסיבה זו אין הוא יכול לקבל תוספת כפיים אם הוא מקבל תוספת בגין ניהול תחנת הצלה. 5. דרגה לגירסת התובע מס' 1 הוא עבד בפועל כ15- שנה כמנהל תחנת ההצלה אך העירייה נמנעה מלהעניק לו דרגה ומשכורת בהתאם וזאת בניגוד להסכם הקיבוצי. לטענתו על סמך סעיף 7 (ה) להסכם הקיבוצי החל על המצילים עליו לקבל משכורת מקבילה למנהל מחלקה ברשות מקומית. וזו לשון הסעיף הרלוונטי בהסכם הקיבוצי: הדירוג: סעיף 7 (ה) "מנהל תחנת הצלה - יוקבל למנהל מחלקה ברשות המקומית בה הוא מועסק". התובע טוען כי העירייה נמנעה מלהעניק לו מינוי של "מנהל תחנה" בחוסר תום לב ושהנסיבות לסירוב הנתבעת להעניק לו דרגה זו קשורות להוראות התובע לסגור את הבריכה הגדולה עוד בשנת 1984 ומדיניות העירייה להתעלם מהוראות ההסכם הקיבוצי. ועדה פריטטית מיום 8/3/95 קבעה: א. דרגת העובדים מיום תחילת ההסכם בתפקידים הבאים תהיה: 1. מציל ראשי 10 2. מנהל תחנה 9 3. מציל אחראי 8 לגירסת הנתבעת בהתאם להחלטתה של הוועדה הפריטטית שצוטטה לעיל היא מסכימה כי הדרגה שיש לקבוע לתובע הינה - דרגה 8 כיוון ששימש כמציל אחראי, אך טוענת כי התובע מס' 1 לא שימש כמנהל תחנת הצלה בפועל ולכן לא קיבל מינוי כנדרש ודרגה כנדרש. סעיף 8 להסכם הקיבוצי החל על המצילים קובע: "8. משכי השהייה. הקידום לכל דרגה בסולם כולל קידום לדרגת שיא בכל מסלול קיים, בתום שהות של שנתיים בדרגה שלפניה, פרט למעבר מדרגה י"ד לט"ו - שתהא כעבור שנה אחת. הדרגה האישית (תוספת שהייה) תוענק בתום שהות של 3 שנים בדרגת השיא של מסלולי הקידום הנ"ל ותהיה דרגה מלאה". מעיון במסמכים שהציג מר מלצר כנספח לתצהירו, מצאנו כי הקידום בדרגות של התובע מס' 1 היה כדלקמן: שנת 1980 - דרגה 28 מתאריך 1.7.80 כמציל ים שנת 1981 - דרגה 30 מתאריך 1.8.80 שנת 1982 - דרגה 32 מציל אחראי מתאריך 1.4.82 שנת 1984 - דרגה 34 מ- 1.4.84 שנת 1986 - דרגה 36 מ- 1.4.86 שנת 1987 - דרגה 38 מ- 1.4.87 שנת 1989 - דרגה 40 מ - 1.5.89 שנת 1991 - דרגה 41 מ- 1.4.91 על פי מסמכים אלו מצאנו כי הדרגה של התובע מס' 1 הועלתה כדין ע"פ סעיף 8 להסכם הקיבוצי ובטענות התובע מס' 1 על כך שדרגותיו לא הועלו כדין, אין ממש (ועיין גם בעדות התובע מס' 1 עצמו, בעמ' 45 לפרוטוקול). עדיין נותרה השאלה האם שימש התובע מס' 1 כ"מנהל תחנת הצלה" והנתבעת סרבה להעניק לו מינוי שלא כדין כפי שטוען או שמא שימש התובע כמציל אחראי בלבד כפי שטוענת הנתבעת. במידה ויקבע כי התובע שימש כ"מנהל תחנת הצלה" יהיה זכאי לדרגה 9 ע"פ החלטת ועדה פריטטית מיום 8/3/95 ולתנאי שכר כמו של מנהל מחלקה ברשות מקומית ע"פ סעיף 7 להסכם הקיבוצי. התייחסות הגורמים השונים אל התובע: בפנינו העיד עד התובעים מר גפן יצחק (המכונה "בודה") שהינו מנהל מח' החופים בעיריית חיפה כי: "כל מגדל בפני עצמו הוא תחנת הצלה. בכל מגדל צריך להיות בעל תפקיד שהוא מנהל תחנת הצלה, תעודות ההצלה שצריכים להיות אצל בעלי התפקידים, על פי חוק חובה שיהיו שני אנשים עם תעודה של אחראי ים, המציל השלישי צריך להיות בעל תעודת ים, הוא יכול להיות אחראי - משנה, על פי חוק צריכים להיות שניים, שאחד מהם הוא אחראי על התחנה" (עמ' 18 שורות 8-15). כמו כן הוסיף: "בחיפה יש מינוי לכל מנהל תחנה שזה מוכר בכוח אדם"... (שורות 29-30). כאשר נשאל האם ידוע לו אם התובע קיבל מינוי של מנהל תחנה ענה: "הבנתי לאורך שנים ממנו שהוא המנהל, מהתיפקוד שלו במקום" (עמ' 19 שורות 2-3) והוסיף: "אני ביקרתי בנהריה, מספר די שכיח של פעמים כל שבת שניה, הייתי בנהריה, ראיתי את התיפקוד של התחנה שדורון היה אחראי עליה והבנתי גם, היה שם מנהל בשם רפי, לא שאלתי