תביעה ביטול פיטורי צמצום - לחייב את ההסתדרות להוציא לפנסיה תקציבית

דרך מקובלת להעמיק בדיני עבודה וזכויות עובדים היא עיון בפסקי דין להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט אילן איטח בבית הדין לעבודה בתל אביב בעניין תביעה ביטול פיטורי צמצום - לחייב את ההסתדרות להוציא לפנסיה תקציבית כללי : התובעת היתה עובדת הסתדרות העובדים הכללית החדשה (הנתבעת 2) והיא עבדה מאז חודש 11/81 בגוף שכונה אז - מועצת פועלי לוד (הנתבעת 1) והיה מכונה "ההסתדרות במרחב רמלה - לוד" (להלן: ביחד ההסתדרות). התובעת פוטרה מעבודתה במסגרת פיטורי הצמצום שנערכו בהסתדרות במהלך שנת 2003. עתה עותרת התובעת לשלושה סעדים: העיקרי - ביטול פיטוריה והשבתה לעבודה, לרבות תשלום שכרה ממועד פיטוריה ועד להחזרת לעבודה (להלן - סעד האכיפה). ולחלופין, לחייב את ההסתדרות להוציא את התובעת לפנסיה תקציבית ולשלם לה את שכרה המלא עד ליציאה לפנסיה (להלן - הסעד הפנסיוני), וכן לחייב את ההסתדרות לשלם לה את שכר עבודתה ממועד פיטוריה (20.8.03 ועד לסיום עבודתה בפועל (16.2.04 - להלן - סעד השכר ביום 24.12.06 התקיים הדיון בפנינו. מטעם התובעת העידו - התובעת בעצמה ומר יורם ברק - ממלא מקום יו"ר ועד העובדים הארצי של עובדי מועצות הפועלים בהסתדרות. מטעם ההסתדרות העיד מר גדי לוטן - נציב כח האדם. בגמר הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם. נקדים ונאמר כי תצהירו ועדותו של מר ברק ברובם המכריע אינם רלוונטיים בהיותם עדות שמועה, ו"היתרה", ככל שישנה, יותר מאשר מעוררת תמיהה: מר ברק חתם על תצהיר בו נטען כי הפסיק את העבודה בהסתדרות - מה שהסתבר בחקירתו הנגדית כעבודה שגויה ואשר מעוררת תהיות בנוגע לרמת הדקדוק שלו בקריאת התצהיר קודם לחתימה עליו. ואנו מציינים זאת, מכיוון שתצהירו מהווה כמעט "שכפול" של תצהיר התובעת ושל כתב התביעה סעד האכיפה : ואלה העובדות הרלוונטיות לעניננו לדיון בסוגיית סעד האכיפה: התובעת, ילידת 1946, טוענת כי החלה לעבוד כעובדת נעמ"ת ביום 1.11.81 ו"הועברה" לעבוד כעובדת ההסתדרות בשנת 1991 ועד לפיטוריה. לטענתה עם "ההעברה" להסתדרות היא עסקה בתפקידה העיקרי כרכזת שמירת הקשר בין נשות המגזר הערבי לבין ההסתדרות, ובתפקידה המשני - סייעת למרכזנית. לטענתה, עד לפיטוריה המשיכה להיות רשומה "בטעות" כעובדת נעמ"ת. לטענתה "טעות רישומית" זו גרמה לפיטוריה. ההסתדרות לעומת זאת טוענת כי מיום 1.11.81 ועד לסיום עבודתה התובעת היתה עובדת שלה ולא של נעמ"ת ותפקידה הוגדר בנציבות כח האדם כרכזת נעמ"ת, קרי משרתה שנועדה לצרכי נעמ"ת מומנה על ידי ההסתדרות. נציין, כי נראית לנו יותר גרסת ההסתדרות, גם בשים לב למועד תחילת העבודה הנקוב בתלושי השכר. יחד עם זאת, אין לנו צורך להכנס לגופה של המחלוקת מאחר מן הטעם שאין הדבר דרוש להכרעה בתובענה, ודי בכך שאין חולק כי התובעת מועסקת החל מיום 1.11.81 בהסתדרות בחצי משרה בשלהי שנות ה- 90 נקלעה ההסתדרות למצב כלכלי שחייב אותה לפעילות הבראה. במסגרת זו בוצעו פיטורי צמצום אשר הוסדרו במספר הסכמים קיבוציים מיוחדים שנחתמו בימים 23.12.98 (להלן - הסכם 1998), 12.11.01 (להלן - הסכם 2001) ו- 29.6.03 (להלן - הסכם 2003). הסכם 2003 קבע מה יהיה ההיקף הכספי של צמצום מצבת העובדים. בין היתר, נקבעה הדרך לפיטורי עובדים - הנהלת ההסתדרות תעביר לועד העובדים את רשימת המועמדים לפיטורים והצדדים יפעלו בכל הקשור להליכי סיום העבודה בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם 1998, בשינויים שפורטו בהסכם 2003. אין חולק עוד כי במסגרת הפיטורים ניתנה עדיפות לפיטורי רכזות נעמ"ת הנהלת ההסתדרות העבירה לועד