דרך מקובלת להעמיק בדיני עבודה וזכויות עובדים היא עיון בפסקי דין להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת פריימן בבית הדין לעבודה בחיפה בעניין צו ההרחבה לתעשיית הדפוס על ענפיו, הכריכה, תעשייה לוחות האופסט, והצינקוגרפיה רקע כללי : הנתבעת הינה חברה שעיסוקה באספקת ציוד היקפי למחשבים ובמתן שירותי דפוס. התובעת עבדה כגרפיקאית וכפקידה אצל הנתבעת החל מיום 16.1.00. ביום 22/8/04 פוטרה התובעת מעבודתה במכתב הפסקת עבודה על פיו תסתיים עבודת התובעת ביום 23/9/04. בפועל, לא עבדה התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת. [ראה מכתב פיטורים מיום 22.08.04] המחלוקת העיקרית שבין הצדדים הינה בשאלה האם "צו ההרחבה לתעשיית הדפוס על ענפיו, הכריכה, תעשייה לוחות האופסט, והצינקוגרפיה" חל על יחסיהם של הצדדים וכפועל יוצא מכך, האם התובעת זכאית לתשלום מענק חג. עוד חלוקים הצדדים בשאלה האם זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת כאשר לטענת התובעת, הנתבעת ויתרה על התייצבותה בתקופת ההודעה המוקדמת, בעוד שהנתבעת טוענת כי התובעת נדרשה לעבוד בתקופה זו, וסרבה ביום 30/03/05, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד בו היא תובעת את הסך של 20,000 ₪ עקב נזקים שנגרמו לה לטענתה, בגין אי התייצבותה של התובעת-הנתבעת שכנגד לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת. תחולתה של מערכת נורמטיבית ביחסי עבודה בין הצדדים נקבעת על פי עיסוקו של המעביד, לא של העובד; שיטת התחולה בישראל היא שיטה "ענפית" להבדיל מ"מקצועית". הכלל הוא, כי "השיטה בישראל לעניין היקף תחולתם של הסכמים קיבוציים היא "שיטת ההסכמים המפעליים" או ה"ענפיים", ולא שיטת 'ההסכמים המקצועיים'. המקובל בישראל הוא שנערכים הסכמים קיבוציים לגבי כלל העובדים במפעל, ולא נערכים הסכמים נפרדים לגבי העובדים בכל מקצוע ומקצוע". באותו עניין נקבע, בין היתר, כי ההסכם הקיבוצי בבנק, חל אף על עובדת שירותים בסניף הבנק בו הועסקה [ ראה: דב"ע לא/1-4 בנק אוצר החיל בע"מ נ' הסתדרות הפקידים ואח', פד"ע ב' ע' 260]. הלכה זו עולה בקנה אחד עם הלכה שנפסקה, משכבר הימים, בבית-המשפט העליון (בערעור על פסק-דין בהליך שהוגש לבית-המשפט המחוזי טרם הקמתם של בתי הדין לעבודה), שם נאמר: "תחולת ההסכם [הקיבוצי] תלויה במה עוסקים המעבידים. אין זה חשוב במה עוסק העובד... עובד העוסק בתפרות בענף ייצור נעליים זכאי לשכר כקבוע בצו, אפילו אין הוא יוצר נעליים, ובלבד שהמפעל שבו הוא עובד יהא נמנה על ענף ייצור נעליים. אם חל ההסכם על מפעל המייצר נעליים, הוא חל גם על השוער והמזכירה שהם עצמם אינם עוסקים בייצור הנעליים. אך אם אין המפעל נמנה על ענף ייצור נעליים, לא נודעה חשיבות לשאלה במה עוסק העובד. ההסכם הקיבוצי אינו חל על המפעל וממילא אינו חל על עובדיו". [ע"א 53/71 רוזן נ' ליזרוביץ עוד נפסק, כי המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה צריך להיות מהו עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו הפעילות העיקרית במפעל של המעביד [ראה:ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל , עבודה ארצי לג (23) 24.] וכן: "...