אותו, אבל בהנחיות שלו לדורון הבנתי שהוא מנהל התחנה. הוא (התובע מס' 1) נתן הנחיות לכל העובדים בתחנה"... (עמ' 19 שורות 1-15). כמו כן הוסיף העד כי "בתחנת הצלה יש גם מנהל וגם אחראי".. (עמ' 20). עד נוסף מטעם התובעים, מר רפי צ'רבינקה, העיד כי התובע מס' 1 עבד כמנהל תחנת הצלה וכאשר נשאל אם ראה מינוי ענה: "אני הייתי מנהל תחנת הצלה, הייתי יוצא למילואים התובע 1 היה מחליף אותי" (עמ' 26 שורות 1-7). רפי צ'רבינקה אף העיד בפנינו: "היה לי מציל אחראי כמו לתובע 1 והייתי מנהל תחנה"... (עמ' 26) "... כך זה היה נהוג אצל הנתבעת, מי שהיה מנהל את התחנה היה מציל אחראי, אם שניים היו באותו דרגה, מי שיותר ותיק היה מנהל. אם היה מקרה טביעה היו באים אל מנהל התחנה"... (עמ' 27) כמו כן לעניין המעבר לבריכה העיד העד: "בנהריה בריכה וים זה אותו דבר, אפילו בבריכה יותר קשה" (עמ' 28). עד נוסף מטעם התובעים, מר פרץ, שהינו מציל, העיד בפנינו כי התובע מס' 1 היה מנהל התחנה למשך כל התקופה שעבד עימו והכוונה לשנים 1981-1984, כאשר זוהי התקופה שעבדו שניהם בבריכה הגדולה (עמ' 30 לפרוטוקול). העד אף ציין כי התובע מס' 1 היה המנהל הישיר שלו. "מנהל החוף שהוא אחראי על כל הענף, מר יוסי שמואלי, התובע 1 היה מנהל ישיר שלי. כשהוא הביא אותי לבריכה הוא עשה לי הכרות עם התובע 1 ואמר שהוא מנהל התחנה. יוסי שמואלי עבד כמנהל חוף". (עמ' 30 לפרוטוקול). מר פרץ העיד כי המרחק בין הבריכה לים 200-300 מטר (עמ' 30 לפרוטוקול). מר פרץ אף הבהיר כי מר אורי לוי היה מנהל התחנה הדרומית, אולם לא מנהל התחנה שבה עבד התובע מס' 1, התחנה הצפונית. מר פרץ הוסיף והעיד (עמ' 32 לפרוטוקול) : "הוא היה מנהל התחנה הצפונית, והיינו מביאים עוד מציל או שניים לפי העונה" "הוא היה תמיד בתפקיד של מנהל, הוא אף פעם לא בא לעבוד כעוזר". התובע מס' 1 העיד בפנינו: "אני לא קיבלתי מינוי בפועל של מנהל תחנה, הכוונה בכתב, ולדעתי זה היה שלא כדין" (עמ' 44 שורות 29-31) התובע אף העיד "הייתי ניגש פעם בשנתיים עם ההסכם הקיבוצי לבקש דרגה של מנהל תחנה" מטעם הנתבעת העיד מר מלצר, מנכ"ל עיריית נהריה, כדלקמן: "אני יודע באופן כללי מה האחריות של מנהל תחנת הצלה, מנהל תחנה אחראי על כל המצילים, אם מדובר על נהריה ספציפית, בחוף גלי גלים, יש רק מציל אחראי, מנהל תחנה אחד בלבד, אין לו אפילו סגן כי בנוסף למציל ראשי יש גם מנהל חוף צמוד שמטפל בכל העניינים המנהליים, יש רק מנהל אחראי אחד"... "בנהריה יש חוף רחצה אחד, ושם יש בין היתר גם בריכה, בריכת ילדים, מתקן חאד, שטח אחד כניסה אחת, אנחנו קוראים לזה חוף אחד... לים יש תחנת הצלה אחת, ועוד תחנה לבריכה, ועוד תחנת הצלה לבריכה לילדים... לא היה מינוי של מנהל תחנה לכל אחת מהתחנות.. " "מר כוכבי עבד כל הזמן בבריכה ולא כמציל ים, למציל בריכה יש הרבה הקלות, זה הרבה יותר קל ואין צורך בחסקות, היו שם שני מצילים בריכה, לפי התקן, מי שהיה אחראי על כל המצילים היה המציל הראשי...." "אורי לוי היה מנהל תחנה, אני לא יודע מתי הוא קיבל מינוי של מנהל תחנה, היה לו מינוי בכתב...." "צריך להיות מישהו שאחראי על המצילים, אורי לוי היה המציל הראשי, כל אחד בנהריה יודע שאורי לוי היה אחראי, התובע לא היה מנהל תחנה כי אורי לוי התנגד..." "המציל הראשי, אורי לוי, היה אחד מתוך ה3- הוא היה אחראי על כל המצילים, כולל החוף הפתוח".. לטענת מר מלצר התובע מס' 1 לא שימש כמנהל תחנת הצלה אלא כמציל אחראי בלבד, לטענתו המציל הראשי, אורי לוי, היה המציל שהיה אחראי על כל המצילים בחוף ובבריכה כיוון שהם מוגדרים חוף אחד, ולכן לא קיבל התובע מס' 1 מינוי. הנתבעת מציינת בסיכומים שהגישה לעניין זה כי כל החיקוקים העוסקים בהצלה אינם מכירים במושג מנהל תחנה, הנתבעת מוסיפה כי אין חובה כזו בחוק. הנתבעת מציינת כי מאחר וברור כי דרגת מנהל תחנה הינה דרגת ניהול הנובעת מיחסי העבודה שבין הרשות למציל ולא מהחיקוקים העוסקים בהצלה, נגזרת מכך מסקנה כי על מנת לקבל את התפקיד יש צורך במינוי מאת העירייה ולא העובד עצמו או חבריו העובדים הם אלה המעניקים תפקיד ניהולי לעובד אלא המעביד הוא שעושה כן. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מאחר ואין בדין כל הוראה אשר מחייבת אותה ליתן לתובע מס' 1 דרגת מנהל תחנה, אין הוא זכאי למינוי זה ולזכויות הנובעות ממנו. בהתייחסנו לטענות אלו, נראה לנו כי השאלה החשובה לענייננו אינה, האם התובע קיבל כתב מינוי מהעירייה, השאלה היא האם הבריכה שבה שימש כמציל נחשבת כתחנת הצלה נפרדת והאם התובע מילא הלכה למעשה תפקיד של מנהל תחנת הצלה שאם כך הדבר, השאלה אם ניתן לו כתב מינוי על ידי הנתבעת, אם לאו, אינה השאלה אשר תכריע את המחלוקת בין הצדדים. נוסיף ונציין כי התפקיד של מנהל תחנת הצלה מופיע במפורש בהוראות ההסכם הקיבוצי ועל כן יש ליתן לו תוכן ולבדוק האם התקיים לגבי התובע, והשאלה איננה האם תפקיד זה מופיעה בחיקוקים אחרים העוסקים בתחום ההצלה, שכן ענייננו בתחום דיני העבודה, וביישום הוראות ההסכם הקיבוצי על הצדדים. א. האם ניתן לראות בבריכה תחנת הצלה נפרדת? לעניין זה נשמעו שתי גרסאות, הראשונה של הנתבעת, הנתבעת טוענת כי בנהריה יש רק חוף אחד אשר בו יש גם בריכה ועל כן אין צורך בעוד מנהל תחנה מעבר למציל הראשי שהוא אורי לוי, הנתבעת טוענת כי אורי לוי היה אחראי על כל המצילים כולל החוף הפתוח (עדותו של מר מרדכי מלצר עמ' 14 לפס"ד). הגרסה השניה הינה של התובע מס' 1 ושל המצילים שעבדו עימו ועדים נוספים, לרבות עד שהינו מנהל מח' החופים בעיריית חיפה. מר גפן יצחק העיד כי בחיפה "כל מגדל בפני עצמו הוא תחנת הצלה", מר רפי צ'רבינקה העיד לעניין זה "בנהריה בריכה וים זה אותו דבר, אפילו בריכה יותר קשה". העד גבי פרץ העיד כי המרחק בין הבריכה לים 200-300 מטר ולכן על פניו נראה כי צריך מנהל תחנה נפרד לחוף ונפרד לבריכה. מסקנתנו היא, איפוא, שהבריכה היוותה יחידה נפרדת מהחוף ועל כן תחשב כתחנת הצלה נפרדת. נוסיף ונציין כי גם בחוף עצמו קיימת תחנת הצלה צפונית ותחנת הצלה דרומית, ולשון ההסכם הקיבוצי מדברת על מנהל תחנת הצלה לעניין הדירוג ולא על מנהל כל החוף. הנתבעת בסיכומיה הסתייגה מעדויותיהם של עדים שונים מטעם התובעים, שהיו מצילים ועבדו עבור הנתבעת בשל סכסוכים שהיו לעדים אלה עם העירייה, אולם גם לנתבעת אין ולו טענה אחת כלפי עדותו ומהיימנותו של מר יצחק גפן, מנהל מח' החופים בעיריית חיפה, ועדותו בעניין זה על פיה כל מגדל הצלה בפני עצמו מהווה תחנת הצלה, גם אם מדובר באותו חוף, מקובלת עלינו. ב. נותרה עדיין השאלה האם התובע שמש בפועל כמנהל תחנת הצלה, לאור העדויות ששמענו הננו קובעים כי עלה בידי התובע להוכיח שהוא שימש כמנהל תחנת הצלה, המצילים אשר עבדו עימו העידו שעשה בפועל תפקידים של מנהל תחנה ושהוא היה הממונה עליהם, העד גבי פרץ אף ציין כי מנהל החוף מר יוסי שמואלי הציג את התובע מס' 1 בפניו כמנהל תחנה, דהיינו אף נציגיה של הנתבעת התייחסו אל התובע כמנהל תחנה. (ועיין במיוחד בעדותו של מר גפן בעמ' 19 לפרוטוקול). דרישת הכתב והוצאת מינוי על ידי הנתבעת הינה דרישה הוכחתית ולא דרישה מהותית בנסיבות המקרה שבפנינו, דהיינו לעניין הדירוג המופיע בסעיף 7 (ה) להסכם הקיבוצי, ומאחר והתובע הצליח להוכיח כי אכן היה בפועל מנהל תחנת הצלה, ולא הובאה בפנינו ראיה כלשהי מטעם הנתבעת כי היתה מניעה למינויו של התובע כמנהל תחנת הצלה, ניתן לקבוע כי התובע היה כזה גם ללא מינוי בכתב. עיין לעניין זה בע.