קניית שמלת כלה - תביעת פיצויים על עוגמת נפש

פסק דין 1) מיכל מלבר תובעת את אולגה ברושטיין בגין עוגמת נפש ובגין נזקים כספיים אחרים שנגרמו לה, לטענתה, ממעשיה וממחדליה של הנתבעת. הנתבעת כופרת בטענות התובעת. 2) הרקע הקצר הנחוץ לעניננו הוא זה: התובעת הזמינה אצל הנתבעת שמלת-כלה לחתונתהּ. לדברי התובעת - בקצירת האומר - נפלו פגמים שונים בשמלה, ולמרות ששילמה את מלוא תמורתהּ (-.2,700 שקל), היא לא יכלה להשתמש בה. עקב כך נאלצה התובעת, לטענתה, לשכור שמלה אחרת כנגד -.7,500 שקל. עוד פרטה התובעת ארוכות את עוגמת הנפש שנגרמה לה, לדבריה, כשם שפרטה נדר שנדרה ולא יכלה לממשו עקב מעשיה של הנתבעת. 3) הנתבעת חזרה על עמדתה כי תפירת השמלה על-ידה תאמה בדיוק את בקשותיה של התובעת וכי לא נפל פגם בעבודתה. כך, למשל, סוברת הנתבעת כי תפירתהּ לא מנעה מהתובעת להרים את ידיה וכי טענת התובעת בנדון אינה נכונה. כך למשל, לענין "האבנים" שנתפרו על כיסוי השמלה, היא קיבלה את אישור התובעת לתפירתן. הנתבעת קיבלה חיזוק לטענותיה מבתה העובדת עימהּ. 4) לבקשתי, הביאה התובעת את השמלה המדוברת ללשכתי ובמעמד בעלה, אחותה, הנתבעת, בת הנתבעת, לבשה את הז'קט העליון והציגה את מגבלות התנועה שנגרמו לה מהז'קט, אותו לבשה על חולצתהּ, בלשכה. 5) בתרשומת שנערכה לגבי מצב זה ציינתי כי ישנה מגבלה של הרמת הידיים מעבר לזוית מסויימת, אך חוששני כי התובעת הפליגה בתאור סבלותיה בנדון. לענין "האבנים" - הרי שאיני מומחה בנדון וחוות-דעת מקצועית בנדון, אַין. התלונה של התובעת והתגובה של הנתבעת "מקזזות" זו את זו, ואין לי דרך להעדיף גירסת אחת על פני רעותה. 6. לענין הנדר: א. טענת התובעת היא כי נדרה נדר לתרום את שמלת הכלולות שלה לכלה ענייה וכעת אינה יכולה לעשות כן. מבחינתה, כאשה דתיה, אי-קיום נדר הוא בבחינת פגיעה אישית חמורה. איני מקבל טענה זו משלוש סיבות: ראשית, גם אם השמלה אינה נוחה לתובעת באופן אישי אין פירושו כי השמלה לא תתאים לאף כלה אחרת. שנית, על-פי הדין העברי, ניתן לבצע התרת נדרים בכל יום, בכל ענין, כך שאם באמת העיק לה נדרה, יכולה היתה התובעת (ועדיין יכולה) להתיר נדרהּ בבית-כנסת. שלישית, אין מדובר בנדר רגיל אלא בנדר הנובע והתלוי בצד שלישי. וממילא, כאשר הצד השלישי גרם לאי-היכולת לקיים את הנדר, הרי שנוצר מצב של אונס ואין מדובר במצב של הפרת נדר רצונית של נודרו. ב. ענין הנדר חשוב ביותר לתובעת כאשה דתייה ולכן טרחתי לבדוק האם המשפט העברי, אכן יתיר לה לא לקיים את נדרה, אם לאו. יגעתי ומצאתי לא מעט אסמכתאות המתירות התרת נדרים. למשל, פרופ' מ.