תאונה עצמית - הסכם שכירות רכב עם חברת השכרה

פסק דין

ס. ג'ובראן, שופט:

בפנינו ערעור פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' גנון) (להלן: "בית משפט קמא"), שניתן בת.א. 17014/94 ביום 17.8.98, ולפיו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") ונתקבלה תביעתו כנגד המשיב מס' 2.

העובדות הצריכות לעניין:


בשנת 1992 ערך המערער הסכם שכירות רכב עם חברת השכרה בשם דורנט השכרת רכב (1991) ישראל בע"מ (להלן: "דורנט"), אשר מכוחו קיבל לידיו את הרכב נשוא התובענה (להלן: "הרכב").


דורנט ביטחה את הרכב אצל המשיבה בביטוח מקיף אשר כיסה, בין היתר, נזקים שארעו לרכב עקב גניבה.


המערער מסר את הרכב לבתו (להלן: "הבת"), וזו נסעה ביום 30.9.93 עם חברותיה ועם המשיב מס' 2 לבילוי. יצויין כי הבת ילידת שנת 1975, והיא קיבלה רשיון נהיגה בחודש יולי 1993.


אין מחלוקת כי באותו הלילה בסמוך לשעה 3:30 לפנות בוקר, נהג המשיב מס' 2 ברכב, וגרם לתאונת דרכים עצמית שכתוצאה ממנה ניזוק הרכב. המשיב מס' 2 היה בן פחות מ- 18 שנה ביום התאונה והיה חסר רשיון נהיגה.
לטענת המערער, המשיב מס' 2 נטל את הרכב ללא רשות, ולכן הנזקים שארעו למכונית ארעו במהלך גניבה ו/או נסיון לגניבה, ומשכך חייבת המשיבה, מכוח הפוליסה, לכסות את הנזק שנגרם לרכב.


לטענת המשיבה, הבת היא שמסרה את מפתחות הרכב למשיב מס' 2 כדי שינהג בו, ולא ארעה כל גניבה או נסיון לגניבה כנטען ע"י המערער.


בית משפט קמא קבע בפסק דין מנומק, המבוסס על הראיות שהובאו בפניו ועל שמיעת העדים שהופיעו בפניו, כי הבת איפשרה למשיב מס' 2 לנהוג ברכב אף בהעדרה, וכי הנסיון לשוות לעניין אופי של גניבה הינו מלאכותי, תלוש מן המציאות ומנוגד לעובדות שהוכחו בפניו. (עמ' 7 לפסק הדין, שורות 14-18).


עוד קבע בית משפט קמא כי המערער הפר תנאים מוקדמים מהותיים בפוליסה, דבר אשר מצדיק את דחיית תביעת המערער ע"י המשיבה לתשלום תגמולי ביטוח.


לאור מסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא הוכח קיומו של מקרה הביטוח, קרי גניבה או נסיון לגניבה, קבע בית משפט קמא כי הוא אינו רואה צורך להכריע בשאלת עצם מעמדו של המערער ויריבותו כלפי המשיבה ובשאלת תוקפו של כתב המחאת הזכויות שנחתם ע"י דורנט כבעלת הרכב לטובת המערער, שוכר הרכב. כיוצא בזה, קבע בית משפט קמא כי אין אף צורך לברר את טענת המשיבה בדבר אי קיום התנאי הנוגע למיגון הרכב כנגד פריצה.


לאור כל האמור לעיל, דחה בית משפט קמא את התביעה נגד המשיבה, וקיבל את התביעה נגד המשיב מס' 2 אשר הוא זה שנטל את המכונית ונהג בה בלא שהיה לו רשיון נהיגה תקף, וגרם לתאונה באשמתו, לכן קבע בית משפט קמא כי חלה עליו החובה לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו בתאונה לרכב.


הערעור שבפנינו הוגש כנגד קביעת בית משפט קמא לפיה נדחתה תביעתו של המערער כנגד המשיבה.


טענות הצדדים:


ב"כ המערער טען כי טעה בית משפט קמא משקבע כי בתו של המערער אפשרה למשיב מס' 2 לנהוג ברכב גם בהעדרה ומשקבע כי נטילת הרכב ללא רשות בעליו אינה מהווה גניבה כמשמעות מונח זה בפוליסת הביטוח.


