החלטה בקשה ליתן צו מניעה זמני 1. המבקשת 2 (להלן - 'המבקשת') מספקת גז ל-48 מתוך 58 בעלי דירות שבבית ברחוב הגומא 5-7 בנצרת עילית. בחודש יוני ש"ז הגיעו נציגי המשיבה 1 ('המשיבה') לבית הנ"ל וביקשו לשכנע את דייריו לסיים את ההתקשרות עם המבקשת, על מנת שהמשיבה היא שתספק להם גז. 30 מתוך הדיירים שוכנעו, וחתמו על חוזים מתאימים עם המשיבה, כמו גם על הודעה המופנית למבקשת, בה הם מבקשים לבטל את ההתקשרות עמה. ראתה כך המבקשת, ושכנעה 29 דיירים, כי ימשיכו וירכשו גז ממנה, ולא מן המשיבה. מכאן ואילך השתלשלו העניינים כך שהמשיבה ניתקה, בידיה שלה, את ציודה של המבקשת בבניין, והמבקשת עשתה לעצמה, והשיבה את החיבור שניתקה המשיבה, ואחר כך פנתה לבית משפט זה בבקשה ליתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבה לפעול לניתוק הציוד של המבקשת בבניין. כב' השופט ב' ארבל נתן צו ארעי, וקבע דיון במעמד שני הצדדים. בשל הפגרה נקבע הדיון בפניי, כשופט תורן, ובעלי הדין טענו על-פה, לאחר ששטחו את טענותיהם גם בכתב, עובר לדיון. 2. טענה ראשונה בפי המשיבה, ולפיה אין בידי בית משפט זה סמכות לדון בתובענה, בין משום ששווי התובענה אינו עולה על סכום הסמכות של בית משפט השלום, ובין משום שמדובר בתובענה שעניינה שימוש במקרקעין. טענה זו אין בידי לקבל, על שתי חלופותיה. כיוון שעניין לנו בתובענה, שהסעד המתבקש בה הוא צו מניעה, האוסר על המשיבה לפעול בקשר עם הציוד של המבקשת המותקן בבניין, יש לומר על שוויה, כי אין הוא ניתן להערכה כספית, ולכן נתונה הסמכות לבית משפט זה, מכוחה של הסמכות השיורית הקבועה בסעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו ע"א 7589/98 הישראלית לתקליטים ולקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999)). וככל שהטענה מכוונת לשימוש במקרקעין, אין אנו מדברים ב'שימוש', כמשמעו בסעיף 51 לחוק הנ"ל, שהרי הסעד המבוקש אינו נוגע לשימוש במבנה המדובר, כי אם עניינו בציווי שיופנה למשיבה לבל תנתק את הציוד של המבקשת המותקן בבניין (השוו לאספקת מים לבניין, י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 53 (מהדורה שביעית, 1995)). יוצא איפוא, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה. 3. מכאן אנו באים לגופה של בקשה, ובכגון זו עלינו להיווכח, ראש לכל, בקיומה של עילת תביעה, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, תנאי בלעדיו אין להיענות לבקשה. שאלה זו תיבחן בראשית. 4. אם כן, כאמור, המבקשת היא שמספקת גז לדיירי הבית המדובר. והנה מגיעים נציגי המשיבה אל הדיירים עד בתיהם, ומבקשים לשכנעם לסיים את ההתקשרות עם המבקשת, על מנת שהיא, משמע המשיבה, תספק להם גז, במקום המבקשת. הדבר עולה בידה, והיא מחתימה אילו מבין הדיירים שהשתכנעו, על הודעה המופנית למבקשת, ובה הם מבקשים להפסיק את ההתקשרות עמה. אלא שבחלוף זמן שכנעה המבקשת את מרבית הדיירים כי ימשיכו את ההתקשרות עמה דווקא. הודעת הביטול למשיבה נסמכה על סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן - 'חוק הגנת הצרכן'), הקובע לאמור: בעסקה ברוכלות רשאי הצרכן לבטל את ההסכם - (1) במכר - מיום עשיית ההסכם עד ארבעה-עשר ימים מיום מסירת הממכר; (2) בשירות, אם טרם הוחל בנתינתו - תוך ארבעה-עשר ימים מיום עשיית ההסכם. 