איחור בתשלום פיצויי פיטורים - התפטרות לאחר לידה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בתשלום פיצויי פיטורים: .Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט הראשי הרניב; נציגי ציבור: ה"ה מישורי ושיין; תב"ע לט/1033-3) שדחה את עתירת המערערת לחייב את המשיבה לשלם לה: א) פיצויי הלנה והפרשי הצמדה על פיצויי הפיטורים ששולמו באיחור של 5 חודשים (התפטרות ב- 11.1.1979ותשלום הפיצויים ביום 21.6.1979); ב) פיצויי הלנה - מיום 21.6.1979ועד לתשלום בפועל - על יתרת הקרן לאחר זקיפת חלק מפיצויי הפיטורים על חשבון הפרשי הצמדה שהגיעו ליום 21.6.1979; ג) הפרשי הצמדה וריבית על פיצויי ההלנה שייפסקו מיום 21.6.1979 כאמור בפסקה הקודמת. .2ואלה העובדות: א) המערערת עבדה כמורה במשרד החינוך והתרבות מיום 13.10.1964; ב) המערערת ילדה בן, ביום 7.11.1978ואמורה היתה לחזור לעבודה בשליש הראשון של ינואר 1979; ג) ביום 9.1.1979הודיעה המערערת על התפטרותה מן העבודה ויום 11.1.1979נשלח למערערת מכתב בדבר "אישור פיצויי פיטורים למתפטרת אחרי לידה" לתקופה ש"עד יום 18.1.1979"; ד) המערערת עבדה שנים מספר, בגדרות ו"כרטיסיה" שעברו, בטעות, לבאר-שבע (מחוז הדרום). משהחל מר ביטון, מבקר חשבונות בגזברות משרד החינוך (מחוז המרכז) לטפל בעניין פיצויי הפיטורים למערערת, היה עליו לפנות לבאר-שבע כדי שיעבירו לו את "הכרטיסים" ועקב כך נגרם עיכוב בטיפולו בתיק. החשבון נערך על-ידי מר ביטון ב- 10.5.1979ונשלח למערערת לעיון ואישור; ה) החשבון הנ"ל אושר בחתימת ידה של פרקליטת המערערת ביום 13.6.1979והוחזר למשרד החינוך. השיק נשלח ב- 18.61979ונתקבל ב-21.6.1979; ו) ב- 24.6.1979הוגשה התובענה לבית-הדין האזורי. .3בית-הדין האזורי לא חסך את שבטו, לפרקים בלשון בוטה (ראה שורות הפתיחה של פסק-הדין) מהתנהגות המערערת אשר לא טרחה, בניגוד לכל נוהג במערכת החינוך, להודיע מראש, על רצונה להתפטר, אולם, מששולמו פיצויי הפיטורים באיחור מה, יצאה מייד בדרישה לפיצויי הלנה ולהפרשי הצמדה "ולא זו בלבד אלא שיש לזקוף את הסכום ששולם, קודם כל על חשבון הפרשי ההצמדה ופיצויי ההלנה, כך שחלק מהקרן, אולי כולו, טרם שולם עד היום ולכן הוא עדיין טעון בפיצויי הלנה והפרשי הצמדה. "הנוהל לגבי תשלום פיצויי פיטורים, כפי שקבע בית-הדין האזורי, הוא שמכינים חשבון, שולחים אותו לאישור המורה ורק לאחר קבלת האישור או ההכרות של המורה, שולחים את השיק. בנסיבות המקרה, אם היה "איחור קל" של שלושה חודשים, הרי שמקורו בטעות הכנה שטעו כאשר שלחו בזמנו את "כרטיסי" המערערת למחוז הדרום והיה צורך לאתרם ולהחזירם. על כן ראה בית-הדין לפטור את המשיבה מתשלום פיצויי הלנה ומתשלום הפרשי הצמדה, במידה וקיימת היתה אפשרות, מבחינה משפטית, לחייב בהפרשים אלה. .4בערעורה טענה באת-כוח המערערת, בין השאר, כי בית-הדין קמא שגה בדברו על "איחור של שלושה חודשים", שעה שהאיחור היה של חמישה חודשים ו- 10ימים ובראותו לפטור את המשיבה מתשלום פיצויי הלנה בשל טעות כנה בעוד שלא היתה כל טעות, ואכן אם היתה - לא הוכח מה משך העיכוב שנגרם על-ידי הטעות. .5במהלך הדיון בערעור החליט בית-הדין לדחות את המשך הדיון לישיבה אחרת, על מנת שיובא תיק המשכורת של המערערת ותיקה האישי. בישיבה השניה הובאו אמנם שני התיקים, אך לא היה בהם כדי ללמד על התכתבות בין מחוז המרכז ומחוז הדרום אודות "הכרטיסים" שהועברו בטעות למחוז הלא-נכון. .6באת-כוח המערערת טענה, כי באין ראיה שהתיקים הועברו למחוז הדרום, נופלת ממילא הטענה אודות טעות כנה ומגיעים פיצויי הלנה (% 5לחודש) מיום ההתפטרות עד ליום התשלום. ביום התשלום (21.6.1979) התגבשו פצויי ההלנה לסכום חוב רגיל ועליו יש לשלם הפרשי הצמדה וריבית. .7באת-כוח המדינה השיבה, כי לקביעה אודות טעות כנה היתה אמנם אסמכתה והיא עדותו בשבועה של בר ביטון בדבר העברת "הכרטיסים" לבאר-שבע, הטיפול בהחזרתם למחוז המרכז והעיכוב שנגרם עקב כך. .Iiפסק-דין .1אין חולקים על כך שפיצויי הפיטורים שולמו באיחור. שומה היה על המשיבה לשלמם "תוך שישים יום מהמועד לתשלומם" (סעיף 20(ב) לחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג-1963; להלן - החוק) וה"מועד לתשלום" במקרה דנן הוא "יום הפסקת יחסי עובד-מעביד" (סעיף 20(א) (1) לחוק), היינו ה- 18.1.1979(ראה סעיף 2(ג) להליך). אשר לאורך תקופת האיחור ("ההלנה"), טוענת המשיבה שהפיצויים שולמו רק ב- 21.6.1979מפני שהמערערת עיכבה את החשבון תחת ידה, בטרם החזירה אותו עם חתימת אישור. .2הבדין נהג בית-הדין האזורי בראותו לפטור את המשיבה מתשלום פיצויי הלנה? דיון בשאלה זו, מחייב התייחסות לאותו "פסק-זמן" הפעור באמצע טיפולה של המשיבה בעניינה של המערערת. מהו טעמו של חוסר הפעולה בין ה- 18.1.1979(יום הפסקת היחסים) לבין ה- 10.5.1979(היום בו ערך מר ביטון את חשבון הפיצויים; ראה סעיף 2(ד) להליך)? .3בית-הדין האזורי קיבל כמהימן את ההסבר של המשיבה "שכרטיסה של התובעת שעבדה תקופה מסוימת בגדרות שבדרום הארץ, הועבר בטעות למחוז באר-שבע, וכו'.... ". הסבר זהמקורו בעדות שלא נסתרה, עדותו של מר אברהם ביטון (תצהיר וחקירה נגדית). לשאלותיה של באת-כוח המערערת השיב מר ביטון, כי אינו זוכר מתי פנה לבאר-שבע על מנת לקבל את תיקי המערערת ואימתי קיבלם. כל שזכר הוא ש"זה היה כאשר התחיל (התחלתי) לטפל בתיק". ובסיכום: תיקיה (כרטיסיה) של המערערת הועברו לבאר-שבע על-ידי מישהו שסבר שגדרות - שנתערבבה אצלו, מסתמא, עם גדרה מצויה במחוז הדרום. מי שטיפל בכל הקשור בתשלום הפיצויים (מר ביטון) הוצרך לאתר את התיקים ולהחזירם למחוז המרכז ותוך כדי כך עברו-חלפו קרוב לארבעה חודשים. השאלה היא: האם ייאמר על "מהלכים" אלה, שהם בבחינת "טעות כנה" במובן החוק? .4על שאלה דומה ניתנה תשובה בדב"ע לא/5-2, [1], שם נאמר, בין היתר, כי - "אין ניגוד הכרחי בין 'טעות כנה' ו'רשלנות'... 