על כן, בחברות מעורבות, כדוגמת המשיבה, יחידת המיקוח היא כלל עובדי החברה וההסכם הקיבוצי החל עליהם הוא ההסכם שנחתם לגבי קבוצת העובדים הגדולה בחברה..." [ראה : עע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים, טרם פורסם, ניתן ביום 27.03.06] נטל ההוכחה לאיזה ענף משתייך מפעל מסוים מונח על כתפי התובע - דב"ע שן/7-1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ כאמור, התובעת טענה בתביעתה, כי צו ההרחבה בענף הדפוס חל עליה ועל הנתבעת. להלן עיקר טענות התובעת: א. הנתבעת עוסקת באספקת ציוד למחשבים ובמתן שירותי דפוס. במקום מושבה של הנתבעת תלויים שלטים באשר לעיסוקה ועליהם נכתב "דפוס מדיה אם.פי פתרונות הדפסה מתקדמים" בפרסום של הנתבעת המופיע באינטרנט נאמר: "במדיה מחשבים בית דפוס ברמה גבוהה ואיכותית עם מחלקת גרפיקה הצמודה לו, המאפשרים יחדיו מענה מהיר לכל לקוח". ב. התובעת הועסקה אצל הנתבעת בתפקיד גרפיקאית כחלק בלתי נפרד מצוות הדפוס. מקום מושבה של התובעת היה בבית הדפוס במחלקת הגרפיקה בגלריה הסמוכה למנהל הדפוס. ג. במסגרת עבודתה כגרפיקאית עסקה התובעת בעיצוב גרפי על מחשב המקינטוש, הבאת פילמים לדפוס, בהדפסה דיגיטלית. התובעת תכננה את עבודות הדפוס וסיפקה לדפסים את העבודה הנתבעת לעומת זאת, סבורה שאין צו ההרחבה בענף הדפוס חל עליה, מהנימוקים הבאים: א. הנתבעת עוסקת באספקת ציוד היקפי למחשבים ובין היתר מספקת גם שרותי דפוס. לטענתה, שרותי הדפוס אשר היא נותנת, שוליים והינם חלק מזערי מעסקיה. ב. הלכה למעשה, התובעת לא עבדה בדפוס כי אם בתפקיד גרפיקאית ופקידה ואין מדובר בסוג התפקידים שההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה חלים עליהם. מקום ישיבתה של התובעת היה במשרדי הנתבעת אשר מרוחקים מרחק פיזי רב מבית הדפוס של הנתבעת הכרעה : נציין תחילה, כי מהאמור לעיל עולה, כי לעיסוקה של התובעת (כבודד) אין רלבנטיות בקביעה האם צו ההרחבה בענף הדפוס חל על הנתבעת, כי אם, לעיסוקה העיקרי של הנתבעת. יחד עם זאת, עיסוקה של התובעת הינו ראיה לעיסוקה של הנתבעת. הנתבעת לא טענה כי אינה עוסקת כלל בתחום הדפוס. טענתה היא, כי שירותי הדפוס אותם היא מפעילה הינם זניחים ושוליים ביחס לעיסוקה העיקרי שהוא שיווק ציוד משרדי, ציוד מתכלה למחשבים, מדפסות וכיוצ"ב מקובלת עלינו טענת הנתבעת באשר לעיקר עיסוקה, שאינו בדפוס. אומנם, בשלטים שנתלו מעל משרדי החברה נרשם ""דפוס מדיה אם.