5. אין חולק, כי העסקה בין המשיבה לרוכשים היא 'עסקה ברוכלות' כמשמעה בחוק הנ"ל, באשר היא נכרתה לאחר שהמשיבה הציעה את מרכולתה לבעלי הדירות, כשהיא מגיעה אליהם לביתם (ראו נא הגדרת ס' 1 לחוק הגנת הצרכן). ואם כך הוא, כי אז יש בידי המתקשרים לבטל את העסקה, תוך 14 יום. 6. לא בהיסח הדעת נמנעתי מלציין את נקודת הזמן בה מתחיל מניין 14 הימים. הימנעות זו נבעה משום המחלוקת שנפלה בין בעלי הדין בשאלה זו, ולה אדרש עתה, לאחר שאציין את העובדות הצריכות לעניין. 7. לטענת המשיבה - היא התקשרה בהסכמים עם הדיירים בימים 24.6.2007 ו- 25.6.2007. הודעת הביטול נשלחה אליה ביום 9.7.2007, משמע למעלה מ-14 יום לפחות ביחס למי שחתמו, לשיטתה, על ההסכמים ביום 24.6.2007. המשיבה גורסת, בתורה, כי הדיירים לא קיבלו לידיהם עותק מן החוזים, ואת מניין הימים יש לעשות מיום שנתקבל החוזה בידי הדייר. 8. שני בעלי הדין הניחו, כי החלופה החלה בעניינם היא זו שבסעיף קטן 14(2) לחוק, כאילו עניין לנו בעסקת שירות ולא בעסקת מכר. לי הדבר איננו ברור כלל, ולכאורה נראה הדבר, כי עניין לנו בעסקת מכר דווקא, לפיה תמכור המשיבה גז לדיירים-הצרכנים, שהרי ''מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר', כך קובע חוק המכר, התשכ"ח-1968. מכל מקום, בעלי הדין לא נתנו את דעתם לשאלה זו, ולכן לא אדרש לה. יתר על כן, לא ראיתי להידרש גם לטענה שהעלתה המבקשת, כבדת משקל כשהיא לעצמה, לפיה את מניין הימים יש לעשות מיום שנתקבלו העתקי החוזים אצל הדיירים, ולא מיום כריתתם. את התשובה למחלוקת הנני מוצא במקום אחר, ובכך אעסוק עתה. 9. ובכן מסתבר, כי הבניין המדובר נחלק לשניים, כאשר לכל חלק נציגות ('ועד') משלו. המשיבה הכינה, לפיכך, שני הסכמים, אחד לכל חלק משני חלקיו של הבית המדובר, והחתימה דייר אחד על כל הסכם, לצד הכיתוב 'ועד הבית/נציג הדיירים'. אלא ששני החותמים, אפילו נניח כי הם מכהנים כיושבי ראש הנציגות של הבית המשותף, אינם עשויים לחייב, בחתימתם, את הדיירים. אין בידיהם יפוי כוח מכל סוג שהוא לכרות הסכם שכזה בשם הדיירים. על כן אינני יכול לומר, כי בימים 24.6.2007 ו- 25.6.2007 נחתמו חוזים עם הדיירים כולם. 10. לצד שני מסמכים אלו הציגה המשיבה מסמך, המהווה הודעה של הדיירים המופנית למבקשת, ובה הם מבקשים להודיעה על סיום ההתקשרות עמה. מסמכים אלה אינם עשויים לסייע בידי המבקשת בטיעונה, ומדוע: ראשית, ההודעות, כשהן לעצמן, אינן עשויות לבוא במקום החוזים, שכנראה התכוונה המשיבה להחתים את הדיירים בשלב מאוחר יותר. שנית, אפילו נראה את ההודעות הללו כהסכמה של הדיירים להתקשרות עם המשיבה (כעין חלק משלים לשני ההסכמים, שנחתמו קודם לכן בידי 'ראשי הועד'), הרי שההודעות הללו אינן נושאות תאריך. אנו יודעים, כי הן נשלחו למבקשת ביום 26.6.2007. על כן יש למנות, לכאורה, את מניין 14 הימים מיום 26.6.2007, שאז נכרת (אם בכלל) ההסכם בין הדיירים למשיבה. ממועד זה עומדת, כאמור, לדיירים זכות לבטל את 'העסקה ברוכלות' שנכרתה (אם נכרתה) עם המשיבה. והם אמנם הודיעו על ביטולה ביום 9.7.2007, משמע תוך 13 יום מיום 26.6.2007. 