פסק דין רקע התובעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי טלוויזיה. ביום 4.11.04 ביקש הנתבע להצטרף לשידורי התובעת ולקבל את שירותיה וחתם על טופס בקשת הצטרפות. ביום 19.11.01 התקינה התובעת את ציודה בבית הנתבע ובמעמד זה קיבל הנתבע לידיו 3 מפענחים (ממירים) בהשאלה, בכפוף להפקדת פיקדון בסך של 250 ₪ בגין כל מפענח ובסה"כ 750 ₪ בגין 3 המפענחים (ממירים). מספר חודשים לאחר ההתקשרות, לא כובדה הוראת הקבע אשר מסר הנתבע כאמצעי תשלום והוא נותק מהשירות. טענות התובעת: הנתבע הצטרף לשירותי התובעת במסגרת מבצע למנויי עיתון הארץ, שתנאיו כללו חבילת צפייה בסיסית, במסגרתה קיבלו המצטרפים חבילת סרטים אשר היו כלולים בדמי מנוי חודשיים בסך של 179 ₪ לשלושת החודשים הראשונים. את הפיקדון בגין המפענחים (ממירים) ניתן היה לשלם בתשלום אחד, או לחלקו למספר תשלומים, בהתאם לרצון הלקוח והנתבע חילק את סכום הפיקדון, לארבעה תשלומים. לכן, בשלושת החודשים הראשונים חויב הנתבע בסך של 179 ₪ לחודש בגין דמי צפייה ונוסף, בסך של 187 ₪ לחודש בגין הפיקדון בעבור שלושת המפענחים (ממירים). בהתאם לתנאי המבצע, לאחר תום תקופת 3 החודשים, אם בחר המנוי במסלול מסוים וכל עוד לא הודיע לתובעת אחרת, התובעת המשיכה לשדר לו את אותם הערוצים במסלול בו בחר והוא חויב בגין כך, במחיר מלא, בהתאם למחירון החברה. לטענת התובעת, הנתבע העמיד לרשותה כרטיס אשראי מסוג ישראכרט לחיוב בגין שירותיה. הנתבע עשה שימוש בשירותי התובעת מיום ההתקנה 19/11/02 ועד ליום 30/5/02 (יום הניתוק), כאשר הוא שילם את תמורת השירותים, מדי חודש בחודשו עד לחודש פברואר 2002. ביום 17.2.02 התקבלה הודעה במשרדיה, לפיה כרטיס האשראי שמסר הנתבע אינו תקין ולמרות זאת, הנתבע המשיך לעשות שימוש בשירותיה עד אשר נותק, מבלי לשלם לתובעת את תמורתן הצפייה בחודשים פברואר - מאי 2002. מיד עם הפסקת השירות היה על הנתבע להחזיר ציוד הקליטה לתובעת ואולם הנתבע לא טרח להשיב הציוד לתובעת בניגוד להסכם. נציגיה ניסו מספר פעמים לתאם עמו איסוף הציוד, אולם לא הצליחו לאתרו. לטענת התובעת, גרסת הנתבע לגבי השבת הציוד לידי התובעת, בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן וגרסתו בתצהיר עדות ראשית מטעמו, סותרות האחת את השנייה, ומעלה תמיהות רבות: הנתבע טוען כי בשנת 2003 קיבל מכתב התראה ובעקבות מכתב זה התקשר ותיאם איסוף ציוד מביתו, לגרסת הנתבע, אחיו היה בבית בעת האיסוף השיב לנציגת התובעת בשם הדס את כל הציוד, ולדעתו הציוד הושב ביום 27.1.03 או בסמוך לכך. לטענת התובעת, הנתבע לא צרף לבקשה אסמכתא כלשהי המעידה כי אכן הציוד הוחזר, וביום 8.3.07, קרי, כארבע שנים לאחר שלטענתו, הציוד הוחזר לידיה, התייצב הנתבע בעצמו במשרדי התובעת