ביטוח מוביל אווירי - נזק התחממות יתר של מטענים

פסק דין

1. התובעת הגישה תובענת תחלוף נגד הנתבעות. על פי הטענה, שימשה הנתבעת 1 מוביל אווירי והנתבעת 2 שימשה משלח בינ"ל ביחס לשני מטענים של בשר יענים שיוצאו מישראל לאיטליה. למבוטחה של התובעת נגרם נזק מחמת התחממות יתר של מטענים אלה. נזק זה נגרם הן ביום 22/06/98 והן ביום 13/07/98 (או בסמוך להם). סכום הנזק הוא 28,000.- דולר.


2. בכתב הגנתה כפרה הנתבעת 1 באחריותה לנזקים והוסיפה וטענה כי יש לסלק התובענה על הסף. במקביל, הגישה היא בקשה נפרדת בהתאם. תמצית טענותיה הן: ראשית, מבוטחה של התובעת לא שלח אל הנתבעת 1 הודעה אודות הנזק במועד הקבוע בסעיף 26(2) לאמנת ורשה, החלה על התובלה האווירית דנא; שנית, כלפי הנתבעת 1 נחתם שטר סילוק ביום 26/07/99 והנתבעת 1 שילמה לפנים משורת הדין פיצוי בסך 4000.- דולר.


3. מתגובת התובעת עולה כי אכן מבוטחה לא שלח לנתבעת 1 הודעה אודות הנזק. ברם, הנתבעת 2 שימשה כסוכן הן של הנתבעת 1 והן של המבוטח. הואיל והנתבעת 2 ידעה אודות הנזק מייד עם גילויו - יש לראות בנתבעת 1 כמי שידעה על דבר הנזק במועד הקבוע בסעיף 26(2) לאמנת ורשה.
זאת ועוד: הנזק למטען הראשון (מיום 22/06/98) אירע תוך המתנה להעמסתו על טיסת הנתבעת 1. טיסה זו בוטלה ואף שטר המטען האווירי שהנפיקה הנתבעת 1 - בוטל. מכאן שלגבי המטען הראשון, אין כל תחולה לאמנת ורשה. אשר לשטר הסילוק - הרי שזה מעולם לא נחתם ע"י המבוטח אלא על ידי הנתבעת 2 שפעלה ללא הרשאה של המבוטח ו/או בהעדר סמכות. מכאן, שהשטר אינו מחייב את המבוטח או את המבטחת (התובעת).


4. אפתח בנושא שטר הסילוק. מסמך זה צורף כנספח ב' לכתב הגנתה של הנתבעת 1 וכנספח ב' לבקשתה. המסמך נחתם ביום 26/07/99 ע"י עובדת הנתבעת 2 (בשם סיגל מועלם). במסמך זה נאמר: "אנו מאשרים קבלת הסך של 4000.- דולר מסייפרוס אירוויס בע"מ כסילוק מלא וסופי של תביעתנו לגבי המטען נשוא שטרי מטען אוויריים מס'...".
הנתבעת 1 טענה בבקשתה כי מסמך זה נחתם ע"י הנתבעת 2 שפעלה בשמו ומטעמו של מבוטח התובעת בכל הקשור למשלוח המטענים. הנתבעת 2 אף אישרה לנתבעת 1, עובר לביצוע התשלום ולחתימה על שטר הסילוק, כי המבוטח מסכים לתוכן ההסדר ולאחר שישולם הסך של 4000.- דולר לא תהיינה למבוטח שום תביעות נוספות מהנתבעת 1 (ראו: נספח ג' לבקשה).


כאמור, טענה התובעת כי שטר הסילוק לא נעשה בידי המבוטח אלא בידי הנתבעת 2 שפעלה ללא הרשאה. במצב דברים זה, אין בסיס לסילוק של התובענה על הסף, לפי שלא ניתן לומר כי כתב התביעה אינו מגלה עילה או שאף אם יוכח כל האמור בו, לא תהא התובעת זכאית לסעד המבוקש. סוגיית שטר הסילוק מחייבת בירור עובדתי, בגדריו יש לבחון אם אמנם באה הסכמת המבוטח לשחרר את הנתבעת 1 מכל אחריות נגד קבלת 4000.- דולר, אם לאו. זאת, חרף העדר חתימת המבוטח על שטר הסילוק וחרף כך שלא המבוטח קיבל את הסך הנ"ל, כי אם הנתבעת 2.