11. יוצא איפוא, הדיירים עשו שימוש בזכות שנותן בידיהם סעיף 14 לחוק הגנת הדייר, וביטלו את העסקה ברוכלות שהתקשרו בה (אם התקשרו) עם המשיבה - בתוך התקופה הקבועה לכך בחוק, משמע 14 יום. 12. המשיבה ביקשה לשכנע, כי הוראת סעיף 14 הנ"ל אינה חלה בענייננו, בשל קיומה של חקיקה מיוחדת. כוונת המשיבה היא לסעיף 2 לחוק המקרקעין (החלפת ספק גז בבית משותף), התשנ"א-1991 (להלן - 'חוק החלפת ספק גז') הקובע, כי 'החלטה בדבר החלפת ספק גז... לא תבוצע אלא לאחר שחלפה שנה מהיום שהוחל בהפעלת מערכת הגז המרכזית'. המבקשים חולקים עליה וסבורים, כי סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן חל בכל זאת. 13. במחלוקת זו שנפלה בין בעלי הדין - דעתי כדעת המבקשים. בסעיף 2 לחוק החלפת ספק גז ביקש המחוקק לעשות איזון בין האינטרס של הצרכן להחליף ספק גז, ובכך לוודא קיומה של תחרות בשוק הגז, לבין האינטרס של ספק הגז, המשקיע בהתחברות הראשונית למערכת המרכזית של הבית המשותף, ועשוי להיפגע אם יוחלף בטרם מימש את השקעתו, ולו במקצת. נקודת האיזון נמצאה בקביעתה של שנה אחת שתחלוף מיום הפעלת המערכת המרכזית ועד להחלפה אפשרית של הספק. 14. אלא שרציונל זה שבחוק החלפת ספק הגז נדחה מפני הוראת סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן. האחרון מבקש להגן על צרכן, גם כאשר מדובר בצרכן גז, מפני עסקה ברוכלות. יבוא ספק גז ויתדפק על דלתו של צרכן וישכנעו להתקשר עמו בעסקה לאספקת גז, הרי שעסקה זו נושאת את כל מאפייניה של עסקה ברוכלות, שמפניה ביקש המחוקק לגונן על הצרכן, בשל אופיה המיוחד, ולכן נתן בידי הצרכן 14 יום על מנת לבטלה, בלא שיצביע על כל פגם שנפל בהתקשרות. יתר על כן, שתי הוראות הדין הנדונות אינן סותרות זו את זו. חוק הגנת הצרכן נותן בידי הדייר-הצרכן 14 ימים לבטל את עסקת הרוכלות שנעשתה עם ספק הגז, המציע את עצמו במקום הספק הקיים. בחלוף 14 הימים תיכנס לפעולה הוראת סעיף 2 לחוק החלפת ספק הגז, ולא תיתן בידי הצרכן להחליף עוד את הספק, כי אם בחלוף שנה תמימה. 15. מחלוקת אחרת נפלה בין בעלי הדין ועניינה במספר בעלי הדירות שצריך שיחליטו על החלפת ספק הגז. הוראת הדין עליה סבה המחלוקת היא הוראת סעיף 59ד(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן - 'חוק המקרקעין'), המורה כלהלן: בבית משותף שבו קיימת מערכת גז מרכזית, רשאים בעלי הדירות הרוכשים גז באמצעות המערכת האמורה להחליט על סיום כל החוזים שנחתמו עם ספק הגז או באמצעותו, ולהתקשר עם ספק גז אחר כדי לרכוש גז ממנו או באמצעותו; החלטה כאמור טעונה הסכמה בכתב של יותר ממחצית מבעלי הדירות' 16. מחלוקת נפלה בין בעלי הדין בשאלה, האם החלפת ספק הגז צריכה החלטת רוב של בעלי הדירות בבית המשותף, או שמא די ברוב בעלי הדירות הרוכשים גז מן הספק הקיים. לשיטת המבקשים - הרוב הדרוש הוא מבין מי שצורכים בפועל גז. המשיבה סבורה, כי את הרוב יש למנות מבין כלל בעלי הדירות. חשיבות המחלוקת נעוצה במניינם של מי שביטלו את 'עסקת הרוכלות' עם המשיבה, שאם נלך לפי הגישה הפרשנית של המשיבה - מניינם נופל מן המספר הדרוש כדי לקיים החלטת 'רוב'. 