ירייה רובה - פוליסה ביטוח אחריות כלפי צד שלישי

פסק דין 1. המנוחה חמדה חאלדי נפטרה לבית עולמה ביום 7.12.92, לאחר שנפגעה מיריית רובה ציד שפגעה בגולגולתה ביום 30.11.92. רובה הציד הוחזק על ידי הנתבע 1, אשר היה בעליו ובעל רשיון ציד, ואשר חזר מצידו זמן קצר לפני האירוע הטרגי. 2. האסון התרחש בביתם של הורי המנוחה, אשר היתה גיסתו של הנתבע 1. אותו יום יצאו הנתבע 1 ואחיו לבית הורי המנוחה בנעורה, ומשם יצאו לאזור הציד. לאחר שסיימו את מלאכת הציד, שבו לבית הורי המנוחה, כאשר קודם לכן פרק הנתבע 1 את התחמושת מן הרובה, ועטפו במעטה אברזין. בבית הורי המנוחה ישבו השניים פרק זמן שבין חצי שעה לשעתיים וכאשר קמו לצאת נפלט הכדור הקטלני מקנה הרובה והביא לפגיעה האנושה במנוחה. 3. ראוי לציין, כי לא כל העובדות ברורות ובהירות. עדויותיהם של העדים השונים, אשר העידו בפני, סתרו זו את זו, בשאלה כיצד אירע בדיוק מעשה הירייה, כאשר מחד קיימת לנו גרסה שהושמעה בעדותו של העד מר שריף חאלדי, אחיה של המנוחה, לפיה היה הרובה תלוי על כתפו של הנתבע 1 עת נפלט הכדור, וגרסה אחרת הושמעה בגרסת אשת הנתבע 1, דאליה, במוצג נ1/, לפיה כיוון הנתבע 1 את הרובה אל המנוחה, ואגב כך נפלט כדור מן הרובה. הנתבע 1 עצמו מכחיש כי כיוון את הרובה אל המנוחה, אולם לא ידע להסביר בעדותו הכיצד זה התרחש האירוע במדויק. נראה, כי כמספר העדים, וכמספר עדויותיהם והודעותיהם, כן מספר הגרסאות. עם זאת, אין חולק על כך, כי מותה של המנוחה נגרם עקב כדור שנפלט מרובהו של הנתבע 1, וכי אף ב"כ הנתבע 1 אינו חולק בסיכומיו על כך שהמעשה נגרם ברשלנותו. 4. הנתבע 1 הועמד בגין מעשה זה לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט אסא) בת.פ. 110/94, והורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות על פי סעיף 304 לחוק העונשין. בהכרעת הדין מיום 7.9.98, מתאר כב' השופט אסא את קרות האירוע כדלקמן: "יצוא יצא הנאשם לשדה לצוד ציד, וכאשר בא לביתו מצידו נטל עימו את רובהו מהרכב בו נסע והכניסו הביתה, ואליבא דכוליה עלמא שהרובה היה נתון בתוך נרתיק הבד שלו ולפי גירסת הנאשם הוא פרק ממנו קודם לכן את הכדורים שנשארו במחסנית. משבא הביתה נכנס הביתה בו עמדה גיסתו חמדה וכיוון את הרובה לעבר ראשה ואז נפלט כדור ממנו ניקב את הנרתיק ופגע בראשה של חמדה ופצע אותה קשה וכעבור 7 ימים היא מתה מפצעיה." (עמ' 44 שורות 20-28). וקובע, בהמשך: "כאמור, אין חולק על כך כי שעה שהרים הנאשם את הרובה וכיוונו לעבר ראשה של גיסתו היה רובה הציד נתון בתוך נרתיק הבד כך שבכל מקרה נמנעה מהנאשם כל אפשרות לגעת באיזה שהוא חלק משמעותי של הרובה עצמו כגון: ההדק, המחסנית, הניצרה, או חלק אחר. ברם, אפילו אקבל את גרסת העדים כי הנאשם רוקן את הרובה מן הכדורים שהיו במחסנית בטרם הכניס את הרובה לנרתיק, נשאלת השאלה אם אין ליראות בכיוון הרובה לעבר האדם משום מעשה רשלני שיש בו סיכון אפשרי לזולת שמא נשאר כדור בקנה כפי שאכן קרה בעניננו. רובה מטבעו הוא כלי נשק קטלני, ואף שדרושה היא יד אדם על מנת להפעיל חלק כלשהו ממנו ולהשתמש בו, אין לשלול את האפשרות כי אפילו בהיסח הדעת ובצדיה יכול אדם הנוגע ברובה לשים ידו על חלק שיפעיל את הרובה מבלי משים. כיוון רובה לעבר אדם ואפילו נתון הרובה בתוך נרתיק יש בו משום מעשה רשלני ביותר אפילו סבר המחזיק בו ולו בטעות כי הוא כלי דומם." (עמ' 45 שורה 18, עד עמ' 46 שורה 5). 5. הכרעת הדין הוגשה כראיה לפי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח-חדש) התשל"א1971-, ולנוכח העובדה כי אין חולק על כך כי נתמלאו כל התנאים הקבועים בסעיף זה, יש לקבל את ממצאי הכרעת הדין כראיה למעשה הקטלני ונסיבותיו. 6. לא אדע מה הביא לריבוי הגרסאות. יש לזכור כי העדויות באשר למעשה הטרגי ניתנו לאחר שחלפו 8 שנים, כך שיתכן וגם תעתועי הזיכרון האנושי השפיעו על העדויות. מכל מקום, דומני אם לא אטעה אם אומר, כי אין כל מחלוקת, כי בין אם הכתיף הנתבע 1 את הרובה על כתפו, ובין אם כוונו, מעשה משחק, אל המנוחה, הרי נפלט ממנו כדור קטלני שהביא למותה. 7. אין חולק על כך כי, בכל מקרה, פליטת כדור מרובה בדירת מגורים מהווה מעשה רשלני, שכן כל אדם סביר אמור לדעת כי רובה הינו כלי מסוכן וקטלני. על כן, עצם פליטת הכדור בבית המגורים, מהווה הפרת חובת זהירות מצידו של הנתבע 1, ומשנגרמו עקב כך נזקים - חב הנתבע 1 בשיפוי אותם נזקים. 8. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2, שהינה חברת ביטוח, אשר ביטחה את הנתבע 1. הנתבע 1 אף הוא הגיש הודעה לצד שלישי נגד חברת כלל, אשר באה בנעליה של הנתבעת 2, וזאת בהסתמך על אותה פוליסה, שהינה פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי. כנגד תביעה זו טוענת המבטחת שתי טענות עיקריות: כי התביעה לא הוכיחה את גרסתה, וכי הפוליסה אינה חלה על האירוע נשוא התביעה. 9. באשר להוכחת נסיבות האירוע בשאלת החבות, אמרתי את דברי לעיל. למעשה, אף ב"כ הנתבעת 2 עצמו, לאחר שניתח בצורה ברורה ובהירה את הראיות שהובאו, מגיע בסיכומיו לכלל מסקנה, לפיה "האירוע אירע לאחר חילופי דברים בין המנוחה לבין ג'בארין (נתבע 1 - ב.א.), ובתגובה להם כיוון ג'בארין את נשקו באופן מכוון כלפי המנוחה במהלך משחק". מסקנה זו, גם אם תתקבל כנכונה, ואין בדעתי לשלולה, אין בה כדי לשנות את התוצאה, שכן העובדות העולות ממסקנה זו, מובילות גם הן לתוצאה אליה הגעתי לעיל, בשאלת חבותו של נתבע 1. 10. שאלה נכבדה יותר, הינה שאלת תחולתה של הפוליסה על האירוע. הפוליסה, כדרכן של פוליסות, מורכבת משני חלקים. החלק הראשון הינו החלק הכללי (הקרוי "ג'קט" בעגה) ובו מפורטים התנאים הכלליים לפוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי, ואילו החלק השני הינו התוספת ובו מפורטים הנתונים הספציפיים לעסקה שבין המבטחת למבוטח. לדאבון הלב, אין התוספת לפוליסה דידן מנוסחת בצורה ברורה ובהירה דיה. חוסר בהירות זה בניסוח, אעמוד להלן. 11. בתנאים הכלליים של הפוליסה נקבע: "על כן מעידה פוליסה זו, כי תמורת דמי הביטוח, כמפורט ברשימה, המבטח ישפה את המבוטח, בגין מקרה ביטוח, שיגרם במשך תקופת הביטוח הנקובה ברשימה, בכפיפות לכל התנאים והסייגים הכלולים בה וגם או אשר יוספו לה בהסכמת הצדדים. המבטח ישפה את המבוטח, בגין חבותו של המבוטח על פי החוק בשל מקרה ביטוח." ה"חוק" מוגדר כפקודת הנזיקין, כאשר "מקרה ביטוח" מוגדר בהמשך: "אירוע תאונתי שגרם ל: 1) היזק גופני, מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני נפשי או שכלי. 2) היזק לרכוש." אין חולק על כך, כי האירוע דידן הינו מקרה ביטוח כהגדרתו דלעיל, המטיל על הנתבע 1 חבות בהתאם לפקודת הנזיקין. 12. מאידך, רשימת הפוליסה אינה מוסיפה כל הגדרות משל עצמה, לא באשר לאופי החבות ולא באשר למקרה הביטוח. כל שנאמר ברשימה, בקטעים הרלוונטים, הינו: "עיסוקו של המבוטח לגבי ביטוח זה: ביטוח זה מתייחס לאחריותו החוקית של המבוטח כלפי צד שלישי עפ"י חוק פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בהיות המבוטח: עבודות צייד" בהמשך מופיע: "תנאים מיוחדים המהווים חלק בלתי נפרד מהפוליסה בכל רובה ציד מס' 158529 קוטר 12 סוג רמינגטון". ניסוחם של שני קטעים אלה מותיר פתח לאין ספור של פרשנויות, לגבי כוונות הצדדים וגבולות הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה דידן. 13. בעוד התובעים והנתבע 1 טוענים כי הניסוח רחב דיו כדי לכלול את האירוע דנן, טוענת הנתבעת 2 כי על פי פירוש ראוי של הגדרת "עבודות צייד", אין הפוליסה מכסה סיכונים מסוג האירוע דנן. לדעת ב"כ הנתבעת 1, פירוש נאות, של המונח "עבודת צייד", יעשה על דרך של פרשנות מצמצמת, ולפיה רק סיכונים שהתממשו ואירעו בזמן ובמקום ביצוע עבודות הציד, הם אלה המכוסים על פי פוליסת הביטוח, שכן עבודות של ציד הינן עבודות המבוצעות בתחום ספציפי, המיועד לציד חיות מסוימות ומוגדר ככזה. 14. ב"כ הנתבעת 2 ער לקיומה של אפשרות לפרשנות מרחיבה של המונח "עבודות ציד", ולפיה יתכן כי פגיעת אדם כתוצאה מפליטת כדור בזמן טעינה או פריקה של רובה הציד בדרך אל מקום הציד או בחזרה ממנו, ופגיעת אדם כתוצאה מכך, אף הן יכול שיבואו בתחולת פוליסת הביטוח. אלא שבמקרה זה, בנסיבות המקרה, טוען ב"כ הנתבעת 2 כי חל נתק של ממש הן בזמן, הן במקום והן בנסיבות, בין עבודת הציד לבין האירוע הטרגי. 15. אין דעתי כדעת ב"כ המלומד של הנתבע 2. הלכה פסוקה היא, כי מקום שפוליסת ביטוח נוסחה באופן המותיר מקום לפרשנויות שונות, הרי בכל מקרה של ספק, יש לפרשה כנגד הנסח. (ר' ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ. סולל בונה, פד"י מ"ז (1) 311, בעמ' 326). עוד נפסק, כי כלל ראשון בפרשנות מסמך, כגון פוליסה לביטוח, שיש ליתן לו פירוש מתקבל על הדעת ושווה לכל נפש ומתיישב בצרכי החיים היום-יומיים (דברי כב' השופט ויתקון, בע"א 608/70, החברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע"מ נ. לבן, פד"י כ"ה (1) 785, 788). על כך אומר כב' הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך רביעי, פרשנות החוזה, בהוצאת נבו, תשס"א2001-, עמ' 585, כי חזקה היא שתכלית החוזה תוגשם רק אם ללשון החוזה תינתן משמעות טבעית ורגילה. 16. אם ניישם את ההלכות דלעיל על הפוליסה דידן, הרי נראה כי הפוליסה חלה על חבויות על פי פקודת הנזיקין, הנובעות מעיסוקו של המבוטח, כאשר העיסוק מוגדר כ"עבודת ציד". אין הניסוח מצומצם לחבויות נזיקיות שנוצרו במהלך עבודות ציד, שכן במקרה כגון זה היה על הנסח להקפיד ולציין עובדה זו, בנוסח הפוליסה. או אז ניתן היה לקבל את פרשנותו המצמצמת של ב"כ הנתבעת. אין ספק, כי קיימים סיכונים שונים, חמורים בהרבה, במהלך הציד עצמו - פעולה הכרוכה בירי של קליעים קטלניים - לבין הסיכונים הכרוכים בעיסוק בפעילות הציד, בין כמקצוע ובין כתחביב. עצם העיסוק בפעילות הציד, יוצר סיכונים, שכן הציד כרוך בשימוש בכלי נשק קטלני - ואכן הפוליסה מתייחסת לכלי קטלני וספציפי - שימוש אשר עלול להיות מסוכן דרך קבע, כתוצאה ממציאותו של הרובה המסוכן. סיכון זה אינו מצמצם לשטחי הציד, אלא הולך ונמשך לכל מקום בו נושא עימו הצייד את כלי נשקו, בין בשדה הציד, בין בדרך אליו וממנו, ובין בביתו של הצייד, או במקום אחסון הרובה, או בכל מקום אליו נוטל הצייד את רובהו. הרובה הינו כלי מלאכתו של הצייד, וקשור קשר אמיץ למקצועו. על כן ברור כי כל צייד סביר יחפוץ לבטח עצמו בפני סיכונים הכרוכים בשימוש בכלי זה. לפיכך, מסקנתי הינה, כי כאשר המבטחת מקנה כיסוי ביטוחי לאחריותו של הנתבע 1, על פי פקודת הנזיקין, בהיותו צייד, ובפרטה, בתנאים המיוחדים, את הרובה הספציפי - גורם הנזק - הרי כיסוי זה רחב דיו כדי לכלול כל אירוע בו נגרם נזק על-ידי הרובה, ובלבד שלא חל לגביו חריג מפורש כל שהוא בתנאי הפוליסה. 17. הפרשנות, אשר נתן ב"כ הנתבע 2 לפוליסה, גורמת לצמצום אחריותה של המבטחת - צמצום שאינו סביר ואינו מצוין בצורה ברורה ובהירה לכל בנוסח הפוליסה. גבי דידי, לו חפצה הנתבעת 2 לצמצם את גבולות חבותה לפעילות הציד עצמה, היה עליה לפרט, בצורה המובנת לכל, כי גבולות החבות משתרעים רק לגבי נזקים שנגרמו במהלך ביצוע פעילות הציד גופא. 18. על-כן קובע אני כי הפוליסה מכסה את האירוע דנן, ובהתאם חבה הנתבעת מספר 2 בשיפוי נזקי התובעים בגבולות חבותה שעל פי הפוליסה, דהיינו 40,000 ש"ח בניכוי דמי השתתפות עצמית בסך 400 ש"ח (צמוד למדד הידוע ביום 1.6.90 כמפורט ברשימת הפוליסה). 19. ומכאן לגובה הנזק: תביעת התלויים: התובעת 1, שהינה אם המנוחה, טוענת כי היתה תלויה במנוחה. לטענתה, השתכרה המנוחה סך 1,500 ש"ח לחודש והעבירה את כל שכרה לצורכי הבית. טענה זו לא זכתה לאמוני. אף לא הובאו נתונים באשר לצורכי הבית, באשר להכנסות שתרם כל אחד מדיירי הבית לקופה המשפחתית ובאשר לצרכים של כל אחד מדיירי הבית. למעשה, כל שנטען היתה טענה סתמית, שנראה כי לא נטענה אלא על דרך הסתם. לא מעדותה של התובעת מספר 1 ולא מעדותו של עד התביעה שריף חאלדי, לא השכלתי להבין, האם בכלל תרמה המנוחה, תרומה של קבע, להוצאות הבית. אף נשמע מעדותו, כי אף האח האחר, פארס, השתכר באותה עת, אלא שפארס זה, אשר גם הוא התגורר בבית, לא נתן לו כספים כלל, כיוון שהיה זקוק לכסף זה. (ר' עדותו בעמ' 14). מאידך, כאשר נשאלה התובעת מספר 1 אילו הפסדים נגרמו לה, היא התייחסה להכנסותיהם של כל חמשת או ששת ילדיה (עמ' 17). לפיכך, בהעדר ראיות ברורות, אודות התמיכה שתמכה המנוחה באימה, וכנגדה צרכי הבית ומקורות ההכנסה האחרים, לא אוכל לפסוק לתובעת 1 כל פיצוי בגין אבדן תמיכה. מכל מקום, אציין, כי לנוכח הנתונים שהובאו, לא היה מקום אלא לפסוק סכום גלובלי צנוע, שהינו נמוך יותר מתביעת העזבון, ועל כן ממילא ינוכה ממנה. 20. ובאשר לתביעת העזבון: התובעים טוענים לנזקים בשיעור 40,000 ש"ח בגין הוצאות קבורה והלוויה. כן מבקשים התובעים פיצוי נוסף בסך 5,000 ש"ח בגין נסיעות, השבתה ממלאכה והוצאות נלוות אחרות. כל פריטי הנזק דלעיל נטענו על דרך הסתם, מבלי שהובא פירוט כל שהוא ומבלי שעדי התביעה מסוגלים היו להסביר, ולו בצורה כללית, הכיצד הגיעו לתחשיבם זה. עם זאת, אין ספק כי שעה שהמנוחה היתה מאושפזת בחיפה, נאלצו בני המשפחה לנסוע ולסעדה ליד מיטתה וכן נגרמו להם הוצאות נוספות עקב ההלוויה, הקבורה וימי האבל. בהעדר ראיות על הוצאות אלה, אסתפק בפסיקת סכום גלובלי בסך 5,000 ש"ח נכון להיום. 