תביעת פיצויים – מזוודות לא הגיעו
פסק דין
1. לפני תביעת התובעים לפיצוי בסך 17,800 ₪. התביעה היא לפיצוי עקב אי הגעתה של כבודת התובעים לבומביי שבהודו, לשם טסו באמצעות הנתבעת.
2. במכתב התלונה שצורף לתביעה טוענים התובעים בתמצית כדלקמן:
כשהגיעו לדלפק העליה למטוס נמסר שמפאת שביתה של עובדי נמל התעופה יש עיכוב בטיסה; עם העליה למטוס לא נמסר לתובעים כי יש סיכוי שכבודתם לא תעלה למטוס; עם הנחיתה בבומביי נמסר ע"י נציגת הנתבעת כי כבודה של כ- 70 נוסעים נותרה בארץ, משלא הגיעה כבודת התובעים נמסר להם כי זו נותרה בארץ; לתובעים לא ניתנה האפשרות לבחור אם לטוס ללא הכבודה שכן דבר לא נאמר להם בעניין זה בארץ; לתובעים נגרמו הוצאות ובזבוז זמן עקב הוצאות בגין קניות של פרטי לבוש ורחצה שנאלצו להוציא; התובעים נאלצו להתעכב בדלהי לשם המתנה לכבודתם; נגרמה להם עגמת נפש עקב כך שתרופות להם היו זקוקים נותרו בכבודה המעוכבת; הכבודה הגיעה לתובעים רק שבוע לאחר נחיתתם בהודו; טרוניית התובעים היא על כך שהנתבעת בחרה בחוסר תום לב לא לעדכן הנוסעים בדבר עיכוב הכבודה, ולא איפשרה להם לבחור אם לטוס למרות עיכוב הכבודה אם לאו. התובעים טוענים, כי העיכוב שנוצר עקב ההמתנה לכבודה שיבש את הטיול שתיכננו בקפידה וגרם להם עגמת נפש.
3. תמצית ההגנה - ביום 1/11/06, יום הטיסה של התובעים פרצה באופן לא מתוכנן שביתה כללית ברשות שדות התעופה שכללה הפסקת הפעילות בנתב"ג, ובין היתר הפסקת הטיפול בכבודת הנוסעים; מדובר בנסיבות של סיכול; על פי אמנת ורשה שהוחלה באמצעות חוק התובלה האוירית התש"מ - 1980 מוגבלת אחריותו של מוביל אוויר לסך של 115 ₪ לכל ק"ג כבודה שניזוקה או אבדה; הנתבעת עשתה כמיטב יכולתה להעביר הכבודה ליעדה אולם עקב השביתה של רשות שדות התעופה נגרם העיכוב; במהלך השביתה לא היה בידי הנתבעת מידע איזו כבודה הועמסה ועל כן לא ניתן היה למסור הודעה על כך לנוסעים; לעניין תרופות יש סעיף פטור על כרטיס הטיסה.
4. חוק התובלה האוירית התש"מ מחיל בישראל את הוראות אמנת ורשה.
לצורך אמנת ורשה הנתבעת היא מוביל אווירי.
סעיף 19 לאמנה קובע: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין".
סעיף 20 (1) קובע סייג: "לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, או שלא היתה בידיו או בידיהם, כל אפשרות לנקוט בהם".
סעיף 22 (2) קובע:
"בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנק לקילוגרם..."
מסדר הסעיפים 19 ו- 20 ניתן ללמוד, כי הכלל קבוע בסעיף 19 - דהיינו שהמוביל נושא באחריות לנזק מאיחור בתובלה אווירית של כבודה. החריג הוא ההגנה העומדת למוביל בסעיף 20 (1).
הנטל להוכיח ההגנה מוטל על המוביל (ר' ע"א 74/81 אלימפיק ארוויס ס.א.נ. מנקל מוביל קלומי פ"ד לז (ו) 1).
5. אין מחלוקת, כי עיכוב הכבודה נבע משביתה של עובדי רשות שדות התעופה, שלנתבעת אין כל שליטה עליהם. התובעים לא הוכיחו, כי עניין השביתה היה ידוע לנתבעת בזמן שנמסרה הכבודה בדלפק לשם העברתה למטוס.
אינני מקבלת את טענת התובעת שאילו היה נמסר לה שחלק מהכבודה של הנוסעים (שזהותם אינה ידועה) אינה עולה למטוס, היתה נשארת בארץ.
אני סבורה על כן שהוכח לפני, כי האיחור הראשוני של הגעת הכבודה אכן אירע בנסיבות האמורות בסעיף 20 (1) לאמנה ועל כן אין לנתבעת אחריות בגינו.
השאלה היא אם ההגנה עומדת לנתבעת בגין האיחור של שבעה ימים כפי שהיה בענייננו.
לא הובאה בפני ראייה כמה זמן ארכה שביתת רשות שדות התעופה. נציגת הנתבעת שהיא עובדת מחלקת התביעות של אל על לא יכלה ליתן מענה לשאלה זו. היא טענה, כי הצטברה "כמות עצומה" של מיטען לאזור מזרח אסיה.
אינני סבורה שבאמירות סתמיות אלה הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה בסעיף 20 (1). הנתבעת לא הוכיחה שנקטה כל האמצעים לקיצור משך הזמן הארוך של שבוע עד העברת המטען לתובעים.
על כן אני קובעת, כי לתובעים עומדת זכות לפיצוי לפי סעיף 19 וסעיף 22 (2) לאמנת ורשה.
6. אני קובעת, על דרך אומדנה, שלכל אחד מן התובעים היתה כבודה במשקל 10 ק"ג. בהתאמה ולאור צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) תשל"ט – 1978, אני פוסקת לכל אחד מן התובעים פיצוי בסך 1,075 ₪.
אני מחייבת הנתבעת גם בסכום האגרה בסך 215 ₪ ובהוצאות כל אחד מהתובעים בסך 200 ₪.
חיפוש פנימי באתר