עוד טען ב"כ המערער כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי הופרו תנאים מהותיים בפוליסה השוללים קיומו של כיסוי ביטוחי, וזאת משום שלטענתו, במקרה בו נלקח הרכב מבעליו ללא רשות, כפי שאירע במקרה הנדון, אין לתנאים אלה כל רלוונטיות לעניין הכיסוי הביטוחי.


ב"כ המערער הוסיף וטען כי טעה בית משפט קמא משקבע כי למערער אין זכות תביעה נגד המשיבה גם מבלי שהזכויות על פי הפוליסה הומחו לטובתו, שכן אחרת, נוצר מצב בו המשיבה מתעשרת שלא כדין על חשבון המערער.
עוד טען ב"כ המערער כי טעה בית משפט קמא משלא קבע כי המחאת זכויות מדורנט למערער לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסה, מקנה למערער זכות תביעה נגד המשיבה.


לכן, ביקש ב"כ המערער לקבל את התביעה נגד המשיבה ולחייבה בהוצאות, וכן לקבוע כי המערער זכאי להחזר ההוצאות ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ שנפסקו לטובת המשיבה בבית משפט קמא.


מנגד, טענה ב"כ המשיבה כי משהופרו התנאים המקדמיים בפוליסה, שכן הבת היתה מתחת לגיל 24 ובעלת רשיון נהיגה פחות משנה אחת, אין כיסוי על פי הפוליסה לנזקי הרכב, ולכן מתייתר הצורך לדון בטענת הגניבה וביתר הטיעונים שהועלו בפני בית משפט קמא ובערעור.


עוד טענה ב"כ המשיבה כי צדק בית משפט קמא משקבע, לאחר ניתוח עובדות המקרה ולאחר בדיקה מעמיקה של המונח גניבה, כי במקרה שלפנינו לא הוכחה גניבה.


ב"כ המשיבה טענה עוד כי מהעדויות שהובאו עולה ברורות כי הרכב לא ננעל בצורה הנדרשת והאזעקה לא הופעלה, ולכן לא התקיימו התנאים המוקדמים בפוליסה לחבות המשיבה במקרה של גניבה, וגם מטעם זה יש לדחות את חבות המשיבה על פי הפוליסה.


לעניין מעמדו של המערער כלפי המשיבה, טענה ב"כ המשיבה כי המערער, אשר העיד כי הנזק הינו שלו, אינו יכול לתבוע על פי הפוליסה, משחוזה הביטוח הגדיר חובות וזכויות השוררים בין מבטח ומבוטח או מוטב, ובענייננו, המערער אינו צד לחוזה ואינו מוטב.


ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי חוזה הביטוח הינו חוזה אישי ולא ניתן להמחות זכויות הנגזרות ממנו, וזאת במיוחד לאור העובדה כי במקרה שלפנינו המחאת הזכות נעשתה לאחר מקרה הביטוח.


דיון



לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובפסק דינו של בית משפט קמא, ולאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.


בית משפט קמא קבע כי מהעובדות שהוכחו בפניו, אשר התבססו על חומר הראיות שעמד בפניו ועל התרשמות מהעדים שהופיעו בפניו כי אין מדובר בגניבה של רכב.


בין היתר קבע בית משפט קמא בפסק דינו כי:


"העידו בפני, התובע בעצמו וכן בתו הגב' שירלי סמנא, חברתה נטע, מר שיינברד שמחה מטעם דורנט, ומר יעקב ירון- רו"ח.
מן העדויות שהובאו בבית המשפט, במיוחד לאור עדותה של שירלי עולה תמונה שונה מזו שתוארה בכתב התביעה. עדותה של שירלי בבית המשפט שונה גם בתכלית השינוי מעדותה כפי שנמסרה למשטרה... היא אף טענה בבית המשפט כי מה שסיפרה במשטרה, לא היתה גירסה נכונה ומלאה.
עדותה של שירלי, כמו גם עדות אביה התובע, לא עשו עלי רושם חיובי. בעדות שירלי ניכר היה הרצון להסתיר יותר מאשר לגלות. והיא חששה לומר בפה מלא את אשר ארע בפועל." (עמ' 4 שורה 28 - עמ' 5 שורה 7)