העובדים רשימת מועמדים לפיטורים במרחב בו עבדה התובעת (מרחב רמלה - לוד). אין חולק כי התובעת לא נכללה ברשימה זו. ברשימה נכללו עובדים אחרים ממועצת פועלי לוד, בין היתר העובדים הבאים: מר משה אליהו, יליד שנת 1951, שהחל עבודתו ביום 8.11.86; גברת שרה תשובה, ילידת שנת 1943, החלה עבודתה ביום 16.03.88; מר אברהם דנינו, יליד שנת 1950, החל עבודתו ביום 01.06.99; גב' אורלי סירוטה, ילידת שנת 1948, החלה עבודתה בשנת 1979; גב' ציפי קלדרון, ילידת שנת 1947, החלה עבודתה בשנת 1987; גב' דינה פרץ, ילידת שנת 1946, החלה עבודתה בשנת 1990; מר אברהם פארג', יליד שנת 1950, החל עבודתו בשנת 1991; מר עטאר והואבני ממועצת פועלי רמלה הועד חלק על המועמדים שהוצעו והציע מועמדים אחרים ובכללם התובעת. נערכו דיונים בין ההנהלה לבין הועד לגבי רשימת המועמדים ולבסוף הוכרע על ידי הצדדים כי העובדים הנ"ל לא יפוטרו למעט הגב' פרץ ומר פארג' וכי התובעת תמנה על המפוטרים. ביום 2.7.03, שלחה הגב' רותי אסרף-באני - מנהלת כח האדם בהסתדרות, לתובעת את המכתב (נספח ג' לכתב התביעה) הבא הנדון: סיום עבודתך בהסתדרות בדיון שהתקיים ביום 29/6/03 בפני ועדת הכרעה, בהתאם להוראת ההסכם הקיבוצי שנחתם בהסתדרות ביום 26.5.03, הוצע שמך כמועמדת חלופית לפיטורין, במקום העובד אותו בקשה ההנהלה לפטר. ועדת ההכרעות דנה בעמדת ההנהלה אל מול עמדת הועד, והחליטה על פיטוריך. להלן נימוקי הועדה: 1. תפקיד אמור להיספג. 2. ההחלטה שלא להמשיך ולשאת בעלות שכרן של רכזות נעמת במרחבים. לנוכח החלטת ועדת הכרעה, הנני להודיעך על סיום עבודתך בהסתדרות ביום 7/8/03. אני מזמינה אותך להופיע בפני ועדת שימוע, על מנת לטעון בפניה את טענותייך בקשר עם הפסקת עבודתך ביום 9.7.03 שלחה התובעת מכתב ליו"ר ההסתדרות דאז - מר עמיר פרץ, וביקשה לבטל את פיטוריה (נספח ד' לכתב התביעה). פנייתה לא נענתה. ביום 17.7.03 הופיעה התובעת בפני ועדת השימוע. ביום 20.7.03 הודיעה הגב' באני לתובעת כי ועדת השימוע החליטה לדחות את בקשתה, וכי הפיטורים יצאו אל הפועל (נספח ה' לכתב התביעה), וכך נכתב במכתב: "ועדת השימוע אשר התכנסה בתאריך ה-17.7.03, קיימה דיון בבקשתך, לצערי למרות הנתונים אותם הצגת בפני הוועדה, החליטה הועדה כי סיום עבודתך הנו בתוקף. נימוקי הועדה הם: ספיגת משרה וצמצום עלויות שכר. מועד סיום עבודתך הנו 20.8.03." עיון בדו"ח הנוכחות של התובעת לחודש 8/03 (נת/2) מעלה כי החל מיום ראשון, ה- 17.8.03, חדלה התובעת להופיע לעבודה ונרשם שם (בכתב ידה) "חופש". במסגרת משכורת חודש 8/03 המשולמת בחודש 9/03 (נספח א'1 לכתב ההגנה) שולמו לתובעת פיצויי פיטורים, מענק הסתגלות ופדיון חופשה וציין במועד סיום העבודה התאריך - 20.8.03. במסגרת משכורת 9/03 המשולמת בחודש 10/03 (נספח א'2 לכתב ההגנה) שולמו לתובעת סכומים נוספים בגין פיצויי פיטורים, פיצוי חד פעמי ותמורת הודעה מוקדמת. סכומים אלה מצויים עד היום בחזקתה של התובעת ביום 28.7.03 הונפק לתובעת על ידי הגב' באני אישור על תקופת עבודה כדלהלן (נספח א' לכתב התביעה): "הנני לאשר כי הגב' געסוס סוריה ....... סיימה את עבודתה במוסדנו ההסתדרות הכללית החדשה ב-20/8/03. הנ"ל עבדה במוסדנו מה-1/11/1981 עד 20/8/2003. לאחר התאריך הנ"ל יסתיימו יחסי עובד ומעביד טענות התובעת : לטענת התובעת היא המשיכה לעבוד חרף פיטוריה, וכך היא מפרטת בסעיפים 16 - 18 לתצהירה: "16. ................. 17. ......................... 