17. ובכן, לשם הדיון אניח, לטובת המשיבה, כי אכן נכרת חוזה בינה לבין הדיירים, על ידי חתימה על שני ההסכמים ועל ההודעות, בהן עסקתי למעלה. תחת הנחה זו, 30 בעלי דירות, מתוך 58 הדירות שבבניין המדובר, חתמו אצל המשיבה על הסכמתם לבטל את ההתקשרות עם המבקשת ולהתחבר עם המשיבה. בכך נתקיימה דרישת סעיף 59ד(ב) הנ"ל, לפי כל אחת משתי החלופות האפשריות ביחס לרוב הדרוש לשם החלפת ספק גז. ואמנם, לא בנקודה זו נתגלעה המחלוקת, כי אם בשאלה, האם הודעת הביטול ששלחו 29 בעלי דירות למשיבה, ובה ביקשו (לפי סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן) לבטל את ההתקשרות עמה, נתקבלה ברוב הדרוש. 18. אני סבור, כי למחלוקת זו אין כלל חשיבות. לפי הבנתי, במוקד עומדת ההחלטה הראשונה, כלומר זו שלפיה החליטו בעליהן של 30 דירות לסיים את ההתקשרות עם המבקשת ולהתקשר במקומה עם המשיבה; הם ביטלו, לפי זכותם שבחוק הגנת הצרכן, את ההתקשרות עם המשיבה, התקשרות שהיוותה עסקה ברוכלות, בתוך 14 הימים שנותן בידיהם הדין. משכך עשו, כי אז אנו שבים אל ההחלטה הראשונה, שאז אנו נוכחים לדעת, כי מתוך 30 בעלי הדירות שהחליטו על החלפת ספק הגז לא נותרו כי אם בודדים, אם בכלל, לאחר שרוב הדיריים הללו, אם לא כולם, חזרו בהם מן העסקה. ואם כך הוא, כי אז לא מתקיימת הוראת סעיף 59ד(ב) לחוק המקרקעין, שהרי ההחלטה להתקשר עם המשיבה לא נתקבלה ברוב של בעלי הדירות, יהיו אלה רוכשי הגז, או כלל בעלי הדירות בבניין. 19. למעלה מן הצריך אומר, כי אפילו לא הלכתי בדרך פרשנית זו, לטעמי - את הרוב המדובר בסעיף 59ד(ב) הנ"ל יש למנות מתוך בעלי הדירות הרוכשים גז, ולא מתוך כלל בעלי הדירות בבית. המשיבה ביקשה להיתלות בסיפא לסעיף 59ד' לחוק (שאינה מזכירה את 'הרוכשים גז', הנזכרים ברישא לסעיף) על מנת לומר, כי אין מדובר בהשמטה שהשמיט המחוקק, כי אם בהסדר שלילי שקבע. טענה זו אין בידי לקבל. אכן, ברישא לסעיף נזכרים רוכשי הגז, ובסיפא אין להם עוד זכר. אלא שבכך אין כדי להכריע במחלוקת הפרשנית. מן הבחינה המילולית - שתי הפרשנויות שהציעו בעלי הדין אפשריות. הכתוב סובל את שתיהן. אלא שהשכל הישר איננו סובל כי אם את החלופה בה אוחזים המבקשים. הדעת נותנת, כי מי שיחליטו על החלפת ספק הגז הם מי שרוכשים ממנו גז בפועל. לשם ההמחשה, אילו בבית משותף 100 דיירים, ו-30 מהם רוכשים בפועל גז מספק פלוני, לא מתקבל על הדעת, כי 51 דיירים שאינם צורכים כלל גז יחליטו, כי 30 הדיירים הצורכים גז יחליפו, על כורחם, את ספק הגז. אין זאת, כי אם החלטה להחליף ספק גז צריך שתתקבל ברוב קולות של הדיירים, הרוכשים ממנו בפועל גז. 20. המשיבה ביקשה לשכנע, כי המבקשת מנועה היתה מלנסות ולשכנע את הדיירים לחזור בהם מן העסקה, לאחר שכבר התקשרו עמה (עם המשיבה). טענה זו, שביקשה להיסמך על 'דיני ההגבלים העסקיים', אין לה כל יסוד. לא הבינותי מה עניין דיני ההגבלים העסקיים לכאן. אדרבא, התחרות היא נשמת אפם של דינים אלה, ואם ספק אחד מציע ללקוח הצעה פלונית, יש בידי ספק אחר להציע לו הצעה משלו, ובכך בא על סיפוקו אינטרס התחרות, שסופו של יום הוא פועל לטובת הלקוח/הצרכן. 