א. 402/76 בוריס אזרניקוב נ' מדינת ישראל, פד"י לא (1) 270. אנו קובעים כי התובע היה מנהל תחנת הצלה ולכן הוא זכאי לדרגה 9 בהתאם להחלטת הועדה הפריטטית. (עיין סעיף א 2 לת19/). הצדדים יערכו את חישוב ההפרשים המגיעים לתובע כתוצאה משינוי הדרגה. 6. התובעים טוענים שהעיריה לא קיימה את התחיבותיה לשלם להם את מלוא הכספים המגיעים להם עבור שעות שבת החל מיוני 1993 ולאורך השנים. בהסכם הקיבוצי בסעיף 12 (4) נקבע: "12 (4) בעבור עבודה בשבת וחג יהיו המצילים זכאים לתשלום של 100% + 175% + יום מנוחה שעה תמורת שעה." ועדה פריטטית מיום 8/3/95 קבעה לעניין זה: (ג) המצילים עובדי עיריית נהריה זכאים עבור יום עבודה בשבת לתשלום של 375% עד ליום 31.5.93 ומה- 1.6.93 זכאים לתשלום של 475%. (ת19/). לפיכך יש לשלם לתובעים רטרואקטיבית את מה שמגיע להם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום. התובע מס' 1 עבד לטענתו 622 שעות שבת בתקופה שבין יולי 93 ועד נובמבר 94. התובע מס' 2 עבד לטענתו באותה תקופת זמן 465 שעות שבת. בתלוש המשכורת של התובע מס' 1 בתאריך 7/95 שולם לו - 6,516.40 ש"ח עבור 349 שעות חג ושבת. ובתלוש המשכורת של התובע מס' 2 בתלוש 7/95 שולם לו - 7,835.10 ש"ח שעות חג ושבת עבור 418 שעות. טענות התובעים בעיקרן הינן שתיים. האחת, כי התשלום בחודש 7/95 לא היה על מספר השעות הנכון המגיע להם, והשניה כי שווי השעה בחישוב של העיריה לא היה נכון. באשר למספר שעות, לא הוכיח התובע מס' 1 כי מספר השעות ששולם לו על ידי העיריה היה שגוי, ומקובלת עלינו טענת העיריה כי באשר לתקופת המחלה יש לשלם לתובע שכר חודשי מלא אולם לא צריך לשלם לו גם עבור שעות נוספות אותן לא עבד. באשר לשווי השעה בעת החישוב, החישוב הנכון צריך להתבסס על שווי השעות נכון למועד עבורו משולמת התוספת בשיעור 375% או בשיעור 475%, כאשר הסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית מהחודש עבורו משולמת התוספת ועד התשלום בפועל. טענת הנתבעת כי אין הצדקה לשלם את ההשלמה בהתאם לשכר במועד התשלום, אלא בהתאם לשכר בחודש בו בוצעו שעות הנוספות ובהתאם לתעריף שנקבע על ידי הועדה הפריטטית, מקובלת עלינו, אלא שתשלום זה צריך לשאת הפרשי הצמדה וריבית מהחודש עבורו משולם ההפרש ועד התשלום בפועל, ולא מצאנו הצדקה כלשהי לתשלום הסכומים באיחור בערכם הנומינלי, ובהחלטת הועדה הפריטטית לא צויין כי יש לשלם את הסכומים בערך נומינלי בלבד. מקובלת עלינו אף טענת העיריה כי החלטות הועדה הפריטטית כאמור ב-ת19/ מטרתן היתה לפרש וליישם את הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, והחלטת הועדה כאמור בסעיף ד' המתייחסת לאחוזי התשלום בשבת, רלוונטית לאותן שעות מכח ההסכם הקיבוצי ולא לשעות מנוחה שניתנו לתובעים כהטבה מיוחדת על ידי הנתבעת, מעבר להוראות ההסכם הקיבוצי. בהסכם הקיבוצי נקבעה שעת מנוחה אחת בכל יום עבודה ואילו עירית נהריה נתנה למצילים, לרבות התובעים, שעתיים מנוחה בכל יום, ולגבי שעת המנוחה הנוספת, אין מקום להחיל עליה את הוראות הועדה הפריטטית. ע"פ ההסכם הקיבוצי (להלן - ההסכם) שעת מנוחה נחשבת כשעה רגילה ולכן יש להתייחס אליה כשעת שבת רגילה, ולשלם עבורה את אותו הסכום ששולם עבור השעות האחרות באותו יום. לגבי השעה הנוספת שהוסיפה עיריית נהריה באופן יוצא דופן ולפנים משורת הדין התובעים טוענים כי גם על שעה זו זכאים הם להשלמה של 475%. כיוון שהעירייה היא זו