18. ביום 15.2.04 קיבלה התובעת מכתב מאת הגב' רות אסרף מנהלת כ"א ומשאבי אנוש, לפיו תאריך סיום עבודתה במרחב לוד הינו 20.8.03, ונוכחותה במרחב הינה באחריותה האישית בלבד. בעקבות זאת נאלצה התובעת להפסיק עבודתה ביום 16.2.04. לטענת ההסתדרות לא היה כל סיכום על ביטול הפיטורים, אמנם מר אסרף השתדל בענין זה אך הובהר חד משמעית שהפיטורים שרירים וקיימים, בין היתר נלקח מהתובעת כרטיס הנוכחות והיא לא החתימה את שעון הנוכחות כפי שעשתה כל שנות עבודתה. לכתב ההגנה צורפה תכתובת בענין זה, אשר לא הוכחשה על ידי התובעת בתצהירה. להלן נפרט את המכתבים: ביום 11.9.03 שלח מר גבי אסרף - אז יו"ר המרחב, למר חיים צוייג - יו"ר אגף ארגון ומרחבים, מכתב בקשר לביטול פיטורי התובעת (נספח ב'1 לכתב ההגנה) שנוסחו כדלהלן: "בהמשך לשיחתנו הטלפוני בו הודעת לי על ביטול הפיטורין לגב' געסוס אבקשך להוציא מכתב בנדון. הגב' סוריה געסוס ממשיכה לעבוד כרגיל." בו ביום השיב מר צוייג למר אסרף (נספח ב'2 לכתב ההגנה) כדלהלן: "הופתעתי מבקשתך בנדון לגבי הגב' סוריה געסוס. שום שינוי לא חל במעמדה והפיטורין תקפים." ביום 16.9.03 פנתה הגב' באני למר אסרף והנחתה אותו לקבל מהעובדים שסימו את עבודתם במרחב, ובכללם התובעת, את כרטיס הנוכחות שלהם (נספח ב'3 לכתב הגנה). ביום 23.10.03 פנה מר אסרף בשנית למר צויג (נספח ב'4 לכתב ההגנה) כדלהלן: "הנני ממליץ לבטל את מכתב הפיטורין של העובדת סוריה געסוס ומבקש להחזירה לעבודה בחצי משרה. כפי שוודאי ידוע לך הגב' סוריה געסוס היא רכזת מגזר ערבי בלוד יחידה, ועל כן נחוצה מאוד ביישוב מעורב כמו לוד אבקשך לשלוח מכתב ביטול בדחיפות שתוכל להמשיך בפעילות החשובה שלה במרחב ביום 16.11.03 פנתה הגב' באני למר אסרף, עם העתק לתובעת (נספח ב'5 לכתב ההגנה), כדלהלן: "הנני להודיעך כי הגב' געסוס סיימה עבודתה ב - 20/8/03 ולכן בתאריך זה נותקו יחסי עובד מעביד. נודע לנו ע"י העובדת ועובדים נוספים במרחב כי למרות ובניגוד למכתבינו והודעותינו הרשמיות בנדון המשיכה הגב' געסוס סוריה להופיע במרחב. מאחר והגב' געסוס סוריה הופיעה ללא אישור הגופים המוסמכים לעבודה סדירה במרחב, היא אינה זכאית לכל תשלום או פיצוי בגין תקופה זו, וכמו כן אנו חוזרים ומדגישים כי כל התחייבות או הבטחה שניתנה לעובדת הנ"ל הנה על אחריותו האישית של הגורם המבטיח וכל התחייבות תחול עליו באופן אישי ובלעדי. מאחר והבטחה זו נעשתה בהעדר סמכות אבקשך לוודא באופן אישי כי העובדת תפסיק להופיע לעבודה במרחב וכי החלטות נציבות כ"א ואגף המרחבים ימולאו באופן מלא. כל חריגה מהמצויין והמפורט במכתב זה תחייב אותך כיו"ר המרחב באופן אישי." בו ביום (16.11.03) פנתה הגב' באני לתובעת (נספח ג' לכתב ההגנה) כדלהלן: "הנני להודיעך כי עבודתך במרחב לוד הסתיימה ב-20/8/03. הובא לידיעתנו כי למרות מכתבינו הרשמיים בנדון וכמה שיחות טלפוניות עם נציבות כ"א הנך ממשיכה להתייצב במרחב. אני חוזרת ומדגישה לפנייך באופן חד משמעי שאינו משתמע לכמה פנים ב-20/8/03 נותקו יחסי עובד ומעביד וסיימת את עובדתך סופית במרחב לוד. אין כל שינוי בהחלטה זו, החלטה זו הינה שרירה וקיימת. לא יתקבל כל פיצוי או שכר בגין התייצבותך במרחב לוד לאחר תאריך זה. נוכחותך במרחב הנה באחריותך האישית בלבד. ביום 1.12.03 השיב מר אסרף למכתבה של הגב' באני מיום 16.11.03 (נספח ב'6 לכתב ההגנה) כדלהלן: "אני סבור שתוכן מכתבך מדגיש את הנסיון לכסת"ח מצידך ומצד נציגות כ"א ואגף המרחבים. השתלשלות העניינים לפי סדר כרונולוגי: 1. אכן גב' סוריה געסוס קיבלה מכתב על סיום עבודתה בתאריך 20/8/03. 2. מאז קבלת המכתב התקיימו מספר פגישות ביני ובין נציב כ"א ויו"ר אגף המרחבים לשם ביטול מכתב הפיטורין. 3. אכן הודיע לי יו"ר האגף כי המכתב בוטל ותוך מספר ימים יצא מכתב בעניין. 4. בשיחה זו אף נתבקשתי להודיע לגב' סוריה. 