ניצול מרות ביחסי עבודה - לחץ / איומים

פסק דין השופט ז' המר: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת נ' אוהד), בת"פ 11961/94, בו הורשע המערער בביצוע מעשים מגונים במתלוננת, שלא בהסכמתה, תוך ניצול מרות ביחסי עבודה להפעלת אמצעי לחץ או איום, לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), וזוכה מביצוע מעשה סדום, לפי סעיף 347(א)(1) לחוק; בית המשפט גזר עליו מאסר בפועל של 3 חודשים לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 12 חודשים וכן פיצוי למתלוננת בסך 75,000.- ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו. 2. המערער היה בתקופה הרלוונטית מנהל כח אדם, מנהל אדמיניסטרטיבי ומנהל מחלקת הסבון במפעל "טית-בית" בפתח תקווה. המתלוננת, אישה נשואה בשנות ה40- לחייה, נשואה ואם לילדים, עבדה במפעל כפועלת ייצור. אני רואה חשיבות לתיאור מלא ומדוייק של המעשים המיוחסים למערער, ועל כן אצטט את הסעיפים הרלוונטיים בכתב האישום: "א. הנאשם נהג לגעת בגופה של המתלוננת ובישבנה בעת שערך סיורי ביקורת שגרתיים במחלקתה, וזאת במספר רב של פעמים ביום ככל שהתאפשר לו; ב. הנאשם הלך אחרי המתלוננת לחדר ההלבשה, ושם הניח ידיו של שדיה; ג. הנאשם שלח את המתלוננת לעבוד במקומות מבודדים במפעל, כגון מרתף המפעל, ובעודה עובדת שם, הגיע אליה ונגע בחלקי גופה השונים ובחזה; ד. הנאשם החדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת; ה. הנאשם הזמין את המתלוננת לחדרו ושם נגע בגופה." את כל המעשים הללו עשה המערער, על פי הנטען, "בניגוד לרצונה של המתלוננת, תוך ניצול מעמדו במפעל וניצול פחדה שהנאשם יגרום לפיטוריה." 3. המעשים נמשכו, עפ"י הנטען, חמש שנים. משך הזמן הרב עד להגשת התלונה מוסבר בפחדה של המתלוננת שהמערער יגרום לפיטוריה. בסעיף 1(ב) לעובדות כתב האישום נטען, כי "בתוקף תפקידו היה הנאשם מסוגל לגרום לפיטורי עובדים". אציין כבר עתה, כי עובדה זו לא הוכחה בראיות אובייקטיביות, למעט דבריה של המתלוננת, שאמרה, כי המערער היה כל יכול במפעל (עמ' 5 לפרו'). כנגד דבריה של המתלוננת, העיד המערער, כי לא ניתן היה לפטר עובד קבוע - להבדיל מעובד זמני - ללא הסכמתו של ועד העובדים ובתיאום עימו, דבר שהיה ידוע לכולם במפעל (עמ' 66). בית משפט קמא לא התייחס לדברים הללו, אלא יצא כנראה, מנקודת הנחה של נכונות הטענה, לאחר שנתן אמון במתלוננת; למרות חשיבותה של הטענה והשלכותיה על אמינותה של המתלוננת ועל השאלה המהותית כיצד ומדוע סבלה המתלוננת, לטענתה, את מעשיו של המערער במשך תקופה כה ארוכה. 4. כאמור, נתן בית המשפט קמא אמון מלא במתלוננת (למעט לעניין מעשה הסדום), לאחר שעדותה נתמכה ע"י עת3/, שהעיד, כי המערער היה כרוך אחרי המתלוננת, הסתובב לידה ואף נגע בה וברגליה, בנוכחות העובדים. אותו עד, היה למעשה פועל של חברה אחרת, ששכרה מאת המפעל את קו ייצור הסבון ועבד מטעמה ליד קו ייצור זה. כשסיים את תפקידו מטעם אותה חברה, ביקש להתקבל לעבודה במפעל "טית-בית", אך המערער, הוא שהכשיל, כנראה, את קבלתו. כמו כן ראה בית משפט קמא תמיכה בגירסתה של המתלוננת במצבה הנפשי, ובטיפול הפסיכיאטרי שהיא מקבלת מאז "פיצוץ" הפרשה וב"חולשתה של המתלוננת בשל אופייה". בית משפט קמא הרשיע, איפוא, את המערער בכל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום (למעט מעשה הסדום), היינו: נגיעות בחלקי גופה השונים של המתלוננת, בישבנה ובחזה, באתרים שונים של המפעל. 5. אשר למעשה הסדום שיוחס למערער (החדרת איבר מינו לפיה של המתלוננת), זיכה בית משפט קמא את המערער, בנמקו את הזיכוי כדלקמן: "אינני משוכנעת שהדברים התרחשו כמתואר על ידי המתלוננת, וזאת משום שלא מתואר בעדות המתלוננת משך האירוע. הגיונית לא אוכל לקבל כי הנאשם המתין בתא השירותים כשהוא מוכן לביצוע מעשה סדום כאשר כל אחת יכולה להכנס לחדר ההלבשה ולתא השירותים, ולא עולה מהעדות כי הנאשם ידע שאך ורק המתלוננת היא זו שעומדת להכנס, ואין כל אפשרות שעובדת אחרת תיכנס במועד מסויים זה". 6. למעשה, נקט בית משפט קמא, בלי לומר זאת במפורש, בדרך של "פלגינן דיבורא", כשהוא מאמץ חלק מעדותה של המתלוננת ודחה, כאמור, חלק אחר. אלא ששימוש בכלל "הפלגינן דיבורא", מחייב הנמקה והסבר והתייחסות ולא ניתן להשתמש בו באופן אגבי ומכני. הרי אין ספק, כי תיאורה של המתלוננת את מעשה הסדום בחדר ההלבשה ("בחדר ההלבשה באחד המקרים שעבדתי ערב שנכנסתי הוא תפס לי את הראש והוריד לי את הראש לאיבר המין שלו שאני אמצוץ לו") - אינו יכול להתפרש כאי הבנה, כפי שקבע בית משפט קמא, בזהירות ראויה, לגבי אירוע "פח השמן", בו אמר המערער למתלוננת דברים שהמתלוננת פירשה או הבינה כבעלי קונוטציה מינית. אירוע מעשה הסדום המתואר ע"י המתלוננת, היה או לא היה, התרחש או לא התרחש, ואין מקום לאי הבנות. בית משפט קמא גם לא קבע, כי הוא מאמין למתלוננת ונוטה לקבל את תיאורה, ורק משום זהירות יתר, הוא נמנע מהרשעה. הקביעה של בית משפט קמא, היא, למעשה, דחיה של גרסת המתלוננת בעניין מעשה הסדום שיוחס למערער. בית משפט קמא לא התמודד - כפי שצריך היה לעשות - עם השאלה המתבקשת מאליה, כיצד משפיעה - אם בכלל - העובדה שהמתלוננת ייחסה למערער מעשה חמור שלא התרחש ושאינו אמת - על מכלול עדותה, על אמינותה כעדה ועל מהימנות גרסתה. 7. זאת ועוד; עיון בפרוטוקול מגלה, כי עדותה של המתלוננת משופעת בתיאורים של מעשים חמורים רבים שעשה בה המערער, שאין להם זכר בכתב האישום, ובית המשפט לא הזכיר אותם ולא דן בהשפעתם על מהימנות עדותה. בדיון לפנינו טען ב"כ המערער, כי אותם מעשים חמורים נוספים עליהם העידה המתלוננת (כפי שיפורט על ידי להלן), אינם מופיעים בתלונתה במשטרה והם בבחינת עדות כבושה. אלא שהודעתה של המתלוננת במשטרה לא הוגשה, משום מה, בבית משפט קמא, וממילא איננו יכולים להתייחס לטענה זו. אבל אנו כן יכולים להתייחס לכך שאותם מעשים, שיפורטו להלן, אינם מוזכרים כלל בכתב האישום ומכאן להניח, כאפשרות סבירה, שכתב האישום משקף את תלונתה של המתלוננת במשטרה (שאחרת תמיהה היא, מדוע השמיט נסח כתב האישום את כל המעשים החמורים מנוסחו של כתב האישום וכלל בו רק את המעשים הפחות חמורים). 8. על פי עדותה של המתלוננת בבית משפט קמא, עיקר עיסוקו של המערער במפעל, בחמש השנים הרלוונטיות, היה הרדיפה אחריה, השהיה במחיצתה והמעשים שביצע בה, עד שיש לתמוה מתי בכלל הספיק לבצע את תפקידיו הרגילים כמנהל כ"א ומנהל אדמיניסטרטיבי במפעל: "הוא היה כל הזמן לידי, היה נכנס ויוצא מתוך 8 שעות היה לידי, כל הזמן לידי" (עמ' 5 לפרו' מיום 23.11.95); "לפעמים חצי שעה, ¾ שעה רצוף לפעמים היה הולך ליד הדלת וחוזר כל הזמן לידי כמו דבק נדבק