פי פתרונות הדפסה מתקדמים", אלא שבנוסף לשלט זה נתלו שני שלטים נוספים. האחד, "פתרונות מקיפים, ציוד הקפי למחשבים". והשני, "מדיה מחשבים" מכאן שבשלטים המפרסמים את הנתבעת אין די כדי להוכיח כי עיקר עיסוקה של הנתבעת בדפוס. גם מפרסום של הנתבעת המופיע באינטרנט לא ניתן ללמוד כי מחלקת הדפוס היוותה את החלק הארי בעיסוקה של הנתבעת צו ההרחבה בענף הדפוס הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי "על כל העובדים בישראל בתעשיית הדפוס על כל ענפיו ומקצועותיו, בכריכיה וכל שיטת דפוס אחרת..." "תעשיית הדפוס" הוגדרה בפרק הראשון לצו ההרחבה באופן הבא: "כל מפעל בתחום: דפוס הבלט, האופסט, פוטוליטו, וכל מפעל העובד בשיטת דפוס אחרת והכריכה." לטעמנו, כבר מלשון צו ההרחבה ניתן ללמוד כי לא הייתה כוונה להחיל את צו ההרחבה על חברה אשר עוסקת כעיסוק שולי בדפוס, כי אם על מפעל שעיקר עיסוקו הוא "תעשיית דפוס". אנו סבורים כי בעניינינו לא ניתן לומר כי עיסוקה של הנתבעת בדפוס הפך אותה ל"מפעל בתחום הדפוס" כדרישת צו ההרחבה בדומה נפסק ב- עב' 2545/02 שמואל סם בכר נייס - אי.אס.אי יעוץ והכוונה בע"מ. שם דובר בתובע אשר עבד במחלקת הגרפיקה של הנתבעת בתפקיד מעצב גרפי וטען כי צו ההרחבה בענף הדפוס חל עליו. ו כב' השופטת מאירי קבעה: "מתקבלת התמונה הבאה: הנתבעת עסקה במגוון רחב של שירותים מסוגים שונים, שאחד מהם היה הפקת ירחון ופליירים ללקוחות. גם אם מדובר בקדם דפוס ככל שהדבר נוגע לעיצוב גרפי והפקת פילמים, מהם מקרינים מאוחר יותר פלטות למכונות הדפוס. התובע שהתקבל לעבודה כמעצב גרפי אכן התעסק בנושאים נוספים כמו פיקוח ובקרת דפוס כאשר החומר אותו הוא ועמיתיו עיצבו, הודפס בבית דפוס חיצוני. אין לטעמנו, די בכך כדי לקבל את התביעה ולראות בנתבעת כמי שעוסקת בענף הדפוס.נ שוכנענו כי הקונסטרוקציה שתוארה לעיל מלמדת כי הנתבעת הינה תאגיד העוסק במגוון רחב של תחומים, כאשר אחד מהם - שמשקלו הסגולי בתוך מכלול הפעילות העסקית הוא שולי ביותר - הוא הפקת הירחון. מכאן ועד הכללת הנתבעת בתוך "ענף הדפוס" המרחק גדול ...נוסיף אנו ונבהיר כי קבלת התביעה תהיה משולה לקבלת תביעה של אותו עובד הנתבעת האחראי על איסוף החומר המערכתי ועריכתו. הרי יכול הוא לטעון שמכוח תפקידו צריך לחול עליו ההסכם הקיבוצי של העיתונאים, שכן עבודתו היא עיתונאית במהותה. כך יכול עובד הנתבעת המפיק עבורה את ימי העיון והכנסים בבתי מלון, לטעון כי צריך לחול עליו ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות. כך יכול לטעון גם אותו מרצה בימי העיון שצריך לחול עליו ההסכם הקיבוצי בתחום ההוראה והחינוך. די בשלוש דוגמאות היפותטיות אלו כדי להבין שאם נקבל את התביעה, נגיע למצבים אבסורדים, שאין להם מחד ביסוס ראייתי ומאידך - אינם מבוססים תכליתית-מהותית!" רו"ח של הנתבעת, מר בני כהן, מסר בתצהירו [נ/1] כי ע"פ בדיקה שערך בספרי הנתבעת בתקופה הרלבנטית, היווה מחזור מכירות מוצרי הדפוס של הנתבעת חלק מזערי ושולי מסך כל המכירות של הנתבעת בחקירתו הנגדית הוסיף וטען: "לשאלתך שהיו רווחים לבית הדפוס כתוצאה מעבודות הדפוס אני משיב שלא יודע, זה שולי, החברה היו לה רווחים, כיוון שבית הדפוס היה שולי אין בידוד של הוצאות והכנסות של בית הדפוס" [ע' 15 ש' 15-17]. "...