הפרת הסכם הזמנת סחורה

פסק דין א. רקע ותמצית טיעוני הצדדים 1. תביעה כספית בסך 72,051 ₪ שעניינה הפרת הסכם ואי תשלום בגין אספקת סחורה מצד התובעת לנתבעים. הנתבע 1 הינו אביו של הנתבע 2, אשר לפי הנטען, עבורו הוזמנה הסחורה ע"י הנתבע 2 ובערבותו. הנתבע 3 ערב לחובות הנתבע 2. כתבי הערבות צורפו כנספח לכתב התביעה. 2. הנתבע 2 הכחיש לקונית את האמור בכתב התביעה. בכל מקרה ציין, כי חתם עם התובעת על הסכם פשרה אותו צירף לכתב הגנתו. לימים הסתבר כי נתבע זה הינו אסיר שנשפט לפרק זמן לא מבוטל בגין עבירות מרמה, לרבות בעת ניהול חלק מהליכי התיק, וממסמכים מאוחרים יותר ששלחה אימו לבית המשפט עולה, כי אושפז באשפוז כפוי ועדיין מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, משך למעלה מחצי שנה. 3. בכתב הגנתו של הנתבע 3 הוכחשה ערבותו וצויין, כי כתב הערבות עליו מתבססת התביעה מותנה היה בתאריך שתוקפו פג, על סכום מוגבל ואשר היה מיועד לערבות חובותיו של הנתבע 2, בעוד שתעודות המשלוח הוצאו על שם הנתבע 1 ועל כן ממילא לא חלה. על אף שהגיש כתב הגנה ואף התייצב הנתבע 3 לקד"מ שהתקיים ומסר כי מצוי באיחוד תיקים, לא הגיש תצהירים ולא התייצב לדיון . מכל מקום שני הנתבעים 2+3 לא הגישו תצהיר, לא התייצבו לדיון וההליך כולו נוהל אך אל מול הנתבע 1. 4. הנתבע 1 הכחיש את האמור בכתב התביעה. תמצית הגנתו היא, כי מעולם לא שוחח או נפגש עם המשיבה, לא יצר עימה כל קשר, אינו יודע היכן מקום עסקיה ומושבה ולא הזמין ממנה דבר. ב. עדויות הצדדים עדות התובעת 5. מטעם התובעת העיד איש המכירות מר משה ותארי. עפ"י עדותו ביצע הזמנה עבור הנתבע 1, עפ"י הזמנת הנתבע 2, לביתו שבעומר, לבית הוריו בקיסריה ולעסק הנפתח בתל אביב (ס' 2-5 לתצהירו מיום 22.11.06), ולאחר שפנה אליו ביוזמתו באתר הבניה על מנת לעניינו ברכישת מוצרי התובעת (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 20-22). 6. הוא התקשר טלפונית לנתבע 1, אשר אישר כי אחראי לכל תשלום וכי הבית בקיסריה שייך לו. כן היה עם הנתבע 2 בעסק של התובעת בעמק שרה (ס' 7-8 לתצהירו ועמ' 10 ש' 24). בחקירתו אישר כי אינו זוכר לאיזה טלפון התקשר (עמ' 10 ש' 18-19) ואולם חזר על כך שהנתבע 1 אישר ערבותו לחובות (עמ' 11 ש' 18-19 ועמ' 12 ש' 5-7). 7. בחקירתו הנגדית אישר, כי לא הכיר את הנתבע 1 בתחילה, ואת ההזמנות רשם על שם נתבע זה, עפ"י בקשת בנו - הנתבע 2 (עמ' 10 ש' 12-13). הוא לא מצא צורך להחתימו על ערבות והסתפק בשיחת טלפון (עמ' 11 ש' 21-23). 8. באשר לנתבע 3 - הוא לא מכירו ולא ביקש ממנו לחתום על ערבות כלל (עמ' 11 ש' 27). ובאשר לנתבע 2 - ערבותו אינה מוכרת לעד ולא הוא זה שהחתימו (עמ' 12 ש' 22-23). 