קצבה לאלמנת עובד עירייה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבה לאלמנת עובד עירייה: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופטת פורת, נציגי ציבור - ה"ה קורצגורן ומדברי; תב"ע שם/292-3) התבררה תובענה של המערערת נגד עירית פתח-תקוה (להלן - העיריה) בעתירה שבית-הדין יחייב את המדינה לשלם יתרת פיצויי פיטורים, פיצויי הלנה וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בית-הדין האזורי דחה את התביעה ובפנינו ערעורה של התובעת. .2העובדות הצריכות לערעור, כפי שקבע בית-הדין האזורי, עובדות שלא היו שניות במחלוקת ואין שנויות במחלוקת, הן; א) התובעת הינה אלמנתו של המנוח (להלן- המנוח) ; ב) המנוח עבד בעיריה מאז 1.8.1953 ועד לפטירתו ביום 18.7.1978; ג) עם פטירתו של המנוח קמה לתובעת זכות לקצבה, כמשתלם על-פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל- 1970(להלן - חוק הגמלאות) והעיריה החלה בתשלום הקצבה; ד) סמוך לאחר פטירת המנוח פנתה התובעת לעיריה בבקשה שבמקום הקצבה לפי חוק הגמלאות ישולמו לה פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 40לחוק האמור; ה) בטרם נענתה (התובעת) לגוף הבקשה הגיש בא-כוחה, עורך-דין ויסבלום, בקשה נוספת בשמה (של התובעת) לנתבעת להמיר את הקצבה בפיצויי פיטורים ולאחר מכן, משלא נענה אף הוא, ביקש מבית-הדין האזורי ליתן פסק-דין הצהרתי בדבר זכאות התובעת להמרת הקצבה בפיצויי פיטורים; ו) ביום 18.10.1979ניתן בהסכמה מסק-דין הצהרתי כפי שעתרו; ז) ביום 10.11.1979קיבלה התובעת סך 459, 167ל"י המהוות מכפלת משכורתו החודשית האחרונה של המנוח, בטרם נפטר, וסכומה 549, 8ל"י - במספר השנים שבהן עבד, 25לערך, ובניכוי סכומן הנומינלי של הקצבאות עד מתן פסק-הדין האמור בפסקה הקודמת העולה כדי 993, 45ל"י. .3הפרש הפיצויים שתבעה המערערת נבע מכך, שלטענתה חייבים היו לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס משכורת שהיתה מגעת למנוח לו היה חי במועד מתן פסק-הדין האמור בפסקה ו' לעיל ויש להביא בחשבון את כל רכיבי השכר המשמשים לחישוב הקצבה על-פי חוק הגמלאות. בית-הדין האזורי דחה את הטענה וקבע, כי המשכורת המשמשת לחישוב פיצויי הפיטורים היא המשכורת אשר שולמה למנוח עובר לפטירתו, היינו המשכורת ששולמה "בטרם נפסקו יחסי העבודה". על כך אין ערעור בפנינו וטוב שייאמר מייד, כי לאהיה מקום לערעור. שתי העתירות האחרות היו לפיצויי הלנה ולהצמדה וריבית. את העתירה לפיצויי הלנה דחה בית-הדין האזורי בנימוק, שהתובעת הודתה "כי קיבלה את סכום הקרן כבר ביום 10.11.1979ואילו תביעתה לבית-הדין הוגשה רק ביום 29.1.1980, הרי שעל-פי הוראת סעיף 17לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958(להלן - חוק הגנת השכר) התיישנה ופקעה הזכות לפיצויי הלנה...". את העתירה ל"הצמדה וריבית" דחה בית-הדין האזורי מהנימוק שזאת רשאית לפסוק "רק רשות שיפוטית שפסקה לבעל-דין סכום כסף או שציוותה