לשאלתך איך אני יודע להגדיר זאת כשולי, האם אני יודע לומר שהתקבול הזה היה עבור דבר מה אני משיב שרוב הזמן זה מכירות, אני מוציא נתון זה מתוך החשבוניות של המכירה, עשיתי בדיקה מקדמית.." [ש' 20-22]. מעדותו של רו"ח וכן מהעדויות האחרות עולה כי במחלקת הדפוס היו שני עובדים בלבד, מנהל הדפוס והתובעת אשר לא הייתה דפסית כי אם גרפיקאית. מעדותה של התובעת עולה כי לנתבעת היו כ- 14-15 עובדים סה"כ, וכי "במשך תקופת עבודתי צוות בית הדפוס היו יהודה ואני" (עמ' 6 לפרוטוקול). כבר נקבע כי "צו ההרחבה בתעשיית הדפוס יחול על בית עסק אם עיקר עיסוקו בכך והמספר הגדול ביותר של עובדים באותו מפעל עוסקים בכך." [ראה: ע"ע 196/99 עבדאללטיף סבאח נ' מרדכי מילר עבודה ארצי כרך לג(49), 27] אין חולק, כי רוב עובדי הנתבעת הועסקו במכירת ציוד היקפי למחשבים ולא בדפוס בחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת, מר ענתבי, נשאל מר ענתבי מדוע הינו "מחזיק" דפס אם שירותי הדפוס כה שוליים כטענתו. מר ענתבי השיב: "...בזמנו הייתה חשיבות שזה היה אמור היה לתת מענה כתוספת לחוג לקוחות שהיה לנו, גם בזמנו חשבתי שזה דרך בית הדפוס יכול למשוך אלי סוג של לקוחות...רציתי לקלוט את הלקוח לבית הדפוס ויחד עם זה לרכוש אותו בנושא הציוד המתכלה (בפרוטוקול נרשם "מתקלי"). כאשר נשאל מר ענתבי כיצד יכול לטעות שמדובר בדבר שולי כאשר לקוחות מאוד גדולים של הנתבעת הזמינו עבודות דרכו. מר ענתבי השיב: "היות והיינו דפוס קטן עם מכונות ישנות גם לא היינו מסוגלים להדפיס כל הכמויות האלו אז לקחנו פסיק קטן.. לשאלתך שחברות גדולות עשו הזמנות גדולות אני משיב שהזמינו אלפים אך זה דפוס שמתאים למכונות שלנו ויכולתי להתחרות במחירים..." [ע' 17 ש' 5-14]. עולה מעדותו של מנהל הנתבעת, כי הנתבעת התייחסה למחלקת הדפוס כמחלקה שולית לעבודתה העיקרית, אשר נועדה למשיכת לקוחות לעיסוקה העיקרי של הנתבעת משנשאלה התובעת כיצד מגדירה היא את עיקר עיסוקה של הנתבעת, התחמקה ממתן תשובה, וכך ענתה: "אתה שואל אותי איך הייתי מגדירה את העיסוק העיקרי של הנתבעת ואני משיבה שאני לא יודעת מה העיסוק העיקרי שלה..."