פסק דין התובעים, בני זוג, הגישו תביעה כספית נגד שתי הנתבעות, האחת - סוכנות נסיעות (להלן: נתבעת 1) והאחרת, חברת התעופה (להלן: נתבעת 2), לפיצוי בגין עוגמת נפש ואובדן ימי עבודה, על שלא חזרו לישראל במועד ובטיסה כפי נקבע להם מלכתחילה בעת שעזבו את הארץ וכמופיע בכרטיס הטיסה. לטענת התובעים הם רכשו כרטיסי טיסה לתאילנד מהנתבעת 2 באמצעות הנתבעת 1. מועדי הטיסה נקבעו מראש, היו ידועים להם. כשעמדו לשוב לארץ עם תום הטיול שלשמו נסעו, הגיעו ב- 18.6.06 לשדה התעופה בבנקוק, שם גילו להפתעתם כי אין הם יכולים לשוב לארץ בטיסה המיועדת כמופיע על גבי הכרטיס, כי לא נשמר להם מקום בקטע אחד של מסלול הטיסה, קרי, מדוחא לעמאן, מאחר שלא אשררו את טיסתם חזרה לארץ כמתחייב בתנאי כרטיס הטיסה. התובעים נאלצו להישאר בבנקוק ורק כעבור יום וחצי, קרי ב-19.6.06 הצליחה נתבעת 1 לסדר לתובעים טיסה חלופית לארץ. בשל העיכוב בטיסה מבקשים התובעים לפצות כל אחד מהם בגין אובדן 2 ימי עבודה ובגין עגמת נפש שנגרמה להם, וסך הכל מבקשים הם פיצוי של 15,172 ₪, סכום המורכב מ-1,200$ בגין 2 ימי עבודה לכל אחד מהתובעים, סך של 5,000 ₪ בגין עגמת נפש וכן ביקשו להטיל פיצוי עונשי על הנתבעת 2 בגין התעלמותה מהתובעים. לטענת התובעים, הנתבעות לא הבהירו להם כי עליהם לאשרר את הטיסה חזרה לארץ בזמן שלא יאוחר מ- 72 שעות לפני מועד ההמראה מבנקוק, וממילא לא ידעו כי תנאי לשמירת מקום הטיסה עבורם הוא אישרור מועד החזרה המופיע על הכרטיס. עוד לטענת התובעים, הם ניסו ליצור קשר עם נתבעת 2, אך היא לא היתה זמינה, לא נתנה מענה למצוקותיהם ולא דאגה לפתרון חלופי להטסתם במועד המקורי. בכתב ההגנה טענה הנתבעת 1 כי כרטיסי הטיסה נמסרו לתובע, ועליהם צוין במפורש כי הנוסעים חייבים לאשרר את הטיסות בחזרה לישראל לא יאוחר מ- 72 שעות ממועד ההמראה; לא רק זאת אלא שהוסיפה והבהירה בכתב ההגנה כי "על כל כרטיס הוצמדה תוית המציינת שחייבים לאשרר את הטיסה 72 שעות לפני הטיסה..." [עמ' 1 לכתב ההגנה]. בדיון שנערך לפני ציין נציג הנתבעת 1, מר גדעון בכרך, כי אינו בטוח אם אמר לתובע שעליו לאשרר את הטיסה חזרה ארצה, אך חזר ואישר כי על גב הכרטיס היה מודבק סטיקר שעליו נכתב במפורש כי יש לאשרר את מועד הטיסה לא יאוחר מ- 72 שעות ממועד ההמראה. "... על גב הכרטיס היה סטיקר שהיה כתוב במפורש שיש לאשרר את מועד הטיסה....אני חושב שאמרתי לו שצריך לאשרר, הוא טוען שלא אמרתי ואני לא זוכר ב- 100%..." (עמ' 2 ש' 21- 25). נתבעת 2 (שטענה בכתב ההגנה כי אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה, אך זנחה את הטענה בעת הדיון) ציינה בכתב ההגנה כי מנכ"ל פלקון נציג הנתבעת 2 הבהיר למנכ"ל נתבעת 1 בעת שקבל את כרטיסי הטיסה, כי תנאי לשמירת מקומות הטיסה בחזרה לארץ, הוא אישרור הטיסה עד 72 שעות לפני הטיסה "שאם לא כן עלולות ההזמנות להתבטל" [סעיף 9 לכתב ההגנה]. לא רק זאת אלא שעל כרטיס הטיסה "מובלט בצבע אדום המזכיר את החובה המוטלת על כל נוסע לאשרר את טיסת החזרה שלו...