על ביצועו של פסק-דין או שקבעה סכום כסף על-פי חיקוק... ". ממשיך בית-הדין האזורי ואומר "העתירה לריבית והצמדה על-פי חוק פסיקת הריבית, המונחת כעתירה חלופית בפני המותב הנוכחי עומדת כעתירה בפני עצמה ומנותקת מכל תביעה לעניין קרן הפיצויים...". בפסק-הדין שבערעור נרמז ש"ייתכן וניתן היה להעלות את שאלת הסעדים הנלווים (הכוונה לפיצויי הלנה ולהצמדה וריבית) בדיון שנתקיים בהליך הקודם, שבו ניתן פסק-הדין ההצהרתי, האמור בסעיף 2, פסקה ו', לעיל. .4בערעורו העלה הפרקליט אשר ייצג את האלמנה שלוש טענות, והן: א) פיצויי הפיטורים חושבו על-פי תקנה 4לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד- 1964(להלן - תקנות פיצויי פיטורים), בעוד שצריך היה לחשבה על בסיס המשכורת ששימשה למעשה לקצבה האחרונה ששולמה; ב) בחישוב פיצויי הפיטורים לא הביאו בחשבון את "פיצוי הפיצול" שהיה חלק ממשכורתו של המנוח. התובעת זכאית "לפחות" להפרשי הצמדה וריבית חל מיום 16.1.1979, הוא היום שבו ביקשה מעירית פתח-תקוה להמיר את הקצבה, ועד ליום 10.11.1979- היום שבו שולמו פיצויי הפיטורים; בית-הדין האזורי טעה בכך שנמנע לפסוק הפרשי הצמדה מהטעם שנתן. .Iiפסק-דין .1נתייחס לשתי הטענות הראשונות - בסיס השכר לחישוב פיצויי הפיטורים ורכיבי השכר לעניין החישוב (סעיף 4(א) ו-(ב)) במאוחד. אשר עומדים לפדיון במסגרת סעיף 40הם "פיצויי הפיטורים שהיו מגיעים" לתובעת. פיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לתובעת הם אותם הפיצויים שהיו מגיעים לה לולא חוק הגמלאות, כי רק משילוב הסעיפים 1, 5ו- 15לחוק פיצויי פיטורים והסעיפים 39(א) ו- 40לחוק הגמלאות קמה, נופלת וחוזרת וקמה זכותה של האלמנה לפיצויי פיטורים עקב מות בעלה המנוח. אשר קם, נפל וחזר וקם הוא אותו הסכום. סכום הפיצויים נקבע, בדרך כלל, על-פי נתונים הקיימים ביום הפיטורים ולפניו, ולא על-פי נתונים שנוצרו לאחר הפיטורים; בענייננו - על-פי נתונים ביום הפטירה, ולא נתונים שקמו לאחר מכן. הבסיס לחישוב אינו הקצבה שלה זכאית ואותה ממירים, אלא השכר - המשמש לחישוב הפיצויים, כאילו לא קמה כל זכות מכוח חוק הגמלאות. ההבדל הבסיסי, לענייננו, בין היסוד לחישוב גמלאות לפי חוק הגמלאות לבין היסוד לחישוב פיצויי פיטורים הוא בכך שלצורך הישוב גמלאות לפי חוק הגמלאות מביאים בחשבון "תוספות קבועות" כמוגדר בסעיף 8לאותו חוק בעוד שלעניין פיצויי פיטורים אין מביאים בחשבון כל "תוספת", להוציא תוספות כמפורט בתקנה 1לתקנות פיצויי פיטורים. באמור ניתנה תשובה לשתי הטענות: הבסיס הוא "השכר האחרון" של המנוח, ואת "תוספת הפיצול" אין להביא בחשבון כי אין זאת אחת התוספות המנויות בתקנה 1לתקנות האמורות. אשר לטענה בדבר אי-חיוב עירית פתח-תקוה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית, טוב להידרש תחילה לשאלה, אם אכן, עניינית, קמה למערערת זכות כזאת, ורק לאחר מכן, אם יהיה צורך בכך, לשאלה, אם העתירה - עתירה לפסק-דין הצהרתי - איפשרה