9. מכל מקום העד מדגיש כי את כל ההזמנות ביצע הנתבע 2 (עמ' 13 ש' 1). עדות הנתבע 1 10. הנתבע 1 מעיד כי אינו מכיר את התובעת ולמד על עצם קיומה אך מכתב התביעה נשוא תיק זה (ס' 3 לתצהירו מיום 7.12.06). הוא לא מינה את הנתבע 2 לשליח מטעמו ולא היתה אליו כל פניה מהתובעת או מבנו בקשר לאמור. מעולם גם לא התבקש לערוב לתובעת בהקשר כלשהוא וככל שהתקשר מאן דהוא, הרי שלא דיבר עימו (ס' 4-5 לתצהירו). הבית בקיסריה שייך לבנו, הנתבע 2 ואולם רשום על שמו מסיבות שלא היה מוכן לפרטן (עמ' 13 ש' 20-27). בגין בית זה הוא גם לקח משכנתא ואשתו ערבה לה (שולי עמ' 13 ותחילת עמ' 14). 11. מעולם לא פתח עסק עם הנתבע 2 - בנו (ס' 6 לתצהיר). בניגוד לאמור אישר בחקירתו הנגדית, באשר לעסק באריאל, כי היה זה של בנו, שלאחר שנעצר, עבר לניהולו שלו למשך שנה (עמ' 15 ש' 2 ואילך ועמ' 18 ש' 10 ואילך). בפועל לא ניהל את העסק אלא אדם אחר, ואף השיקים שהוצאו אינם בחתימתו או בכתב ידו (עמ' 16 ש' 16-25). ג. המחלוקת 12. המחלוקת בין הצדדים מצומצמת יחסית. אין מחלוקת כי לא הנתבע 1 ביצע את ההזמנות באופן ישיר, ועל כן עניינה הוא, האם חייב הנתבע 1 בחובות הנתבע 2, בין מכח ערבותו ובין מכח דיני עשיית עושר שלא כדין. ד. דיון 13. הרושם המתקבל משמיעת העדויות בתיק זה הוא, כי הן האב - הנתבע 1 והן התובעת, נפלו קרבן למעללי הנתבע 2 ול"תרגיל העוקץ" אשר אירגן. השאלה העומדת לדיון היא בפשטותה - על מי מוטל נטל התשלום. 14. קודם שאכריע בדין אציין, כי התרשמתי מאמינותו של עד התביעה אשר הקפיד שלא להרחיב בדבריו מעבר לנדרש ואף ציין עובדות שלא תאמו תמיד את האינטרס של התובעת. כך למשל הדגיש, כי אינו מכיר את ערבותם של הנתבעים 2 +3 וכי הנתבע 1 - בעל הדין העיקרי בתיק זה, לא ביצע את ההזמנות בעצמו. לא אוכל לצערי לומר כן גם על הנתבע 1. אין ספק כי המדובר באדם שנפגע, כך מתקבל הרושם, ממעללי בנו (ולאו דווקא רק בתיק זה), וכי נושא הוא על גבו סדרת חובות שיצר בנו, חלקן כך נראה במירמה ובניגוד לדין. עגמת הנפש שלו אינה מוטלת בספק. יחד עם זאת, במסגרת עדותו עלו תמיהות לא מבוטלות, התחמקות בולטת ממתן תשובות לשאלות שנתבקשו, זכרון סלקטיבי ואף סתירות לתצהירו המקורי. כך למשל נתגלו סתירות באשר לבעלותו בנכסי המקרקעין שהוזכרו, פרטים הנוגעים למכירתם, תמיהות ואי בהירויות באשר לעסקים משותפים עם הבן, אשר עליהם אכן ניסה למסור הסבר ואולם הסברו לא הניח את דעתי, במיוחד לא הסתירה שעולה בין העובדות שנתגלו בדיון לבין האמור בתצהירו לעניין זה, המרחיקה עצמה כליל מעניין זה. 15. לגופו של עניין: באשר לשאלת הערבות, על אף האמון שאני רוחש לעדותו של עד התובעת, לא נחה דעתי לחלוטין, בשאלת ערבותו של הנתבע 1. באשר לשיחת הטלפון, לא אוכל לסמוך עליה כמחייבת, באשר אין כל אסמכתא לכך שבצידו השני של הקו אכן שוחח העד עם הנתבע 1. כך גם באשר לביקורו במשרדי התובעת: זולת העובדה כי מנהל התובעת הצהיר בישיבת 23.2.05 כי הנתבע 1 לא היה בבאר שבע (עמ' 1 ש' 8), לא הוספו כל פרטים לטענה הערטילאית בעניין זה - לא תאריך, פרטי משתתפים בפגישה, מהותה וכו'. בנסיבות אלה, עם כל האמון תתכן בהחלט טעות או אפילו הטעיה מצד הנתבע 2, ועל כן, אין לי אלא להעדיף את גרסת הנתבע 1 כי לא היה בבאר שבע וכי לא הוא ששוחח טלפונית עם התובעת. 