פינוי דיירים מדירת קרקע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דיירים מדירת קרקע: 1. תמצית המחלוקת זוהי תביעה לפינוי הנתבעים מדירת קרקע המצויה בשכונת אחווה 143 גוש 15027 חלקה 66 בטבריה (להלן: "הדירה"). עיקר העובדות אינו שנויי למעשה במחלוקת. הדירה נשוא התביעה הייתה בבעלותה של הגב' לולו זכאי אשר הלכה לעולמה. משנת 1977 הושכרה הדירה לנתבע מס' 1 ולטענתו העביר את זכויותיו כשוכר הדירה לנתבע מס' 2 שהוא אחיו. הנתבעים טוענים כי כחלק מההסכם אשר היה בין המנוחה הגב' לולו ובין הנתבעים השקיע נתבע מס' 1 בשיפוץ הדירה וזאת במקום לשלם שכ"ד ריאלי. התובע טוען כי לא הוסכם על שיפוץ הדירה כחלופה לתשלום שכ"ד וכמו כן הוא טוען כי בפועל הוא זה שנשא בעיקר עלות השיפוצים. אין חולק כי בהמשך שילמו הנתבעים שכ"ד בסכומים זעומים. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הנה בשאלה האם הנתבעים הינם דיירים מוגנים. לאחר שעיינתי בתצהירים ובמכלול הראיות שבפניי וכן בסיכומי הצדדים ובטיעוניהם אני קובע כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים ובהתאם עליהם לפנות את הדירה. להלן טעמיי. 2. גירסת הנתבעים גירסת הנתבעים בתמצית היא כי הם דיירים מוגנים מאחר ונתבע מס' 1 שיפץ את הדירה וזאת בתמורה לדמי מפתח (על פי עדותו של נתבע מס' 1 עמ' 15 שורה 27 לפרוטוקול). יצוין כי בתצהיר עדות ראשית לא פורטה גירסה לפיה השיפוץ של הדירה היה בתמורה לדמי מפתח והאמור לעיל נאמר בתשובה לשאלות חקירה נגדית. בתצהיר העדות הראשית ציין נתבע מס' 1 כי פנה אל הגב' לולו בבקשה שתאפשר לו לשכור חדר ולדבריו הסכימה הגב' לולו להשכיר לו חדר ואולם הבהירה לו כי החדר אינו ראוי למגורים ולכן הסכימו הצדדים כי נתבע מס' 1 ישפץ את החדר על חשבונו וישלם דמי שכירות בסך 20 לירות לחודש. בנסיבות אלו וכבר לפי עדותו של נתבע מס' 1 מתעורר ספק רב בכל הנוגע לעצם היות המושכר מושכר בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר. סעיף 9 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") קובע כי נכס שביום 20.8.68 לא היה הדייר להחזיק בו לא יחול עליו חוק הגנת הדייר כל עוד לא הושכר בדמי מפתח. דמי מפתח מוגדרים בחוק הגנת הדייר כ: "כל תמורה שאינה דמי שכירות, הניתנת בקשר לשכירות של המושכר, או בקשר לקבלת חזקה או להחזרת החזקה במושכר לפי חוק זה - ואין נפקא מינה מתי שולמו". לפי גירסת הנתבע עצמו, כפי שפורטה בתצהירו, אין לראות בשיפוץ החדר והתאמתו למגורים כתמורה עבור קבלת החזקה בנכס. כי הרי לפי גירסתו לא היה מדובר בשיפוץ כתמורה מאחר והתמורה נקבעה כתמורה כספית לפי שכ"ד חודשי. מטרת השיפוץ הייתה פשוטו כמשמעו כדי לאפשר לו להתגורר בנכס וזאת בשים לב למערכת יחסים מיוחדת שהייתה בינו לבין המנוחה. לדבריו, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירו ולאחר מכן בעדותו, הסכימה המנוחה לאפשר לו להתגורר במושכר ולהשכיר לו את החדר ואולם החדר לא היה ראוי למגורים ובהתאם היא הבהירה לו כי כדי להתאים את החדר למגורים יהיה עליו גם לשפצו. בנסיבות אלו אין לראות את השיפוץ כחלק מתמורה עבור דמי השכירות ובהתאם אין לראות את השיפוץ כנכנס לגדר של דמי מפתח. בנסיבות העניין אני סבור כי יש לתת משקל לאמור בתצהירו של נתבע מס' 1 אשר לא הצהיר כי הוסכם בינו לבין המנוחה כי השיפוצים יחשבו כתשלום דמי מפתח. אמירתו במסגרת החקירה הנגדית הייתה ככל הנראה ניסיון לשפץ את גירסתו. ואולם לעניין זה יש ליתן משקל דווקא לתצהיר שהוכן מראש ואשר בו פירט הנתבע את גירסתו כפי שראה אותה בעת שהתכונן לדיון. בכל מקרה, העובדה שבתצהיר שהוכן מראש לא הצהיר הנתבע כי מדובר בתשלום דמי מפתח יש בה כדי לערער את אמינות האמירה אשר הוסיף במסגרת התשובות לחקירה הנגדית. הכרה בזכותו של דייר להיות דייר מוגן פוגעת בזכותו של בעלים בדירה. בהתאם, ומאחר ומדובר בפגיעה בזכות קניין, על הטוען לפגיעה בזכות להביא ראיות ברורות לפיהן רכש זכות של דיירות מוגנת. בעניין זה יש להעדיף את זכותו של הבעלים במובן זה שספק בקיומה של זכות לדיירות מוגנת פועל לטובת הבעלים. במקרה שבפניי האמור בתצהירו של התובע אשר לא ציין כי מדובר בשיפוץ במקום דמי מפתח פועל לטובת גירסת הבעלים במובן זה שהאמור בתצהיר מערער את גירסת הנתבעים לפיה הוסכם על השכרת הדירה בתנאים של דיירות מוגנת. לעניין זה יש להדגיש כי עצם העובדה שבוצע שיפוץ אין בו בהכרח כדי להוביל למסקנה כי השיפוץ מהווה חלופה לדמי מפתח. כדי ששיפוץ ייחשב כחלופה לדמי מפתח יש להביא ראיות להסכמה מפורשת לעניין זה או לחילופין להצביע על קיום שיפוץ אשר מבחינה כלכלית מצדיק להיות חלופה לדמי מפתח בשים לב לסכום השיפוץ וזאת ביחס לדמי שכירות המשולמים עבור נכס. במקרה שבפניי הכרה בשיפוץ כחלופה לדמי מפתח, מבלי שיש ראייה להסכם מפורש בעניין זה, אינה הגיונית וזאת בהתחשב בטיב השיפוץ ועלויותיו הנמוכות מחד ובדמי השכירות ששולמו מאידך. ראה לעניין זה: ע.א. 462/76 חסיד בע"מ נגד ישראל ולאה קנופף, פד"י ל"א 2 עמ' 645; אשר על כן, וגם אם סברתי כי הנתבעים הוכיחו את גרסתם, אני סבור כי אין בכך כדי לקיים את התנאים ליצירת דירות מוגנת ובהתאם אני קובע כי הנתבעים אינם בעלי זכות לדיירות מוגנת בדירה שבמחלוקת. בהתאם, ובנסיבות אלו, עליהם לפנות את הדירה בתנאים כפי שיפורט בהמשך. 3. מימון השיפוצים בדירה כאמור לעיל בסיס טענת זכויות הנתבעים בדירה הינה טענת הנתבע מס' 1 כי שיפץ על חשבונו את הדירה עבור הגב' לולו בהתאם להסכם שביניהם. טענתו זו, אשר עליו הנטל להוכיחה, לא הוכחה. עדותו של נתבע מס' 1 (וכן של נתבע מס' 2) לא הייתה אמינה וב"כ התובע הצביע על חוסר האמינות בסיכומיו ואינני מוצא צורך לחזור ולפרט את מכלול הסתירות שבעדותו. ככל שהדבר נוגע לשיפוצים לא הביא הנתבע מס' 1 כל ראיה למימון השיפוצים בפועל. לעומת זאת הציג התובע מסמך שיש בו כדי לתמוך בגרסת התובע לפיה הוא זה שנשא בעיקר עלות השיפוצים ורכש על חשבונו את רוב, אם לא כל, החומרים ששימשו לשיפוץ כאשר לכל היותר השתתף נתבע מס' 1 במימון חלקי לשיפוץ הדירה. בנסיבות אלו אני קובע כי לא הוכחה כלל גרסת הנתבעים לפיה מימן נתבע מס' 1 את השיפוץ וגרסתו האמינה של התובע לפיה הוא זה שנשא בעיקר עלות השיפוץ לא נסתרה. בהתאם לא הוכחה כלל טענת הנתבעים אשר היא בסיס טענתם לזכויות של דיירות מוגנת ועל כן אין להם זכויות להמשיך ולהחזיק בדירה. 4. עילות לפינוי הדירה כאמור אני קובע כי לא הוכחה טענת הנתבעים להיותם בעלי זכות לדיירות מוגנת בדירה. ואולם גם אם היה בסיס לטענתם בדבר זכות לדירות מוגנת אני סבור כי בנסיבות אלו קמה לבעלים הזכות לפנותם. על פי עדותו של נתבע מס' 1 וכן של התובע הושכרה הדירה במקור לנתבע מס' 1 למטרת מגורים וכן לאכסון של ציוד דייג שהיה בבעלותו, זאת מאחר ונתבע מס' 1 היה חסר קורת גג. מאז העביר הנתבע מס' 1 זכויות בדירה לנתבע מס' 2 ואין ראיות להסכמת המנוחה הגב' לולו להעברת זכויות. בפועל שינה הנתבע את יעוד הדירה מדירה למגורים למקום אכסון ציוד בלבד ובפועל נטש את הדירה כדירת מגורים ועבר בשנת 1986 להתגורר במקום אחר עם משפחתו. בנסיבות אלו מתקיימים התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר לצורך עילות פינוי הן של נטישה, שינוי במטרת המושכר וכן העברת זכויות בניגוד למוסכם וללא שיוכח היתר או הסכמה של הבעלים. בנסיבות אלו אין גם עילה ליתן לנתבעים סעד מן הצדק מאחר ובפועל הדירה נטושה וכמעט לא נעשה בה שימוש, למעט אכסון של מספר פריטי ציוד דייג. בהתאם לא יהיה זה נכון לתת סעד מן הצדק בשים לב לפגיעה בבעלי הדירה שתיגרם אם יינתן הסעד כנגד הפגיעה המזערית בנתבעים. מצאתי לנכון להבהיר את האמור לעיל ואולם כאמור אני קובע כי הנתבעים כלל לא הוכיחו את זכותם כדירים מוגנים. 5. זכויות הנתבעים הנתבעים הם לכל היותר שוכרים של הדירה ללא הסכם שכירות קצוב בזמן. על כן ובהעדר תקופת שכירות מוגדרת רשאי כל צד להסכם להודיע לצד שכנגד על ביטולו זמן סביר מראש. התובע פנה אל הנתבעים ודרש לפנות את הדירה עוד בשנת 1995 ואולם הנתבעים לא פינו את הדירה עד עצם היום הזה. בנסיבות כפי שנוצרו עם השנים אני סבור כי התראה של 60 ימים הנה פרק זמן סביר ומספיק ובהתאם יהיה על הנתבעים לפנות את הדירה בתוך 60 ימים ממועד מתן פסק דין זה. במסגרת תביעה זו לא הוכיחו הנתבעים את השקעותיהם בדירה ואולם אם יעלה בידם להוכיח כי השקיעו כספים בשיפוץ הדירה, מעבר לתחזוקה שוטפת הממומנת ע"י שוכר דירה בדרך כלל, תהיה להם לכאורה הזכות לקבל השבת הסכומים מהבעלים, בקיזוז חיובי שכר דירה וכיו"ב. 6. סיכום בסיכומו של דבר אני קובע כי לנתבעים אין עוד זכות להחזיק בדירה שבמחלוקת. בהתאם אני קובע כי עליהם לפנות את הדירה בתוך 60 ימים ממועד פסק הדין עד ליום 1/10/99. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את אגרות המשפט ששולמו על ידו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרות ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע את הוצאותיו ושכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ש"ח + מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פסק דין זה ניתן בהעדר הצדדים. מאחר והוריתי על עיכוב ביצוע הפינוי עד ליום 1/10/99 אינני מוצא מקום לזמן את הצדדים לצורך שימוע פסק הדין. המזכירות תודיע טלפונית לצדדים כי ניתן פסק דין ופסק הדין יועבר לצדדים רק לאחר שהמזכירות תוודא כי כל האגרות שולמו כחוק. פינוי דירהפינוימקרקעין