...
"על התובע להוכיח מקרה הביטוח, לא פחות ולא יותר מכך. מתוך הראיות שהובאו בפני ולמרות שבן טולילה (המשיב מס' 2 - הוספה שלי ס.ג') לא הופיע לדיונים ולא מסר עדות בבית המשפט, סבורני שהמקרה הנדון רחוק ביותר מקיומה של גניבה. הנסיון לשוות לענין אופי של גניבה היה מלאכותי תלוש מן המציאות ומנוגד לעובדות שהוכחו בפני."

(עמ 7 שורות 14-19)



כאמור, לאור הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא, אשר התבססו על שמיעת העדים ועל חומר הראיות שעמד בפניו, קבע בית משפט קמא כי לא הגיוני שהמשיב מס' 2 נהג ברכב ללא רשות, וכי ברי כי ניתנה לו רשות מבתו של המערער; ומשקביעתו של בית משפט קמא ניתנה לאחר שהיו מונחות בפניו כל העדויות וכל הראיות שבעניין, נראה לי כי אין מקום, בשבתנו כערכאת ערעור, להתערב בקביעתו זו של בית משפט קמא:


כלל ידוע הוא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בהכרעת הערכאה הראשונה אלא אם הוכחה טעות בולטת בשיקוליה או פגם היורד לשורשו של עניין.


דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר הערכאה הראשונה בהכרעת דינה התייחסה למימצאים עובדתיים וכמו כן התרשמה מהעדים.


"כלל ידוע ומוכר הוא כי כאשר הכרעת בית משפט קמא מבוססת על מהימנות, אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בהכרעתו".
(ע"א 1618/92 אבו נ' רשות הפיתוח על ידי מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד מז(3) 839, 844).


זאת ועוד:


"אין בית המשפט לערעורים מוכן להתערב בקלות במימצאי עובדה של בית משפט קמא בעיקר מן הטעם שאין לו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה, מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".
(ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661, 665).


בענייננו, בית משפט קמא שמע את העדים והתרשם מהם ישירות, ולא עולה מחומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא ומפסק הדין כי בית משפט קמא שגה בעליל בקביעותיו העובדתיות ובהערכת העדויות, או שהסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר ואשר מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור.


בנוסף, גם לגופו של עניין נראות לי נכונות קביעותיו של בית משפט קמא:


אכן, גירסתה של הבת רצופה סימני שאלה ואי דיוקים, דבר המערער את אמינות דבריה, והמחזק את המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא לפיה בפועל הבת נתנה למשיב מס' 2 רשות לנהוג ברכב לאחר שהיא יצאה ממנו, והיא חששה לומר זאת.
מסקנה זו מתחזקת, בין היתר, לאור העובדה כי המשיב מס' 2 נהג ברכב בכל הזמן שנסעו שניהם ביחד, ומפתחות המכונית היו לאורך כל הזמן בידיו.
כמו כן, לא הגיונית גירסת הבת לפיה לאחר שהיא והמשיב מס' 2 יצאו מהרכב במטרה להיכנס לפאב, היא החלה ללכת לכיוון הפאב, אשר נמצא במרחק של כמה עשרות מטרים ממקום החנייה, והיא לא הבחינה כי המשיב מס' 2 לא נמצא מאחוריה, ורק לאחר שנכנסה לתוך הפאב היא גילתה כי המשיב מס' 2 לא נמצא בפאב וכי הוא "נעלם"; שהרי כפי שקבע בית משפט קמא סיצואציה זו אינה סבירה כלל ועיקר, ומתקבל על הדעת שאילו היה בכוונתם ללכת יחד לכיוון הפאב, הם היו פוסעים יחד או שהבת היתה ממתינה להגעתו, ולא היתה פוסעת לבד לכיוון הפאב ואף נכנסת אליו, מבלי לחכות למשיב מס' 2 ומבלי לשים לב שהוא אינו מאחוריה.
זאת ועוד, אם אכן המשיב מס' 2 היה לוקח את הרכב ללא רשות הבת, ברי כי הבת היתה שואלת אותו מדוע לקח את הרכב ללא רשותה, והעובדה שהבת העידה בבית משפט קמא כי היא לא שאלה אותו מעולם מדוע לקח את הרכב, מחזקת את המסקנה כי הרכב אכן נלקח ברשותה.


