פסק דין א. התובעת, ילידת 1961 (להלן: "התובעת") נפצעה בתאונת דרכים שאונתה לה ביום 18.11.89 עת נסעה ברכב שנהוג בידי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). [בשגגה נכתב בכתב התביעה שתאריך התאונה הוא 28.11.89, בעוד שלפי המסמכים הרלוונטיים המועד הנכון הוא 18.11.89]. השימוש ברכב היה מבוטח לפי הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים באמצעות סלע חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת מס' 2). מכיוון שהנתבעת מס' 2 כפרה בתקפותו של הכיסוי הביטוחי (כפי שיובהר להלן) צורפה קרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, כנתבעת מס' 3, ושיגרה מצידה הודעת צד שלישי כנגד הנתבע. ב. הטענה שהעלתה הנתבעת מס' 2, חברת הביטוח סלע, בכתב הגנתה היא שלנתבע מס' 1 אשר נהג ברכב בזמן אירוע התאונה, לא היה רשיון נהיגה בר-תוקף, חרף היותו תושב ישראל, בין מחמת שלא דאג לחדשו משך שנים, או מחמת שרשיונו נפסל בפס"ד של בימ"ש. ככל שהנתבע החזיק ברשיון בינ"ל או רשיון לאומי, שאיננו ישראלי, ביום התאונה או לפניה, הרי לרשיון כזה אין כל תוקף מחמת שהוצא שלא כדין בהיות הנתבע תושב ישראל או מחמת שלרשיון הנהיגה הישראלי של הנתבע לא היה תוקף. ג. עמדת קרנית בכתב הגנתה היא שלנתבע היה בזמן התאונה רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל לנהוג ברכב בו נהג, ולכן חייבת הנתבעת 2 לפצות את התובעת בגין נזקי התאונה, ולחילופין, הנתבע היה בעל רשיון, כאמור, במשך 24 החודשים שקדמו לאירוע, ולכן חייבת נתבעת 2 לפצות את התובעת, לחילופי חילופין נטען ע"י קרנית שנתבעת 2 ידעה או צריכה היתה לדעת שאין לנתבע רשיון נהיגה תקף, ואעפ"כ הוציאה לזכותו כיסוי ביטוחי בגין השימוש ברכב בו נהג, והיא מנועה לטעון להעדר כיסוי ביטוחי. אציין, כי על טענה אחרונה זו לא חזרה עוד קרנית בסיכומיה ויש לראות טענה אחרונה זו כטענה שנזנחה, מה עוד שגם אין תשתית שיהא בה כדי לבסס את טענת המניעות. קרנית שיגרה הודעת צד ג' כנגד הנתבע מס' 1 וציינה שאם ייקבע כי לא היה לנתבע הכיסוי הביטוחי כנדרש לפי פקודת הביטוח, אם בשל העדר רשיון נהיגה בר-תוקף לנהיגה ברכב, ואם מסיבה אחרת, קמה לקרנית הזכות לקבל מן הנתבע מס' 1 שיפוי בגין כל סכום בו תחוייב קרנית כלפי התובעת. ד. הנתבע 1 לא כפר בכך שנהג בזמן התאונה ברכב שהיה מבוטח באמצעות נתבעת 2 (חב' הביטוח סלע) וכי התובעת הוסעה ברכב זה, וכן טען שהוא לא היה בפסילה בתקופה הרלוונטית, וכי נהג ברשיון בר-תוקף בישראל, וכי נתבעת 2 היא האחראית לתוצאות התאונה. בכתב הגנתו כנגד הודעת צד ג' של קרנית טען הנתבע שקיים כיסוי ביטוחי כנדרש בפקודת הביטוח וחוק הפלת"ד בגין השימוש ברכב, ולכן אין על הנתבע לשפות את קרנית. ה. התיק נקבע לדיון בשאלת החבות. במסגרת זו נשמעה תחילה עדות מר יעקב גביש, פקיד כח אדם במחלקת השכר של בנק לאומי, ההנהלה הראשית, מעסיקתו של הנתבע מס' 1, שנשלח מטעם הבנק לבל"ל ניו-יורק. בהמשך, נשמעה עדותו של נתבע מס' 1 בעצמו. לתיק בית המשפט גם הוגשו מסמכים שונים כמוצגים. באי-כח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב בשאלת החבות. בשלב מאוחר יותר התקיימו מספר ישיבות קדם משפט בשאלת גובה הנזק. כאן יצויין שמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר ח. צינמן, קבע לתובעת נכות משוקללת של כ- 60%. באי כח הצדדים הגישו תחשיבי נזק, ולאחר שניתנה הצעת פשרה ע"י בית