(עמ' 6). לחיזוק טענתה בדבר חלות צו ההרחבה על הנתבעת וזכאותה לקבלת מענק החג טענה התובעת בחקירתה בפנינו כי מר יהודה כהן, מנהל הדפוס שעבד עימה קיבל מענק חג [ע' 6 ש' 2-4] אולם, בתצהירו לא ציין מר כהן, כי קיבל מענק כלשהו ואף בעדותו לא העיד כי קיבל "מענק חג", אין זאת אלא, שלא קיבל המענק האמור בסיכומיה, מפנה התובעת לפס"ד בעניין וייס [עב' 7911/00 וייס אפרים - דפוס ספרינט בע"מ]. בעניין וייס דובר בנתבעת בעלת בית דפוס ובתובע אשר עבד אצלה בשליחויות שונות ובעבודות שונות. המחלוקת בין הצדדים הייתה האם "מענק חג" מכוח צו ההרחבה בענף הדפוס הינו זכות נלווית שאין לפדותה מאחר ואין בצו ההרחבה הוראת פדיון. מכאן, שאין בפסה"ד להועיל לתובעת בקביעה האם חל על הנתבעת צו ההרחבה מ מ מכאן, שאין רלוונטיות לעניי.לסיכום, מקבלים אנו עמדת הנתבעת כי עיקר תחומי עיסוקה אינו בענף הדפוס, וכי צו ההרחבה בענף זה אינו חל עליה כמעסיק. לאור האמור, אנו קובעים כי לא חלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף הדפוס, ותביעתה של התובעת למענק חג-נדחית הודעה מוקדמת : התובעת טוענת, כי כאשר פוטרה מעבודתה בנתבעת ביום 22.08.04, התבקשה על ידי הנתבעת שלא להגיע לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ונאמר לה כי ההודעה המוקדמת תשולם לה. לטענתה, נמנעה הנתבעת מלשלם לה את דמי ההודעה המוקדמת. לטענת הנתבעת, אכן הודיעה לתובעת על פיטוריה ביום 22.08.04, אולם, התובעת נתבקשה להמשיך ולעבוד עד ליום 23.9.04 והיא סירבה. הנתבעת הגישה כראיה את מכתב הפיטורים של התובעת אשר נכתב ביום 22.08.04, בו נרשם: "עקב שינויים וצימצומים בחברתינו הרינו נאלצים להפסיק את עבודתך החל מתאריך 23.09.04...". הנתבעת אף הגישה כתב תביעה שכנגד בו טענה כי אי התייצבותה של התובעת (הנתבעת שכנגד) לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת הסבה לה נזקים כספיים ותדמיתיים. לטענתה, התובעת נדרשה להעביר חפיפה לעובדת חדשה שבאה במקומה ולא עשתה כן בתצהירה, הכחישה התובעת את טענותיה של הנתבעת. בחקירתה הנגדית העידה התובעת: "ב-22.8 בסוף היום ניגשה אלי טלי, בתו של מורדי, היא אמרה לי שעקב הצימצומים בחברה ומכיוון שיש שתי גרפיקאיות היא נאלצת לפטר אותי, ושאין מספיק עבודה ושלירון רק תשאר ושיש לי אופציה להשאר בבית מכיוון שהייתי עובדת מסורה, ומורדי ישלם לי הכל". [ע' 4 ש' 1-3]. בניגוד לטענתה כי הנתבעת ויתרה על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת, התובעת ציינה כי לאחר יומיים התקשרה אליה טלי ושאלה אותה אם היא מגיעה לעבודה [ש' 16-17]. התובעת טוענת, כי טלי התקשרה אלי כדי לברר מה בכוונתה לעשות ולא על מנת לדרוש שתבוא לעבוד [ש' 20-22]. התובעת הודתה כי הייתה פגועה ולא רצתה להגיע לעבודה [ע' 5 ש' 2]. התובעת העידה כי לא רצתה להגיע למקום העבודה אף לשם לקיחת מכתב הפיטורים שלה, ושלחה את בעלה לשם כך [ע' 6 ש' 31]. יתרה מזאת התובעת העידה כי הייתה לה מטפלת שפיטרה ולכן לא יכלה לחזור לעבודה [ע' 7 ש' 3], משמע, שנתבקשה לחזור לעבודה יהודה כהן, אשר עבד עם