אלי" (עמ' 18); היה מתחבא "כל הזמן" בחדר ההלבשה ומחכה לה שם עד שתיכנס, דורש שתחליף בגדים בנוכחותו וכשסירבה היה ממתין 20 דקות עד שנכנעה; וזה "לא פעם ולא פעמיים זה מאות פעמים" (עמ' 42); היה מזמין אותה למשרדו מספר רב של פעמים ביום; היה מסיע אותה כנהג ללשכת התעסוקה ולחברת החשמל, לסידורים הקשורים לעבודה או לתשלום כדי שבדרך, במכונית, יוכל לנגוע בשדיה ולבצע בה מעשים מגונים; היה ממתין לה "כל הזמן" בחוץ עם סיום העבודה ומציע להסיעה לביתה; כשסירבה היה רודף אחרי ההסעה ומחכה לה כשירדה ממנה; היה מחכה לה בבוקר לפני ההסעה, ומציע להסיעה לעבודה; כשעבדה משמרת שניה היה מופיע בבוקר (בשעות העבודה) בביתה. הדרישה שתחליף בגדים בנוכחותו, והמעשים המגונים שנהג לבצע בה במכונית אינם מופיעים בכתב האישום, אלא שאלה הם המעשים הפחות חמורים, לעומת מה שעוד סיפרה המתלוננת. 9. מה שעוד סיפרה המתלוננת, הוא כדלקמן: א. מעשה סדום נוסף של הכנסת איבר מינו לפיה, גם במשרדו (לא רק בחדר ההלבשה) (עמ' 16 שורה 28 עד עמ' 17 שורה 7); ב. שני מעשי הסדום לא התבטאו רק בהכנסת איבר המין לפיה, אלא בדרישה ממנה ש"תמצוץ" - והיא עשתה כן "ומצצה", כי "לא היתה לי ברירה" (עמ' 10, עמ' 11, עמ' 17). ג. מעשה הסדום הנטען בכתב האישום, שלא כמתואר בו, כאילו בוצע רק בניגוד לרצונה תוך ניצול מרות - בוצע למעשה, על פי עדותה, בכוח: "הוא תפס לי את הראש והוריד לי את הראש לאיבר המין שלו שאני אמצוץ" (עמ' 10 שורה 29); ד. נסיון מזעזע ומשפיל למעשה סדום נוסף, בתוך חדר השירותים שבתוך חדר ההלבשה לנשים, כאשר נכנסה להחליף פד והורידה תחתוניה, "לפתע הוא בא מאחורה ופתאום אני מרגישה שהוא מנסה לתקוע לי את האיבר מין שלו... סגרתי את הרגליים והוא לא הצליח, ראיתי את האיבר מין שלו. הוא היה בלי מכנסיים." (עמ' 10 שורות 15 עד 22); וזאת כאמור בתוך חדר השירותים לנשים, שבו התחבא כנראה, המערער והמתין לה ללא מכנסיים; ה. במשרדו היה חושף את שדיה ומוצץ לה את הפיטמה (עמ' 6, ש' 9): "כל הזמן ממזמז ומוצץ לי" (עמ' 14,9,6); ו. היה מאונן לידה, גם במשרד וגם בחדר ההלבשה: "היה תופס לי את השד ומאונן על ידי" (עמ' 7 ש' 14); ז. כפה עליה במשרדו "שתעשה לו ביד" והיא עשתה כן, כי: "לא היה לי כוח... לא יכולתי להתנגד" (עמ' 16-17); הוא הפך אותה למעשה "לרובוט מין" (עמ' 17); ח. הציע לה הצעות מגונות שתשכב איתו; ט. כשהיתה נכנסת למשרדו היה דורש שתוריד את החולצה (עמ' 31); י. פעם קרע את חזייתה כשדחף את ידיו אל מתחת לחולצתה (עמ' 14); יא. היה דורש ממנה לעלות על סולם ואז היה דוחף ידיו אל מתחת לבגדיה (עמ' 15); יב. עוד מקרים בהם דרש ממנה "שתמצוץ" לו, אך היא סירבה, (כמו בחדר הצמוד לאולם הייצור המופרד בזכוכית שקופה)(עמ' 30). 10. כל המעשים החמורים הללו, חמורים בהרבה מאלה המתוארים בכתב האישום, לרבות מעשה הסדום הנזכר בו - מעלים תמיהה ושאלות, שמחייבות היו את התייחסותו של בית משפט קמא. אלא שבית משפט קמא התעלם מהם, בכלל לא הזכיר אותם וממילא לא התמודד עם משמעות העלאתם לראשונה בבית המשפט (במידה רבה "אשמים" בכך סיכומי ההגנה בבית משפט קמא). 