16. לא כן באשר לטענת עשיית עושר שלא כדין: מהחומר שהוצג בפני עולה, כי הן הבית בקיסריה והן הבית בעומר שייכים לנתבע 1. באשר לבית בקיסריה, אמנם ציין הנתבע 1 כי הבית שייך לבנו - הנתבע 2 ואך רשום על שמו שלו (של הנתבע 1), ואולם סירב למסור כל פרט להסבר עניין זה, תוך שענה בעניין זה לקונית ובצורה מתחמקת (עמ' 13 ש' 19-22). בד בבד איש,ר כי נלקחה על ידו משכנתא לבית בקיסריה ואף אשתו חתומה עליה (עמ' 13 ש' 28-30 ועמ' 14 ש' 1). לאחר סדרת שאלות שבהן לא זכר את הפרטים של ההלוואה, המשכנתא, התשלומים וכו', ציין כי הבית נמכר (עמ' 14 ש' 2-12). באשר לבית בעומר: אמנם בית זה היה רשום על שם הבן - הנתבע 2, ואולם הנתבע מציין כי הוא זה שקיבל לידיו את הכסף מעסקת מכירת הבית ואף הבית החליפי שנמסר תמורתו נרשם על שמו, זאת בשל חובות בנו כלפיו (עמ' 14 ש' 16-19). 17. המסגרת הנורמטיבית לעניין עשיית העושר מצויה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, (להלן - חוק עשיית עושר) הקובע: חובת ההשבה "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן — הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן — המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה — לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת." 18. עפ"י תצהיר התובעת ועדות העד מטעמה, בוצעו ההזמנות לבתים בקיסריה ובעומר. ראוי לזכור ולדייק, כי הנתבע 1 אינו טוען כי לא בוצעה הספקת הסחורה לבתים אלה, אלא שלא הוא היה זה שהזמינה ואין לו מושג במה מדובר. משהוברר כי בתים אלה בבעלות הנתבע 1, בין אם היה הבית רשום על שמו (עניין קיסריה) ובין אם קיבל את הבית במסגרת עיסקה כזו או אחרת (עניין עומר), יש לראות בו כמי שחב להשיב לתובעת את הריווח שנתקבל אצלו, מקבלת הסחורה עבור בניית הבית. אין ספק כי סחורה זו (ריצוף, כלים סניטרים וכיוצ"ב), איפשרה למכור את הבתים במחיר בהם נמכרו (ואין זה משנה לענייננו מהו אותו מחיר), ריווח זה הינו התעשרות לא מוצדקת לפי חוק עשיית עושר. הנתבע 1 הכניס לכיסו ריווח שעשה ממכירה של נכסים אלה, ועל כן, ההתעשרות שצמחה לו מהעיסקה שתמורתה לא שולמה, היא בין היתר, ריווח מרכוש התובעת המהווה התעשרות "שלא כדין" ומחייב אותו בהשבתו. יתרה מכך, בנסיבות המקרה, לא הייתי שולל לחלוטין את המחשבה כי רישומי הבית והחזקה בו, כמו גם העסקאות המשותפות של האב והבן, שנחשפו במהלך החקירה הנגדית, אינם אלא חוזה למראית עין המהווה כסות להתחמקות מתשלום לנושים שונים, ובכלל זה לתובעת. במקרה כזה, כשהבעלות בבתים שייכת למעשה לאב - הנתבע 1, אשר מודה כי קיבל