עבירת "גניבה בידי מנהל"

סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין מעגן את ההגדרה הבסיסית של עבירת הגניבה, וקובע כי: (א) אדם גונב דבר אם הוא – (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע. הערך החברתי המוגן על ידי עבירת הגניבה הוא, כידוע, שמירת זכות הבעלות והחזקה בנכס (ע"פ 7085/93 נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221 (1997)). סעיף 392 לחוק דן במצב מיוחד של גניבה – "גניבה בידי מנהל" – ומורה כי: חבר דירקטוריון או נושא משרה של תאגיד הגונב דבר שהוא נכס התאגיד, דינו – מאסר שבע שנים. הסעיף משלב בין יסודותיה הבסיסיים של עבירת הגניבה לבין נסיבות מיוחדות לחומרה, הנובעות מזהות הגנב ומן המעמד המיוחד לו הוא זוכה מבעל הנכס (ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1 (1995)). הנסיבות המיוחדות המתוארות בסעיף משוות לעבירה חומרה מיוחדת, המשתקפת בעונש המחמיר שנקבע לצידה, בהשוואה לעונש שנקבע בסעיף 384 לחוק העונשין לעבירת הגניבה הרגילה (ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006); ע"פ 141/59 טריביש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1793, 1799 (1959); ע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92, 116(1992)). הנה כי כן, כאשר מדובר בעבירת גניבה המיוחסת למנהל בתאגיד, נוספת לפגיעה בערך המוגן העומד בבסיס עבירת הגניבה הקלאסית (ההגנה על הרכוש), גם הפרה של יחסי האמון המיוחדים שבין המנהל לבין התאגיד, והיא שמצדיקה את ההחמרה בענישה. היסוד העובדתי שבעבירת הגניבה מבטא את הוצאת הדבר הגנוב מחזקתו של בעליו ללא הסכמתו. הסכמת הבעלים הנדרשת היא הסכמה מודעת, דהיינו: הסכמה "עניינית ואמיתית", על רקע של ידיעת המציאות והבנת משמעותה של ההסכמה (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני 633 (מהדורה מעודכנת, 2005) (להלן: קדמי)). היסוד הנפשי הנדרש הוא של מחשבה פלילית, לאמור: מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה (סעיפים 20-19 לחוק העונשין) בצירוף כוונה מיוחדת לשלול את הדבר הנגנב "שלילת קבע" (דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.5.2011) (להלן: עניין פרי). בנוסף, כוללת עבירת הגניבה שני רכיבים נוספים: היות הנטילה ב"מרמה" ו"בלי תביעת זכות בתום לב". באשר לטיבו של יסוד המרמה – קימות גישות שונות: יש הרואים בו חלק מן היסוד הנפשי בעבירה, שעניינו ידיעה שמדובר ברכוש הזולת ורצון להשיג את התוצאה של שליחת יד בו, ויש הרואים בו יסוד נסיבתי, שמשמעו כי התנהגות הנאשם לוקה ב"אי-יושר" על פי אמת מידה ערכית אובייקטיבית (לסקירה מפורטת ראו עניין פרי, פסקה 53 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה והאסמכתאות שם. וראו דיון דומה ביחס ליסוד "היעדר תביעת זכות" בקדמי, עמ' 644-643). אשר לדרישה כי הנטילה תהא "בלי תביעת זכות בתום לב", נקבע כי פירוש הביטוי "תביעת זכות בתום לב" הוא כי "בשעת מעשה האמין הנוטל בכנות שיש לו הזכות החוקית – להבדיל מזכות מוסרית גרידא – ליטול את החפץ לצמיתות מאת האדם המחזיק בו, אם מפני שהאמין שהוא בעצמו בעל זכות ההחזקה, ואם מפני שחשב שהבעלים הסכים מראש למעשה האמור" ד"נ 6/75 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד כט (2) 544 , 548 (1975).