אישרור הטיסה הוא באחריות הנוסע עצמו כפי שמפורט על גבי כרטיס הטיסה". לכתב ההגנה צרפה הנתבעת 2 עותק מחוזה הטיסה (כרטיס הטיסה) ובו ראש פרק "Booking Reconfirmation” ולפיו חלה החובה לאשר את מועד הטיסה עד 72 שעות בטרם הטיסה אחרת, "Failure to reconfirm may result in the cancellation of the reservation(s)” בעניננו, טענה הנתבעת 2, כי משלא ראו התובעים למלא את תנאי האישרור הרי שלמעשה לא קמה לנתבעת 2 החובה לשמור את המקומות. ועל כן כשהתייצבו התובעים בשדה התעופה בבנקוק היתה הטיסה בקטע שמדוחא לעמאן מלאה, ולא היה מקום להטיסם. נציג נתבעת 2, אף ציין כי הנתבעת 2 היתה אחראית לתובעים, והיתה ערה לעובדה שהתובעים הם ישראלים וכי אין בידם אשרת כניסה לדוחא ועל כן כל עוד לא היתה מובטחת טיסת המשך מדוחא לעמאן, לא רצתה להטיס אותם לדוחא כדי שלא יקרה מצב של המתנה בארץ ערבית ללא היתר שהייה במדינה. התנהגות אחראית זו הביאה לכך שבטיסה מבנקוק לדוחא (שהוא החלק הארוך של הטיסה) היו מקומות ריקים, הגם שלמעשה יכולה היתה להטיס את התובעים עד דוחא ולא עשתה כן רק בשל האחריות לנוסעים ומשום שלא היו מקומות פנויים בחלק הקצר של הטיסה, מדוחא לעמאן. הנתבעת 1 היא מזמינת שירותים מהנתבעת 2 והיא גם המוכרת של הכרטיסים לנוסעים. פסיקת בתי המשפט קבעה כי תפקידו של סוכן הנסיעות לבצע את ההזמנות ולבחור את השירותים במועד וברמה עליהם התחייב. "משבחר בשירותים, ואם עשה זאת במיומנות ראויה, אין הוא אחראי לשיבושים שחלו אם חלו, ושאותם לא ניתן היה לא צריך היה לצפות" (ת.א. 165/88 מחוזי (י-ם) מפי כב' השופט זיילר.) בעניננו הודה נציג הנתבעת 1 כי "במקרה הזה הנתבעת 2 ביקשה לאשרר את כל הכרטיסים 72 שעות לפני החזרה. אני לא יודע מה כתוב בתוך הכרטיס, אך על גב הכרטיס היה סטיקר שהיה כתוב במפורש שיש לאשרר את מועד הטיסה...הוא (התובע-א.נ.ח) טוען שלא אמרתי ואני לא זוכר ב-100%" [עמ' 2 ש' 24-25]. הנתבעת 1 שהיא סוכנת הנסיעות היתה חיבת להבהיר לתובעים, ולהדגיש בפניהם כי תנאי לשמירת המקומות הוא הודעה של 72 שעות בטרם הטיסה. נציג הנתבעת 1 הודה כי הסטיקר הופיע על כרטיסי הטיסה, אם כי בהגינותו ציין שאינו זוכר אם הפנה את תשומת לב התובע לכך, ובעצם סמך על כך ש"מהנסיון שלי, 32 שנה, לא היה מקרה של קבוצות שנסעו שגם אם לא אשררו אנוצר מצב שלא היה מקום לחלק מהקבוצה בחלק מהטיסה" [עמ' 2 ש' 22-23]. אינני מקבלת את דברי התובע כי לא היה סטיקר על הכרטיסים, לאחר שנציג נתבעת 1 וגם נציג נתבעת 2 אשרו את דבר הִמָצֵא הסטיקר על הכרטיסים. יחד עם זאת אני סבורה כי על סוכן הנסיעות, הנתבעת 