והחזיר 2 מפענחים (ממירים) בלבד, מתוך אלה שקיבל מהתובעת במעמד ההתחברות לשירותיה. עתה טוען הנתבע בתצהיר העדות הראשית מטעמו, כי גילה במחסן ביתו לפתע 2 מפענחים (ממירים). לטענת התובעת, הליך השבת הציוד שתואר על ידי הנתבע, אינו ההליך בה משתמשת התובעת להחזרת ציוד. התובעת פועלת כך, שנציג שטח מטעמה אוסף הציוד מבית המנוי ומשאיר בידו מסמך חתום המאשר כי הציוד הוחזר על ידו. במקרים מסוימים בהם, מנויים מסרבים להחזיר ציוד לתובעת עם ניתוקם משירותיה, לאחר שנשלח אליהם מכתב התראה ו/או מוגשת תביעה, ניתנת להם האפשרות להחזיר הציוד ישירות למשרד ב"כ התובעת. לטענת התובעת, הנתבע נותר חייב לה 2,683 ₪ המהווים את קרן החוב והכוללים בתוכם: חיוב בגין חודשי צפייה פברואר - מאי 2000, חיוב בגין מפענח אחד שלא הוחזר, חיוב בגין 3 כרטיסים חכמים, חיוב בגין 3 שלטים שלא הוחזרו לידי התובעת, יתרת תשלום פיקדון. טענות הנתבעים: דין התביעה כנגד נתבעת 2 להידחות. לנתבעת אין כל קשר וידיעה לתביעה לא במישרין ולא בעקיפין. הנתבע טוען לשיהוי בהגשת התביעה של למעלה מ- 5 שנים. לטענת הנתבע הוא הצטרף לשירותי התובעת, קיבל 3 ממירים דיגיטאליים תחת פיקדון שלגרסתו נגבה ממנו בתשלומים ולאחר מספר חודשים חזרה הוראת הקבע ובעקבותיה נותק משירותי התובעת. לאחר למעלה מחצי שנה קיבל מכתב מב"כ התובעת דאז, עו"ד רביע ובברור שערך עמו, התברר כי הסכום העיקרי, אותו הוא נדרש לשלם, הנו בגין הממירים. לטענתו, הוא תאם עמו זמן הגעה ואכן נציג התובעת הגיע אליו, באותו זמן שהה בביתו אחיו, אשר מסר לנציג התובעת את שלושת הממירים. לאחר מספר ימים כתב על מכתב ההתראה כי הציוד הוחזר, אך הוא אינו זוכר תאריך מדויק בין 27-28/3/03. (נספח א' לבקשת הרשות להתגונן). עלות ממיר הנה 300 ₪ ולא 1,613 ₪ כפי שטוענת התובעת, וזן הייתה העלות ששילם לפני כשנתיים, כאשר התקין בביתו צלחת לווין . לגרסתו, ביום החתימה על ההסכם לא נאמרה לו מילה לגבי עלויות הממיר, כרטיס חכם או שלט מעבר לפיקדון של 250 ₪ לכל נקודה. לאחר למעלה משנה הגיע שוב מכתב התראה, לגרסתו, הוא פנה אל ב"כ התובעת בטענה כי החזיר את הממירים, עוד לטענתו, על התובעת להשיב לו סכומים ששילם כפיקדון. לטענת הנתבע, לאחר חיפוש שעשה במחסן מצא שני ממירים והחזיר אותם לתובעת, לכן הניח כי אחיו החזיר לתובעת רק ממיר אחד כך שבידיו נותרו 2 ממירים נוספים. לו לא הייתה נוקטת התובעת בשיהוי כה רב ייתכן שהליך זה היה נמנע. דיון הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה לא התקיים הליך הוכחות וכי בית המשפט יפסוק על פי החומר המצוי בתיק לאחר הגשת סיכומים. נתבעת 2 נמחקה בהסכמה מכתב התביעה ביום 12.2.07. אין חולק כי הנתבע הצטרף לשירותי התובעת ביום 4.11.01 וחתם על הסכם