11. הלכה היא, שגירסה המועלית לראשונה בבית המשפט, היא בבחינת עדות כבושה, ולכך, "השלכה ישירה ורבת משקל על מהימנותה" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1367). הואיל ובית משפט התעלם, כאמור, מאותם מעשים, הוא ממילא לא נזקק לדון בשאלה אם קיים הסבר מתקבל על הדעת לכבישתה במשטרה. אגב, גם לפסיכיאטר (עת7/) המטפל במתלוננת באופן שוטף מאז "פיצוץ" הפרשה, ושיש להניח כי הטיפול כלל שיחות גלויות לב עמו - כל מה שסיפרה לו המתלוננת, על פי עדותו, הוא בדבר "ליטופים, נסיונות לאסוף אותה ברכב, בתום יום העבודה להביא אותה הביתה או להצטרף, אליה, בעיקר ליטופים והצעת למגע כזה או אחר" (עמ' 62 לפרו' מיום 18.5.97). הרי הטענה היא, שהמתלוננת נזקקה לטיפול פסיכיאטרי עקב ובגלל מעשיו של המערער. הייתכן, כי המעשים - שגרמו לטיפול - לא הוזכרו בשיחות הטיפול? 12. הכלל של "פלגינא דיבורא" מחייב הנמקה והתייחסות עניינית, ולא שימוש אוטומטי-מכני. בית משפט איננו יכול להתעלם, סתם כך, מעדות בעייתית או מחלקים בעייתיים בעדות. מי שקורא את הכרעת הדין של בית המשפט קמא אינו מודע כלל למלוא תוכן עדותה של המתלוננת ולמעשים החמורים - מעבר לאמור בכתב האישום - שייחסה למערער. בע"א 31/95 אברהים בדיר ואח' נ' נתנאל טסה ואח', פ"ד מג(2) 81, 86, נאמר, כי בית משפט קמא דשם נתפס לכלל טעות, כאשר אימץ חלק מעדותו של עד ללא הנמקה: "בעשותו כן, היה על השופט המלומד להסביר ולנמק כיצד בחר בין חלקי הגירסה, כיצד הבחין בין הדברים שלהם האמין ובין הקטעים אותם שלל, ומדוע העדיף לאמץ חלק מסויים מן העדות ותו לא. בהעדר הנמקה כגון דא, ייאות בית משפט שלערעור, במידה רבה יותר מן הרגיל, להתערב בממצאו העובדתי של בית משפט קמא (ראה ע"פ 228/54 [1] בעמ' 719; ע"פ 71/76 [2], בעמ' 819)." ועוד על הלכה זו, עליה חזרו בתי המשפט וביתר שאת במישור הפלילי, ראה בספרו של י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי עמ' 1359 ואילך. 13. בשל חוסר ההנמקה כאמור, סבורני שיש מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, שכן לא נוכל עתה, לעשות מלאכה של הערכאה הראשונה. אוסיף עוד עניין, למעלה מן הצורך, והוא תמיהה בקשר להזדמנות ולאפשרות ביצועם של כל המעשים שתוארו ע"י המתלוננת במפעל בשעות העבודה. כל עוד היתה רלוונטיות רק למעשים המפורטים בכתב האישום, אפשר היה "לקבל", כי בוצעו בחטף במשרדו של המערער, בחדר ההלבשה, במרתף או אף לעיני עובדים אחרים. שהרי מדובר רק בליטופים ונגיעות חיצוניים בגופה של המתלוננת. ברם, משסיפרה המתלוננת על המעשים החמורים שביצע בה המערער, חזור ושנה: מציצת פטמותיה על ידו; מציצת איבר מינו על ידה; מעשה אוננות שלו או שלה בו; הורדת חולצתה ומזמוז שדיה על ידו - התמיהה מתבקשת מאליה. מדובר במפעל המעסיק מאות עובדים. משרדו של המערער - השולט במספר תפקידים ועובדים רבים נזקקים לו - נפתח אל מסדרון כללי, וגם לפי גרסתה של המתלוננת, הוא לא נהג לנעול אותו כשהתעסק איתה. עובדה שעת3/ סיפר, כי נכנס למשרדו כשהשניים שהו בה, ועובדה שגם המתלוננת, לפי דבריה, הצליחה לצאת ממשרדו, באותם פעמים שהוא לא תפס ואחז בה. דלת נוספת מפרידה בין משרדו של המערער לבין חדרו של אחד מבעלי החברה. גם לגבי חדר ההלבשה והשירותים שבו, מתעוררת אותה תמיהה, שהרי הוא שירת פועלות נוספות. עובדה, שגם בית משפט קמא סבר, כי גרסתה לגבי ביצוע מעשה סדום בחדר זה - המעשה האחד והבודד שנטען בכתב האישום - אינו הגיוני ולא מתקבל על הדעת. 14. ועוד למעלה מן הצורך, אני מבקש להתייחס לחקירתה הבלתי מספקת והלא יסודית של המשטרה. המתלוננת הזכירה שמות רבים, שראו לדבריה, בהזדמנויות שונות, כיצד מטריד אותה המערער ונוגע בישבנה או בחזה, או ראו אותו בחדר ההלבשה, או שמעו ממנה תלונות על התנהגותו. האנשים הללו לא הוזמנו להעיד, לא מטעם התביעה ומשום מה, גם לא מטעם ההגנה. בית משפט קמא סבר, כי די בעדים שכן העידו כדי שהתביעה תעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה. מאידך, "הנאשם לא הביא עדים ועובדים במפעל, לתמיכת גירסתו, כי הכל להד"ם" (למעשה הביא הנאשם עד אחד כזה, שלא תמך בגירסתה של המתלוננת, אך בית המשפט קמא סבר כי יתכן "שלא התעמק או שלא היה לו נוח להתעמק בתלונותיה של המתלוננת"). אין בכוונתי, לאור המסקנה אליה הגעתי, לדון עתה בשאלה לחובתו של מי מן הצדדים יש לזקוף את המחדל של אי העדה של העדים הללו. נכון שההלכה הנוהגת בארץ, היא, כי די בראיה מספקת ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה המקסימלית שניתן להשיג (ראה ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 208). אלא שתפקידה של המשטרה הוא להגיע לחקר האמת ולהשיג את מירב הראיות, הן אלו המאששות והן אלו המפריכות את גרסתם של המתלונן ושל החשוד. לא תמיד צריך לחקור את כל העדים לאירוע מסויים. אך כשחוקרים תלונה על מעשים רבים, הנפרסים על פני חמש שנים, תלונה המעוררת מאליה את השאלה בגדר כבישת התלונה במשך תקופה כה ארוכה - ההתעלמות הכמעט מוחלטת של המשטרה מכל העדים בכוח שיכלו לתמוך או להפריך את גירסתה של המתלוננת, בשל אמון מלא, ללא שאלות וללא תהיות, שנתנה החוקרת (עת2/) במתלוננת, מהווה מחדל של חוסר מקצועיות ושטחיות. רק כדי לסבר את האוזן, הרי רשימה לא מלאה של העדים בכוח, לפי גרסתה של המתלוננת: אחד מבעלי המפעל שהמתלוננת התלוננה בפניו (עמ' 10); אותו "בעל בית" (עזרא ברגר) שצעק על המערער "שכאן זה לא בית זונות" (עמ' 19); "כל העובדים" באולם ייצור הסבון (עמ' 15,12,8) ששאלו אותה מה המערער רוצה ממנה ואף אמרו למערער, שהוא כבר סבא ושעליו להתבייש. אחת הפועלות שראתה "כל הזמן" את המערער בחדר ההלבשה (עמ' 13); אחת הפקידות - שהמערער התעסק גם איתה (עמ' 17); עובדת אחרת - שהתלוננה על המערער בוועד העובדים (עמ' 17); הטלפנית במפעל שהמערער הכניס את ידו לתוך החזה שלה ואח"כ פנתה לעיתונאי (ו"המפעל שילם הרבה כסף לה ולעיתונאי להשתיק את העניין") (עמ' 19); השומר במפעל, שהיה מזהיר אותה מפני המערער, "שהלך כבר לחדר ההלבשה" (עמ' 20); הנשים במפעל שכולן הוטרדו על ידי המערער (עמ' 10); אחד בשם לבקוביץ ששמע את המערער אומר למתלוננת שרוצה לנשק אותה (עמ' 26); טליה כהן - עובדת שמצאה את המערער בחדר ההלבשה בזמן שהמתלוננת התלבשה בו (עמ' 26); לא ראוי היה שהמשטרה תמנע מחקירתם, לפחות של חלקם, רק משום שהחוקרת הניחה, ע"פ דברי המתלוננת, שהמערער הוא כל יכול במפעל, וכולם, לרבות חברי וועד העובדים, בעלי המפעל והממונים עליו, ועובדים לשעבר - יפחדו להעיד נגדו. 16. סיכומו של דבר, אני מציע לבטל את הכרעת הדין של בית משפט קמא ולזכות את המערער ולו מחמת הספק. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ד' ברלינר, אב"ד השופטת י' שטופמן: אני מסכימה. י' שטופמן, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולזכות את המערער. איומיםיחסי עבודה