גניבת רכב סוג פורד - ביטוח מקיף

פסק דין

התביעה

1. תביעה עפ"י חוזה ביטוח לתשלום -.35,000 ₪ (למועד הגשת כתב התביעה) בגין גניבת הרכב המבוטח.


2. לטענת התובעים (עפ"י כתב תביעה מתוקן), תובעת מס' 1 היא הבעלים של מכונית פורד משנת יצור 1990 מס' רישוי 08-528-13 (להלן: "המכונית" או "הרכב") שהיתה בשימוש אחיה, הוא תובע 2;

השימוש במכונית בוטח, בביטוח מקיף, ע"י הנתבעת (ועל כך אין מחלוקת).


בתאריך 30/04/96 נסעו שני התובעים, יחדיו, במכונית לערוך סידורים וקניות ברמלה, החנו את המכונית ברחוב מרחובות העיר. מששבו לאחר כשעתיים לא מצאו את המכונית במקום בו החנוה, ומאז נעלמו עקבותיה.


לטענתם נגנבה המכונית. הגניבה היא אירוע המכוסה עפ"י חוזה הביטוח ועל כן על הנתבעת לשפותם, בשיעור ערך המכונית במועד גניבתה.


ההגנה



3. עילת ההגנה המרכזית של הנתבעת – הכחשת אירוע הגניבה [כך בכתב ההגנה; בסיכום הטענות מרחיבה הנתבעת וטוענת כי מדובר באירוע מבויים ומכוון אשר נועד להוציא הימנה כספים במירמה].
עוד טוענת היא כי התובע 2 חתם (קודם הגשת התביעה לביהמ"ש) על "הסכם בדיקת פוליגרף" על פיו יחרץ גורל תביעתו עפ"י תוצאת מבחן האמת במכשיר הפוליגרף. בבדיקה שנערכה נמצא התובע דובר שקר ודי בכך – מכח אותו הסכם – להביא לדחיית התביעה.


עוד טוענת הנתבעת (טענה שהועלתה בשלב מאוחר) כי גילו של התובע אשר נהג במכונית עובר לגניבתה היה פחות מ-24, בניגוד לתנאי חוזה הביטוח. אף משום כך פטורה הנתבעת, לסברתה, מחיוב.


4. הזכויות במכונית: המכונית רשומה במשרד הרישוי ע"ש התובעת, כך גם עפ"י חוזה הביטוח היא המבוטחת והבעלים; עם זאת העידו התובעים כי נרכשה ע"י התובע, בכסף אותו הילוותה לו אחותו, והוחזר לה טיפין טיפין. אין מחלוקת שהמכונית היתה בשימוש התובע.


5. הוכחת מקרה הביטוח:
(א) שני התובעים העידו על נסיבות המקרה; לדבריהם אירע הדבר ביום חג מוסלמי. הם החליטו לנצל את היום לסידורים שונים בביטוח הלאומי, בבנק וכו'. הם החנו את המכונית בסימטה לא סלולה (דרך עפר) ויצאו, רגלית, לסידוריהם. התובע העיד כי קודם שיצאו לסידורים הפעיל את האזעקה ונעל את מנעול הבטחון. משחזרו לאחר כשעתיים לא מצאו עוד את המכונית.
הם מיהרו, מיד ללא דיחוי (כעולה אף מהשעה הנקובה באישור ת/1) להתלונן על הגניבה במשטרה.
התובעים אישרו כי במקום שבו השאירו את הרכב לא מצאו (כששבו לקחתו) כל סימני זכוכית או סימנים אחרים למעשה פריצה או גניבה. התובע שלל (בחקירתו הנגדית עמ' 7 ש' 4) כי תכנן להיפטר מהרכב ולהודיע לנתבעת כי נגנב וכי היתה לו יד במעשה הגניבה.


(ב) הנתבעת סבורה שלא די בכך להוכחת אירוע הגניבה המזכה את המבוטח בתשלום, שכן על המבוטח להוכיח גם את "היסוד השלילי" שבהגדרת מקרה הביטוח, עפ"י תנאי החוזה – היינו שלא היתה לו עצמו יד בהעלמת המכונית.
חוזה הביטוח לא הוצג בפני ביהמ"ש ואין לדעת אם אותו יסוד שלילי אכן מופיע בהגדרת מקרה הביטוח וכבר בכך די לדחיית הטענה, אך לא אסתפק בכך;



(ג) ידועים חילוקי הדעות בין הפוסקים בשאלת הגדרת "מקרה הביטוח" – כלום כולל הוא רק את היסוד החיובי – עובדת גניבת המכונית – או שמא חובק הוא גם את היסוד הנגטיבי (שלא היתה יד המבוטח בגניבה).