'רשלנות' מוצאת את ביטויה במעשה או במחדל ו'טעות' היא כאמור הלך מחשבה, ולא מן הנמנע הדבר כי 'טעות כנה' תיגרם על-ידי רשלנותו של הטועה..." (שם, [1], בע' 173). .5משרואים כטעות כגון דא גם טעות שמקורה ברשלנות, אין זאת אומרת כי לעולם חוסן וכי מי ששגה בשל אי-תשומת לב או חוסר עירנות ולא שילם פיצויי פיטורים לעובד, או לא שילמם במועדם, או לא שילמם בשיעורם המלא - יהא לעולם פטור (כליל או חלקית) מתשלום פיצויי הלנה. ככלות הכל המדובר בתשלום לעובד שעבד אצל המעביד אולי מספר שנים ואולי שנים רבות, אך לפחות שנה אחת - ואינו עובד עוד, והעדרו בוודאי מורגש. המעביד מודע לכך, שהוא חייב לשלם פיצויי פיטורים, אלא שהדבר אינו מתבצע או שאינו מתבצע כראוי. במהלך עניינים רגיל, יועמד המעביד, במוקדם או במאוחר, על טעותו - לרוב על-ידי דרישה מאת העובד - או שיגלנה על-פי בדיקה עצמית. מאותו רגע שמתברר לו הדבר, חייב המעביד לפעול בחריצות סבירה למען תיקון המעוות ולא ימחלו לו שיהוי נוסף. על העובד יהיה להוכיח, שהמעביד הועמד על טעותו במועד מסוים והמשיך לשבת בחיבוק ידיים. המעביד מצדו ינסה להוכיח, שכאשר נוכח בטעותו - פעל בחריצות ראויה לתיקון המצב. .6במקרה דנן לא הוברר אימתי נוכח המשיבה (או הפועלים בשמה) שהתיקים הנחוצים לעריכת החשבון נמצאים בבאר-שבע. לשון אחר - לא הוכח אימתי נתגלה המכשול, פרי הטעות, ואימתי חוסל. אף-על-פי-כן אין אנו סבורים שיש הצדקה לנהוג "סלחנות" מלאה, כפי שנהג בית-הדין האזורי, ולפטור את המשיבה כליל מתשלום פיצויי הלנה. לא היה מקום לכך קודם כל - מן הטעם, שהמשיבה עצמה לא גרסה שהיא ראויה ל"חנינה" מלאה, אלא ל"חנינה" חלקית בלבד. בסיכומיה בכתב אמרה זאת לא פעם אחת, כי אם שלוש פעמים: בע' 3לסיכומיה בבית-הדין האזורי נאמר, שכל שביקשה בכתב ההגנה הוא "להפחית את פיצויי ההלנה עקב טעות כנה ונסיבות שלנתבעת לא היתה שליטה עליהם (כך!)" ושוב, בע' 4("...יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה") ובע' 6("...מתבקש כב' בית-הדין להפחית...") (ההדגשות אינן במקור). שנית - תהא אשר תהא הגישה לאומדן חלוף הזמן, אין להשתחרר מן ההרגשה שפרק זמן של כמעט ארבעה חודשים, עולה על הדרוש, לפי כל סבירות, כדי לאתר חומר חסר ולהחזירו למקומו. .7מכל האמור עולה, כי הערעור מתקבל כך, שהמשיבה תשלם למערערת פיצויי הלנה מופחתים, היינו בשיעור של % 4לחודש בעד התקופה שמ- 18.1.1979עד 21.6.1979, היינו - 935, 1שקל. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. .8התוצאה היא, שאנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערת פיצויי הלנה בסך 935, 1שקל בצירוף הפרשיהצמדה לפי מדד יוקר המחיה של חודש יוני 1979עד למועד התשלום בפועל וריבית בשיעור של % 3לשנה, מיום 21.6.1979עד למועד התשלום בפועל. .9עם ביטול פסק-הדין נשוא הערעור, בטל חיוב המערערת בהוצאות. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך 600שקל בתוספת מע"מ. התפטרותפיצויי פיטוריםפיטוריםהתפטרות לאחר לידהפיצוייםלידה