שהחליטה להוסיף עוד שעת מנוחה ואין היא מחוייבת על פי דין או הסכם כלשהו לשלם עבורה אחוז מסוים הרי שזכותה לקבוע כי ברצונה לשלם עבור שעה זו 375% בלבד כיוון שלמעשה מדובר בהטבה. אשר על כן במרכיב שעות השעות זכאים התובעים כי הסכומים ישולמו להם בהתאם לתעריף שנקבע על ידי הועדה הפריטטית, על שעות השבת שעבדו בפועל בתקופה עד ליום 31/5/93 על בסיס 375% ומ- 1/6/93 על בסיס 475%, כאשר בשעות שבת נכללת בהתאם להסכם הקיבוצי שעת מנוחה אחת. סכומי ההפרשים המגיעים לתובעים צריכים להיות מחושבים על בסיס ערך שעה בתקופה הרלוונטית לגביה עבדו התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל, ולא על בסיס ערך שעה במועד התשלום בפועל. על שעה נוספת המהווה הטבה של הנתבעת לעובדיה מעבר להוראות ההסכם הקיבוצי, לא חלה הוראות סעיף ד להחלטת הועדה הפריטטית. 7. האם השעות הנוספות היוו חלק ממשכורתם הרגילה של התובעים? סעיף 19 להסכם הקיבוצי קובע: "מציל שנמצא בתאונת עבודה או מילואים יקבל משכורת מלאה כאילו עבד בפועל". מקובלת עלי טענת הנתבעת כי אין כוונת הסעיף ב"משכורת מלאה" למשכורת בסיס בצירוף שעות נוספות אלא החובה היא רק לתשלום עבור מינימום של שעות אשר חייבים לעבוד בהם ללא תוספת שעות נוספות. בפסק הדין בענין מדינת ישראל נ' ישעיהו גרייסמן (דב"ע לה/ 7-1, פד"ע ז 113) נקבע: "תשלום המשתלם לעובד תמורת עבודתו, מבלי שהזכאות לו תהא מותנית בקיום תנאים או גורמים בנוסף לאלה המחוייבים לעצם התמורה, אינו "תוספת" אלא חלק מהשכר היסודי, קרי חלק מהמשכורת הקובעת...". בדב"ע נה3/289/ שמש יעקב ואח' נ. עירית הרצליה (פסק הדין מ - 16/7/96) הוסברה שיטת התשלום למצילים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, כך שהשעות הנוספות אותן עובדים המצילים בחודשי הקיץ משולמות למצילים באופן מחולק על פני כל השנה (עיין סעיף 6 בפסק הדין, ובסעיף 12 להסכם הקיבוצי). בהבדל מהתשלום עבור שעות נוספות שאינו מהווה שכר לכל דבר ועניין, נכתב מפורשות בהסכם הקיבוצי וכן בפסה"ד הנ"ל כי תוספת המצילים מהווה שכר לכל דבר ועניין, ולכן יש לקחתה בחשבון גם כאשר מחשבים את התשלום עבור השעות הנוספות. מסקנתנו היא שכיוון שהשעות הנוספות שהיו משולמות למצילים היו תלויות בכך שיעבדו בשעות אלו בפועל ולא הוכח כי התשלום עבור שעות נוספות שולם אף למציל שעבד את מינימום השעות ביום ולא עבד מעבר לכך, אנו קובעים כי כאשר אין מדובר ביום עבודה רגיל בו העובד מתייצב לעבודה אלא חולה או פצוע הרי שאין חובה לשלם לו גם עבור השעות הנוספות שלא עבד בפועל. יחד עם זאת, אם מבחינת מכסת השעות הנוספות שביצע התובע במהלך הקיץ, בעונת הרחצה, נותרו לו עדיין שעות נוספות שיש לשלמן, הרי שעות נוספות אלה המחולקות בין חודשי העבודה של המצילים לרבות בחורף, כאמור בסעיף 12 להסכם הקיבוצי, יכולות להיות משולמות במסגרת החלוקה גם בימי מחלה, או תאונת עבודה, כחלק מהחלוקה. יתכן והתובע מס' 1 קיבל במהלך תקופת תאונת עבודה תשלום עבור שעות נוספות, שאותן לא עבד בפועל בתקופת תאונת העבודה, אלא שהמדובר בחלוקת שעות נוספות על פני כל השנה כולה כאמור בהסכם הקיבוצי, ואין הוכחה כי תשלום זה שולם בלי קשר להוראות סעיף 12 להוראות ההסכם הקיבוצי, ואין אף הצדקה לתשלום שעות נוספות כחלק מהשכר הרגיל, שכן המדובר אצל המצילים בתוספת המותנית בעבודה בפועל בשעות נוספות. 