21. סיכומם של דברים - המשיבה טוענת כי התקשרה עם הדיירים בעסקה ברוכלות לספק להם גז. אפילו נניח כי כך אמנם ארע, הרי שרובם ככולם ביקשו, בתוך 14 הימים שנותן בידיהם הדין, לבטל את העסקה, והודיעו על כך למשיבה. הואיל וכך, כי אז אין עוד לומר, כי רוב של בעלי הדירות, הרוכשים גז, ביקשו לסיים את ההתקשרות עם הספק הנוכחי, משמע עם המבקשת. 22. המשיבה פרסה שלל טענות, שביקשו לשכנע בדחייתה של הבקשה שלא לגופה. לטענה אחת מבין אלה (העדרה של סמכות עניינית) נתתי את דעתי למעלה. בשאר טענותיה (שיהוי וכד') לא ראיתי כל ממש. אתן את דעתי לאלה בקצירת האומר, עתה. 23. טענת השיהוי שנשמעה מפי המשיבה אין לה על מה שתסמוך. המסמכים נחתמו בימים 24-26 לחודש יוני ש"ז. הודעת הביטול ניתנה ביום 9.7.2007. התובענה הוגשה ארבעה ימים אחר כך. לא ראיתי כיצד יש בכך כדי להוות שיהוי. 24. המשיבה טענה טענות אחדות, שמהן ביקשה לשכנע בחוסר תום לב או נקיון כפיים אצל המבקשת, כגון שהעלימה עובדות, עשתה דין לעצמה, ועוד כיו"ב. טענות אלה אינן משכנעות. שני הצדדים החסירו עובדות, אך לא בעניינים שבמהות. ואשר לעשיית דין עצמית, היו אלה שני הצדדים שנטלו את החוק לידיהם. לא משום כך יוכרע הדין, כאשר סופו של יום נמצא, כי המשיבה התדפקה על דלתותיהם של הדיירים, שכנעה אותם לרכוש ממנה גז, ותוך ימים אחדים הם חזרו בהם, לאחר שנוכחו כי נכשלו בעסקה, ולכן הודיעו על ביטולה. את רצונם זה של הדיירים יש לכבד, זו היתה מצוות המחוקק, בחוקקו את חוק הגנת הצרכן. טענה לזיוף של חתימה זו או אחרת בידי המבקשת גם היא אינה עשויה לסייע בידי המשיבה, אפילו היה בה משום אמת, שכן אנו מדברים בחתימה אחת בלבד, שאינה עשויה לשנות מן הרוב המוצק של הדיירים, שנהיר כי אינם מעוניינים להתקשר עם המשיבה. גם טענתה של המשיבה, כאילו לא צורפו כלל הדיירים כצדדים בהליך אין לה על מה שתסמוך, באשר אלה כן צורפו, כמשיבים. לא ראיתי ממש גם בטענת המשיבה, לפיה אין ליתן את הסעד המבוקש על שום שניתן לפצות בגינו בכסף. המבקשים זכאים לסעד, על מנת לשמור על המצב הקיים, והמצב קיים מזה שנים, בהן המבקשת מספקת גז לדיירי הבית. המצב הקיים איננו זה שהתקיים משך מספר שעות, כאשר שני הצדדים עשו דין לעצמם. בכגון דא יש מקום ליתן צו שיקפיא את המצב. ואשר לטענה בדבר נטייתו של מאזן הנוחות לטובת המשיבה דווקא, לא ראיתי על מה נסמכת טענה זו מן הבחינה העובדתית. לטעמי - לכל היותר ניתן לומר, כי כפות המאזניים מעוינות. ודאי אין בהן נטיה לטובת המשיבה דווקא, שהיא שתספק גז לדיירים, על כורחם, שאם לא כן תסבול הפסד כספי. האם המבקשת לא תסבול הפסד כספי אם לא יינתן הצו? 25. סוף דבר, מן הטעמים שהטעמתי למעלה הנני מותיר על כנו את צו המניעה הזמני שניתן בידי השופט ארבל, עד כי יינתן פסק דין בתובענת המבקשים. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בסך של 10,000 ₪ ומע"מ, בתלות בתוצאות ההתדיינות בתובענה העיקרית. צו מניעה זמניצוויםצו מניעהגזבתים משותפים