5. בשיחה נוספת לאחר מספר ימים כאשר המכתב בושש להגיע הודיע לי יו"ר האגף כי ניתנה לך הוראה לשלם לה משכורת עד להוצאת המכתב. 6. בתאריך 11/11/03 נפגשתי שוב עם יו"ר האגף ונציב כ"א ואז התברר כי לא ניתן לבטל את מכתב הפיטורין עקב התנגדות ועד העובדים. 7. לפי כך כל האמור במכתבך אינו משקף את מהלך הדברים כפי שקרו בפועל. על כן אני סבור שהנכם מחוייבים לבטל את מכתב הפיטורין כפי שהתחייבתם!!" כאמור בסעיף 18 לתצהירה טוענת התובעת שביום 15.2.04 היא קיבלה מכתב מאת הגב' רות באני לפיו תאריך סיום עבודתה במרחב לוד הינו 20.08.03, ונוכחותה במרחב הינה באחריותה האישית בלבד. עוד טענה שרק בעקבות פניה זו היא נאלצה להפסיק את עבודתה ביום 16.02.04. יצויין שהתובעת לא צרפה את המכתב הנטען, ויש לנו יותר מאשר יסוד סביר להניח כי הכוונה למכתב מיום 16.11.06 (נספח ג' לכתב ההגנה). כך או כך, לטענת התובעת היא סיימה את עבודתה במרחב ביום 16.2.04 לתובעת שלל טענות בקשר להיות פיטוריה "שלא כדין", חלקם נטענו בעלמא ללא כל תשתית עובדתית או משפטית מתאימה. על אף שלרגע "נדמה" היה כי ב"כ התובעת זונח חלק מטענות אלה ומתמקד "בעיקר", התבדנו ולמדנו כי הוא עומד עליהן ואף מצא להוסיף עליהן כהנה וכהנה. בנסיבות אלה, ולו מטעמי זהירות נדון בטענות השונות, לאו דווקא לפי סידרן הטענה על פיטורים בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין), התשנ"ז - 1997: המדובר בטענה סתמית, באשר לא פורטה בתצהיר התובעת מהי "התלונה" שהתובעת הגישה כנגד ההסתדרות או שהתובעת סייעה לעובד אחר להגישה (סעיף 2 לחוק). יתר על כן, התובעת הבהירה בחקירתה הנגדית כי אין בנמצא תלונה שכזו. די בכך כדי לקבוע שהטענה כאילו הפיטורים מנוגדים לחוק זה חסרת יסוד, בלשון המעטה הטענה על פיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988: עיון בכתב התביעה מגלה כי טיעוני התובעת בהקשר לחוק זה מיצו כמעט עד תום את החלופות הרלוונטיות של אפליה אסורה לפי חוק זה. נטען כי הפיטורים נעשו מטעמי לאום (היות התובעת ערביה לעומת רכזת המגזר היהודי - הגב' קלדרון, שלא פוטרה) ומין (היות התובעת אישה לעומת הרכז רכז המגזר הערבי לגברים שלא פוטר). דין הטענות הנ"ל להדחות. ראשית, כבר ציינו כי ההסתדרות כלל לא ביקשה לפטר את התובעת והיה זה דווקא ועד העובדים אשר העלה את שמה תחת פיטוריה של אחרים. שנית וזה העיקר - בחקירתה הנגדית הבהירה התובעת שאין היא טוענת שפוטרה בשל היותה אישה, או ערביה או בשל דיעותיה הפוליטיות. בסיכומיה ב"כ התובעת הועלו שני טעמים חדשים לאפליה - גיל ומעמד אישי. מדובר בטענות שלא בא זיכרן קודם לכן ומהוות שינוי חזית ולכן דינן להדחות. אך דינן להדחות גם לגופן: כאמור לא הסתדרות ביקשה לפטר את התובעת; לענין הגיל - בין המועמדים לפיטורים יש עובדת מבוגרת ממנה שפיטוריה בוטלו (הגב' תשובה) ובכל מקרה התובעת התמקדה בעדותה בטענה כי הפיטורים יסודם בטעות; לענין המעמד האישי - בכל הכבוד לא ירדנו לדעתו של ב"כ התובעת בענין זה הטענה על פיטורים תוך הפרת ההסכמים הקיבוציים: הופרה הוראת סעיף 7 ה' להסכם 2003 לפיה עלות העסקת העובדים המפוטרים צריכה להיות שווה לעלות העסקת העובדים המועמדים לפיטורים. לטענת התובעת, במקרה הזה פוטרו עובדים בעלות נמוכה יותר (שהרי היא מועסקת בחצי משרה ואלה שהיו מועמדים הועסקו במשרות מקיפות יותר) !!! בכל הכבוד, טענה זו תמוהה בלשון המעטה. ראשית, גם אם נכונה הטענה שפוטרו עובדים בעלות קטנה יותר מזו שהוצעה, עדין אין תוצאה הפגם "ביטול" הפיטורים ובצורה שכזו רק הגדלת ההפרה. שנית, מדובר בסעיף שלטעמנו אינו חל במישור הנורמטיבי אלא האובליגטורי בלבד. ולבסוף, שאלת "שוויון העליות" מן הסתם נבחנת