1, היה לוודא במפורש כי התובע מודע לחובתו לאשרר את הטיסה, וכי אישרור מועד הטיסה הוא תנאי לשמירת המקומות. משדחיתי את טענתו של התובע כי לא היו סטיקרים המזהירים את הנוסעים כי חובתם לאשרר את מועד הטיסה, אני סבורה כי לתובעים רשלנות תורמת בהתנהגותם מאחר שלא מילאו את התנאי ולא דאגו מבעוד מועד לאשרר את הטיסה. מהאמור לעיל אני מסיקה כי האחריות להסבר המידע ולמתן ההדגשים לתנאים המופיעים בכרטיס הטיסה ובסטיקר הנילווה, חלה על סוכנות הנסיעות, הנתבעת 1. כאמור, היא אחראית לשירות עליו היא מתחייבת ובין השאר באמצעות ההסבר הרלוונטי, ויחד עם זאת ציינתי את רשלנותם התורמת של הנתבעים בכך שלא אישררו את הטיסה. אני דוחה את הטענה כי התובעים היו 'בג'ונגלים' ולא יכלו לאשרר את הטיסה ואני מקבלת את דברי נציג הנתבעת 1 "לשאלת בית המשפט אם ידעתי שהם נמצאים בג'ונגלים ולא יכלו לאשרר, אני עונה שזה לא מדויק, בדרך כלל אפשר לבקש מהספק המקומי לאשרר, הוא לא היה בג'ונגל, הוא היה בעיקר בעיר ויש שם משרדים. הוא לא אמר שלא יוכל לאשרר את הטיסה ..." [עמ' 3 ש' 1-3]. לא מצאתי כי הנתבעת 2 התרשלה; היא מכרה לסוכן הנסיעות את הכרטיסים הקבוצתיים והדגישה בפני הנציג את חובת הנוסעים לאשרר את הטיסות מבעוד מועד, ולא הסתפקה בחוזה הרגיל - הכרטיס שבו מנויים תנאי החוזה, אלא הגדילה והוסיפה סטיקר אדום כדי לציין את החובה לאשרר את הטיסה, כדי שהמקומות ישמרו. לא רק שלא מצאתי כי הנתבעת 2 התרשלה אלא שגם לא מצאתי כי הפרה חוזה מאחר שהתובעים לא מילאו את חלקם בחוזה וולא אישררו את מועד הטיסה ועל כן לא קמה חובת הנתבעת 2 לשמור את המקומות. יודגש כי התובעים אינם באים בטענות כלפי הנתבעת 1 שדאגה למלון ולטיסה החלופית. אשר לנזק הנתבע, לא הוכח לי כי לתובעים נגרם נזק של אובדן שני ימי עבודה, ולא הוצגה לי כל ראיה על נזק בגין אובדן ימי העבודה, למעשה אינני יודעת כלל במה עובד כל אחד מהתובעים וגם אינני יודעת אם נגרם להם נזק, גם לא הוברר לי על בסיס איזה שכר מבקש התובע כי אפצה אותו ואת רעייתו בסך של 1,200$ בגין אובדן שני ימי העבודה. משלא הוכח לי כל נזק כזה אני דוחה את התביעה באב נזק זה. אשר לעגמת הנפש, אני רואה לפצות את התובעים ביחד בסך של 1,500₪, לאחר שהתחשבתי בתרומת הרשלנות שלהם, כאמור לעיל. מכאן שאני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 2, ואני מחייבת את הנתבעת 1 לפצות את התובעים ביחד בסך של 1,500 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק אם לא ישולם בחלוף 24 ימים מיום מתן פסק הדין. אני סבורה כי הסכום הנתבע היה מוגזם והואדר יתר על המידה. לאור התוצאות לא מצאתי לחייב איש מבעלי הדין בהוצאות. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים. תביעות נגד חברות תעופהתעופהפיצוייםאיחור טיסה