את תמורת מכירת הנכסים, מחויב הוא להשיב את שהתעשר מהתובעת ולא שולם, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 19. ראויים לעיון בעניין זה, דברי המשנה לנשיא, כב' השופט חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, (20.2.06 - טרם פורסם): "דיני עשיית עושר ולא במשפט מייסדים עצמם על עקרונות הצדק והיושר הטבעי (ex aequo et bono) . הרוח המנשבת בהם היא תחושת המצפון והיושר המורה אותנו כי יש למנוע התעשרות לא מוצדקת של ראובן על חשבונו של שמעון. ומכוח תחושת צדק עמוקה זו נקבעה חובת השבה בדין". 20. אין ספק, כי תחושת הצדק והיושר אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם קבלת מוצרים ושימוש בהם (בין מתוך טעות ובין מתוך הונאה), בבתים השייכים לנתבע 1, ואשר הוזמנו מהתובעת לא על ידי אחר אלא בנו, בלא שיתחייב הוא להשיב תמורת הרווח שקיבל בעטיים של מוצרים אלה. 21. נותרה לדיון איפוא שאלת גובה הסכום, שהיתה צריכה למעשה להיות השאלה הראשונה בדיוננו, זאת נוכח טענתו של ב"כ הנתבע 1, לפיה לא הוכח סכום התביעה. יסוד הטענה מבוסס על החלטת בית המשפט בדבר חיוב בהגשת תיק מוצגים וככל שלא יוגש כזה, יראו את הצד כמוותר על הצגתם. במסגרת זו טוען ב"כ הנתבע 1, כי משלא הוגש תיק מוצגים על ידי התובעת, לא ניתן להסתמך על מסמכי התביעה ועל כן לא הוכח למעשה סכום התביעה ויש לדחותה על הסף. אכן טענה שנונה היא ואף שקלתי לקבלה, אלא שבמסגרת זו עיינתי שוב בראיות שבפני ומצאתי כי אין מקום להעתר לה. כל שהוצג בפני היו שתי עדויות - מנהל המכירות של התובעת והנתבע 1. במסגרת זו העיד עד התובעת כי סכום החוב עומד על סך 72,000 ₪ (ס' 9 לתצהירו). לא זו בלבד שעד זה לא נשאל ולו שאלה אחת בנוגע לעניין זה בעדותו, אלא שתצהירו של הנתבע 1 אינו שולל עדות זו, ואדרבא, אף מציין כי אין לו שמץ מושג בנושא (ס' 8 לתצהירו). במצב דברים זה, בו מצויה עדות פוזיטיבית בדבר סכום החוב מחד, שאינה נשללת בשום צורה שהיא, בין בתצהיר ובין בחקירה נגדית מאידך, אין אלא להעדיף את גרסת התובעת, בלא צורך בתיק מוצגיה בעניין זה, ואין במחדלה, בנסיבות שנוצרו, משום שלילת זכותה. 22. לאור כל האמור לעיל, מתקבלת התביעה, כנגד שני הנתבעים - הנתבע 1 בהתאם לאמור לעיל והנתבע 3 בהעדר הגשת תצהיר ובהעדר התייצבות לדיון מצידו. הנני מחייב איפוא את הנתבעים 1 + 3 לשלם הדדית לתובעת סכום התביעה בסך של 72,051 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה (14.4.03) ועד למלוא התשלום בפועל. כן הנני מחייב את הנתבעים 1 + 3 בתשלום הדדי של הוצאות התובעת (אגרת בימ"ש) וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, צמוד מהיום ועד למלוא התשלום בפועל. נוכח מצבו הרפואי של הנתבע 2 כעולה מהתעודות הרפואיות שהוגשו בתיק, לא מצאתי מקום למתן פסק דין כנגדו בהעדר התייצבות. הפרת חוזהחוזהסחורה