לגבי עלות כלל המועמדים לפיטורים אל מול עלות כלל המפוטרים, ולא לגבי קבוצה מצומצמת כזו או אחרת הופרו הוראות הסכם 1998 לפיהן יש להתחשב בותק ובמצב הסוציואקונומי - בכל הכבוד, דין טענה זו להדחות. על פי סעיף 8.3 (ב) להסכם 1998 הותק והמצב הסוציואקונומי אינו קובע סדר מכניסטי לפיטורים אלא הם שני שיקולים מיני אחרים הפועלים בעת הרכבת רשימת המועמדים לפיטורים ושהם - בראש ובראשונה "צרכי היחידה" ומספר המשרות שבוטלו. כך למשל, לא ניתן לשים ב"סל אחד" את הגברת תשובה שהיתה חשבת המרחב (ופיטוריה בוטלו לבסוף לאחר שחשב מרחב רחובות סיים עבודתו והגב' תשובה החל לכהן כחשבת שני המרחבים) ואת התובעת שעיסוקה היה אחר לגמרי. הוא הדין בהשוואה למר משה אליהו שהוא עובד אחזקה או לגב' סירוטה ומר דנינו שהם מזכירי איגוד מקצועי. זאת ועוד, יש לזכור כי בחירת התובעת נעשתה בהליך בו שותפו נציגות העובדים והשותפים להליך מן הסתם שקלו את התמונה הכללית שמטבע הדברים לא נפרסה לעיינינו. בהקשר לזה יצויין כי גם הטענה כאילו לא היה "צידוק" להעדפת פיטוריה על פני פיטורי עובדים אחרים, אינה יכולה להתקבל, ולו מן הטעם שהתובעת כלל לא פרסה את "התמונה הכללית" - ובהעדרה בית הדין כלל לא יכול להעביר תחת הביקורת את "סבירות" ההחלטה. בנסיבות אלה לא הוכח כי נפל פגם (לא כל שכן מהותי) בהחלטה לפטר את התובעת ועדת השימוע לא נימקה את החלטתה - אין חולק כי ההסתדרות צריכה לנמק את הפיטורים. יחד עם זאת היקף ההנמקה גם נגזר מהטיעונים שמועלים בפני ועדת השימוע. במקרה הנוכחי התובעת כלל לא הוציגה את הטענות שהעלתה בפני ועדת השימוע, משכך לא ניתן לקבוע כי הנמקתה חסרה. קל וחומר כאשר התובעת ידעה כי פיטוריה נעשים במסגרת של פיטורי צמצום ובמכתב נספח ה' מופיע ההסבר של "ספיגת משרה וצמצום עלויות שכר". נפל פגם בהחלטה מאחר ומר אסרף לא שותף בקבלת ההחלטה חרף היותו "הממונה הישיר" על התובעת - דין הטענה להדחות: לפי הסכמי 1998 או 2003 אין חובה ש"הממונה הישיר" יהיה שותף בועדת ההכרעה או בועדת השימוע. מדובר בדרישה לא מעשית בשים לב לגודלה של ההסתדרות ולהיקף הפיטורים מעבר לדרוש נציין שאפילו צודקת התובעת לגבי איזו מטענותיה דלעיל, עדין אין בהן משום פגם היורד לשורשו של ענין המצדיק ביטול פיטורים שהם פרי הסכמת המעסיק ונציגות העובדים, לא כל שכן לאור הזמן שחלף מאז הפיטורים. הטענה כאילו ההחלטה על פיטורי התובעת נשענה על תשתית עובדתית מוטעית. כאמור, אין חולק כי אחד מהעקרונות לפיטורי הצמצום בשנת 2003 היה ביטול משרות 'רכזות נעמ"ת' אשר שכרן שולמו ע"י ההסתדרות אך עבודתן בוצעה עבור נעמ"ת. אין חולק כי עד שנת 1991 כיהנה התובעת בתפקיד שכזה. לטענת התובעת, מאז היא עברה לתפקיד אחר - רכזת נשים במגזר הערבי. לטענת ההסתדרות - הגדרת תקן תפקידה בנציבות כח האדם לא השתנה ואין לשינוי שנעשה ב"שטח" כל משמעות. לטענת התובעת, ועדת ההכרעות החליטה על פיטוריה מאחר והיא נשענה על תשתית עובדתית מוטעית לפיה התובעת מכהנת בתפקיד של רכזת נעמ"ת (הנימוק השני בנספח ג' לכתב התביעה) ולא היא. משכך טוענת התובעת דין פיטוריה להתבטל בכל הכבוד אין בידנו לקבל גם את הטענה הזו של התובעת, אפילו נניח לצורך הענין כי בפועל משנת 1991 התובעת לא מכהנת בתפקיד של רכזת נעמ"ת, ואלה טעמנו: כלל לא הוכח שהתובעת שטחה בפני ועדת השימוע את הטענה הזו. התובעת אפילו אינה טוענת כי הפנתה את תשומת לב ועדת השימוע לטעות הנ"ל. גם מר ברק, אשר לטענתו נכח בישיבת השימוע - לא טוען כי ענין "הטעות" עלה בדיונים. אילו סברה התובעת כי פיטוריה נשענים על "טעות שבעובדה" מצופה היה ממנה להפנות את תשומת הלב לטעות בזמן אמת, ולא לנסות ולהבנות ממנה בדיעבד - בודאי לא בהקשר של אכיפת יחסי עבודה והחזרה לעבודה. אפילו טענה כך בפני ועדת השימוע, הרי שמעיון בהחלטת ועדת ההכרעות עולה כי לבחירה בתובעת היו שני נימוקים: הראשון ענין ספיגת התפקיד והשני ההחלטה שלא להמשיך ולשאת שכרן של רכזות נעמ"ת. ואילו ועדת השימוע נימקה את הפיטורים רק בטעם הראשון. מכאן שלכאורה ענין הגדרת תפקידה של התובעת כבר לא היווה שיקול בהחלטה. דהיינו, ניתן לקבוע (אם כי אין צורך לקבוע מסמרות בענין, לאור האמור בסעיף 10 להלן), שהתובעת כלל לא הוכיחה כי ההחלטה על פיטוריה "נשענה" על הטעות שבעובדה. אפילו היינו מגיעים למסקנה כי ההחלטה נשענה על טעות עובדתית - וכאמור אין צורך להכריע בענין, לא היה בכך כדי להצדיק את ביטול הפיטורים לא כל שכן בשים לב לנסיבות להלן: כבר נפסק לא אחת כי לא כל פגם בהליך פיטורים תוצאתו היא החזרה לעבודה, אפילו בגוף שאינו גוף פרטי, שכן: "הסעד של השבה לעבודה הינו סעד שבשיקול דעת בו נדרש בית הדין לכלל נסיבותיו של המקרה הספציפי הנדון בפניו, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות, בטרם יורה על השבה לעבודה. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן על העובד והשלכותיו על הציבור, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי וכל כיוצא באלה." וכן: "כאשר מדובר בפיטורים במסגרת רה-הארגון כולל ובהתאם להסכם הקיבוצי כשנציגות העובדים מעורבת בתהליך ומסכימה לו, גם אם היו פגמים כלשהם, אין בהם כדי לאיין את הליך הפיטורים." קל וחומר במקרה הנוכחי בו תקיפת הפיטורים נעשתה בשיהוי ניכר - כמעט שנה לאחר ההחלטה עליהם. וגם את נשעה לטענה כי מבחינת השיהוי המועד הקובע הוא 16.2.04 - המועד הנטען להפסקת העבודה בפועל, עדין מדובר בתקיפת פיטורים לאחר כמעט חמישה חודשים. לענין "השיהוי" נפסק כי: "מועד הגשתה של תובענה כנגד החלטת פיטורים הופך להיות רב משקל ובעל ערך מוסף עת מתבקש סעד של החזרה לעבודה. השתהות בעל הדין בהגשת תביעתו מעמידה אותו אל מול מצב חדש שהתהווה בינתיים אצל המעסיק - בין אם צמצם את מצבת עובדיו, בין אם מינה אחר תחת התובע ובין אם שיווה פנים אחרות לתפקיד בו הועסק התובע, עובר לפיטוריו." לא זאת אף זאת - ואפילו נניח כי הפניה לבית הדין לא נעשתה ב"שיהוי" אין בכך ולא כלום. שכן, כלל ידוע הוא כי בבוא בית הדין לאכוף יחסי עבודה עליו להביא בחשבון את הנסיבות המשתנות, בודאי כאשר התובעת לא ביקשה ולא קיבלה סעד זמני של 'הצהרת גור אריה'. במקרה שבפנינו "חלוף הזמן" עד לפסיקת התיק העיקרי מהווה נסיבה משמעותית כאשר בוחנים את סעד האכיפה, ודי בו כדי לדחות סעד של אכיפה לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה שבפיטוריה נפל פגם, ובכל אופן גם אם היה פגם שכזה (ענין הטעות בעובדה) אין בפגם שכזה כדי להצדיק את ביטול פיטוריה והחזרתה לעבודה, לא כל שכן בשים לב לכך שמדובר בפיטורי צמצום שהיו פרי הסכמת הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ובשים לב לזמן שחלף. נציין שהתובעת לא ביקשה סעד כספי בגין פיטוריה, ולפיכך גם לא ניתן לפסוק לה סעד שלא התבקש. אנו ערים למה שנפסק בענין אמיר חרמוני, אך שם הדבר סוייג לנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מה שאין כן בעניננו. לפיכך, גם לא ראינו צורך להכריע סופית בטענה לגבי הטעות שבעובדה, באשר גם אם נקבל אותה אין בה כדי להצדיק את ביטול הפיטורים וממילא לא נדרש סעד חלופי כספי סעד השכר : כאמור טוענת התובעת שהיא זכאית לשכר מאחר ועבדה לפי הוראת הממונה הישיר עליה מר אסרף עד ליום 16.2.04. לטעמנו דין טענה זו להדחות, ואלה טעמנו: יאמר כבר עתה כי שוכנענו שהתובעת המשיכה