8. חודש אפריל 94 התובעים טוענים שהעירייה ניסתה לפטר אותם לפני תחילת עונת הרחצה בשנת 1994 ולבסוף החלו לעבוד רק בחודש מאי 1994. בועדה פריטטית מיום 29/5/94 בנושא פיטורי המצילים נקבע: "הועדה הפריטטית קובעת שעל העירייה לשלם לעובדים, ששמם מפורט במסקנות הועדה הפריטטית, שפורסמה ביום 30/5/94 בנדון, שכר עבור התקופה מיום 12/4/94 ועד 12/5/94". (עיין ת17/, נספח לתצהיר דורון כוכבי). הנתבעת שילמה למצילים עבור 248 שעות. התובעים טוענים כי יש לשלם להם את מלוא המשכורת כאילו עבדו בפועל על כן יש להשלים להם תוספת של 231.5 שעות כולל שעות שבת. הנתבעת טוענת כי מאחר והתובעים לא עבדו בתקופה זו, שלמה להם שכר בהתאם ליום עבודה רגיל בן שמונה שעות ללא שעות נוספות, וללא שעות שבת ותביעתם לקבל שכר גם עבור שעות נוספות, שעות מנוחה שעות שבת וכיו"ב הינה מחוסרת תום לב. לאור המסקנה אליה הגענו, כאמור לעיל, כי תשלום השעות הנוספות אינו מהווה חלק משכרם הרגיל של המצילים, אלא תוספות עבור ביצוע שעות נוספות בפועל, המחולקת בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי גם על פני חודשים בהם לא מבצעים המצילים שעות נוספות, דהיינו חודשי החורף שאינם חודשי עונת הרחצה, הרי הנתבעת גם לא היתה אמורה לשלם עבור שעות אלה על התקופה מ- 12/4/94 ועד 12/5/94, תקופה עבורה שולם שכר בהתאם להוראות הועדה הפריטטית מ- 12/7/94, ואף לא צויין בהחלטת הועדה כי יש לשלם גם עבור שעות נוספות שלא עבדו בפועל. יתר על כן חודש אפריל הינו תחילת התקופה בה המצילים עובדים, ובה הם מבצעים עבודות תחזוקה שונות. אין ספק כי החודשים אפריל ומאי הינם תחילת העונה, ולא עונת הרחצה בעיצומה שבה עובדים המצילים בפועל גם שעות נוספות (חודשים 6-9 בכל שנה). גם בעדויות עדי התובעים מופיע כי בתחילת עונה עובדים פחות, בעיקר בשיפוצים ורק בעונה עצמה עובדים שעות נוספות(עמ' 23 שורה 8 לפרוטוקול, וכן עמ' 25 שורות 2-3 לפרוקטול). בנסיבות אלה התובעים גם לא הוכיחו כי אילו ניתן להם לעבוד בפועל בחודש 4/94 הם היו צריכים לעבוד שעות נוספות, ועל כן השכר שצריך להיות משולם להם בהתאם להחלטת הועדה הפריטטית ת17/ הינו שכר רגיל ללא תוספות. 9. פנסיה "המקור המשפטי לתשלום הגימלאות לעובדי העירייה הוא בחוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות, שהיא הסכם קיבוצי כללי. בסעיף 79 לחוקת העבודה נקבע: "79. בעניין פנסיה לעת זיקנה.... תנהג הרשות לגבי העובדים על פי חוק הגימלאות של עובדי המדינה".... שיטת הפנסיה על פי חוק הגימלאות היא השיטה התקציבית, "ומקור הזכות לפנסיה התקציבית יכול להיות בחוק... בהסכם אישי או בהסכם קיבוצי" (דב"ע נג' / 4-6 מועצת פועלי תל אביב יפו נ' עיריית ת"א יפו, פד"ע כו' 31, 38). בעניין שלפנינו, חלות על הצדדים להליך הוראות חוק הגמלאות, כאשר הבסיס לתחולה הוא הסכמי, הנובע מסעיף 79 לחוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות". (דב"ע נו / 6-8 מועין שמשום, נ' עיריית נצרת פד"ע כט (1) 296). שיעור הפנסיה המשולמת לתובעים הינה 47.25% לתובע מס' 1 ו- 39.7% לתובע מס' 2. התובעים טוענים כי שיעור זה נמוך משיעור הפנסיה שזכותם לקבל בנסיבות הוצאתם לפנסיה מוקדמת והשיעור המגיע להם הוא 70% פנסיה לכל אחד, וטוענים כי העירייה העניקה אחוזי פנסיה גבוהים יותר לפורשים אחרים. יתר על כן, התובעים טוענים כי יש לכלול תוספת 10% בגין עבודת כפיים במשכורת לחישוב לצורך פנסיה. שיעור קצבתם של התובעים נקבע על פי אורך שירותם, בהתאם לסעיף 20 (א) לחוק שירות (המדינה גימלאות) (נוסח משולב) תש"ל - 1970 (להלן חוק הגימלאות) שיעור זה הוא 2% לכל שנת עבודה. לגבי התובעים בתיק שבפנינו הוסיפה הנתבעת לכל אחד 15% תוספת לקיצבה מעבר לאחוזים שהיו אמורים לקבל מעבר לשנות עבודתם בפועל. התובעים טוענים כי מגיע להם פנסיה בשיעור 70%, אולם הנמקתם לטענה זו אינה