המשפט, ונתקיימו מספר בירורים בשאלת גובה הנזק, הושגה הסכמה לפיה ישולמו לתובעת פיצויים בסכום כולל של 1,685,694 ש"ח, לסילוק כל תביעותיה של התובעת, לרבות תביעות מיטיבים, כשסכום זה כולל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה חושב לאחר הפחתת התשלומים התכופים ששולמו לתובעת בעבר, לרבות התשלום שקיבלה התובעת בעבר מן המוסד לביטוח לאומי בגין נכות כללית. הסכום המוסכם ישולם לתובעת, בצירוף הפרשי הצמדה, מיום 1/02/2001 עד לתשלום המלא בפועל, 30 יום לאחר שיינתן פסק הדין בשאלת החבות, והתשלום יבוצע ע"י הנתבעת שתחוייב בפסק הדין בתשלום הפיצויים. ו. אתמקד איפוא בשאלת החבות. הנתבע מס' 1 הוא יליד יולי 1953 (עמ' 39 סיפא לפרוטוקול). כעולה מתעודת עובד ציבור של משרד הרישוי, מיום 20/11/96, נ1/, החזיק הנתבע 1 בעבר ברשיון נהיגה שהוצא בשנת 1973. חידוש ותשלום אחרון בוצעו באפריל 1977, בתוקף עד לתאריך מאי 1979 . מאז שנת 1979 לא חודש רשיון הנהיגה של הנתבע מס' 1. בתאריך 2/3/1986 נדון הנתבע מס' 1 לשלילת רשיון הנהיגה לתקופה של שנתיים לפי גזר-דינו של בית המשפט לתעבורה בנצרת, תיק מס' 6-161-149. עוד נאמר בתעודת עובד הציבור נ1/: "לאור האמור - להוצאת רשיון נהיגה מר בהלול ציון חייב במבחנים מחדש ובכל ההליכים הנדרשים להוצאת רשיון נהיגה". כך גם עולה ממכתב משרד הרישוי מיום 29/01/95, אל בא כח נתבעת 2, דהיינו, שרשיון הנתבע 1 פג במאי 1979, שרשיונו של נתבע 1 נפסל לתקופה של שנתיים מיום 2/3/86, ולפי תקנה 172 א' של תקנות התעבורה לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף תקופה העולה על שנה אחת, אלא אם עמד בעליו של הרשיון בבחינות ובבדיקות, כאילו היה מבקש רשיון נהיגה (מוצג נ2/). הרשעה זו של ביהמ"ש לתעבורה בנצרת מיום 2/3/86 גם מוצאת ביטוי בגיליון הרשעות תעבורה, מוצג נ18/, הרשעה מס' 4, וזאת בגין הזמנה לדין מיום 14/12/85 המתייחסת לנהיגה ללא רשיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, וחוסר ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח. נתונים אלה, דהיינו, שמאז מאי 1979 לא חודש רשיונו של הנתבע 1, ושרשיונו נשלל לשנתיים לפי גזר דין מיום 2/3/86 של בית המשפט לתעבורה בנצרת, עולים גם מן המוצגים מ1/ (תעודת עובד ציבור של משרד הרישוי מיום 24/11/96), וכן מ3/. עוד יצויין שב"כ הנתבע מס' 1 הודיע לפרוטוקול הדיון ביום 15/7/97, עמ' 36: "אני מודיע בזאת לביהמ"ש על דעת מרשי הנתבע מס' 1 ובנוכחותו כאן שאין לו ראיות או מסמכים שיש בהם לסתור הנאמר בתעודות עובד הציבור, נ1/ + מ1/ + מ3/". מכאן, שהאמור במוצגים נ1/, מ1/, מ3/ איננו שנוי במחלוקת. ז. עתה נוסיף ונציין, שהנתבע מס 1, נשלח מטעם מעסיקו, בנק לאומי, לבל"ל ניו יורק לתקופה 21/7/87 עד 22/7/89 (עדות מר גביש בע"מ 21 לפרוטוקול). בתקופה שהיה הנתבע מס' 1 בניו-יורק הונפק לנתבע מס' 1 רשיון נהיגה של מדינת ניו-יורק ביום 16/10/87, עמ' 38 לפרוט', מוצג נ10/. הנתבע מס’ 1 שהה בארה"ב מאז יציאתו לשם (20/7/87) עד תאריך 11/6/89, מועד בו חזר ארצה לפרק זמן קצר של כ- 9 ימים לערך, ואזי שב הנתבע לארה"ב ביום 20/6/89, וחזר ארצה סופית ביום 23/7/89 (עדות הנתבע מס' 1 בעמ' 41 לפרוטוקול, וכן עיינו בעמ' 10 של דרכונו נ11/). שליחותו של הנתבע מס' 1 מטעם בל"ל בניו-יורק נסתיימה איפוא ביולי 1989, מועד בו חזר ארצה (23/7/89). הנתבע 1 הבהיר בעדותו ששובו מן הארץ לארה"ב