בביצוע תפקידה חרף הפיטורים אך ספק בעיננו אם היא אכן עבדה עד למועד הנטען על ידה - יום 16.2.04, לכל היותר נראה לנו - ואיננו קובעים מסמרות בענין - כי התובעת עבדה עד בסמוך לאחר יום 16.11.03. ונסביר: בסעיף 18 לתצהירה קושרת התובעת בין הפסקת עבודתה לבין קבלת מכתב מהגב' באני ולפיו היא סיימה את עבודתה ביום 20.8.03. לטענתה מכתב זה התקבל על ידה ביום 15.2.04. אלא שהמכתב שהתקבל לא הוצג. המכתב היחיד שהוצג בפנינו ואשר דומה למכתב הנטען הוא המכתב נספח ג' לכתב ההגנה. אלא שמכתב זה נערך ביום 16.11.03 (ביחד עם נספח ב'5), כך שלכאורה - לכל המאוחר בסמוך לאחריו - כבר אז הפסיקה התובעת את עבודתה. מה גם שתמוה בעיננו שמאז המכתבים הנ"ל ומכתב התשובה של מר אסרף מיום 1.12.03 לא הוצגה בפנינו שום תכתובת בענינה של התובעת, דבר שמתיישב דווקא עם הפסקת העבודה ונטישת הטיפול בענינה של התובעת עוד קודם ליום 16.2.04. לא נעלמה מעיננו העובדה כי בעוד שבמכתבו של מר אסרף מיום 11.9.03 (נספח ב'1 לכתב ההגנה) הוא מציין שהתובעת "ממשיכה לעבוד כרגיל", הרי שבמכתבים מאוחרים - לאחר תשובתו של מר צוייג על כך שהפיטורים "שרירים וקיימים" מיום 11.9.03 (נספח ב'2) ולאחר מכתבה של הגב' באני על החזרת כרטיסי הנוכחות מיום 16.9.03 (נספח ב'3 לכתב ההגנה), מר אסרף נוקט לשון אחרת. במכתבו מיום 23.10.03 (נספח ב'4 לכתב ההגנה) הוא מבקש "להחזירה לעבודה" ובהמשך הוא מבקש מכתב לביטול הפיטורים "שתוכל להמשיך בפעילות החשובה שלה במרחב". דהיינו, ניתן ללמוד מהמכתבים שהתובעת כבר חדלה לעבוד עוד קודם אך אל מול מכתבים אלה, עומדים מכתביה של הגב' באני מיום 16.11.03 (נספחים ב'5 ו- ג' לכתב ההגנה) מהן מצוי חיזוק ל"הופעתה של התובעת במרחב". וכן העובדה כי ההסתדרות נמנעה מלהעיד מי מטעמה אשר יש לו ידיעה אישית לגבי הנעשה במרחב בתקופה המדוברת. אולם גם אם נקבל את הטענתה כאילו עבדה כרגיל עד ליום 16.2.04, דין תביעתה להדחות. ולו מן הטעם שלטעמנו הטענה כאילו קיבלה התובעת הנחיה ממר אסרף לעבוד עד ליום 16.2.04 חרף פיטוריה וכי לא ידעה שהיא נוטלת בכך סיכון, אינה סבירה, ולטעמנו לא הוכחה. התובעת לא ביקשה לזמן את מר אסרף לעדות, ובכך נמצאת עדותה - לפחות מהתקופה שלאחר יום 11.9.03 - כעדות יחידה של בעל ענין שאינה נתמכת בשום ראיה מחזקת, תומכת או מסייעת. ונסביר: במכתב מיום 11.9.03 (נספח ב'1 לכתב ההגנה) מבקש מר אסרף מכתב על ביטול הפיטורים ומציין כי התובעת ממשיכה לעבוד. בו ביום הוא מקבל תשובה כי הפיטורים בתוקף ולא חל כל שינוי במעמדה של התובעת (נספח ב'2 לכתב ההגנה), בהמשך הוא מקבל מכתב המורה לו ליטול את כרטיסי הנוכחות, וביום 23.10.03 הוא פונה ו"ממליץ לבטל את מכתב הפיטורין" של התובעת כדי "להחזירה לעבודה". דהיינו, מר אסרף מבין ויודע - לפחות מיום 11.9.03 - שהפיטורים שרירים וקיימים ויש צורך לבטלם כדי שהתובעת תחזור לעבודה. אם עד ליום 11.9.03 אולי הוא "הבין" כי "זה בסדר" לגבי ביטול פיטורי התובעת, הרי שלאחר מועד זה הדברים היו מפורשים. קשה להאמין שמר אסרף יטול על עצמו אחריות כבדה כל כך של "מתן הוראה" לתובעת לעבוד חרף ידיעתו שפיטורים שרירים וקיימים או כי הוא יציג בפניה מצג כאילו אין כל צורך באישור נוסף. קשה להאמין שכך היה גם נוכח העובדה שהתובעת לא קיבלה שכר - הרי לו סברה כי די ב"הוראה" של מר אסרף, מן הסתם היתה פונה בקשר לשכרה. בל נשכח כי מדובר בעובדת ותיקה זאת ועוד, אפילו נקבל את הטענה כאילו מר אסרף "הורה" לתובעת לעבוד, אין בכך ולא כלום. שכן, מר אסרף לא היה המוסמך לבטל את פיטורי התובעת ולהחזירה לעבודה. לא זאת אף זאת, התובעת, כעובדת ותיקה בהסתדרות, לכל הפחות היתה צריכה