התיישנות ביטוח אחריות

פסק דין

1. במוקד המחלוקת שאלה משפטית-פרשנית לעניינו של סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 [להלן – החוק]. זו לשונו:


"בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח".

2. ברגיל, "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח" [סעיף 31 לחוק]. ומדוע נדרשה הארכת תקופת ההתיישנות הרגילה כפי שנעשה בחקיקת סעיף 70 הנ"ל?


"מכיון שהמבוטח צפוי להיתבע על-ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו, ואורכה של זו במקרה הרגיל הוא שבע שנים, בא סעיף 70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח. לולא הוראה זו של סעיף 70, המבוטח היה עלול להיתבע על ידי הצד השלישי לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, כשתביעתו של המבוטח כלפי המבטח כבר התיישנה".
[ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441, 50-449].


3. לשון אחר, וכדרך שאמרתי בבש"א (י-ם) 10050/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דניאלה קראוזה, ואח' (לא פורסם): סעיף 70 לחוק נועד להבטיח שהמבוטח לא ייצא קרח מכאן (תביעת הצד השלישי) ומכאן (המבַטח). שהרי לשם כך שקד המבוטח לעשות ביטוח, ל'כיסוי' נזקים שיכול שייתַבע בגינם גם עד חלוף 7 שנים.


4. ביום 23.8.94 נהג המשיב הפורמלי [להלן – אפנגר] במכוניתו של המשיב [להלן – המבוטח] ופגע במכונית אחרת, שנהג בה צד שלישי. אותו צד שלישי תבע את המבוטח. ביום 14.5.95 ניתן פסק דין נגד המבוטח, לפיו חוייב לשלם לצד השלישי סך של 2,642 ₪.


5. לפי האמור בכתב התביעה, האמין המבוטח כי אפנגר או המבקשת [להלן – חברת הביטוח] שילמו לצד השלישי את המגיע לו. בדיעבד התברר למבוטח, לטענתו, כי לא עשו כן. ביום 19.7.99 נקט הצד השלישי בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבוטח. חשבונותיו של זה עוקלו בסכום של 10,773 ₪.


סכום כסף זה תובע המבוטח מאת חברת הביטוח ומאת אפנגר (שהיה, לדבריו, עובדו של המבוטח ונהג במכונית במסגרת עבודתו).


6. עו"ד שמשון שטיין, ב"כ המלומד של חברת הביטוח, מבקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, מכיון שחלפו 3 שנים ויותר למִן קרות מקרה-הביטוח. מקרה-הביטוח אירע, לדידו, ביום 23.8.94, מועד התאונה; ולחילופין, ביום 15.5.95, מועד בו ניתן פסק הדין שבו חוייב המבוטח בתשלום נזקי הצד השלישי.


כך או כך, לטענתו, חלפו 3 שנות ההתיישנות שלפי סעיף 31 לחוק.


7. מנגד טוען עו"ד יעקב פודים, ב"כ המלומד של המבוטח, לא כי; למן יום 23.8.94, שבו אירעה התאונה, עמדו לצד השלישי 7 שנים להגשת תביעתו נגד המבוטח, קרי, עד יום 23.8.01; ותביעת המבוטח – שהוגשה ביום 9.12.99 – "אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח", כלשון סעיף 70 לחוק.


8. השאלה הטעונה הכרעה היא, איפוא, זו: האם הגשת תביעה מאת הצד השלישי נגד המבוטח, מוציאה את זה-האחרון מגידרו של סעיף 70 ומחזירתוֹ לסעיף 31 לחוק? האם יוסיפו לעמוד למבוטח 7 שנות התיישנות או 3 בלבד?



9. לא בכדי נקבע כלל בסיסי בדיני הביטוח על אודות תקופת התיישנות מקוצרת, שלוש שנים, לתביעה לתגמולי-ביטוח, כאמור בסעיף 31 לחוק. זו תכליתו:


"אלמלא סעיף זה היתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהיתה גם מאלצת את חברות הביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים". [א' ידין, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי (תשמ"ד) 6-95]".


10. חרף קיומם של טעמים טובים להתיישנות בת 3 שנים, נמצאה הצדקה לחרוג מן הכלל, בסעיף 70, כדי שלא לחשוף את המבוטח לתביעת צד ג', מבלי שתעמוד לו הגנת חברת-הביטוח, כאמור לעיל. אך אין להפוך את היוצרות ולעשות כדרך שמציע למעשה ב"כ המבוטח, קרי, לעשות את סעיף 70 – עיקר; ואת סעיף 31 – טפל.


ההצדקה לסטייה מן הכלל של 3 שנות התיישנות תמה כשמיצה הצד השלישי את תביעתו נגד המבוטח.


11. סבורני כי פרשנות ראוייה היא זו שתפרש את החריג בצמצום, ואת הכלל בהרחבה. אם לא נעשה כן בענייננו, נימצא, דומני, שוגים בשניים:


(א) העדפת אינטרס של המבוטח, מקום בו אין הצדקה עניינית לעשות כן. שהרי, מחד, המבוטח אינו חשוף עוד לתביעת הצד השלישי; ומאידך, נוצרת הכבדה על חברת-הביטוח לשמירת עתודות כספיות למשך שנים רבות, לבד מן הקושי לחקור ולדרוש בפרטי מקרי-ביטוח כעבור כל אותן שנים.