ב- 20/6/89 (לאחר ששהה כאן כתשעה ימים) היתה במטרה להשלים את ההתארגנות הקשורה לחזרה לארץ (עמ' 42 רישא לפרוטוקול). הנתבע הוסיף שגם מאז חזר ארצה ב- 1989, ועד מועד מתן עדותו (15/7/97) אין ברשותו רשיון נהיגה ישראלי (עמ' 43 רישא לפרוטוקול). יצויין שאין מחלוקת בין ב"כ הצדדים על כך שבמועד אירוע התאונה הנדונה כאן (18/11/89) היתה ברשות הנתבע 1 תעודת ביטוח חובה משולמת שהונפקה ע"י הנתבעת מס' 2 (עיינו, דברי ב"כ נתבע 1 בעמ' 39 רישא לפרוטוקול, כשב"כ נתבעות 2+3 אינם חולקים שתעודת ביטוח החובה היתה משולמת). ח. השאלה העומדת לדיון היא למעשה האמנם היה תוקף לתעודת ביטוח החובה נוכח העובדה שלנתבע מס' 1 לא היה רשיון נהיגה ישראלי תקף במועד אירוע התאונה הנדונה. כפי שציינתי כבר קודם לכן, טענת המניעות שאיזכרה קרנית בסעיף 1(ד') להגנתה, על דרך חילופי חילופין, לא חזרה עוד בסיכומיה, וממילא נזנחה. טענה זו גם לא הועלתה ע"י ב"כ נתבע מס' 1, ולמניעת ספק אציין שגם לא הוצבה תשתית עובדתית לטענת המניעות. ט. ועתה לגופו של עניין: סעיף 10 (א) של פקודת התעבורה קובע: "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר" (ההדגשה שלי - י.ג.) עולה מחומר הראיות שרשיון הנהיגה של הנתבע מס' 1 לא חודש מאז שנת 1979 (נ1/, נ2/, נ4/, מ1/, מ3/), ומכאן שבמועד אירוע התאונה הנדונה (18.11.89) לא היה לנתבע 1 במועד זה רשיון נהיגה בר-תוקף. השאלה המתבקשת היא האם ניתן לקבוע שהנתבע מס' 1 היה מורשה לנהוג ברכב בארץ במועד אירוע התאונה הנדונה בשים לב לכך שהיו ברשותו באותו מועד רשיון נהיגה של מדינת ניו-יורק (נ10/), ורשיון נהיגה בינלאומי (נ9/). תקנה 567 (א) של תקנות התעבורה תשכ"א1961-, קובעת: "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרשיונות כאמור בתקנת משנה (ב) פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה, ובלבד שמלאו לו 16 שנים אם הוא נוהג רכב כאמור בתקנות 176 ו177- (1) עד (3), ושבע עשרה שנים וחצי - אם הוא נוהג רכב כאמור בתקנות 177 (4) ו178-, ולפי תנאי הגיל כאמור בחלק ג' לתקנות אלה, אם הוא נוהג רכב מסוג אחר. לעניין תקנה זו, מי "שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". (ההדגשה שלי - י.ג.) תקנה 567 (ב) של תקנות התעבורה מפרטת כי הרשיונות העשויים לבוא בחשבון הם רשיון נהיגה בין-לאומי בר-תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל, או רשיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל. י. ב"כ נתבעת 2 וב"כ קרנית דנו ארוכות בסיכומיהם בשאלה מיהו "תושב ישראל" הנזכר בתקנה 567 (ב) (1), וכן 567 (ב) (2), כמפורט בפיסקה 6 של סיכומי ב"כ קרנית, ופיסקה 3 בסיכומי ב"כ הנתבעת מס' 2 (הנתבע כ"תושב ישראל"), אך לצורך ההכרעה בסוגיה שבפנינו נראה לי שדיון זה של ב"כ הצדדים הינו מעבר לנדרש. הפטור מחובת רשיון נהיגה המוענק לפי תקנה 567(א) של תקנות התעבורה למי שברשותו רשיון נהיגה בין-לאומי בר-תוקף או רשיון נהיגה לאומי (לפי החלופות שבתקנה 567(ב)) ניתן למי "שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", וההגדרה בתקנה 567(א) סיפא לעניין זה היא: "מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". ברי שהגדרה זו אינה חלה, ואיננה יכולה לחול, ביחס לנתבע מס' 1, נכון למועד אירוע התאונה הנדונה (18.11.89), שהרי הנתבע מס' 1 לא נעדר מן הארץ במשך שנה רצופה בזמן אירוע התאונה, שהרי הנתבע מס' 1 