יצויין כי בית משפט קמא בהתייחסו לגירסתה של הבת, לא הבחין רק בסתירות שהיו בין עדותה בבית המשפט לבין העדות שמסרה במשטרה, אלא אף לסתירות שהיו בין עדותה במשפט לבין תאור האירוע בכתב התביעה (סעיף 4 לפסק דינו של בית משפט קמא).


עוד בעניין זה ראוי לציין כי אף עדות חברתה של הבת, אשר נשמעה בפני בית משפט קמא, אין בה כדי להוכיח את הטענה כי הרכב נלקח ע"י המשיב מס' 2 ללא רשות הבת, שהרי כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו מעדותה זו, כמו גם מעדות המערער ובתו, עולה תמונה שונה מזו שתוארה בכתב התביעה, וכי אין בעדויות אלו כדי להעיד על שארע בפועל.


לאור כל האמור לעיל, קביעתו של בית משפט קמא לפיה מתוך הראיות שהובאו בפניו המקרה הנדון רחוק ביותר מקיומה של גניבה, סבירה בעיני.


לעניין משמעות המונח "גניבה" כפי שזו מופיעה בפוליסת הביטוח, סבור אנוכי כי צדק בית משפט קמא משקבע, לאחר שניתח את המושג גניבה על כל היבטיו, כי לאור העובדות שהוכחו בפניו, לא הוכחה גניבה או נסיון לגניבה, הן אם המונח גניבה יפורש על פי חוק העונשין והן אם יפורש כפי שהוא נתפס בעיני האדם הרגיל, ולכן הפוליסה לא מתקיימת בענייננו.


מעבר לאמור לעיל, ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי אין כיסוי על פי הפוליסה לנזקי הרכב אף מהטעם כי המערער הפר תנאי מהותי בפוליסה בכך שהתיר לבתו לנהוג במכונית למרות שהיא אינה עומדת בתנאי המקדים שקיים בפוליסה לגבי גיל, וותק ונסיון, ולפיו רשאי לנהוג ברכב רק מי שהוא בעל רשיון נהיגה תקף או שהיה בעל רשיון כזה ב- 24 החודשים שקדמו לנהיגה, ו/או גילו של הנהג צריך להיות מעל לגיל 24 שנים, ואילו בענייננו, ניתן לבתו של התובע רשיון נהיגה אך בסמוך לארוע, ופחות משנה מאותו מועד, והיא אף היתה בת פחות מ- 24 שנים. (ולא כל שכן המשיב מס' 2, אשר היה חסר רשיון נהיגה תקף בזמן הארוע וגם הוא היה צעיר מ- 24 שנים).


לאור כל האמור לעיל, ובעיקר לאור המסקנה כי לא הוכח קיומו של מקרה הביטוח, קרי גניבה או נסיון לגניבה, מתייתר הצורך לדון בשאלת מעמדו של המערער ויריבותו כלפי המשיבה ובשאלת תוקפו של כתב המחאת הזכויות שנחתם ע"י דורנט לטובת המערער.
אולם, למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון לציין כי אף אני סבור שללא המחאת הזכויות לא היתה למערער עילת תביעה כלפי המשיבה, שכן כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, אינטרס ביטוחי אינו מספיק ואין בו כדי ליצור יחסים המעניקים לפלוני זכות על פי חוזה הביטוח, ובענייננו היות שדורנט היא המבוטחת והמערער אינו מבוטח או מוטב הרי שאין לו כל קשר חוזי עם המבטחת, המשיבה.


לאור המקובץ לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח + מע"מ.


ס. ג'ובראן, שופט

מ. לינדנשטראוס, נשיא:
אני מסכים.


מ. לינדנשטראוס, נשיא[אב"ד]

מ. נאמן, שופט:
אני מסכים.

מ. נאמן, שופט

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן.

חיפוש פנימי באתר