יש מהפוסקים הסוברים כי מקרה הביטוח כולל גם את היסוד השלילי, קרי: העדר מעשה מכוון מצד התובע, ועל כן נטל ההוכחה שהנזק לא נגרם ע"י מעשה מכוון שלו – מוטל על התובע (כב' השופטת נתניהו ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה בע"מ פ"ד מז(1) 837);



כנגד זאת ר' דעת כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל בע"מ פ"ד מז(5) 661 בעמ' 676, לפיה משהוכיח המבוטח את היסודות החיוביים של "מקרה הביטוח" היינו "התרחשות האירוע המוגדר" עובר אל המבטח נטל ההוכחה כי התקיים חריג הפוטר את המבטח מחובותו – כגון שהמבוטח לקח חלק בגרימת הנזק.
ור' בעניין זה גם:
ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל בע"מ פ"ד מ(1* 589;

ת"א (שלום – י-ם) חדד נ' כלל בע"מ, דינים שלום כרך ו' 204;

ת"א (ת"א-יפו) 10575/94 גורוחובסקי נ' הדר בע"מ תקדים-שלום כרך 96(1) 2768.


(ד) כאמור, העידו שני התובעים על נסיבות האירוע והתובע שלל מעורבותו במעשה הגניבה, עדותם לא נסתרה; לא מצאתי בעדויות הללו את סימני "חוסר המהימנות" עליה מצביע ב"כ המלומד של הנתבעת [כך, למשל, לעניין נוכחות בעלה של התובעת במכונית בעת הנסיעה, עליה מצביע ב"כ הנתבעת כראיה לחוסר המהימנות – שני עדי התביעה העידו כי הבעל לא נסע עמם, ב"כ התובע סומך טענתו על מה שנאמר לחוקר ע"י הבעל, אך הבעל לא הועד ואין כל ראיה קבילה לכך שהבעל כן השתתף בנסיעה].


סבורני כי בראיות הללו יצאו התובעים ידי חובת הוכחת מקרה הביטוח. אלו הן הראיות אותן ניתן לדרוש, במהלך הרגיל של הדברים, מבעל רכב שמכוניתו נגנבה.


6. תוצאות מבחן הפוליגרף:
(א) לנתבעת אין, מטבע הדברים, כל ראיה פוזיטיבית להוכחת גירסת מעורבות התובעים באירוע הגניבה – לבד מתוצאות בדיקת הפוליגרף, וזהו ציר ההגנה המרכזי, למעשה היחיד, עליו משליכה היא את יהבה.


(ב) אין מחלוקת כי עפ"י הלכתו של כב' ביהמ"ש העליון יכולים הצדדים עקרונית להסכים על הכרעה במשפט שביניהם עפ"י תוצאות מבחן הפוליגרף; [שני הצדדים סומכים טעונם בהקשר זה על פסה"ד המנחה ב-ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד מד(1) 446];

ואולם גם הסכמה זו נתונה לביקורת ביהמ"ש. בכל מקרה ייבחנו ממצאי הפוליגרף כראיה במסגרת מכלול הראיות שעפ"י כולן יכריע ביהמ"ש בסופו של דבר את הדין [פס"ד ביאזי, שם, בעמ' 471א; ע"א (ת"א) 473/89 מהאג'נה עבאסי נ' רותם בע"מ פס"מ נב(ב) 339].


(ג) ההתחבטות וסימני השאלה ביחס לאמינות בדיקות הפוליגרף ידועות ואין צריך להרחיב עליהם את הדיבור.
"השורה התחתונה" עפ"י ההלכה הפסוקה - בשל חוסר האמינות אין תוצאות מבחני הפוליגרף קבילים כראיה אלא בהסכמת הנבדקים ואף אז נקבעו הגבלות מחמירות !



כלל הבסיס הוא כי לא די שבעל הדין מביע הסכמתו להיבדק; המבקש להכשיר תוצאות בדיקת פוליגרף מצווה להבהיר היטב את מגבלות הבדיקה ולהדגיש בפני בעל הדין והנבדק כי אין הוא חייב להיבדק וכי סירובו לא יוכל לפגוע בזכויותיו ולהזיק לעניינו !

חייב הוא להבהיר גם כי אם יימצא בבדיקת הפוליגרף כי גירסת הנבדק איננה מדוייקת עלול הדבר לפגוע בזכותו לתגמולי הביטוח ! יש אף הסבורים כי ראוי להסכמה כזו שתינתן במעמד עורך-דין שהסביר לנבדק את משמעות הסכמתו !

[ע"א 551/89 מנורה בע"מ נ' סדובניק פ"ד מו(3) 158 בעמ' 164 ה; ע"א 61/84 (ביאזי) הנ"ל; ת"א (ת"א) 37379/90 לייב נ' מגדל פס"מ נד(4) 158; ת"א (ת"א-שלום) 116/89 ותירי נ' אליהו פסקים נב(4) 221];



(ד) אין צורך "להעמיק חקר" כדי לקבוע כי חובות הקפדנות והזהירות הללו לא נשמרו בענייננו.
ההסכם (שתרגום מלא הימנו לא הומצא לי) מסתפק בקביעת ההסכמה לבדיקה ושתוצאות הבדיקה יחייבו את הצדדים.
אין כל הבהרות ואזהרות נוספות והחוקר, עד ההגנה, העיד שמלבד הקראת נוסח ההסכם לא אמר לתובע דבר.


התובע העיד שחתם על ההסכם רק לאחר שהובהר לו ע"י החוקר שחתימתו היא תנאי להמשך הטיפול בתביעתו ולקבלת הפיצוי מחברת הביטוח.
החוקר הכחיש טענה זו – אך על פניה נשאלת השאלה, אם לא כך נאמר לתובע לשם מה היה לו לחתום ולהסכים לבדיקה שהרי כל תועלת לא עשויה לצמוח לו מכך – ורק נזק יכולה הסכמתו להביא לו.


בין כך ובין אחרת – לסברתי לא די בכך שהחוקר הסביר לתובע את תנאי ההסכם שנחתם אלא חייב היה להדגיש בפניו שלא מוטלת עליו חובה לעשות כן !



החוקר הכחיש כאמור בתוקף טענת התובע כאילו אולץ לחתום בנימוק שאם לא יעשה כן לא תטופל תביעתו. אלא שדווקא עדותו מעלה כמה תמיהות;



החוקר העיד בביהמ"ש פעמיים: לראשונה ב-18/02/98 ושנית ב-04/11/98; בעדותו הראשונה סיפר כי בפגישתו עם התובע ב-09/05/96 חתם זה מרצונו החופשי על הסכמתו להיבדק. לאחר מכן ביום שבו נערכה הבדיקה עצמה, 23/06/96, נתבקש לשוב ולחתום על טופס זהה "לפי דרישת הבודק" (שפישרה לא הובהר) וחתם, שוב מרצונו, פעם נוספת.


רק בעדותו השניה התברר כי בין שני המועדים הללו, ב-12/05/96, התקיימה שיחה נוספת, שבה הודיע התובע כי הוא מסרב להיבדק. ורק לאחר מכן שוב חזר בו, מיוזמתו, והביע נכונות להיבדק. לא הוברר – החוקר לא ראה לנכון לעסוק בשאלה זו – מדוע סירב התובע לחתום ומה הביאו, לשוב מסירובו, שאלות אשר הן, בעיני, בעלות חשיבות יתרה בבחינת טיב הסכמת התובע (נושא זה אף לא הוצג לתובע בחקירתו הנגדית).


בעדותו מ-04/11/98 (עמ' 11 ש' 23) הוסיף החוקר מיוזמתו: "חשוב מאוד שתדע שהוסבר לו גם לפני החתימה שהוא לא חייב לעבור את הבדיקה, כי הבדיקה לא מחייבת. הוא לא חייב לעבור את הבדיקה ...".
דברים אלו אינם מתיישבים עם דבריו בעדות הראשונה (עמ' 13 ש' 6-25): "הוא הביע נכונות וחתם מרצונו ולא היה צורך להכנס לשאלה אם הוא חייב או לא חייב".


החוקר שולל את הטענה שבא אל התובע לראשונה ב-09/05/96 רק לשם החתמתו על טופס ההסכמה לבחינת הפוליגרף. מטרת בואו, לדבריו, היתה לצורך חקירה. דא עקא, לא הוצג וככל הנראה לא קיים דו"ח חקירה מאותו מועד. בניגוד למקובל בדרך כלל בכגון דא לא נגבתה הודעה מהתובע והוא לא הוחתם על כל מסמך, לבד מטופס הסכמתו לבדיקה.
דווקא בשל הבעייתיות בנושא ההסכמה לבדיקת הפוליגרף, עליה עמדתי לעיל, יש בעיני חשיבות רבה לחקירה מסודרת וגביית הודעה – וכשלעצמי סבורני כי ראוי אף להקליט את השיחה הקודמת לחתימת המסמך.