ביקר בארץ בתקופה שבין 11.6.89 לבין 20.6.89, יתר על כן, הנתבע חזר ב20.6.89- לארה"ב, כדי להשלים את ההתארגנות לצורך חזרתו ארצה (עדות הנתבע בעמ' 42 לפרוט'), ואכן חזר בפועל ארצה ביום 23.7.89, ובדרכונו הוטבעה חותמת תושב חוזר, ולפי עדותו בעמ' 42 לפרוט', שורות 17-18, יצא מאז מן הארץ רק לטיולים ולטיפולים רפואיים בבתו, ולכן אין לומר שהנתבע מס' 1 שוהה בארץ באופן זמני, די בכך כדי להוביל למסקנה שהפטור מחובת רשיון נהיגה (לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה) על-פי תקנה 567(א) של תקנות התעבורה - אינו חל ביחס לנתבע מס' 1. תקנה 567(ג) של תקנות התעבורה אינה רלוונטית הואיל וזו מתייחסת למי שעלה ארצה לפי אשרת עולה או תעודת עולה. י"א. ב"כ קרנית ער כמובן לכל האמור לעיל והוא מתמקד בטענה לפיה זכאי היה הנתבע מס' 1 ליהנות מן הפטור שבתקנה 567(א) של תקנות התעבורה בתשעת הימים של שהותו הזמנית הקצרה בארץ, בין 11.6.89 עד 20.6.89, שהרי באותם תשעה ימים שהייתו של הנתבע בארץ אכן היתה זמנית, וקודם לכן הוא נעדר מן הארץ שנה רצופה לפחות, דהיינו, מאז יצא מן הארץ לעבודה בבל"ל ניו-יורק (ביום 20.7.87 לפי הדרכון נ11/). בפרוט' ביהמ"ש מיום 24.6.96, עמ' 7 לפרוט', טען ב"כ קרנית: "הנהג שלנו עזב את הארץ ב1987-. עד 89' לא חזר ארצה. 5 חודשים לפני התאונה היה 9 ימים בארץ. אתמקד באותם ימים ואני טוען שהיה לו רשיון נהיגה כדין". זו העמדה אותה פירט ב"כ קרנית ביתר הרחבה בסיכומיו, עמ' 2, בהתבססו על הוראת סעיף 7 שעל גב תעודת ביטוח החובה (מ4/), וכדברי ב"כ קרנית בפיסקה 1(ג) של סיכומיו: "... אם יקבע בית המשפט הנכבד כי במהלך ביקורו הקצר של בהלול בארץ בחודש יוני 89', היה לו רשיון נהיגה בר תוקף בישראל, כי אז הוא ייחשב כמי שהיה לו בתאריך כלשהו במהלך 12 החודשים שקדמו לאירוע התאונה רשיון נהיגה בר תוקף בישראל. במקרה זה תהיה נהיגתו מבחינת תביעתה של התובעת, התאונה ותוצאותיה, מכוסים על ידי פוליסת הביטוח שהוציאה המבטחת". ובהמשך, בפיסקה 1(ד) של סיכומיו, ממשיך וכותב ב"כ קרנית שמטבע הדברים מכוונים מאמצי הטוענים בתיק זה לאותם 9 ימים שביוני 1989. י"ב. יצויין, שתעודת ביטוח החובה מ4/ איננה זו של הנתבע מס' 1, אך כפי שציינו ב"כ הצדדים בשלב הצגתה, בהעדר תעודת הביטוח הספציפית של הנתבע 1 הוגשה התעודה מ4/ (חזית וגב) כדוגמא לתעודת הביטוח שעצם קיומה איננו שנוי במחלוקת, והוסכם שנוסח תנאי הביטוח בצד האחורי של התעודה מ4/ הוא הנוסח שצריך להיות, ושבפועל הופיע בתעודה אותה נשא הנתבע מס' 1 בזמן התאונה (עמ' 37 לפרוט'). באותו סעיף 7 של התנאי, בגב התעודה מ4/, נאמר: "בתנאי שהאדם הנוהג, (בין שהוא בעל הפוליסה ובין שאינו בעל הפוליסה אך למעט לומד נהיגה הנזכר בסעיף 5 או 6 לעיל) הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב, ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק-דין, או החלטות בית המשפט או רשות מוסמכת אחרת". (ההדגשה שלי - י.