ההתקשרות על נספחיו השנים וכי התובעת סיפקה שירותיה לנתבע מיום התקנת הציוד, קרי 19.11.01 ועד ליום הניתוק מהתובעת עקב אי כיבוד הוראת קבע מטעמו של הנתבע. אין חולק כי בדירה הותקן על ידי התובעת ציוד נלווה הכולל 3 מפענחים (ממירים), 3 כרטיסים חכמים ו - 3 שלטים. אין מחלוקת כי הנתבע השיב לתובעת 2 מפענחים (ממירים) והמחלוקת העיקרית בתיק שבפני, היא האם הוחזר כל ציוד הקליטה הכוללת 3 כרטיסים חכמים, 3 שלטים וממיר נוסף והאם הנתבע חייב לשלם לתובעת עבור חודשי הצפייה מחודש 02/02- 05/02. עדת התובעת, מורן חצרוני, המשמשת כעובדת במחלקת הגבייה המשפטית אצל התובעת הצהירה בפני כי הנתבע הצטרף לשירותי התובעת ביום 4.11.01 ומשכך תואמה ללקוח התקנה ביום 19.11.01. לטענתה, הנתבע הצטרף לשירותי התובעת במסגרת מבצע למנויי עיתון הארץ, שתנאיו כללו חבילת צפייה בסיסית ובנוסף המצטרפים קיבלו חבילת סרטים בדמי מנוי חודשיים בסך של 179 ₪ לשלושת החודשים הראשונים וכן את הפיקדון בגין המפענחים (ממירים) אותו שילם הנתבע ב- 4 תשלומים. הנתבע חויב בכל חודש באמצעות כרטיס אשראי מסוג ישראכרט (פרטיו מופיעים בנספח א', בקשת ההצטרפות סעיף ה') החל מיום ההתקשרות. בחודש פברואר 2002 התקבלה הודעה במשרדי התובעת, כי כרטיס האשראי שמסר הנתבע אינו תקין. לטענתה, הנתבע המשיך לצפות בשירותי התובעת בחודשים פברואר, מרץ, אפריל ומאי 2002, כעולה מיומן התנועות, ולא ניתן היה לחייב את הנתבע בשל העובדה כי אמצעי התשלום שהעמיד לתובעת לא היה תקין. התובעת פנתה אל הנתבע, בדרישה שישלם את חובו ומשל נענה, גם לאחר פניות חוזרות ונשנות ולא שילם את חובו, נותק הנתבע משירותי התובעת ביום 30.5.02 ונשאר חייב את סכום תביעה זו. בהתאם לסעיף 7.3 להסכם ההתקשרות שם נקבע כי: "במקרה שיופסק השירות ללקוח, ישיב הלקוח את המפענח ככל שלא עבר לבעלותו בהתאם להוראות הסכם זה, ואת הכרטיס החכם, למשרדי החברה כפי שיקבעו מעת לעת, או יאפשר לחברה להסירם מביתו לפי בחירתו". לטענת מורן, על הנתבע מוטלת החובה להשיב את הציוד, והתובעת פעלה מיום הניתוק על מנת להשיב הציוד, אולם לא הצליחה לאתר את הנתבע על מנת לתאם איסוף ציוד מביתו. לגרסת הנתבע התובעת נקטה בשיהוי רב ובלתי מוסבר, העסקה נחתמה לפני 5.5 שנים וביטולה היה לפני כ- 5 שנים, לטענתו, לו הייתה פונה אליו התובעת מייד עם הניתוק, יכול היה למצוא את הממירים קודם לכן וההליך היה נמנע. "הליך זה מעלה את שאלת יחס הגומלין בין מוסד ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 למוסד השיהוי במשפט האזרחי, כאשר בתחומי תקופת ההתיישנות מבקש נתבע לסלק על הסף תביעה שהוגשה נגדו מטעמי שיהוי בהגשתה... הדחייה מטעמי שיהוי התבססה על העיקרון המוצא את ביטויו בחוק ההתיישנות, אשר יושם בהלכה