5. מכאן - לסוגיית העדר הודעת המבוטח לנתבעת 1 אודות הנזקים. אכן, מכתב התביעה לא עולה כי המבוטח מסר הודעה לנתבעת 1. אולם, מתגובת התובעת לבקשה עולה כי המצב העובדתי לאשורו הוא שלא נמסרה הודעה כאמור (ראו סעיף 1 לתגובה). במצב דברים זה ומכוח הוראות סעיפים 26(2) ו - 26(4) לאמנת ורשה, המחייבים מסירת הודעה למוביל האווירי אודות הנזק למטען תוך ארבעה עשר יום ממועד קבלת הטובין ע"י הנשגר והמורים כי בהעדר הודעה - לא תישמע כל תביעה כלפי המוביל, אין מנוס מן הקביעה שאין לתובעת (הבאה בנעלי מבוטחה) כל עילת תביעה נגד הנתבעת 1. החובה למסור הודעה למוביל תוך פרק זמן קצוב (בנסיבות: ארבעה עשר יום), היא חובה שקיומה מהווה תנאי מוקדם לגיבושה של חבות המוביל. יודגש כי בהודעה סתם לא סגי. יש למסור הודעה בכתב כמצוות סעיף 26(3) לאמנה. כולי עלמא לא פליגי שהודעה כאמור לא נמסרה לנתבעת 1 עצמה.


בנסיבות אלה, שוב אין התובעת רשאית להישמע בתובענתה כלפי הנתבעת 1 (ראו ע"א (ת"א) 138/88 ק.א.ל. קווי אויר למטען בע"מ נ' מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל בע"מ פ"מ תש"ן (1) 365 וכן פסק הדין בפרשת Amazon Coffee v. TWA 18 Avi. 17,264 (1983) בו נקבע כי ידיעה בפועל של המוביל אינה פוטרת מן הצורך במתן הודעה בכתב).


6. התובעת טענה כי לגבי הנזק למטען הראשון, לא שימשה הנתבעת 1 מוביל אווירי. בסופו של דבר, חרף כך שהנפיקה שטר מטען, לא הובילה הנתבעת 1 את המטען הראשון. מטען זה הובל ע"י אל-איטליה לפי שטר מטען שהנפיקה אל-איטליה. מכאן, שאמנת ורשה אינה חלה ביחסי התובעת והנתבעת 1 בכל הנוגע למטען זה ופועל יוצא מכך הוא העדר הצורך למסור לנתבעת 1 הודעה בכתב תוך ארבעה עשר יום.
אדון בטענה זו של התובעת תוך התעלמות מכך שבכתב התביעה טענה היא כי הנתבעת 1 חבה ביחס למטען זה לפי שהתחייבה להובילו מישראל לאיטליה, ותוך התעלמות מכך שעתה, בלא הגשת כתב תשובה כלשהו, מעלה התובעת טענה כי הנתבעת 1 לא שימשה מוביל אווירי.


לכאורה, השאלה הצריכה לענייננו היא אימתי אירע הנזק למטען, והאם נזק זה אירע שעה שחלו על יחסי המבוטח של התובעת ועל הנתבעת 1 הוראות אמנת ורשה. שאלה זו היא שאלה עובדתית מובהקת המחייבת שמיעת ראיות.


אולם, דומני כי בין אם תיענה שאלה זו לטובת התובעת קרי שהנזק אירע בעת שהמטען היה באחריות הנתבעת 1, ובין אם לאו - אחת היא התוצאה של דחיית התובענה. אם נניח לחובת התובעת כי הנזק אירע שעה שהמטען לא היה באחריות הנתבעת 1, ממילא תידחה התובענה מחוסר יריבות. אם נניח כי הנזק למטען אירע עת היה המטען באחריות הנתבעת 1, דין התובענה להידחות לפי שלא נמסרה לנתבעת 1 כל הודעת מחאה בכתב.


7. אשר לשאלה אם שימשה הנתבעת 1 מוביל אווירי ביחס למטען הראשון, מן הראוי להפנות את תשומת הלב להוראת סעיף 18(2) לאמנת ורשה. הוראה זו קובעת כי ההובלה האווירית כוללת את תקופת הזמן בה מצויים הטובין בהשגחת המוביל האווירי. אם נניח, לטובת התובעת, כי הנזק למטען נגרם שעה שהמטען הראשון היה בהשגחת (קרי: באחריות) המוביל (ולעניין זה, ראו סעיפים 9 ו - 10(א) לכתב התביעה) - גם אז דין התובענה להידחות מחמת אי מסירתה של הודעה (ולמצער: הודעה במועד) למוביל האווירי.


8. לפיכך, מתקבלת הבקשה והתובענה נגד הנתבעת 1 נדחית על הסף. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך 2000.- ש"ח (כולל), להיום.

חיפוש פנימי באתר