אלון כותב בספרו "המשפט העברי תולדותיו מקורותיו עקרונותיו" (מהדורה שלישית, הוצאת מאגנס, תשכ"ח) כהאי לישנא: "לפי הלכה תלמודית קדומה, יש גם אפשרות להתיר את נדרוׁ של אדם, על ידי חכם, אם מתברר לו שהיה כאן משום נדר בטעות. הנודר שראה שקשה לו לעמוד בנדרוׁ, והוא מבקש להתירו, בא אל החכם והוא חוקר את סיבת הנדר, כדי למצוא "פתח" להתירו. בהלכה התלמודית נמנו כמה וכמה עילות ששימשו לחכם כאמצעי לפתוח פתח, כדי להתיר את הנדר". (שם, בעמ' 774). כך גם נכתב באנציקלופדיה "מאיר נתיב" מאת ש.ז. אריאל ( "מסדה" בע"מ, רמת-גן, תשנ"ט), לעניין התרת נדרים: "יש הנוהגים להתיר נדריהם בפני שלושה בערב ראש השנה או בין כסא לעשור, אסמכתא למנהג זה נמצא במסכת נדרים (כג:) "הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יאמר: כל הנדרים שאני עתיד לנדור בזו השנה יהיו בטלים". (שם, בעמ' 160). ג. נושא זה של נדר אותו נבצר לקיים עקב "אונס", עלה גם בפסיקת בית המשפט העליון. כוונתי לפסה"ד שניתן ב- ד.נ. 22/73 בן-שחר נ' מחלב (פד"י כ"ח (2) 89). הנסיבות בו היו טרגיות. המשיב באותו עניין התחייב לפעולה כלשהיא, אך עקב שיתוק בו לקה לא יכול היה לעמוד בחיובו. השופט ח. כהן דן בהלכה של המשפט העברי ואמר: "מצאנו מעין תנאי מכללא אשר כזה מונח ביסוד דין המשנה הפוטר נודר נדר מקיום נדרוׁ אם במועד שקבע לקיום נדרוׁנמנע מלקיימו מחמת נסיבות שאין לו שליטה עליהן ("אונס")". המשנה מגדירה "נדרי אונסין" כנדרים אשר נמנע קיומם במועדם על-ידי "שחלה הוא או חלה בנו או שעִכּבוּ נהר" (נדרים ג', ג'), ומפרש רבנו עובדיה מברטנורה, "דמדעיקרא לא היה בדעתו שיחוּּל הנדר אם יעכבנו אונס, ובכהאי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב היו דברים". לשון אחרת, אם לא אמר הנודר נדר במפורש, אלא שמר אותו בליבו, ובדרך כלל דברים שבלב אינם דברים, עלינו לקרוא לתוך נדרוׁהמפורש את התנאי שלא פורש בו אם כי היה בליבו של הנודר, והוא שנדרוׁ לא יחייבו אם יקרה מקרה אונס שיעכב בעדו. הוא שלמדנו בגמרא: "אף על גב דסבירא לן, דברים שבלב אינן דברים- לגבי אונסין שאני" (נדרים, כ"ח, א'). המדובר הוא שם בנדרים והוא הדין בשבועות ובשאר ההתחייבויות; (ראה רמב"ם הלכת שבועות, ג', א': כמו שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו אשר נעשו על דרך הסתר ולא בפני בית-דין"). (שם, בעמ' 98-99). ד. אבל, בכך לא תם הדיון מכיוון שאין מדובר בענייננו בנדר רגיל, אלא בנדר לעני וידועה ההלכה של הדין העברי לפיה "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", היינו, אין צורך במעשה קניין, ודי באמירתו של אדם על נתינה לצדקה כדי שייתפס באמירתו. ההגיון מאחורי הלכה זו הוא כי התחייבות לתת מתנה לעני היא בבחינת נדר ואין לחזור ממנה אלא על-ידי התרת נדרים ויש לה תוקף כמו לנדר "לגבוה", היינו להקדש. שכן, נדר להקדש מחייב מרגע נדירת הנדר ואם הנודר מתמהמה בַנתינה, הוא עובר הוא על הצו "בַל תּאַחֵר" בדיני הצדקה. וכותב א. ורהפטיג בספרו "ההתחייבות" (ספריַת המשפט העברי, תשס"א) בהערת שוליים 83, כך: "ולפי זה נראה כי חברת גמ"ח המבטיחה הלוואה או השאלת שמלה לחופה, אם היא בגדר מצווה, נתפסת ההבטחה כנדר ואין החברה יכולה לחזור בה...