לדעת זאת. בודאי לאור: המכתבים שקיבלה על סיום העבודה, העובדה כי מכתבי סיום העבודה לא באו ממר אסרף אלא מנציבות כח האדם, מכאן שהיה עליה לדעת שכדי לבטל את פיטוריה עליה "להצטייד" במכתב מתאים מנציבות כח האדם. הרי, זה מה שמר אסרף ניסה לעשות, וחזקה שמר אסרף - כמי שנלחם את מלחמתה של התובעת - שיתף אותה בצורך זה לאור האמור דין רכיב תביעה זה להדחות, ככל שהוא מופנה כלפי ההסתדרות. יאמר, שלכאורה, לתובעת עומדת כלפי מר אסרף עילת תביעה בקשר לטענתה על עבודה על פי הוראתו. יחד עם זאת, איננו יכולים שלא להביע את מורת רוחנו מכך שההסתדרות, ולו מתוקף תפקידה ומעמדה הציבורי, מסכימה להתנהלות שכזו ביחידה מיחידותיה. לטעמנו, היה עליה לפעול ביתר נחרצות בענין זה. לא שמענו כי נערך בירור משמעתי בענין העסקתה של עובדת חרף פיטוריה. בנסיבות שכאלה, נראה לנו כי יהיה נכון וצודק שההסתדרות "תחסוך" לתובעת את הצורך להפרע את שכרה מהגורם האחר ובהליך אחר, ותמצא דרך להגיע עם התובעת ל"עמק השווה" בענין זה הסעד הפנסיוני : סעיף 8 להסכם 2003 קובע כי "עובד שעבד במוסד 18 שנים לפחות, ברציפות, רשאי המוסד להציע את שמו לסיום עבודה במסלול של פנסיה תקציבית, ובלבד שהעובד הגיע לגיל 57 שנים" אין חולק כי בתובעת מתקיימים שני התנאים המקדמיים לזכאות - ותק וגיל, ואין חולק כי ההסתדרות לא "הציעה" את שמה של התובעת לסיום עבודה במסלול של פנסיה. מר לוטן הסביר כי לא הוצעה לתובעת האפשרות הנ"ל מן הטעם שמסלול הפנסיה היה עלה יותר מאשר מסלול הפיטורים נימוקה של התובעת לכך שהיה על ההסתדרות להציע לה את הפרישה במסלול הנ"ל הוא שההסתדרות הסכימה לפטר עובד במסלול של פנסיה תקציבית (מר פ.) למרות שלא היו לו הותק והגיל המתאימים (ועל עובדות אלה אין מחלוקת). אלא שההסתדרות הסבירה את הנסיבות המיוחדות שהביאו לכך שמר פ. הוצא - בהתאם להסכמה חריגה עם ועד העובדים - למסלול של פנסיה תקציבית ולא למסלול של פיצויי פיטורים, חרף אי עמידתו בתנאים הקבועים בהסכם 2003 והן: בראש ובראשונה - העובדה כי עלות שני המסלולים היתה זהה, והשני - נסיבותיו המיוחדות של מר פ. וכך נכתב בפרוטוקול בו התגבשה ההסכמה בקשר למר פ. (נספח ד' לתצהיר מר לוטן): "בישיבה שנערכה במשרדו של נציב כח - אדם בתאריך 11/8/03 בשעה 11.00 בבוקר בהשתתפות נציב כח-אדם, גדי סולומונוביץ ונציגי ועד העובדים מר יורם ברק ומר גורן יעיש הוסכם: מר ...... פוטר מעבודתו במסגרת ההסכם הקיבוצי. מר ..... ביקש לפרוש במסלול פנסיה תקציבית. מר .... אינו עומד בתנאי הפרישה לפנסיה תקציבית. עלות פיצויי הפרישה ועלות הפנסיה התקציבית זהים. מר ... ביקש באופן חריג לפרוש לפנסיה תקציבית עקב מצב סוציאלי קשה מאוד ומהחשש שכספי הפיצויים ילקחו על ידי ילדיו. הוסכם בין המשתתפים בפגישה כי במקרה הנ"ל נציב כח-אדם יאשר פרישה לפנסיה תקציבית באופן חריג ביותר וזאת מהטעמים המיוחדים והחריגים המפורטים בפניתו של מר ..... מיום 4/8/03, ולנוכח העובדה הקבועה בסעיף 4 דלעיל. כן הוסכם ע"י המשתתפים כי מקרה .... לא יהווה תקדים לבקשה לעובדים אחרים לפרישה לפנסיה תקציבית וכי ועד העובדים שותף להחלטה חריגה ביותר. בנוסף הוסכם כי ועד העובדים מודע להחלטה החריגה וגם הוא לא יביא בעתיד בקשות חריגות מעין אלה." בהתחשב בכך שהתובעת לא הוכיחה כי נסיבותיה זהות ממילא לא הוכח כי ההסתדרות נהגה בה שלא כדין - בחוסר תום לב או באפליה פסולה, בכל הקשור לסיום עבודתה במסלול פיצויי פיטורים ולא במסלול של פנסיה תקציבית סוף דבר : לאור כל האמור, התביעה של התובעת נדחית. בנסיבות הענין ולאור האמור לעיל, איננו עושים צו להוצאותביטול פיטוריםהסתדרות העובדיםפיטוריםפנסיה תקציביתפנסיה