ג.). י"ג. מכאן, שאם יימצא, על פי האמור בסעיף 7 הנ"ל של תנאי הביטוח בגב התעודה מ4/, כי הנתבע מס' 1 היה בעל רשיון נהיגה בר תוקף בישראל, ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה, בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לתאונה, כי אז ביטוח החובה בו עסקינן יהא בגדר ביטוח בר-תוקף. ביהמ"ש העליון דן במעמדה של פוליסת הביטוח, מחד גיסא, ובמעמד הוראת סעיף 7 (3) של חוק הפלת"ד, מאידך גיסא, ("מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה"), ב - ע"א 4231/97 צור שמיר בע"מ נ' נאה, נ"ג (2) פ"די, עמ' 193, בעמ' 197: "במילים אחרות, מטרתו של סעיף 7 לחוק הפיצויים היא להוסיף על ההוראות המגבילות את אחריות המבטח מקום שבו על-פי הפוליסה עומדת למבוטח הזכות להיות מפוצה בהתאם לחוק הפיצויים. כאשר הפוליסה עצמה קובעת הסדר בדבר הגבלת תוקף עקב היעדר רשיון נהיגה תקף, ההסדר שקבעה הפוליסה הוא שיחול..." (ההדגשה שלי - י.ג.). ובהמשך, שם, בעמ' 197 סיפא - עמ' 198 רישא: "מכאן עולה, כי יש לבחון הן את תחולתו של סעיף 7(3) לחוק, והן את תחולת ההוראה שבפוליסה על ענייננו. אם נגיע למסקנה כי על-פי אחת מהוראות אלה נשללה זכותו של המשיב כלפי המערערת, פירוש הדבר הוא, כי דין תביעת הפיצויים של המשיב כנגדה להידחות". י"ד. כך, למשל, בת.א. 581/95, המ' 20601/97 (מחוזי חיפה) אררט בע"מ נ' אלגריסי ואח' (צורף לסיכומיו של ב"כ נתבע 1) דנה חברתי, כב' השופטת ב. גילאור, בהתרחשות תאונה שבה הנהג עלה ארצה במרץ 94' כשברשותו רשיון נהיגה זר שהונפק בארה"ב, וזהו הרשיון שהיה ברשותו במועד אירוע התאונה בדצמבר 94', ואין חולק שלא היה ברשותו בזמן התאונה רשיון נהיגה ישראלי. תקנה 567(ג) של תקנות התעבורה, המתייחסת לעולה חדש, קובעת כי עולה כאמור פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה תוך שלושת החודשים שמיום כניסתו לישראל, אם בידיו אחד הרשיונות שבתקנה משנה (ב) של תקנה 567. תנאי זה התמלא באותו מקרה שהרי ברשות הנהג היה רשיון נהיגה זר שהונפק בארה"ב. כב' השופטת ב. גילאור קבעה בעניין שבפניה, כי תעודת ביטוח החובה של המבטח היא שחלה, שכן הנהג, שהיה עולה חדש, רשאי היה לנהוג ברשיון הנהיגה הזר האמור במשך שלושת החודשים לעלייתו ארצה, וסעיף 7 של תעודת הביטוח נותן תוקף לקיומו של הביטוח, אם היה הנוהג ברכב בעל רשיון בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לאירוע, וכדברי כב' השופטת ב. גילאור, שם, בעמ' 5 סיפא: "אני סבורה כי לאור העובדה כי בחלק מהתקופה של 12 החודשים שקדמו לתאונה, היה לתובע רשיון נהיגה תקף בישראל, למרות שביום התאונה לא החזיק רשיון נהיגה בתוקף בישראל, לפי הוראות הפוליסה שהוצאה ע"י המבקשת היה לו רשיון נהיגה בר-תוקף". ט"ו. תוצאה שונה היתה בע"א 5631/94 לביא נ' סהר, מ"ט (5) פ"די, עמ' 820, שם נהגה התובעת, עולה חדשה מצרפת, ללא רשיון נהיגה ישראלי, בהתבססות על רשיון נהיגה צרפתי ורשיון נהיגה בינלאומי, אך באותו מקרה נקבע על ידי ביהמ"ש העליון (כב' השופט ת. אור) שאין התובעת זכאית לפיצוי הן משום שמקום מגוריה הקבוע לא היה בחו"ל, והן משום שהתאונה קרתה שנתיים לאחר עלייתה ארצה (שם, בעמ' 828 רישא). ט"ז. חוששני, שבענייננו, גם בהתבססי על הוראת סעיף 7 של תנאי הביטוח שעל גב התעודה מ4/, המסקנה לדעתי היא שאין הביטוח בתוקף, מן הטעם שלנתבע מס' 1 לא היה רשיון נהיגה ישראלי תקף לא בזמן אירוע התאונה, ואף לא בתאריך כלשהו ב12- החודשים שקדמו לאירוע התאונה, והוא גם לא היה פטור מחובת רשיון נהיגה. אבהיר את עמדתי: גם בהנחה שרשיון הנהיגה של ניו-יורק (מוצג נ10/), ורשיון הנהיגה הבינלאומי (נ9/) ניתנו לנתבע מס' 1 כמי שלא היה במועד קבלתם תושב ישראל, כטענת ב"כ קרנית בסיכומיו, בעמ' 7, הטוען שהגדרת "מי שאינו תושב ישראל" בתקנה 567(ב) שוות ערך ל"מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", ושוות