ולכן מן הראוי הוא שכדי להימנע ממכשול תודיע אותה חברת גמ"ח במפורש כי היא מבטיחה בלי נדר". היינו, צריך שתהיה הבטחה ברורה למקבל הדבר, ואין להסתפק בדברים שבלב. וכותב הרב נ. בר-אילן בספרו "נקדש בצדקה" (הוצאת המחבר, רחובות, תשנ"א): "מדברי הרמב"ם למדנו, שאם אדם מתחייב לתת צדקה, יש להתחייבותו תוקף של נדר, והנודר אינו יכול לחזור בו ללא התרת נדרים". (שם, בעמוד 277). ולענין התרת נדרים כְּבר מצינו כי הדבר אפשרי בפני חכם ואחרים בנסיבות המפורטות לעיל, והישימות בּמקרה הנוכחי. ה. ולסיום: הרב בר-אילן דן בספרו הנ"ל בשאלה מה דין נדבה לעני שאינו מבורר, כמו במקרה דנן. המחבר מביא דיעות שונות לפיהן חלק מחכמי המשפט סוברים כי גם במקרה כזה נעשית הנדבה ממון לעניים, בעוד שאחרים סוברים "שאם נדרוׁלעני שאינו מבורר, אין אומרים "אמירה לגבוה". (שם, בעמ' 307). פשיטא, שלא ענייננו הוא להכריע במחלוקת הנ"ל, אולם מכל מקום ברור כי "הנדר" של התובעת לַאוׁנדר הוא, ואף אם בגדר נדר הוא, ניתן הוא להתרה. 7) כזכור, ציינה התובעת כי שילמה -.2,700 שקל לרכישת השמלה מכיוון שאין הפרוטה מצויה בכיסה. והנה, למרות זאת מצאה התובעת מימון לשכירת שמלת-כלה לערב אחד כנגד -.7,500 שקל, היינו, פי 2.8 ממחיר רכישת השמלה. אמנם, התובעת הגדירה את משכיר השמלה כ"מלאך בלבן", אך אין לומר כי מדובר ב"מלאך זול" מבחינה כספית, מה עוד שהתובעת לא נתנה כל הסבר לאפשרות הכספית החדשה שנקרתה פתאום על דרכה. 8) א. מבחינת הטענות של התובעת במשפט זה, [וכפי שציינתי כבר לעיל], עולה, כי היא הוכיחה מגבלה כלשהיא בהרמת הידיים, אם כי אין מדובר בהגבלה מלאה. על כך זכאית היא לפיצוי. ב. התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין דמי השכירות של השמלה החדשה במחיר ששילמה (-.7,500 שקל), מה עוד שלא נטען ולא הוכח כי בלתי אפשרי היה לרכוש שמלה חילופית או לרכוש כיסוי עליון חדש במחיר זול בהרבה. 9) מכיוון שהתובעת אישרה כי לא נעשה כל שימוש בשמלה (ולא היה גם בכוונתה להשתמש בה לאחר ערב כלולותיה), הרי שלא ייגרע ממנה דבר אם תחזיר את השמלה לנתבעת. אם כך תעשה, תהיה התובעת זכאית לפיצוי כספי. היינו, מדובר בפעולה מול פעולה: "QUID PRO QUO" החזרת שמלה, מחד-גיסא, מול קבלת פיצוי כספי, מאידך-גיסא. אם הנתבעת תסרב לקבל את השמלה, החיוב הכספי שלה כלפי התובעת נותר בעינו. אם הנתבעת תסרב לשלם את סכום הפיצוי המפורט להלן, זכאית התובעת לא להחזיר את השמלה אך היא תהיה רשאית -כמובן- לגבות את סכום הפיצוי מהנתבעת. לאחר שקילת כל הנסיבות הללו, אני מעמיד את סכום הפיצוי אותו תשלם הנתבעת לתובעת על-סך -.800 שקל (צמוד). אירועים (תביעות)פיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוני