התיישנות עונש דו"ח חניה

פסק דין 1. בתביעה זו עותר המבקש להצהיר על התיישנות העונשים הגלומים בשישה דו"חות חניה שנרשמו לו בגין עבירות שביצע בין התאריכים 2/7/99 ל-11/9/00. כן עותר המבקש להורות על ביטול כל ההליכים שנקטה המשיבה לגביית הקנסות. לטענת המבקש, חלפו יותר משלוש שנים ממועד הפסקת ביצועם של העונשים ועד לחידוש ביצועו בחודש דצמבר 2004. 2. המבקש אינו חולק על כך, שעבר את עבירות החניה הנקובות באותם דו"חות, כי ההודעות על תשלום הקנס (הדו"חות) הגיעו לידיו במועד, וכי הוא לא שילם את הקנסות הנקובים בהם ולא ביקש להישפט עליהם. יתירה מזו, המבקש אף פנה למשיבה בבקשות לביטול הקנסות וניהל עמה תכתובת בענין זה, כפי שנראה בהמשך. 3. המשיבה הראתה, מצידה, כי שלחה למבקש הודעות על תשלום הקנס בגין כל הדו"חות הנדונים בתוך שנה מיום ביצוע כל עבירה. בהתאם לסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החסד"פ), משלא שולם הקנס בתוך המועד הנקוב בהודעה, ומשלא ביקש הנאשם להישפט, רואים אותו, מתום אותו מועד, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעות תשלום הקנס (הדו"חות), ומאותו מועד מתחיל "מרוץ" התיישנות העונש. על פי רישומיה של המשיבה (נספח א' לתשובתה) "המועד הקובע" לענין מרוץ ההתיישנות המוקדם ביותר מבין המועדים המתייחסים לקנסות הנדונים הינו: 20.3.00. המבקש לא חלק על כך. למעשה, כמוכח מפניותיו של המבקש למשיבה באשר לחלק מהדו"חות הוא אף הקדים ופנה אליה בבקשה לביטולם, עוד קודם לקבלתם בדואר, משום, שכנראה, הגיעו לידיו כבר בשלב הצמדתם לרכב (המבקש, עמ' 3 לפרוטוקול). 4. מיום 16.8.99 ועד ליום 21.2.00 פנה המבקש אל המשיבה 3 פעמים בבקשה לביטולם של דו"חות שונים, שנרשמו לחובתו, בכללם שלושה מבין ששה הנדונים כאן (נספחים ח', ט', י' לכתב התשובה). תשובתה של המשיבה למבקש ניתנה במכתב מיום 21.6.00 (נספח י"א לכתב התשובה), ובו היא נעתרה לבקשתו לגבי חלק מהדו"חות וסירבה לחלק אחר, ובכלל זה היא סירבה לבטל אותם שלושה. למכתבה זה צירפה המשיבה שובר לתשלום הדו"חות, אך המבקש לא שילם אותם, כאמור. 5. המבקש חזר ופנה למשיבה במכתב מיום 26.9.00 (נספח י"ב), בבקשה לביטולם של מספר דו"חות, הפעם נכללו במכתב כל ששת הדו"חות הנדונים כאן. פנייתו סורבה על ידי המשיבה במכתב מיום 16.11.00 (נספח י"ג). גם למכתב זה צורף שובר לתשלום הדו"חות, שלא נעשה בו שימוש על ידי המבקש. 6. פנייתו הנוספת של המבקש, למשיבה, בהתייחס לכל הדו"חות הנדונים, נעשתה ביום 20.2.02 (נספח י"ד). לטענת המשיבה, גם פנייתו זו סורבה על ידה במכתב, מיום 31.7.02 (המסמך השני בתוך נספח ט"ו לכתב התשובה). עוד טוענת המשיבה, כי ביום 22.7.02 פנה המבקש טלפונית למשיבה בבקשה דומה, ועל כך נעשתה תרשומת (המסמך הראשון בתוך נספח ט"ו לכתב התשובה). 7. כאן המקום לציין, כי המבקש לא חלק על כל התכתובת המתוארת, עד למכתבו מיום 20.2.02, אך הכחיש בתוקף את קבלת מכתבה של המשיבה, מיום 31.7.02, וכן הכחיש את הפניה הטלפונית הנטענת מיום 22.7.02. משמעות ההכחשה, לדידו של המבקש, היא, כי מאז מכתבה האחרון של המשיבה (כטענתו), מיום 16.11.00, ועד לחידוש ההליכים כנגדו בחודש דצמבר 2004, חלפו למעלה משלוש שנים. טוען המבקש, כי מכיוון שהעבירות הנדונות הן "חטא", הרי שתקופת ההתיישנות על העונש עליהן היא שלוש שנים, על פי האמור בסעיף 10(3) לחסד"פ, והמסקנה היא, שהעבירות התישנו. 8. לטענת המשיבה, במקביל לכל התכתובת המתוארת, ובהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי (גביית חוב של קנסות שלא שולמו במועדם), התשס"ב - 2001, הידוע בציבור כ"מבצע שטרית", נשלחו למבקש, כפי שנשלחו לאלפים אחרים של חייבים, הודעות תשלום קנס, בין המועדים 27.11.01 - 9.5.02. גם משלוח הודעות אלה, לגירסת המשיבה, גרם להפסקת מרוץ ההתיישנות. 9. להוכחת דבריה אלה העידה המשיבה שתי עדות: גב' רוני חורש, מנהלת מחלקת החניה והאכיפה של המשיבה, שהצהירה על הפקת קבצים מחשוביים, אשר כללו את כל החייבים, ועל העברת הקבצים לבית הדפוס לשם הפקת ההודעות, וגב' אידה בר, מנהלת בבית הדפוס, שהעידה על הפקת ההודעות המודפסות מתוך הקבצים ומסירתם לבית המיון של רשות הדואר לשם משלוח ההודעות לחייבים. המשיבה הגישה גם תעודת עובד ציבור של מר איתן ערקובי, מנהל בית המיון של רשות הדואר, שהתימרה להעיד על משלוח ההודעות לחייבים. המבקש התנגד להגשתה של התעודה, משום שלא ניתנה על ידי ערקובי במסגרת התביעה הנדונה והתנגדותו התקבלה (עמ' 2-3 לפרוטוקול). גם בקשה מאוחרת יותר של המשיבה להגשת תעודה מתוקנת, לאחר תום הראיות ובשלב הסיכומים, נדחתה (החלטה, מיום 12.12.06). 10. חלק גדול מטיעוני הצדדים התייחס לקבילותן, מהימנותן ומשקלן של עדויותיהם של גב' חורש וגב' בר, שנסבו, כאמור, על משלוח הודעות "מבצע שטרית". לתמיכה בטענותיהם, טרחו והמציאו הצדדים פסיקה מן הגורן ומן היקב. ואכן הפסיקה, שמרביתה התייחסה דווקא לשלב הראשון של משלוח הודעות תשלום הקנס לנאשם (עליו המבקש לא חלק) ופחות מכך על משלוח ההודעות הנוספות, נוטה לכאן ולכאן. העדכני מבין פסקי הדין הוא פסק דינו של כב' השופט ד"ר מודריק, שניתן ב-עפ"א 8329/05 גל נ' עיריית תל-אביב, שבעיקרו הכשיר את קבילותן ומהימנותן של ראיות מסוג דומה. יתרונו של פסק דין זה טמון גם ב"עליונותו" כפסיקה מחוזית על פני פסיקה רבה של בתי משפט מערכאה נמוכה יותר (שלום, תביעות קטנות, תעבורה). 11. בין כה וכה, הגעתי למסקנה, כי אין לי כל צורך להכריע במחלוקות העובדתיות והמשפטיות שהועלו בהקשר זה, מהטעם הפשוט, שהחוליה האחרונה של משלוח הודעות בדואר רשום על ידי הדואר למבקש לא הוכחה, בנסיבות שפורטו לעיל, ולא די בהוכחתן של שתי החוליות הראשונות, בדבר הפקת קבצי המחשב ובדבר הפקת ההודעות המודפסות, גם אם לא נערער כלל על קבילותן ומהימנותן של הראיות שהובאו לגביהן, כדי לקבוע, שהודעות "מבצע שטרית" אכן נשלחו למבקש. למעלה מזה אוסיף, כי ספק אם היה בכל אלה כדי להועיל למשיבה, שעה שגב' חורש העידה (עמ' 9), שככל הנראה, ההודעות יצאו מהדואר אל המבקש בתחילת חודש נובמבר 2001 וכאשר, על פי הנטען על ידי המבקש, והמשיבה לא טרחה להוכיח אחרת, ההליכים הנוכחיים החלו רק בחודש דצמבר 2004. 12. שונה היא מסקנתי, בהתייחס לנפקות מכתבו של המבקש למשיבה, מיום 20.2.02 (שלא מוכחש על ידי המבקש) ולנפקות מכתבה של המשיבה למבקש, מיום 31.7.02 (המוכחש על ידי המבקש). לביאור דברי, אצטט את לשונו של סעיף 10 לחסד"פ, הדן בהתישנות עונשים: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - ...... (3) בחטא - שלוש שנים". השאלה שיש לשאול בהקשר לעבירות דנן ולעונשים (הקנסות) דנן היא, איפוא: אימתי יש לומר כי "נפסק ביצועו" של העונש? כי אז נמנה ממועד "הפסקת הביצוע" שלוש שנים. אם אלה חלפו ו"הביצוע" לא חודש, העונש התיישן. אם אלה טרם חלפו ו"הביצוע" חודש, העונש לא התיישן. 13. דעתי היא, שכל זמן שהמשיבה "עוסקת" בעונש, "ביצועו" לא נפסק. משום כך נפסק (בג"ץ 1618/97, סצ'י נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נבו (2) 542, 550), כי הצגתן של דרישות חוזרות ונשנות לתשלום הקנסות, מפעם לפעם, די בהן כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, גם בלא שהעירייה תעשה כל פעולה נוספת של ממש ל"ביצוע" העונש, היינו, לגביית הקנסות (כך סבר גם כב' השופט טננבוים בפסק דינו ב-ת"ק (י-ם) 4984/04, סעיף 16 לפסק הדין, שהמבקש נתלה בו). בהתאם לכך, אין חולק, שמכתביה ותשובותיה של המשיבה למבקש, עד ליום 16.11.00, אליהם צורף שובר תשלום, מהווים "ביצוע" העונש, באופן המפסיק את מירוץ ההתיישנות. אין הבדל, לדעתי, מבחינה זו, בין מכתב שנשלח ביוזמת המשיבה אל המבקש בדרישה לתשלום הקנסות, ובין מכתב שנשלח על ידי המבקש למשיבה בבקשה לביטול הדו"חות. גם זה וגם זה עוסקים ב"ביצועו" של העונש. בוודאי שבקשה של המבקש לבטל את הדו"חות אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם מציאות, שבאותה עת ממש "נפסק ביצוען" של העונשים, נשוא אותם דו"חות! כי אם ביצוען נפסק באותה עת, מדוע ביקש המבקש את ביטולם של הדו"חות, ואם ביצוען לא נפסק באותה עת, הרי שמרוץ ההתיישנות טרם החל, לכל הפחות עד ליום משלוח מכתבו של המבקש, מיום 20.2.02. "הפסקת הביצוע" איננה יכולה להיבחן רטרואקטיבית, והיא צריכה להיבחן על פי המועד, שבו נטען כי "הופסק הביצוע". ההתכתבות האמורה, ובכללה מכתבו של המבקש מיום 20.2.02, מוכיחה, כי בפועל, כפי שסבר המבקש עצמו, באותה עת המשיבה עדיין עסקה ב"ביצוע" העונשים. 14. בוודאי, לדעתי, שמכתבה של המשיבה אל המבקש מיום 31.7.02, אינו יכול להתיישב עם "הפסקת ביצוע" העונש, ואין בכך שהמשיבה לא שבה וצירפה למכתבה זה שובר לתשלום הדו"חות, כדי לשנות ממסקנה זו. שהרי, המשיבה שבה באותו מכתב ועמדה על דרישתה לתשלום החוב, תוך שהיא מפנה לתשובותיה הקודמות, ומה טעם יש במשלוח מחודש (רביעי במספר) של שובר תשלום, כאשר המבקש גילה דעתו היטב בהזדמנויות הקודמות, שהוא אינו מתכוון לעשות בו כל שימוש? למרות זאת, בחרתי להקדים בדיון במכתבו של המבקש, משום שהוא לא חלק על משלוחו, והרי מיום 20.2.02 ועד לחודש דצמבר 2004 לא חלפו 3 שנים. 15. בין כה וכה, הגעתי למסקנה, כי גם מכתבה של המשיבה למבקש, מיום 31.7.02 נשלח למבקש והתקבל על ידו ואינני מאמין למבקש בעדותו זו. מכתב אחרון זה נשלח למבקש על פי הכתובת שצוינה במכתבו מיום 20.2.02 והמבקש לא הוכיח כי שינה מאותה עת את כתובתו (ובוודאי, שלא הוכיח, כי הודיע על שינוי זה למשיבה). אין סיבה להניח, שדווקא מכתב זה של המשיבה, מיום 31.7.02, לא הגיע לידי המבקש, בעוד שכל מכתביה הקודמים הגיעו אליו, וניתן להרהר האם הכחשתו של המבקש בדבר קבלת מכתב זה דווקא לא באה משום שזהו המכתב הראשון (לגישת המבקש) אשר נכנס בתחומי שלוש השנים שקדמו לחידוש ההליכים בחודש דצמבר 2004. 16. בניגוד לטענת המבקש, אינני סבור, כי המשיבה היתה חייבת לשלוח את מכתבה מיום 31.7.02 בדואר רשום דווקא (הגם שבוודאי רצוי לנהוג כך). תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, שהמבקש מפנה אליהם, מחייבים משלוח בדואר רשום של "ההודעה לתשלום הקנס", כלומר ההודעה הראשונה בלבד (הדו"ח), לפני שהקנס הפך לחלוט, ולא של ההודעות החוזרות לתשלום הקנס, לאחר שהקנס כבר הפך לחלוט. באלה דן סעיף 12 ב' לפקודת המיסים (גבייה), ועל פיו, די במשלוח ההודעה "בדואר" סתם, ולאו דווקא בדואר רשום. כפי שנפסק (ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715, 719), גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על פי פקודת המסים (גביה), ועל פיה יש לנהוג מעת שהקנס הפך לחלוט. 17. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא, שגם תכתובת בין עירייה לחייב קנסות בקשר לבקשת החייב לביטול החוב, גורמת להפסקת מרוץ התיישנות העונש. מסקנתי האמורה עולה בקנה אחד גם עם הרציונל העומד מאחורי קביעת התיישנותם של עונשים, על פי הגישות שפורטו בפסקי דין סצ'י הנזכר לעיל. בין אם זהו אינטרס חברתי של הצורך בשכחת העבר (כב' השופטת דורנר, עמ' 574), אינטרס זה יכול לקום רק אם העבר אכן "נשכח" ועיסוק בו כפי שהוא מתבטא בתכתובת כזו מעיד על ההפך משכחה; ובין אם נאמר כי ההתיישנות מעידה על "הזנחת" העונש וכי יש צורך ב"יידוע" המורשע בדבר הצורך לבצעו בתוך תקופת ההתיישנות (כב' השופט מצא, עמ' 4-563), הרי שתכתובת כזו אינה מעידה על "הזנחת" העונש ובוודאי שיש בה כדי להעיד שהחייב היה מודע היטב לתביעה ממנו לתשלום הקנסות. בנדון דנן, אין כל ספק שהמבקש היה מודע היטב כל העת לכך, שהמשיבה עומדת על דרישתה לתשלום הקנסות. 18. כיוון שמיום 20.2.02, ובוודאי מיום 31.7.02, ועד לחידוש ההליכים בחודש דצמבר 2004, לא חלפו שלוש שנים, לא קמה התיישנות של העונשים (הקנסות) נשוא הדו"חות הנדונים כאן. 19. כיוון שבתובענה לסעד הצהרתי מדובר, שיש לדון בו על פי כללי דיני היושר (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 490), לא מיותר יהיה לציין את חוסר נקיון ידיו של המבקש, עורך דין במקצועו ובעיסוקו, שעל פי הראיות שהוצגו, צבר לחובתו עבירות חניה מרובות, כולל חניה שלא כחוק בחניה המיועדת לנכים, ושלמרות שהמשיבה הלכה לקראתו כברת דרך וביטלה לו חלק מהקנסות, הוא מתחמק מתשלום יתר הקנסות ומתעלם מכל הדרישות שנשלחו אליו לשלמם. ובאלה המילים העיד המבקש (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 15-16): "לא שילמתי את הדו"חות ולא הגשתי בקשה להישפט. לשאלתך למה - תשובתי היא ככה". והדברים מדברים בעד עצמם. 20. התוצאה: התובענה נדחית. המבקש ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪, בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪. משפט תעבורהחניההתיישנותדוח חניה