הנמקה המעוגנת בבסיס משפטי כלשהו. התובע מס' 1 טען בחקירתו הנגדית: "אני טוען כי מגיעה לי 70% פנסיה, אני התחתנתי בגיל 40 הקמתי משפחה, ואני לא מוצא עבודה בתפקיד של מציל כאשר הוצאתי לפנסיה מוקדמת בגיל 42..." נציין גם כי טענות התובע על כך שעובדים אחרים קיבלו אחוזי פנסיה גבוהים יותר, הינן טענות סתמיות ובלתי מוכחות ככל שהמדובר בעובדי הנתבעת, ואין בפנינו הוכחה כי עובד עם נתונים זהים לנתוניו של התובע קיבל פנסיה בשיעור גבוה יותר. התובע מס' 2 טען בחקירתו הנגדית: "אני טוען כי מגיעה לי 70% פנסיה כי אני היום בתאונת עבודה, אף אחד לא מוכן לקבל אותי היום לעבודה". "הקיצבה על פי חוק הגימלאות היא בגדר פנסיה תקציבית, על כן, הזכאי לקיצבה אינו רשאי לוותר על זכותו, ומאידך - "אין הרשות הממונה על ביצוע החוק... רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק עצמו או במסגרתו ומכוחו", ו"הנורמה שנקבעה בחוק הגמלאות אינה בגדר "זכות מינימום" אשר ניתן להוסיף עליה על פי הסכם" (דב"ע מב/ 7-1, גזית, - נציב שרות המדינה ואח' פד"ע יג', 397, 406). "המסגרת "להגדלת" תקופת שירות מעוגנת בסעיף 100 לחוק הגימלאות, על שני חלקיו, מסגרת זו מעניקה לממשלה (בכפוף לאמור בסעיפים 103 ו - 104 לחוק הגימלאות) סמכות לקבוע את התנאים ואת השיעורים של ההגדלה". (דב"ע נה / 6-12 שמחה גולדשטיין נ' מ"י, פד"ע, כח (1) 269). סעיף 100 (א) לחוק הגימלאות נקבע כדלקמן: "100. (א) עובד המועסק בתנאי עבודה שקבעה הממשלה כתנאים מיוחדים לענין סעיף זה, רשאי נציב השירות להורות בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה, כי לצורך קביעת זכויותיו של אותו עובד לפי חוק זה כולן או מקצתן, תחושב תקופת שירותו, כולה א ומקצתה, כתקופה גדולה משהייתה למעשה, ובשיעור שקבעה הממשלה". בפס"ד דב"ע נז / 6-15 יעל שר שלום נ' מד"י, עבודה ארצי כרך לא (2) 105) נפסק: "ההלכה היא כי אל לו לבית הדין האזורי לעבודה להיחפז להחליף את שיקול דעתו של נציב שירות המדינה בשיקולו הוא (ר' דב"ע לא / 7-1 עמנואל הניג נ' נציב שירות המדינה, פד"ע ב' 225, 230) כמו כן ההלכה היא כי יש מקום להתערבות בשיקול הדעת אם הוכח שנציב השירות פעל בשרירות לב, או בהשפעת שיקול זר כלשהו (ר' דב,ע לט/ 7-10 ד"ר ליאון אוארבך - הממונה על תשלוב הגימלאות, פד"ע יא' 357, 362)". "מטרתה של הגדלת הקיצבה, הנעשית בדרך של הגדלת השירות לפי סעיף 100 (ב) לחוק הגימלאות היא לתגמל את עובד המדינה לעת פרישתו בשיעור מסויים, בעד עבודה בעבר או בעד פעילות אישית במסגרת הציבורית בעבר וכן להביא בחשבון גורמים ונתונים אישיים המצדיקים, כלפי העתיד, את הגדלת הקצבה לאחר הפרישה.... מטרה זו צריך שתעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרש את התנאי והמבחנים שנקבעו בקשר להגדלת הקיצבה". התובעים לא הצביעו בפנינו על בסיס משפטי כלשהו המאפשר לנתבעת להגדיל את קיצבתם מעבר לתוספת בשיעור 15% שניתנה להם, והתובעים לא הוכיחו לביה"ד קיומה של אפליה לגבי עובדים אחרים אצל הנתבעת שפרשו לפנסיה בנסיבות דומות לאלה של התובעים, בותק דומה ובמצב בריאות דומה ומר מלצר מנכ"ל הנתבעת העיד בפנינו: "העיריה נוהגת כבר שנים על פי התחייבות בכתב של ראש עיריית נהריה לא להוסיף אחוזים לפנסיה. גם בשנת 1994 לא קיבלו יותר מ- 15% מקדם פנסיה, וזאת למיטב ידיעתי.... יש שני חריגים מתוך מאות פנסיונרים. שמעון שמעיה פרש לפנסיה לפני שנת 1994. קיבלנו על הראש על כך, ואז התחייבנו שלא נותנים אפילו ½ אחוז יותר...." לאור האמור לעיל תביעת התובעים לקבלת פנסיה בשיעור 70% נדחית. יחד עם זאת זכאי התובע מס' 1 