(ב) היפוך היוצרות שבחוק: על-פי לשונו ועל-פי תכליתו ניכר שמגמתו לקבוע 3 שנות התיישנות, ורק כחריג – 7 שנים; קביעה לפיה לעולם לא תתיישן תביעת מבוטח לתגמולי ביטוח כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, בין אם הגיש הצד השלישי תביעה, ובין אם לאו, תוצאתה – למעשה, גם אם לא להלכה, שלרוב מקרי-הביטוח יהיו 7 שנות התיישנות.


12. חיזוק למסקנתי מצאתי באמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שכותרתו הזמן להתיישנות:


"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2)...".


"תובענה", על-פי סעיף 1 לחוק ההתיישנות היא "הליך אזרחי לפני בית-משפט".


13. מן האמור בסעיף 5 הנ"ל עולה כי הזמן להתיישנות משתרע על התקופה שבה לא הוגשה תובענה; משהוגשה – ('חבל על הזמן'...) שוב אין מדובר כלל בתקופת התיישנות.


לנקיטת לשון התיישנות אין משמעות אחרי הגשת תביעה. נמצא, איפוא, כי סעיף 70 לחוק, המדבר על התיישנות תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, מדבר אך ורק בזמן שלפני הגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח; סעיף 70 אינו מדבר על הזמן שלאחר הגשת התביעה. או אז – לשון התיישנות, אינה רלבנטית עוד.


14. ועוד זאת: שיטתו של ב"כ המבוטח שסעיף 70 ימשיך לחול גם לאחר הגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, נחזית למראית-עיין לטובת המבוטח, בהאריכה את תקופת ההתיישנות משלוש לשבע שנים. ואולם, יתכנו מצבים שפרשנות זו תהיה בעוכריו: אם התמהמה הצד השלישי להגיש את תביעתו עד סמוך לחלוף 7 שנות ההתיישנות, כי אז יכול שלא יהיה סיפק בידי המבוטח להגיש את תביעתו נגד חברת הביטוח. זו תוצאה קשה.


גם מכאן למדנו, שמשהוגשה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, יש לחזור להוראת סעיף 31 לחוק. למבוטח יעמדו 3 שנים להגשת תביעתו לתגמולי ביטוח. מועד תחילתן תלוי בצד השלישי, שעומדות לו, כאמור 7 שנים; ואם ימצה הצד השלישי את מלוא מיכסת הזמן שלרשותו, עדיין יעמדו למבוטח 3 שנים להגשת תביעתו.


15. מוסיף ב"כ המבוטח לטעון כי מרשו לא ידע כלל על כך שחברת-הביטוח לא שילמה לצד השלישי את שנפסק בפסק הדין. הדבר נודע לו, לדבריו, רק סמוך למועד שבו החל הצד השלישי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגדו. לפיכך סבור ב"כ המבוטח כי יש להחיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958:


"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".


אני סבור כי סעיף 8 אינו חל בנסיבות העניין דנן. המבוטח טוען (סעיף 8 לכתב התביעה) כי כשקיבל את כתב התביעה, מסרוֹ לחברת-הביטוח "אשר הייתה חייבת לטפל בעניין, לייצגו ולדאוג לסילוק התביעה כנגדו". מכאן אמונתו של המבוטח (סעיף 10 לכתב התביעה) שהתביעה תסולק. חברת-הביטוח מכחישה את דבר מסירת כתב התביעה לידיה. גם אם נניח שהמבוטח מסר, כדבריו, את כתב התביעה לחברת-הביטוח, סבורני כי זהירות סבירה מצידו מחייבתוֹ לבדוק אם אכן דאגה חברת-הביטוח לטפל בתביעה. במיוחד כך, לאחר שניתן נגדו פסק-דין נגדו והוא חוייב בתשלום בגין אחריותו לתאונה. אך מתבקש במצב דברים זה שיוודא כי חברת-הביטוח עמדה בחובתה שעל-פי פוליסת-הביטוח. המבוטח מוחזק גם בידיעת הדין. על-פי סעיף 68 לחוק חייב המבַטח להודיע למבוטח בכתב 30 יום מראש, על תשלום של תגמולי ביטוח לצד השלישי. משלא באה כל הודעה למבוטח, לא היה כל יסוד ל'אמונתו', לדבריו, כי חברת הביטוח שילמה לצד השלישי על-פי פסק הדין.


16. לחילופין מבקש ב"כ המבוטח לאפשר למרשו לתקן את כתב התביעה "בעילות של התנהגות שלא בתום לב ועשיית עושר שלא במשפט". על בקשה כגון דא אמר כבוד השופט א' גורן בספרו:


"כאשר מנסים על ידי התיקון לעקוף טענה בדבר התיישנות דיונית, בדרך כלל אין בית המשפט נענה לבקשת התיקון, שהרי על-ידי כך נגרם נזק לנתבע, שאינו ניתן לפיצוי בתשלום הוצאות בלבד".
[א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית (תשנ"ט-1999) עמוד 117].


אין הצדקה להתיר את התיקון המבוקש.


17. סוף דבר:



בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדחות את התביעה נגד חברת-הביטוח על הסף, מחמת התיישנות.


המשיב ישלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

חיפוש פנימי באתר