הפסוקה, ולפיו הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות אינה הופכת אותה לחסינה בפני טענת שיהוי אפשרית. הוא הניח, בהתאם לכללים שנקבעו, כי דחיית תביעה מטעמי שיהוי, אף שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, תיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד - מקום שהתובע מחל בהתנהגותו על זכותו לתבוע, או מקום שעקב העיכוב בהגשת התביעה שינה הנתבע את מצבו לרעה, או כאשר מקור השיהוי בחוסר תום-לב של התובע". (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433). בעניינו, לא יכולה לעמוד לנתבע טענת שיהוי, שכן התובעת הציגה בפני והנתבע אף מאשר כי נשלחו אליו מכתבי התראה, התובעת טענה כי ניסתה ליצור קשר עם הנתבע מספר פעמים, לטענתה הנתבע המשיך לעשות שימוש בשירותי התובעת עת ידע כי התובעת לא יכולה לחייבו שכן כרטיס האשראי אותו מסר אינו תקין. לגרסת מורן, הנתבע החזיר ביום 8.3.07 למשרד ב"כ התובעת שניים משלושת המפענחים (ממירים) שהיו ברשותו, אולם ללא שלטים וכרטיסים חכמים. הנתבע סתר עצמו בכך שבבקשת הרשות להגן שהגיש ענה כי הגיעה לביתו נציגת התובעת וקיבלה את שלושת הממירים, לטענתו, מספר ימים לאחר מסירת הממירים אישרה לו הנציגה טלפונית כי אכן קיבלה אותם והוא ציין ידנית על גבי מכתב ההתראה מיום 21.1.03 (נספח א' לבר"ל), הנתבע לא צרף לטענה זו תצהיר התומך בטענתו כי אכן נמסרו הממירים וכל שהציג הנו מכתב ההתראה עליו כתוב בכתב ידו, כי הדס קיבלה את הממירים. מנגד טען הנתבע כי בעת חיפוש סתמי שערך במחסן ביתו לאחר הדיון בבית המשפט, מצא 2 ממירים אותם החזיר לתובעת ולגרסתו, הניח כי ממיר אחד הוחזר. ככלל נחה דעתי מגרסת התובעת, הנתבע מודה כי כרטיס האשראי שלו חזר ולכן התנתק מהשירות. בגרסת הנתבע סתירות לעניין החזרת הציוד, בתחילה טוען כי הוחזר כל הציוד ובשנית טוען כי השיב לתובעת 2 ממירים והוא מניח כי ממיר אחד הושב לתובעת בזמנו. הנתבע לא מתייחס לחוב הצפייה, למעט הטענה כי מאשר כי נותק משירותי התובעת בנוסף אין התייחסות ליתר הציוד אותו דורשת התובעת, למעט הטענה כי שוחח עם ב"כ התובעת וזה ענה לו כי הסכום העיקרי הנו בגין הממירים, גם במכתב ההתראה הראשון שקיבל מהתובעת מצוין בסעיף 4 כי מטרתו של מכתב ההתראה הנו השבת המפענחים (ממירים) וסגירת/ הקטנת החוב. על כן אין לי אלא לקבל את גרסת התובעת כי בידיה רק 2 ממירים ויתרת הציוד לא הושבה לה וכי הנתבע מאשר את החוב לעניין הצפייה. לאור המקובץ הנני מקבלת את התביעה. הנתבע ישלם לתובעת סך 2,683 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 12.12.06 ועד לתשלום בפועל. בנוסף ישלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 500₪ בצירוף מע"מ. פיצוייםפיקדוןטלויזיה