חיוב בהפרשי הצמדה וריבית. תשובה לשאלה הראשונה מחייבת לקבוע את המועד שבו קמה לאלמנה הזכות לפיצויי פיטורים, כי אין לחייב - לא בפיצויי הלנה ולא בהפרשי הצמדה בגין פרק זמן שקדם להיווצרות הזכות. הזכות לפיצויי פיטורים קמה, בדרך כלל, ביום שבו מסתיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים; עת מדובר בזכות עקב פטירתו של העובד - קמה הזכות ביום שבו נפטר העובד. זהו הכלל, אך בענייננו אין הוא תופס. סעיף 15לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, קובע, שזכאות לגמלה לפי חוק הגמלאות באה במקום הזכות לפיצויי פיטורים. התובעת היתה זכאית לגמלה לפי חוק הגמלאות עם מותו של בעלה, ולכן לא קמה לה באותו יום זכות לפיצויי פיטורים. לאותה תוצאה מביא סעיף 39(א) לחוק הגמלאות. הזכות לפיצויי פיטורים גם לא קמה ביום שבו ביקשה האלמנה מעירית פתח-תקוה שקצבתה תומר בפיצויי פיטורים. הבקשה להמרה, היא כשלעצמה לא מביאה לזכות. סעיף 40לחוק אינו מקנה לאלמנה זכות מוקנית להמרה בדומה לזכות הקמה עם הפיטורים או מות העובד. תנאי להמרה הוא ש"הממונה" "ישוכנע כי הבחירה היא לטובתם (של השאירים)". רק ביום ש"הממונה" אישר כי שוכנע, או ביום שבו ניתן פסק-דין שיכול לשמש תחליף לכך - קמה הזכות ואין בחוק הגמלאות הוראה, שבעזרתה ניתן "להקדים" את מועד הזכאות. ובענייננו קמה הזכות ביום 18.10.1979, הוא היום שבו נתן בית-הדין האזורי, בהסכמה, את פסק-הדין ההצהרתי האמור בסעיף 2, פסקה ו', שבחלק iלעיל. מששולם כל הסום ביום 10.11.1979, לא היה מקום לחייב בהפרשי הצמדה וריבית, ללא קשר בניסוח העתירה שבכתב התביעה. נוסיף ונאמר, שגם לא קמה זכות לפיצויי הלנה, וזה ללא קשר ב"התיישנות" שלה מייחס משקל פסק-הדין שבערעור. הזכות לא קמה, כי פיצויי הפיטורים שולמו תוך שישים ימים "מהמועד לתשלומם" (סעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר). התוצאה שאליה מגיעים - אין עמה כל עוול לאלמנה. המחוקק הבטיח לה קצבה, ועשה למנוע המרת הקצבה, מתוך קלות דעת, בפיצויי פיטורים, על-ידי כך שהוא קשר את ההמרה בצורך לשכנע את "הממונה" שההמרה היא לטובת האלמנה. כנראה שהאלמנה, אשר בנה ועורך-הדין שייצגה הדריכוה, מצאה שעדיפים פיצויי פיטורים על הקצבה, כנראה ש"הממונה" הדריך את בא-כוח העיריה בטרם זה האחרון נתן הסכמתו לפסק-הדין מיום 18.10.1979, וכנראה שבית-הדין שקל אף הוא בעניין, אם ליתן תוקף של פסק-דין למוסכם. לפני שהניעו את "מנגנון" ההמרה לפי סעיף 40לחוק, ודאי בחנו כל אלה שעשו בדבר, ובמיוחד בנה של האלמנה שבאמצעותו הוגשה הבקשה להמרה ועורך-הדין שטיפל בעניין, אם טוב הדבר לאלמנה ובראש וראשונה עמדו על סכום הפיצויים שיקבלו. בסיכום: דין הערעור להידחות. שקלנו אם לחייב את המערערת במלוא ההוצאות, כי לא היה כל יסוד להגשת הערעור. רק בשים לב לכך שכל סכום שנפסוק הוצאות ישולם על-ידי האלמנה ולא על-ידי אחר - אין צו להוצאות.עירייהאלמנות / אלמניםעובדי עירייהאלמנת עובד