ערך ל"מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני", לפי ההגדרה בסיפא של תקנה 567(א), עדיין אין בכך כדי להוביל למסקנה שנתקיים התנאי שבסעיף 7 לתנאי הביטוח שבמוצג מ4/, דהיינו, שנהיגתו של הנתבע בארץ בתשעת הימים שבין 11.6.89 לבין 20.6.89 היתה כדין. הטעם לכך הוא שבסיפא לסעיף 7 של תנאי הביטוח, במוצג מ4/, מופיעה הדרישה הנוספת והיא שהנוהג לא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על-פי הוראות שבחיקוק, פסק-דין, או החלטות בית-משפט או רשות מוסמכת אחרת. י"ז. ציינתי כבר, שרשיון הנהיגה הישראלי של הנתבע מס' 1 לא חודש מאז שנת 1979, לפי תעודות עובד הציבור של משרד הרישוי מ1/, מ3/, נ1/, נ2/, נ4/, ומעבר לכך, עמדתי על כך שביום 2.3.86 נשלל רשיון הנהיגה של הנתבע מס' 1 לפי גזר דינו של ביהמ"ש לתעבורה בנצרת לתקופה של שנתיים, כעולה גם מן המוצגים הנ"ל. מגליון הרשעות תעבורה נ18/ אנו למדים שההרשעה של הנתבע היתה בגין נהיגה ללא רשיון נהיגה לפי סעיף 10(א) של פקודת התעבורה, ונהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 של פקודת הביטוח. יש חשיבות לכך ששלילת רשיון הנהיגה של הנתבע מס' 1 לפי גזר הדין הנ"ל היתה לתקופה של שנתיים שכן תקנה 172א' של תקנות התעבורה קובעת: "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". בענייננו, משנשלל רשיון הנהיגה של הנתבע מס' 1 לפי גזר הדין של ביהמ"ש לתעבורה בנצרת מיום 2.3.86 היה על הנתבע מס' 1 לעבור בדיקות ובחינות כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ואין כל ראיה שהנתבע מס' 1 ביקש, או קיבל פטור מבדיקות ובחינות כאלה. גם מתעודת עובד הציבור נ1/ של משרד הרישוי עולה שלהוצאת רשיון נהיגה חייב הנתבע במבחנים מחדש ובכל ההליכים הנדרשים להוצאת רשיון נהיגה. מכאן, שחל בענייננו האמור בסיפא של סעיף 7 בתנאי הביטוח בגב התעודה מ4/, דהיינו, הנתבע מס' 1 נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לפי הוראות שבחיקוק (תקנה 172 א' של תקנות התעבורה) או רשות מוסמכת אחרת (משרד הרישוי כעולה מתעודת עובד הציבור נ1/). בנסיבות אלה לא היה הנתבע מס' 1 רשאי לנהוג באמצעות רשיון הנהיגה של ניו-יורק או רשיון הנהיגה הבינלאומי, וזאת גם בתשעת הימים שבין 11.6.89 - 20.6.89, שלגביהם טוען ב"כ קרנית בסיכומיו. לנתבע מס' 1 לא היה איפוא, ולא יכול היה להיות, רשיון נהיגה בשלב כלשהו של 12 החודשים שקדמו לתאונה, ולא יוכל להיות לו רשיון כזה, כל עוד לא יעמוד במבחנים ובבדיקות כנדרש על ידי משרד הרישוי. י"ח. ב"כ קרנית מצביע בטיעונו שבכתב מיום 8.4.99 על פסה"ד שבע.א. 4231/97 צור שמיר נ' נאה, נ"ג (2) פ"די, עמ' 193, שם נקבע, על ידי כב' השופט ת. אור, שהעובדה שרשיון הנהיגה של המשיב לא חודש על ידי משרד הרישוי לאור תקנה 172 ב' של תקנות התעבורה מחמת אי תשלום קנסות בגין עבירות תנועה שהוטלו עליו - לא תעמוד לרועץ למשיב הואיל ואת החריג שבסעיף 7(3) סיפא של חוק הפלת"ד בדבר אי תשלום אגרת רשיון נהיגה יש להחיל גם על אי-חידוש רשיון מחמת אי-תשלום קנס, שכן מדובר במחדל פיסקאלי או פורמלי - טכני שאינו פוגם בכשירותו של המשיב לנהוג, ואת המונח "פסילה" שבפוליסת הביטוח יש לפרש כפעולה של קביעת אי-כשירות (שם, בעמ' 202 רישא). י"ט. עניות דעתי היא, שבענייננו, אין הנדון דומה לראיה. בעוד שב - ע.א. 4231/97 הנ"ל חלה תקנה 172 ב' של תקנות התעבורה, במקרה שבפנינו חלה הוראת תקנה 172 א' של תקנות התעבורה. בעוד שלפי תקנה 172 ב' של תקנות התעבורה, רשות הרישוי רשאית שלא ליתן או לחדש רשיון נהיגה מחמת אי תשלום קנס בגין עבירת תעבורה, הרי בתקנה 172 א' של תקנות התעבורה, שהיא הרלוונטית בענייננו, נאמר בלשון מנדטורית: "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות..." (ההדגשה שלי - י.ג.). מצב שבו רשיון הנהיגה לא היה תקף תקופה העולה על שנה אחת יורד לשרשו ולמהותו של עניין, ומכאן גם ההוראה שהרשיון לא יחודש אלא אם יעמוד בעליו בבדיקות ובבחינות, וזהו המקרה בענייננו כשהנתבע מס' 1 נפסל מלנהוג לתקופה של שנתיים לפי גזר דינו של ביהמ"ש לתעבורה בנצרת מיום 2.3.86, ומשלא עמד הנתבע 1 בבחינות ובבדיקות כנדרש, אין הנתבע 1 זכאי לחידוש רשיון הנהיגה, כל עוד לא יעמוד בבחינות ובבדיקות אלה, וזהו כאמור פגם מהותי, במובחן מאי-חידוש רשיון נהיגה בגין אי תשלום קנס. כפי שצויין ב - ע.א. 4231/97 הנ"ל, שם, בעמ' 201, מול האות ד': "בענייננו, אין חולק, כי בעת התאונה, היה המשיב זכאי לחדש את רשיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס, ובלי שיחוייב על ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך" (ההדגשה שלי - י.ג.). בענייננו, ולאור תקנה 172 א' של תקנות התעבורה, חייב היה הנתבע מס' 1 לעמוד בבדיקות ובבחינות לחידוש רשיון הנהיגה שלו - אשר לא היה בתוקף תקופה של למעלה משנה אחת. כ. אם לסכם: במועד אירוע התאונה (18.11.89) נהג הנתבע מס' 1 ללא רשיון נהיגה תקף, ובמועד זה גם לא חל עליו הפטור שבתקנה 567 של תקנות התעבורה הואיל ובאותה עת לא נתקיים בו התנאי של היעדרות מן הארץ במשך שנה רצופה אחת, ומכיוון שבאותה תקופה כבר שב הנתבע ארצה משהייתו בבנק לאומי בניו-יורק, גם אין לומר ששהייתו של הנתבע בארץ במועד התאונה היתה זמנית. יתר על כן: אין לקבל את הטענה כאילו בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לתאונה היה לנתבע מס' 1 רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל [והכוונה לתשעת הימים שבין 11.6.89 - 20.6.89 כשהיה הנתבע 1 בביקור בארץ], ואין הנתבע 1 יכול ליהנות מהוראת סעיף 7 בתנאי הביטוח, שבגב התעודה מ4/, מן הטעם שהנתבע 1 היה פסול מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל, לאחר שרשיונו נפסל לתקופה של שנתיים בגזר הדין שניתן ביום 2.3.86, והנתבע 1 חייב היה לעמוד בבדיקות ובבחינות לחידוש רשיונו כנדרש בתקנה 172 א' של תקנות התעבורה, והנתבע לא קיים דרישה זו. אכן, ב"כ נתבע מס' 1 מציין בסיכומיו, עמ' 4, שתקופת הפסילה של נתבע 1 חלפה, ובזמן שארעה התאונה כבר רשאי היה הנתבע לפנות למשרד הרישוי לחידוש רשיונו, אך לפי הוראת תקנה 172 א' של תקנות התעבורה לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה בתוקף תקופה העולה על שנה (ובענייננו מדובר היה בשנתיים), אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, וזו כאמור דרישה מהותית היורדת לשרשו של עניין, שהנתבע 1 לא קיים. כ"א. המסקנה הבלתי נמנעת מן האמור לעיל היא, שתעודת ביטוח החובה שהנפיקה הנתבעת מס' 2 נכון למועד התאונה (18.11.89), לכיסוי נהיגתו של הנתבע מס' 1 ברכב, לא היתה בתוקף, ולכן מי שחייב בתשלום הפיצויים לתובעת בגין נזקי התאונה הנדונה הינם הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 3 (קרנית), ביחד ולחוד. כ"ב. סעיף 9(א) של חוק הפלת"ד קובע: "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב פיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) --- (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה. (3) ---". מכאן, שעל הנתבע מס' 1 לשפות את קרנית בשיעור סכום הפיצויים שתשלם קרנית לתובעת על-פי פסק-דין זה, בהתאם להודעת צד ג' שהגישה קרנית כנגד הנתבע מס' 1. כ"ג. עיינתי בטענותיו של ב"כ נתבע מס' 1 בסיכומיו אשר טוען, בין היתר, שאין לחייב את הנתבע מס' 1 בתביעת ההשבה של קרנית הואיל והתאונה בענייננו לא ארעה מחמת רשלנות הנתבע 1, אלא בגין רשלנותו של נהג אחר, ומה עוד שהנתבע 1 דאג לבטח את רכבו והיה ברשותו רשיון נהיגה בינלאומי ורשיון נהיגה של ניו-יורק בזמן אירוע התאונה. חוששני, שאין בכוחן של טענות אלה כדי לסייע בידי הנתבע מס' 1. כפי שציינתי קודם לכן, עולה מן הראיות שברשות הנתבע מס' 1 לא היה רשיון נהיגה תקף וממילא לא היתה תעודת הביטוח שלו בתוקף, מנימוקים שכבר עמדתי עליהם. בהתאם לע.א. 483/84 + 114/85 קרנית נ' אברהם ואח', מ"א (4) פ"די, עמ' 754, הפירוש שיש לאמץ בכל הנוגע לסעיף 9 (ב) של חוק הפלת"ד הוא הפירוש המצמצם, לפיו זכות החזרה קיימת גם ללא אשם בנזיקין (שם, בעמ' 766), וכפי שמציינת כב' השופטת ש. נתניהו, שם, בעמ' 767: "עדיף עלי הפירוש המצמצם. הוא מגשים את מטרת המחוקק בכך שאינו מחזיר אותנו "לקן הצרעות" של בירור השאלה של האחריות לתאונה על-פי הפקודה...". לכן, יש לקבל את ההודעה לצד ג' ולחייב את הנתבע מס' 1 לשפות את קרנית בגין כל סכום שתשלם קרנית כפיצוי לתובעת. כ"ד. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: (1) אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע מס' 1 ואת הנתבעת מס' 3 (קרנית), ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכום הכולל של 1,685,694 ש"ח [שכולל בתוכו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד] (בהתאם להודעתו המפורטת של ב"כ קרנית שנתקבלה בביהמ"ש ביום 5.2.01, ואשר אני נותן לה תוקף כחלק בלתי נפרד מפסק-דין זה) בצירוף הפרשי הצמדה למדד יוקר המחיה מיום 1.2.01 ועד התשלום המלא בפועל, שיתבצע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק-דין זה. (2) הנתבעים מס' 1 ומס' 3, ביחד ולחוד, ישאו בנפרד באגרת המשפט המגיעה בגין הליך זה, בהתאם לתקנות האגרות החלות על תובענה זו. (3) אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 (סלע חברה לביטוח בע"מ) ומחייב את הנתבעים מס' 1 ומס' 3, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסכום של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התשלום יתבצע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק-דין זה. (4) אני מקבל את הודעת צד ג' ששיגרה הנתבעת מס' 3 (קרנית) לנתבע מס' 1, ומחייב את הנתבע מס' 1 לשפות את הנתבעת מס' 3 (קרנית) בגין כל סכום שתשלם קרנית עפ"י פסק-דין זה לתובעת, וזאת עד לסכום של 1,685,694 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מן המועד שבו תשלם קרנית את מלוא הפיצוי לידי ב"כ התובעת ועד הפרעון המלא בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע מס' 1 לנתבעת מס' 3 (קרנית) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצד ג' בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, והתשלום יתבצע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה. משפט תעבורהתקנות התעבורה