בעדותו הראשונה (עמ' 10 ש' 16) ציין החוקר שקודם הפניה לתובע, עת הוסכם על בדיקת הפוליגרף לא היו בפני החוקר ממצאים מחשידים, אף לא שמענו על ממצאים מחשידים כלשהם, לבד מתאונה כלשהי בה היה הרכב מעורב בעבר. דברים אלו עומדים בסתירה לדו"ח שהוגש לחברת הביטוח (נ/4) ובו נאמר: "מאחר והתעורר חשד רציני למעורבות הנהג בהעלמת הרכב המבוטח פעלנו לבדיקתו במכונת הפוליגרף".


(ו) אלו, כאמור, תמיהות שלא יושבו והמעט שניתן לקבוע לסיכומה של סוגיה זו שלא נחה דעתי כי אכן נשמרו כללי הזהירות וההגינות בעת החתמת התובע על הסכמתו להיבדק בפוליגרף.


(ז) המסקנה – אינני מוכן לקבל את ממצאי הפוליגרף כסותרים את עדויות התובעים.
אני קובע, לפיכך, כי התובעים הוכיחו את מקרה הביטוח ולא הוכחה מעורבותם במעשה הגניבה.
נוכח מסקנתי זו פטור אני מלהיזקק לטענות נוספות שבפי ב"כ המלומד של התובעים – לרבות טענותיו כנגד מיומנות בדיקת הפוליגרף ותקפותה, טענת תנאי מקפח בחוזה אחיד ועוד.


7. הפרת תנאי חוזה הביטוח – גילו של התובע, פחות מ-24:

(א) טענה זו הועלתה ע"י הנתבעת בכתב הגנה מתוקן (מ-19/05/99), לאחר שבמהלך הדיון (04/11/98 – עמ' 6 ש' 23) דחיתי בקשת הנתבעת להתיר לה לתקן כתב הגנתה ע"י הוספת אותה טענה;

איני מקבל את טענת הנתבעת שהתרת תיקון כתב התביעה ע"י צירוף התובעת פתחה בפניה את השער להעלאת טענות חדשות – לרבות הטענה האמורה.
צירוף התובעת הותר כתיקון "טכני" נוכח ספקות בשאלת הבעלות ולמטרה זו בלבד. התיקון נעשה לאחר שהסתיימה פרשת הראיות וממילא לא לובנה כדבעי שאלת גילו המדוייק של התובע והפרת תנאי חוזה הביטוח המכסה נהיגת נהג שגילו עולה על 24 שנים בלבד.


(ב) גם לעיצומה איני סבור שמטענה זו עשויים לצמוח לנתבעת רווח והצלה. מסכים אני עם טענת הנתבעת, בסיכומיה, שהאינטרס הביטוחי שיש למבטחת בהכללת תנאי זה הוא הקטנת הסיכון המכוסה. אלא - עפ"י טיבו מקיים תנאי זה את תכליתו כאשר מדובר באירוע ביטוחי הקשור לנהיגה ברכב, נוכח ההנחה שנהג צעיר פחות מיומן ופחות זהיר בנהיגתו והסיכון לתאונה גובר כתוצאה מכך.
אין כל משמעות לתנאי כשמדובר בגניבת הרכב מחניה כשאין בתוכו איש – וממילא אין כל רבותא לגילו של "הנהג". הגם, משלא נמצא בשעת הגניבה איש ברכב, נותק הקשר בין הנהיגה לגניבה ולא ניתן לקבוע ש"נהג" בו בעת האירוע אדם צעיר מ-24 שנים.


8. המסקנה עד הנה: הנתבעת חייבת בשיפוי התובעים עפ"י חוזה הביטוח, כדי ערך הרכב בעת אירוע הגניבה.


9. ערך המכונית:
שני הצדדים כלל אינם נדרשים, בסיכומיהם, לשאלה זו.
בכתב התביעה נטען שערך המכונית במועד האירוע "עפ"י מחירון הרכב של יצחק לוי" היה -.35,000 ₪.
לא הובאה כל ראיה בנושא זה !

המסמך היחיד ממנו ניתן ללמוד דבר על ערך המכונית הוא תעודת הביטוח, שם מצויין ערך המכונית כ-.30,000 ₪.


10. התוצאה: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים -.30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (03/11/96) בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך -.8,000 ₪ בצירוף מע"מ.

חיפוש פנימי באתר