התובעת והובא כעד מטעמה, ציין כי אינו יודע האם ביקשו מהתובעת להמשיך לעבוד. [ע' 10 ש' 12]. בעלה של התובעת העיד בפנינו וחזר על גרסתה של התובעת לפיה נאמר לה כי באפשרותה להשאר בבית. אולם, כאשר נשאל האם ידוע לו אם התקשרו מהעבודה לאישתו וביקשו ממנה לחזור השיב: "היא אמרה לי שטלי התקשרה אליה אחרי יומיים וביקשה ממנה לחזור, אשתי אמרה שהיא לא יכולה לחזור, המטפלת לא יכולה לעבוד..." גרסה זו אינה מתיישבת, כאמור, עם גרסת התובעת, שהכחישה מכל וכל כי נדרשה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת מעיון במכתב הפיטורים שנמסר לתובעת עולה כי יום הפיטורים הינו 22.08.04 ואולם תאריך סיום העבודה הינו החל מתאריך 23.09.04, קרי חודש לאחר מכן. נציין, כי על גבי מכתב הפיטורים אותו אסף בעלה של התובעת נרשם מפורשות "תקופת העבודה עד 22.08.04 כולל. לדברי מורדי אביבה לא מעוניינת לעבוד עד התאריך לעיל כך ש- 22/8 תאריך גמ"ח" בעלה של התובעת חתם על הצהרה זו. זאת ועוד. התובעת פנתה להסתדרות ששלחה בשמה מכתב לנתבעת. במכתב לא מצוין דבר וחצי דבר בנושא תשלום תקופת ההודעה המוקדמת. התובעת העידה: "בהסתדרות ידעו שאני תובעת הודעה מוקדמת. אין לי מושג למה לא כתבו את זה במכתב...את עניין ההודעה המוקדמת ציינתי בפניהם" (עמ' 5 לפרוטוקול). גם בעלה של התובעת טען כי בהסתדרות דובר על נושא ההודעה המוקדמת (עמ' 6 לפרוט'), אולם, עניין זה לא הופיע במכתב שיצא בשם התובעת ע"י ההסתדרות. מנהל הנתבעת, מצידו, העיד, כי אין כל הגיון שהנתבעת תאפשר לתובעת שלא להתייצב לעבודה תוך תשלום שכרה בתקופת ההודעה המוקדמת הכרעה : לאור האמור לעיל, איננו מקבלים גרסת התובעת כי נאמר לה שבאפשרותה להשאר בבית ולקבל חלף הודעה מוקדמת. גרסה זו עומדת בסתירה למכתב הפיטורין. מהימנות גירסה זו התערערה גם בעדות בעלה של התובעת ובעדויות התובעת ובעלה כי התובעת היתה כה פגועה מעצם הפיטורים עד כי לא יכולה היתה להגיע לנתבעת לאחר פיטוריה וכשהיה צורך שלחה את בעלה כאשר תובע מחליט שלא לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, למרות שנדרש לעשות כן, [וכך עולה ממכתב הפיטורים-בעניינינו], לא זכאי העובד לתשלום תמורת ימי ההודעה המוקדמת. לפיכך תביעתה של התובעת לחלף הודעה מוקדמת-נדחית התביעה שכנגד : הנתבעת טענה בכתב התביעה שכנגד, כי אי התייצבותה של התובעת למקום עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת הסבה לה נזקים כספיים ותדמיתיים. הנתבעת לא צרפה כל הוכחה לתמיכה בגרסתה. עוד יצויין כי הנתבעת לא הוכיחה כל נזק ישיר וממשי לשמה הטוב. אשר על כן נדחית התביעה שכנגד בהעדר כל הוכחה. לסיכום, התביעה והתביעה שכנגד נדחות ללא צו להוצאות. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך שלושים יום מתאריך המצאת פסק הדיןצו הרחבהענף הדפוסצוויםתעשיה