לתיקון חישוב הפנסיה על בסיס תיקון הותק והדרגה כפי שפסקנו לעיל. פיצויים בגין עוגמת נפש והפרת חוזה: התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את ההסכמים החלים על יחסיה עם התובעים והתנהגה כלפי התובעים בחוסר תום לב ולא בדרך המקובלת, התובעים טוענים כי התנהגות הנתבעת גרמה להם מבוכה ועוגמת נפש ויש לפצות כל אחד מהם בסך של 25,000 ש"ח, דהיינו סה"כ 50,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי לא היתה בהתנהגותה חוסר תום לב כלשהו, כי התובעים פוטרו כדין כפי שאף נפסק על ידי כב' השופט מייבלום ז"ל בתיק נד4/20/. בפסה"ד בתיק נד4/20/ נפסק כי אכן התמונה שנמסרה לביה"ד אודות המצב הכספי הנוגע לניהול החוף והבריכה נכונה בעיקרה וכי על העירייה לכלכל צעדיה וליתן דעתה לתחומים בהם נוצר גירעון תפעולי כבד, כפי שהדבר קרה בתחום החופים והבריכה, כאשר פעילות זו עשויה להיות כרוכה בפיטורי מספר לא מבוטל של עובדים. כמו כן נפסק כי ביה"ד לא מצא שעמדת העירייה במו"מ עם העובדים היתה נגועה בחוסר תום לב כלשהו ולסיכום נדחו העתירות וביה"ד קבע שאין מקום לבטל את הליך הפיטורין. אף אנו לא מצאנו בהתנהגות הנתבעת בתיק שבפנינו חוסר תום לב, וגם אם הגענו למסקנה כי יש מקום לשינוי מסויים בחישוב הותק והדרגה, הרי יתר תביעות התובעים נדחו, והטעויות בחישוב הותק והדרגה אינן מצביעות על חוסר תום לב של הנתבעת. בדב"ע נג/ 3-99 משרד החינוך -מד"י - נ' דוד מצגר פד"ע כו 563 נפסק: "ככלל, סבור אני, כי בתחום משפט העבודה, הטלת פיצוי בגין נזק לא ממוני כדבר שבשיגרה עלולה לגרום לתוצאות שליליות. יחסי עבודה מטבעם יש בהם יסוד מתמיד של חיכוך והתנגשות בין מעביד לבין עובדיו, בין מנהל לכפופים לו, ובין עובדים ועובדים. בחיכוך ובהתנגשות מסוג זה, שהם כאמור טיבעיים, נגרם לעיתים קרובות מתח וצער לאחד הצדדים או לשניהם, כך למשל, ברוב מקרי הפיטורים, או ההתפטרות יהיו כרוכים במידה של עוגמת נפש וצער לעובד ולפעמים גם למעבידו. מבחינה זו, צער ועגמת נפש הם תופעה מצויה ביחסי עבודה, וגם קשה לקבוע מתי חרגה מן הבלתי נמנע והפכה ראויה לעונש. לפיכך הנהגת פיצוי על נזק לא ממוני ביחסי עבודה עלולה להביא להכבדה על ניהול שוטף של המפעל ותקשה על קבלת החלטות ניהוליות ואירגוניות לניהול תקין ותחרותי....." לאור האמור לעיל, דין תביעת התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש ובגין טענתם בדבר הפרת הסכם להדחות. 10. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת אך ורק בנוגע לתיקון הותק והדרגה של התובע מס' 1, וכן בנוגע לכך שחישוב ההפרשים עבור שעות השבת היה צריך להיות משולם לתובעים על בסיס ערך השעה בתקופה הרלוונטית בצירוף הצמדה וריבית ולא בערך נומינלי בלבד, ונדחית באשר ליתר עילות התביעה, וזאת כאשר בנוגע לעילת התביעה שענייננה מענק פרישה כבר ניתנה החלטה על ידינו ב- 6/6/99 על תיקון גובה המענק ועל הפרשים המגיעים לשני התובעים. הסכומים לתשלום יחושבו על ידי הנתבעת כאמור לעיל, תוך 60 יום מקבלת פסה"ד. כאשר התחשיב יהיה מוכן תינתן לתובע באמצעות ב"כ האפשרות לבדוק אותו, ובאין התנגדות מצידו, תשלם הנתבעת לתובע תוך 15 יום מקבלת אישור התובע, את הסכום האמור, כשהוא משוערך ליום התשלום. היה ותתעוררנה מחלוקות לגבי התחשיב, יוכלו הצדדים לשוב ולפנות לביה"ד בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ90- יום מקבלת פס"ד זה. במקרה זה יוזמנו הצדדים, כדי שביה"ד ימנה רו"ח או חשב שכר, והצדדים יחוייבו לשאת בעלות תשלום שכרו. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. חוף היםפיטוריםמצילים