21. נותרה שאלת הנזקים הלא ממוניים בגין כאב וסבל, שסבלה המנוחה קודם לפטירתה ופיצוי בגין קיצור תוחלת החיים. אין לדעת מחומר הראיות שהומצא לבית המשפט, האם היתה המנוחה בהכרה קודם לפטירתה, ואם חשה מכאובים שהם או כי חשה באימת המוות המתקרב. כל שידוע הוא, כי המנוחה אושפזה תחילה בבית החולים העמק ומשם הועברה, במצב אנוש, לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נפטרה כעבור 7 ימים. בהתאם לאופי הפגיעה, יש להניח כי המנוחה איבדה הכרתה וזו לא שבה אליה עד לרגע פטירתה. המנוחה היתה בת 32 שנה במועד פטירתה, היתה רווקה, והתגוררה בבית הוריה. בשים לב לנתונים אלה החלטתי לפסוק לעזבון סכום גלובלי בגין קיצור תוחלת החיים, בסך של 200,000 ש"ח, נכון להיום. 22. סוף דבר: עזבון המנוחה זכאי לפיצויים בסכום כולל של 205,000 ש"ח. הואיל והנתבעת 2 חבה על פי פוליסת ביטוח מסוג "ביטוח אחריות", כמשמעה בסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981-, הרי שעל פי סעיף 68 לחוק, קמה לעזבון זכות תביעה ישירה כנגד המבטחת, הנתבעת 2. גבולות חבותה של הנתבעת 2 נקבעים בהתאם לפוליסה, דהיינו בגבולות של 40,000 ש"ח נכון ליום האירוע, בניכוי דמי השתתפות עצמית, העומדים על 400 ש"ח ליום 1.6.90 ובצירוף הצמדה למדד ליום האירוע מסתכמים בסך 566 ש"ח. על-כן בסה"כ חבה נתבעת 2 בפיצויים בסך כולל של 39,444 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע ועד לתשלום המלא בפועל - סכום המגיע כיום לסך 101,418 ש"ח. על-כן אף דינה של ההודעה לצד שלישי להתקבל, בגבולות החבות דלעיל. 23. חרף כל התחייבויות ב"כ התובעים, הרי עד היום לא הומצא צו ירושה המפרט מי הם יורשיה של המנוחה. איני מקבל את טענתו של ב"כ הנתבעת 2, כי בהעדר צו ירושה אין עילת תביעה. צו ירושה הינו דקלרטיבי, שכן הזכויות המהותיות נקבעות על פי הוראת סעיף 1 לחוק הירושה , תשכ"ה1965-, לפיה "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". על-כן קובע אני, כי פסק הדין לא יבוצע כל עוד לא יומצא צו ירושה המכריז מי הם יורשיה של המנוחה. סכום פסק הדין ישולם לב"כ התובעים לאחר המצאת צו הירושה , ויחולק על ידו בין היורשים על פי המנות שזכו בהן מן העזבון. 24. לפיכך הנני קובע כדלקמן: א. הנתבע מספר 1 ישלם לתובעים פיצויים בסכום כולל של 205,000 ש"ח. ב. הנתבעת מספר 2 תשלם מתוך הסכום הנ"ל סך של 101,418 ש"ח בין במישרין לתובעים ובין באמצעות השבתו לנתבע 1, לאחר שיוכח כי שילם חלק זה לתובעים. ג. הנתבע 1 ישא בהוצאות התובעים ובנוסף בשכ"ט פרקליטם בסך 15,000 ש"ח. הנתבעת 2 תשא בשכ"ט פרקליט התובעים בסך 15,000 ש"ח, כאשר לסכומים אלה יצטרף מע"מ כחוק. ד. כל הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. נשקפוליסהביטוח אחריות